קו המשווה

היתכן שהקירצ’נרים בבואנוס איירס, ואולי הקלינטונים בוושינגטון, יאותתו לכל הרפובליקות שמותר להסיר את הטאבו – ואפשר להתחיל להעביר את השלטון בירושה? והאם זה כל כך נורא? וּמי אמר שיש רק נפוטיזם רע?

 

רפובליקה? צורת השלטון השכיחה ביותר עלי אדמות. עובדה, מ-192 חברות האו”ם, רק 35 (אם ספרתי נכון) אינן מכריזות על עצמן שהן “רפובליקות” (כולל ישראל. היא מסווגת כ”מדינה”, ממש כמו כוויית).

אבל מה זו רפובליקה? האם מצרים היא רפובליקה, רק מפני שכך היא קוראת לעצמה? האם סוריה היא רפובליקה, מפני שבראשה עומד נשיא? האם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו היא רפובליקה דמוקרטית? טורקמניסטן? בלארוס?

התשובה הלא-מלאה היא שבין הרפובליקות המכַנוֹת את עצמן רפובליקות יש שורה של קיסרויות ושל מלוכות מוֹרשתיוֹת. הן קרובות אל המודל של רומא העתיקה, אשר הוסיפה להיות רפובליקה הרבה אחרי שחדלה להיות רפובליקה.

ברפובליקה אמתית השלטון אינו עובר בירושה. כך לפחות נטינו להניח. בתחילת השבוע שעבר, ארגנטינה הואילה להזכיר לנו עד כמה חלקית היא ההנחה. נשיאות העוברת בירושה מבעל לאשתו אינה מופת של רפובליקניות, בייחוד אם תתאמת הציפיה שהזוג הנשיאותי מתכוון להמשיך את הרוטאציה לפחות עוד 12 שנה. מאחר שהחוק הארגנטיני, בניגוד לחוק האמריקני, אינו אוסר על נשיא לחזור מפנסיה, כריסטינה ונֶסטוֹר יוכלו להחליף זו את זה וזה את זו עד שייפסק חילוף החומרים בגופם.

אכן, הקריטריונים והציפּיוֹת השתנו, אפילו בארגנטינה, שהדמוקרטיה שלה מעולם לא נֶהֶנְתָה מיַציבות או מתוחלת חיים ארוכה במיוחד. חואן דומינגו פרון, הרודן הפופוליסטי (והפופולרי להפליא), הפקיד כוח פוליטי בידי נָשָיו. אוויטה מתה לפני שהספיקה.

איסאבליטה ירשה את חואן דומינגו במותו, ב-1974. בעיני הכול זו היתה, במקרה הטוב, אופרטה מגוחכת, ובמקרה הרע  טרגדיה איומה. רפובליקה דמוקרטית זו לא היתה.

הילארי הוציאה את הערמונים

עכשיו, נסטור קירצ’נר מעביר את הנשיאות לידי אשתו כריסטינה פרננדס באופן דמוקרטי בהחלט, מבלי לעורר מידה מופרזת של אי-נוחות. ארגנטינה לא היתה ללעג ולִשנינה.

הנשיאה המיוֹעדת (תושבע ב-10 בדצמבר) היא מנהיגה פוליטית בזכות עצמה, היא אינה נושאת הכלים של בעלה. העובדה שהוא התחיל את הרוטאציה היתה כמעט מקרית.

אילמלא היה לגברים יתרון פתיחה בפוליטיקה, אפשר שהיא היתה מתחילה. סוף סוף, היא היתה חברת קונגרס עוד לפני שבעלה פסע את פסיעותיו הראשונות בזירה הארצית (הוא היה מושל של מדינה קטנה בחבל פטגוניה).

לפחות במידת מה, הילארי קלינטון הוציאה את ערמוניהם של הקירצ’נרים מן האש. ההקבלה עם גב’ קלינטון לא פסחה על דעת הקהל בארגנטינה. גב’ קירצ’נר עצמה דיברה בהתלהבות על בת דמותה. כנראה רק ברבע-כֵּנוּת היא הכריזה שהיתה מוכנה להשליך הכול מאחורי גווה ולצאת לארה”ב כדי לעזור להילארי ק. להיבחר.

