“המלחמה המטומטמת”: ההתחלה — והסוף

שלוש שנים לאחר נצחון הבחירות שלו, ברק אובמה סיים את השבוע את מלחמת אמריקה בעיראק, בשן ועין. התנגדותו לה הכניסה אותו לבית הלבן, אבל סיומה אינו מבטיח לו כלל עוד ארבע שנים. השבוע ניסו יועציו לשכנע את העתונות שהם יודעים איך לנצח בנובמבר הבא. מעטים מאוד השתכנעו

תמונות הפתיחה המהממת והסיום המינורי: למעלה משמאל, הפצצות האמריקאיות מאירות את שמי בגדאד בלילה הראשון של המלחמה,מארס 2003; מימין, חייל אמריקאי מתבונן בפסלו המופל של סדאם חוסיין, במרכז בגדאד, אפריל; ולמטה, אחרוני החיילים האמריקאיים בעיראק נבלעים במעיו של מטוס תובלה בבגדאד. בתחתית הצילום מופיע ציטוט של הנשיא אובמה מנאום בבסיס צבאי השבוע, מה ארה"ב משאירה בעיראק. בבית הלבן הוא דיבר אחר כך עוד בפחות התפעלות על התוצאות (בעמוד הראשון העתון 'בוסטון גלוב', ששה-עשר בדצמבר 2011)

שוו בנפשכם: אתם פותחים את העיתון של שלושה באוקטובר 2002. הכותרת הראשית אומרת, באותיות ענק,

”ברק אובמה בהכרזה היסטורית: מלחמה בעיראק תהיה מטומטמת“.

שימו-נא לב, אוקטובר 2002, המלחמה תתחיל רק חמישה חודשים ויותר אחר כך.

2002? מי זה בכלל ברק אובמה? המצוטט לא היה ראוי לכותרת הראשית, או לכל כותרת שהיא, ולמען האמת גם לא קיבל אותה. הוא היה חבר זוטר למדי באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. ידעו שיש לו שאיפות פוליטיות, אבל לאן כבר יכול לשאוף פרופסור בינוני למשפטים, עם מוניטין רדיקליים, מאוניברסיטה מקומית, עם נסיון של מדריך-חבורות-רחוב?

אין צורך להשיב. ההכרזה ההיא, שאיש לא קרא עליה בכותרת הראשית בשלושה באוקטובר 2002, אמנם היתה היסטורית, אם כי איש לא ידע עד כמה היסטורית אלא כעבור שש שנים. אפשר לטעון במידה ניכרת של רצינות, שברק אובמה לא היה נעשה מועמד מפלגתו לנשיאות אילמלא הקדים והתנגד חד-משמעית למלחמת עיראק. תשאלו את ביל קלינטון, אשר איבד את השליטה העצמית בתחילת ינואר 2008, האדים, והכריז באוזני קהל סטודנטים בניו המפשר, “אלה סיפורי-בדים” (הוא אמר “פיות”).

הילרי קלינטון תמכה במלחמת עיראק, כאשר מליאת הסנאט התבקשה להקדים ולאשר אותה, באוקטובר 2002. זה המכונה ”הגרעין הקשה“ של המפלגה הדמוקרטית לא סלח לה, וטינתו גברה והלכה במרוצת השנים. ב-2007, כאשר נפתח המירוץ על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, שררה הסכמה כללית באמריקה שהמלחמה ההיא התפתחה לאסון צבאי ופוליטי ממדרגה ראשונה. אובמה, המחוקק הזוטר מאילינוי, קיבל אשראי עצום על זה שהקדים להתנגד. זו היתה תשובתו הניצחת לתשדיר הבחירות המפורסם של גב’ קלינטון, אשר הראה טלפון מצלצל באישון לילה בבית הלבן, ושאל “מי היית רוצה שישיב”, זאת אומרת על מי היית סומך בשעת משבר.

לא על מי שהצביעה לטובת “המלחמה המטומטמת”, השיבו די מצביעים דמוקרטיים כדי להכשיל את מועמדותה.