אם גב’ קלינטון סיפקה השראה לארגנטינה עוד לפני שנערך סיבוב אחד ויחיד של בחירות מוקדמות בארה”ב, נקל לשער איזו השראה היא תספק לעולם כולו אם היא תיבחר בנובמבר.

אמריקה עודדה את הדמוקרטיות התעשייתיות, והתעשייתיות פחות, להעניק מעמד רשמי או חצי רשמי לבת זוגו של ראש הרשות המבצעת. מי שמע על “גברות ראשונות” לפני אלינור רוזוולט וג’אקי קנדי? אמריקה הלטינית מתכננת בחודש הבא ועידת פיסגה של כל “הגברות הראשונות” ביבשת. גברות ראשונות פעילות מאוד יש מפעם לפעם בצרפת, לפחות כאשר הנשיא נשוי.

“בשבח הנפוטיזם”

מה הסיכוי שגברות ראשונות גבוהות פרופיל ושַאַפתניות יעשו מעשה כריסטינה והילארי, ויתמודדו על ירושת בַּעֲליהן? היתכן שיוּסר בהדרגה הטאבו הרפובליקני על פוליטיקה מורשתית?

בארה”ב יצא זה לא כבר ספר, הנקרא “בשבח הנפוטיזם” (In Praise of Nepotism), מאת אדם בֶּלוֹ, שהוא אגב בנו של הסופר חתן פרס נובל סול בלו. איך אפשר לשבח נפוטיזם? איך אפשר להצדיק משטר, המחלק את משרותיו על יסוד קירבת-דם, במקום להעניק אותן על יסוד כשרון?

בלו אומר, כי “נפוטיזם חדש” בא אל העולם, והוא שונה מן הישן בזה שהוא כורך יחד את “זכות-היתר של התורשה עם כלל-הברזל של המעלה”. לפי דעתו נחוצה לנו אבחנה בין נפוטיזם טוב וּבין נפוטיזם רע. “כמובן”, הוא אומר,

אבחנה כזאת תחייב אותנו לשנות מעיקרה את דעתנו שנפוטיזם הוא רע מיסודו. אבל זה לא קשה במיוחד, מפני שהשקפתנו השלילית על נפוטיזם אינה נתונה מן הטבע או מידי אלוהים, אלא באה לנו מכמה מאות שנים של היסטוריה חברתית ותרבותית.

בלו נותן סקירה ארוכה לעייפה של גישות לנפוטיזם מימי קדם ועד ימינו. אני מוכרח להודות שרוב הדוגמאות לא שיכנעו אותי שיש נפוטיזם טוב. הן משכנעות, לעומת זאת, שיש נפוטיזם, וַחזקה עליו שיהיה, ושום דבר לא ימנע אותו, מפני שהוא מופיע, וחוזר ומופיע, גם בַּחֲבָרוֹת המִתפּרקוֹת מהיררכיות חברתיות וּמעמדיות.

מֶה היה אומר ג’ורג’

אמריקה היא דוגמא מצוינת. היא כוננה את הרפובליקה הראשונה של הזמן החדש, היא מרדה במלך וּבאריסטוקרטיה. מאז 1788 היא חזרה וּבחרה את נשיאיה אחת לארבע שנים, מבלי להחמיץ אפילו פעם אחת, גם בזמן מלחמת אזרחים, גם בזמן מלחמת עולם.

ראשון נשיאיה, ג’ורג’ וושינגטון, שהניח את היסוד להרבה ממסורותיה הפוליטיות, התבטא חד משמעית בִּגנות הנפוטיזם, וסירב לעזור לבני משפחתו לזכות בטובות הנאה – אם כי בלו מזכיר לנו, שוושינגטון דווקא עזר ברצון לבני משפחותיהם של רמי-דרג אחרים. אולי עמדה לו תבונתו להבין שהדורות הבאים ישמחו להתרפק על נקיון כפיו מבלי לרחוץ בנקיון כפיהם שלהם.

אין צורך אלא להתבונן ברשימת החברים בקונגרס של ארה”ב, ברשימת מושלי המדינות, וכמובן ברשימת שלושת הנשיאים האחרונים, כדי לראות את המידה שבה נפוטיזם הוא חלק מן ההוויה האמריקנית. יש מדינות בארה”ב שבהן כהונות אמנם עוברות בירושה, לא מפני שזה החוק אלא מפני שזו המציאוּת.

שושלות פוליטיות היו בעצם לחם חוקה של אמריקה עוד משנותיה הראשונות. אחדות נעלמו עוד במאה ה-19, אחרות האריכו ימים יותר. הנשיא הששי של ארה”ב, ג´ון קווינסי אדמס (1829-1825), היה בנו של הנשיא השני, ג´ון אדמס (1801-1797). בנו של קווינסי, צ´רלס, היה מועמד לסגן נשיא ב-1848 מטעם מפלגה של מתנגדי עבדות. הנשיא ה-24 של ארה”ב, בנג´מין הריסון (1893-1889), היה נכדו של הנשיא התשיעי, ויליאם הריסון (שתקופת כהונתו היתה הקצרה ביותר בהיסטוריה: הוא חטף דלקת ריאות בטקס ההשבעה שלו, במארס 1841, ומת כעבור חודש). הנשיא ה-32 של ארה”ב, פרנקלין רוזוולט (1945-1933), היה דודן רחוק של הנשיא ה-25, תיאודור רוזוולט. אמנם לא היתה כאן שושלת במובן הגנטי, אבל אין כלל ספק שאת המראתו הפוליטית היה פרנקלין חייב לחלוטין לשם משפחתו ולעובדה שתיאודור היה הנשיא הפופולרי ביותר בתולדות אמריקה. לא כל השושלות התחילו או נגמרו בנשיאות. קחו למשל את אחת השושלות המפורסמות ביותר, משפחת טאפט ממדינת אוהיו. הנשיא ה-27, ויליאם טאפט (1913-1909), היה בנו של אלפונסו טאפט, שר המלחמה ושר המשפטים ארבעים שנה קודם. ויליאם בעצמו היה שר המלחמה לפני שנעשה נשיא. טאפט היה הנשיא הגדול ביותר בתולדות ארה”ב: הוא שקל בערך 135 ק”ג, והיה צריך לבנות בשבילו אמבט מיוחד, שבאופן רגיל היה מספיק לארבעה אנשים. הוא גם היה הנשיא היחיד, שהיתה לו קריירה חשובה מאוד אחרי הבית הלבן: שמונה שנים אחר-כך הוא מונה לנשיא בית המשפט העליון. בנו של ויליאם, רוברט טאפט, נחשב לאחד הסנאטורים הגדולים ביותר בתולדות ארה”ב (אחד מחמשה שדיוקנאותיהם מוצגים בכיפת הקפיטול). הוא היה קרוב מאוד להיבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, ב-1952. תודה לאל שהוא הפסיד, כי הוא היה אחרון המנהיגים הפוליטיים הבולטים באמריקה שהטיפו לבדלנות, והתנגדו להשתתפות של ארה”ב בבריתות צבאיות מֵעֵבֶר לים. בנו של רוברט, רוברט ג´וניור, נבחר לסנאטור זמן קצר אחרי מות אביו. נינו של הנשיא טאפט, רוברט טאפט השני, שימש עד השנה שעברה מושל  מדינת אוהיו (היה המושל הראשון בתולדותיה שהורשע בפלילים במהלך כהונתו). נין אחר, רוברט טאפט הרביעי, היה סגן שר ההגנה בממשל רונלד רייגן. שושלת דמוקרטית מפורסמת היא זו של סטיבנסון, ממדינת אילינוי. אדליי סטיבנסון היה סגן נשיא ארה”ב בשנים 1897-1893. נכדו, שגם שמו היה כמובן אדליי, היה פעמיים מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, בשנות ה-50. לא מעט אמריקנים, בייחוד אם הם מן השמאל, היו נוהגים להגיד שסטיבנסון, נואם בחסד עליון, הוא “הנשיא הטוב ביותר שלא היה לארה”ב”. בנו של אדליי השני, שגם שמו היה – אלא מה – אדליי סטיבנסון, היה חבר בסנאט האמריקני במשך 11 שנה. אדליי סטיבנסון הרביעי אינו מתעניין בפוליטיקה, ואדליי סטיבנסון החמישי הוא רק בן שש, ועוד חזון למועד. עוד שושלות: בראון בקליפורניה (אבא פאט היה מושל, הבן ג´רי היה מושל ומועמד לנשיאות, והוא משמש עכשיו התובע הכללי של קליפורניה, הבת קתלין היתה מועמדת לכהונת המושל). דיילי בשיקגו (אבא ריצ´רד היה ראש עיר ובוס פוליטי ידוע, מן הדמויות רבות ההשפעה ביותר במפלגה הדמוקרטית; הבן ריצ´רד השני הוא ראש העיר הנוכחי; בן שני, ויליאם, היה שר המסחר של ארה”ב בממשלו השני של ביל קלינטון). אולי שושלת ג´קסון, ג´סי האב הוא המנהיג השחור הבולט ביותר באמריקה, והתמודד פעמיים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות; ג´סי הבן הוא ציר קונגרס משיקגו.