יש גם מלחמות צודקות

האם באמת פוליטיקאי מקומי במדינת אילינוי ראוי לאשראי על הכרזה פוליטית, בהפגנה מקומית, הרחק מממרכז ההחלטות, שהוא השמיע מבלי לדעת שום דבר שקוראי עיתון אינם יודעים? סוף סוף, אנשים אינם מתמודדים על כהונות בכירות, ובוודאי אינם זוכים בהן, רק מפני שכתבו מכתב צודק כשלעצמו למערכת, או השתפכו בטוקבק רב-חזון, או קראו קריאת ביניים שהתאמתה. אבל הבחירות של 2008 היו מיוחדות במינן, והן הניבו את המנצח הבלתי-סביר ביותר, וגם — אין מנוס מלהודות — הבלתי-מוכן ביותר. אבל זה עניין נפרד.

ברק אובמה היה להוט להוכיח שהוא אינו פציפיסט; הוא אינו מתנגד עקרונית, רעיונית, מוסרית או דתית לכל מלחמה באשר היא. הוא יצא איפוא מגדרו להבחין בין ”המלחמה המטומטמת“ (dumb war) ובין ”המלחמה הצודקת“, זו של אפגניסטן. הוא הבטיח למהר ולסיים את הראשונה, כדי למהר ולנצח בשניה. הוא לא מיהר לסיים, והוא אינו מנצח. אבל השבוע, הראשונה הסתיימה.

זהו זה. שמונה שנים ושמונה חודשים לאחר שמפציצי ארה“ב וטיליה האירו את שמי בגדאד בהפגנה בלתי נשכחת של shock and awe (איך נתרגם? אולי ”המם והפחד“?), סופה צוין בבית הלבן. ראש ממשלת עיראק בא לסכם אותה, והואיל להצטרף אל הנשיא בבית העלמין הצבאי הלאומי בארלינגטון. 5,000 חיילים אמריקאיים טמונים שם, רבבות חזרו פצועים ופגועים, טריליון דולר אבדו בין הפרת ובין החידקל.

במסיבת עתונאים משותפת עם אורחו העיראקי, נורי אל מאליכי, הנשיא נשאל בנימוס אם הוא עומד על דעתו שזו היתה ”מלחמה מטומטמת“. הנשיא השיב בכובד-הראש המתבקש, ללא צל של חיוך, ש“ההיסטוריה תשפוט“. בינתיים, בזכות קורבנם של האמריקאים, ובזכות ”אומץ לבו של העם העיראקי“, עיראק היא עכשיו ”ארץ בעלת ממשל עצמי“, הוא אמר.

“בעלת ממשל עצמי”? זה היה אל-נכון השבח המאופק ביותר בדברי ימי הדיפלומטיה. לעיראק היה “מימשל עצמי” גם לפני 2003, השאלה היא רק איזה ממשל. האמת העגומה היא, שעיראק גולשת אל משטר אוטוריטרי, שבו אנשים נרדפים על דעותיהם, על מוצאם ועל העדפותיהם הדתיות. ראש הממשלה מאליכי אינו התוצאה שהבטיח ג‘ורג‘ דאבליו בוש ב-2003. עוד נראה מה  הוא יעשה לביצור מעמדו כאשר חיילים אמריקאיים לא ינשפו בעורפו.

עצם הסיום הוא נצחון חמוץ-מתוק בשביל נשיא ארה“ב. המלחמה הזיקה לאינטרסים של ארה“ב באיזור, פילגה את הציבור האמריקאי, הגדילה את איבת הערבים והמוסלמים, הועילה לאיראן, והבאישה את ריחה של ארה“ב בין הרבה מבעלות בריתה. גם אם קשה להגיד משהו בשבח ההחלטה לצאת למלחמה, קשה גם להתפעל מן הטוטליות של היציאה. האומנם הממשל הזה עשה כל מה שיכול כדי להבטיח את האינטרסים של ארה“ב בעיראק? קירבת הזמנים בין היציאה ובין שנת הבחירות מעוררת ספקות הכרחיים.

כרעי תרנגולת

לרוע המזל, אלה אינם ימים טובים למי שמחפשים החלטות ענייניות בוושינגטון. הנשיא לוחם על חייו הפוליטיים, אחד-עשר חודשים ופחות לפני הבחירות. כמעט כל הונו הפוליטי, או מה שנשאר לו, מושקע בבחירות האלה. ברק אובמה מנהל מסע בחירות מכל מקום, בכל זמן, בכל הנסיבות. הוא עומד על כרעי תרנגולת.