על האחים קנדי התהלכה הבדיחה, עוד לפני רצח ג’ון, שהוא, ג’ון קנדי, יכהן בנשיאות עד 1968; אחיו הצעיר ממנו, בובי, יכהן עד 1976; ואחיהם הצעיר, טדי, יכהן עד 1984. ואתם יודעים, או לפחות הוריכם ידעו, שלשנת 1984 היה פעם צליל מאיים מאוד.

שושלת קנדי דועכת והולכת. טדי עדיין סנאטור, אבל הוא כבר בן 75. שום קנדי אינו מתמרק לירושת מושבו במסצ’וסטס. שני קנדים נחלו תבוסות משפילות במדינת מרילנד, כולל בתו של בובי, שניסתה להיבחר למושלת לפני חמש שנים. שני קליעים והרבה טיפשות קיצרו את תוחלת החיים של הקסם לבית קנדי.

אבל הבדיחה של תחילת שנות ה-60 נשמעת עכשיו ריאלית מאוד. אם הילארי קלינטון תיבחר, ואם היא תחזור ותיבחר בשנת 2012, פירושו של דבר ששתי משפחות יחזיקו בשלטון בארה”ב במשך 28 שנה. לא לזה התכוון ג’ורג’ וושינגטון, כאשר סירב להתמודד על תקופת כהונה שלישית, ודחה את הרעיון להמליך אותו על אמריקה. בבוא יום הבחירות יהיו לפחות מספר אמריקנים שהרהורים אנטי-מורשתיים ישפיעו על הצבעתם.

לסאם ברונפמן, המייסד האגדי של שושלת ‘סיגראם’, יצרני הוויסקי הקנדיים, היתה דעה ברורה על שושלות. הדור הראשון בונה, הוא אמר, הדור השני מחזיק, הדור השלישי הורס. הוא צדק. נכדו אמנם הרס את הפרוייקט המשפחתי בתערובת של יוהרה ושל אטימות, ומחק מיליארדי דולרים מן הספרים.

הבה נסכים בזה על נוסחת פשרה: הילארי, אבל לא צ’לסי; ג’ורג’ HW וג’ורג’ W — אבל לא ג’ורג’ P (בכורו הפוליטי מאוד, והנאה מאוד, של ג’ב, האח-שבאמת-היה-צריך-להיות-נשיא).