כל כך רעועים הם הכרעים, עד שביום ד’ השבוע, יועצי הבחירות של הנשיא ערכו תדריך רשמי לעתונאים בנסיון לשכנע אותם שיש להם ”אסטרטגיית נצחון“. בדרך כלל, פרטי אסטרטגיות כאלה מודלפים בשיחות ”שלא לייחוס“. הפעם הכול היה מיוחס וגלוי. היועצים פרשו מפות, והראו כיצד הם מתכוונים לנצח. יש להם נוסחת נצחון דרך מדינות המערב (נוואדה, קולורדו, ניו מקסיקו), יש להם נוסחת נצחון דרך פלורידה; יש להם מאגר בלתי נדלה של תורמים, גדול אפילו ממה שהיה ב-2008; יש להם מתנדבים בכל פינה.

צירוף זמנים הסמיך את התידרוך הזה לסקר חדש של מכון גאלופ. הסקר בדק את ההתפלגות בתריסר המדינות הנחשבות ל“מתנדנדות“. ב-2008, האהדה לדמוקרטים במדינות האלה היתה גדולה ב-8% מן האהדה לרפובליקאים. עכשיו ההפרש נמחק כמעט לחלוטין. זה נתון מדהים למדי, מפני שמניותיה של המפלגה הרפובליקאית עמדו בזמן האחרון בירידה בזירה הארצית. וזה נתון חשוב, אולי קריטי. אם פלורידה, אוהיו ופנסילווניה יצביעו נגד אובמה, הוא לא יהיה הנשיא הבא, יהיה הפרש נצחונו בניו יורק ובקליפורניה אשר יהיה.

הדרך לפנינו ארוכה. תשומת הלב מתמקדת עכשיו בתחרות במפלגה הרפובליקאית, שהתנודות בה בחודשים האחרונים היו מסחררות. תכיפות הסקרים גדלה והולכת, ואחדים מראים דבר והיפוכו. למשל, סקר סמכותי מאוד של ה‘וול סטריט ג‘רנל‘ ושל רשת אן.בי.סי הראה השבוע יתרון מוחץ לניוט גינגריץ‘ על פני מיט רומני; לא יצאו אפילו 24 שעות, ושלושה סקרים אחרים הראו שתנופת גינגריץ‘ נבלמה, ויושב ראש בית הנבחרים לשעבר מתחיל לאבד גובה.

אנשי הנשיא מאושרים, או לפחות מעמידים פנים שהם מאושרים, מיתרון גינגריץ‘. הסקרים מראים שהנשיא יביס את גינגריץ‘ בקלות בחודש נובמבר, אבל יתקשה מאוד מול רומני. גם לנתונים האלה מוטב להתייחס ברצינות מוגבלת. מעידה אחת, נתון כלכלי אחד, יכולים לטרוף את הקלפים. אבל בשבוע שבו ”המלחמה המטומטמת“ ירדה מן הפרק ברור כי מאבק שיור מסובך מאין כמותו ממתין לברק אובמה. לפחות עכשיו נראה, שסיכוייו לעמוד בו שקולים, לא הרבה יותר מזה.

 

דבר והיפוכו, היפוכו והיפוכו. קריאה נואשת של סקר דעת קהל

סוכנות החדשות AP מפרסמת בסוף השבוע את סקר דעת הקהל החודשי שלה על מצב הרוח הפוליטי באמריקה, והוא מלא נעלמים.

הנתון הבולט ביותר בו, המשבר רעות, רעות מאודף לברק אובמה הוא זה שרוב מוחלט של האמריקאים אומרים כי הנשיא אינו ראוי לחזור ולהיבחר (52% לעומת 43%). הנתון הזה משקף עליה הדרגתית מאז חודש מאי. מאי היה החודש היחיד בשנה האחרונה שבו רוב האמריקאים חשבו שהנשיא ראוי לתקופת כהונה שניה (53%). מאז, כל חודש קיזז קצת. רק בנובמבר 2010 נרשם מספר יותר קטן (39%). בחודש ההוא נחלה מפלגתו של הנשיא תבוסה ניצחת בבחירות לקונגרס, ואיבדה את הרוב הניכר שלה בבית הנבחרים.

מה איפוא לא ברור בנתון כזה, ומדוע אני אורמ שהסקר “מלא נעלמים”?

הנה מדוע:

  • 53% מן הנשאלים רואים את אובמה “באור חיובי”. מעניין, שרק לאחוז אחד לא היתה דעה;
  • 53% אומרים, שהנשיא “מבין את בעיותיהם של אמריקאים מן השורה”;
  • 59% חושבים שהוא “יבטיח את בטחונה של אמריקה”;
  • 53% אומרים, שהוא “מנהיג חזק”;
  • 76% אומרים שהוא “חביב” (likable).

אז זה אומר שהוא יחזור וייבחר, הלוא כן?

תלוי. הנה מדוע:

  • 70% — שבעים! — אומרים שאמריקה מתנהלת “בכיוון הלא נכון” (שאלת שבשבת-הרוח הקלאסית של סקרי דעת קהל באמריקה);
  • 54% אינם סומכים את ידיהם על התנהלותו של הנשיא;
  • 80% אומרים ששאלת האבטלה מעסיקה אותם מאוד, מאוד-מאוד (האבטלה בארה”ב עמדה בחודש שעבר על 8.6%, ולמעשה היא גבוהה יותר מפני שרבים ממחפשי העבודה חדלו לחפש), ו-53% מסתייגים בדרגות שונות של תוקף ממדיניות הנשיא;
  • 60% אינם סומכים את ידיהם על מנהיגותו של הנשיא בענייני כלכלה;
  • 55% אינם סומכים את ידיהם על מדיניות הבריאות שלו (עניין שנוי במחלוקת במידה כזאת, שלו לבדו מיוחסת תבוסת הדמוקרטים בבחירות לקונגרס בשנה שעברה);
  • 62% דוחים את התפקיד שהוא ממלא במשבר הגרעון העצום בתקציב (1.5 טריליון דולר, או 1,500 מיליארד, השנה);
  • 57% מטילים עליו את האחריות להאמרת מחירי הדלק.

אז מה יכול להיות נעלם כאן? נשיא המקבל כל כך הרבה ציונים שליליים מועד לתבוסה, הלוא כן?

לא, לא כן. 49% סבורים שהוא יחזור וייבחר, 48% סבורים שהוא יפסיד. זה שוויון סטטיסטי, אבל לאן נעלם הרוב הגדול של מבקרי אובמה, ולאן נעלם הרוב הסולידי של אלה החושבים שאין הוא ראוי להישאר בבית הלבן?

יתר על כן, כאשר משתתפי הסקר נשאלו בעד מי יצביעו בבחירות, 47% העדיפו אותו על פני מיט רומני, עם 46%; ורוב ברור, 51%, העדיפו אותו על פני ניוט גינגריץ’, עם 42%.

מה כל זה אומר? האומנם דבר והיפוכו? ובכן, הקורא מוזמן לעיין בתוצאות המלאות של סקר AP, בפורמט PDF, ולהיווכח עד כמה מורכב ורב-שאלות הוא הסקר. זה סקר שנועד פחות לחזות תוצאות באחוזים, ויותר — להציץ אל צורת המחשבה ואל סדר היום של האמריקאי הממוצע. התוצאות האלה צריכות שיקלול, המתרחק ממדע ומתקרב לאמנות. אבל אין קושי להצביע על הרווח שיצמח לסיכויי הבחירה של נשיא מיריב רפובליקאי מעורר אנטגוניזם. אני בשום פנים לא הייתי מזדרז להניח שגינגריץ’ יגיש נצחון לנשיא על מגש של כסף. כפי שגינגריץ’ עצמו חוזר ומזכיר, לפני 32 שנה כל הסקרים הראו שרונלד רייגן הוא המועמד הרפובליקאי המועדף על הנשיא ג’ימי קרטר. הנשיא יביס את שחקן הקולנוע הזקן, אמרו הסקרים.