 

יש בוושינגטון מסורת ארוכה של נשים, היורשות את בעליהן המתים בבית הנבחרים ובסנאט. היסטורית, זה היה כיבוד סמלי, שהיה מסתיים בסוף תקופת הכהונה של הבעל. לפעמים הכהונה לא ארכה אלא כמה שבועות, אפילו כמה ימים, במקרה אחד רק כמה שעות. אבל זה משתנה והולך. שלוש אלמנות חובשות כיום את מושבי בעליהן בקונגרס. שתיים מהן נמצאות שם זו השנה העשירית. רשימה מלאה של הנשים שירשו את בעליהן אפשר למצוא באתר הרשמי של בית הנבחרים. לפי ההיסטוריון הרשמי של הסנאט, ריצ’רד בייקר, אנשי ציבור נהגו להצניע את בני משפחותיהם, עכשיו מסתמנת נטיה של “הכול נשאר במשפחה”. ריכוז המשפחתיות בקונגרס, אמר בייקר, “הוא יוצא דופן”. לפי מניין שקצת התיישן (בעתון USA Today) , ערב הבחירות האחרונות לקונגרס, לפני שנה, מספרם של בני המשפחה עמד על 50 ויותר – פי שניים ממספרם עשרים שנה קודם. בין אלה היו ארבעה זוגות של אחים ואחיות, ארבע אלמנות, אשתו של נשיא לשעבר, אשתו של מנהיג לשעבר של סיעת הרוב בסנאט ועשרות צאצאים. המספר הזה גדל במקצת מאז, כולל בחודש שעבר, כאשר אלמנתו של סנאטור נבחרה למושב שהִתפַּנָה בבית הנבחרים. יושבת ראש בית הנבחרים, נאנסי פלוסי מקליפורניה, היא בתו של ציר לשעבר בבית הנבחרים, אם כי אבא ייצג מדינה אחרת (מרילנד). בסנאט משרתים כיום שורה של בנים ושל בנות של. הסנאטור כריסטופר דוד מקונטיקט הוא בנו של סנאטור מקונטיקט, הסנאטור אוואן באיי מאינדיאנה הוא בנו של סנאטור מאינדיאנה (אבא, ברץ’, התמודד ללא הצלחה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1976. גם לבן יש יומרות נשיאותיות), הסנאטור מארק פראיור מארקאנסו הוא בנו של סנאטור מארקאנסו, הסנאטור בוב בנט מיוּטה הוא בנו של סנאטור מיוטה, הסנאטורית ליסה מרקובסקי מאלסקה היא בתו של סנאטור מאלסקה (אבא הוא זה שמינה אותה לסנאטורית, לאחר שנבחר למושל. היא התמודדה אחר כך על המושב, ונבחרה בזכות עצמה) . על זה אפשר להוסיף גם סנאטורים שאבותיהם היו מושלי המדינות שהם מייצגים: בוב קייסי מפנסילווניה, אולימפיה סנו ממיין, ג’ון סונונו וג’אד גרג מניו המפשר. יש כהונות המצטיירות כעוברות בירושה (‘וושינגטון פוסט’, 23 בינואר 2005) אוסף עשיר של דוגמאות לשושלות משפחתיות בכל סוגי הכהונות הציבוריות בארה”ב   “אל-נא תניחו לכהונות ציבוריות לגדול על אילני-יוחסין” (מאמר ב USA Today ביולי 2003) קללת הנפוטיזם (‘איקונומיסט’, 8 בינואר 2004)  משפחת בוש חצויה: הנשיא ואביו ממלאים את פיהם מים — אבל אחותו ואחיינו (זה האחיין שאולי יהיה “הבוש הבא בבית הלבן”) מודיעים את העדפותיהם בבחירות הפנימיות של המפלגה הרפובליקנית (‘וושינגטון פוסט’, 6 בנובמבר 2007)

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on יום שלישי, נובמבר 6th, 2007 at 8:05 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.