גינגריץ’ אינו רייגן, אובמה אינו קרטר (או אולי כן?), הנסיבות השתנו, אמצעי הגיוס השתנו. אבל אילו הייתי צריך להמר עכשיו על תוצאות הבחירות הייתי לא מהמר עכשיו על תוצאות הבחירות, או לפחות מחלק את ההימור שווה בשווה בין אובמה ובין יריבו הרפובליקאי יהיה אשר יהיה. צריך להגיד שיש אפילו סיכוי — מסוים, לא ענקי — שהמועמד הרפובליקאי לא יהיה אחד משני השמות הנ”ל.

איזו דרמה.

 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 Responses to ““המלחמה המטומטמת”: ההתחלה — והסוף”

  1. יובל הגיב:

    ובינתיים: סימנים מעודדים לשוק העבודה האמריקאי (ולאובמה), כאשר מספר הדורשים החדשים לדמי אבטלה הוא הנמוך ביותר מאז מאי 2008. כאשר מצרפים זאת לירידה האיטית-אך-נחושה בשיעור האבטלה בחודשים האחרונים יש לדון באפשרות שהשנה הבאה תראה אחרת מבחינה כלכלית מאשר שלוש השנים שקדמו לה.

    http://www.latimes.com/business/la-fi-1216-jobless-claims-20111216,0,4887570.story

  2. יואב, אתה מתעלם מהעובדה שממשלת עיראק ביקשה – כלומר הורתה – לארה”ב להוציא את כוחותיה ממנה עד סוף השנה. סירוב לכך היה הופך את המעורבות האמריקאית בעיראק לקולוניאליסטית עד לשד עצמותיה ובהתאם גם מאלצת אותה לשלוח כוחות הרבה יותר גדולים לשם. ספק אם יש מישהו בארה”ב שרוצה מלחמת עיראק שלישית. לבית הלבן לא היו ברירות בנושא.

    • יואב קרני הגיב:

      מלכתחילה עיראק דווקא רצתה המשך של הנוכחות האמריקאית. ארה”ב התנתה נוכחות כזאת בחסינות לחייליה, זאת אומרת מעמד אקס-טריטוריאלי. עיראק סירבה. היה אפשר להתפשר. התוצאה היא שארה”ב הפקירה בעצם את בעלי-בריתה הסוניים, ואולי גם את הכורדים.

      כך או כך, אינני חושב שיש לנו חילוקי דעות ממשיים על עצם המלחמה, או על הטעם בנוכחות אמריקאית מלכתחילה. אי ההסכמה נוגעת לאחריות המוטלת על המעצמה הכובשת להבטיח את שלום הטריטוריה שכבשה. נראה מה יקרה לטריטוריה הזו בחודשים הבאים. הסימנים אינם מבשרים טובות.

  3. עמית הגיב:

    מצד אחד,נראה טבעי שממשל אובמה ימנף את סיום המלחמה כצעד כלכלי ממדרגה ראשונה שכן ההוצאות על המלחמה הן אדירות אבל מצד שני,אני מניח שקשה לאזרח מן השורה לתפוס באופן אמוציונלי חיסכון של מיליארד דולר ליום.
    צריך לחשוב גם מה יהיה על החיילים השבים הביתה ,כיצד יקבלו אותם ? האם יעזרו להם ? הרי לסיום קמפיינים צבאים עשויה להיות גם השפעה כלכלית פנימית לא מבוטלת (חיילים יעזבו את הצבא ורובם אני מניח משתייכים לקבוצות החלשות יותר בחברה האמריקנית)

  4. אורן הגיב:

    כרגיל, כתוב היטב ומאיר עיניים. תודה רבה ותיקון קטן: כתבת כי אובמה היה “פרופסור בינוני למשפטים, עם מוניטין רדיקליים, מאוניברסיטה מקומית”. ככל הזכור לי, קראתי שהוא היה פרופ’ אהוד מאד ומקריאה בהודעה שפרסמה אונ’ שיקגו: http://www.huffingtonpost.com/2008/03/28/university-of-chicago-oba_n_93896.html
    נראה שהוא התקדם יפה בסולם הדרגות (אם כי לא כאיש סגל במסלול קביעות, היות שאינו ד”ר ומלכתחילה לא שאף לקריירה אקדמית).
    מעבר לכך, לקרוא לאונ’ שיקגו “אוניברסיטה מקומית” זה בערך כמו לקרוא למייקל ג’ורדן “שחקן כדורסל מקומי”.

Leave a Reply