מִנחָה ל׳הארץ׳

מאה שנה מלאו לו, וההֶשׂג הוא לא פחות ממרעיש בהתחשב בזה שחייו היו תלויים לו מנגד מיומו הראשון. כבר ביום ההוא התחיל הדיון המעניין מאוד בשאלה מה צריכים להיות גבולות הפתיחוּת של עיתון רציני. ״יש גבול ל׳חופש הדעות׳״, כתבו מייסדי ה׳הארץ׳. אכן יש, ואין זה מאוחר מדיי לחזור וּלכונן אותם. אבל זה הזמן לחגיגת ניצחון ראוּיה בהחלט. הוא בבת עינם של מגיני הדמוקרטיה 

מייסדי ׳חדשות הארץ׳ היו אנשים צנועים. לא במובן זה שהמעיטו מֵעֵרך עצמם, אלא מתוך הכּרת הנסיבות.

היישוב הקטנטן בארץ ישראל עדיין ליקק את פצעי מלחמת העולם הראשונה, שהתקרבה להמיט עליו חורבן. הסביבה העירונית, שלה נועד עיתון רציני וּמיושב, היתה קטנה עד גיחוך. המציאוּת הפוליטית חייבה זהירות. 

בִּשמוֹנָה-עשר ביוני 1919 פלטה מכונת דפוס ישנה בבית הדפוס הירושלמי של א.ל. כהנא את גליונותיו הראשונים של העיתון היומי המודרני הראשון בארץ ישראל. חמישה חודשים וחצי אחר כך תושמט המלה ׳חדשות׳, והעיתון יתחיל להיקרא ׳הארץ׳. 

מאמר המערכת הראשון של העיתון, על פני חצי עמודו הראשון, הקרין אמביוולנטיות מעניינת. כמובן, העיתון יהיה ״חופשי וּרציני״, הבטיחו עורכיו, ויבחן את

״הדעות השונות, השׂוררות בחלקים השונים של מחננו הציוני, להעריכן הַעֲרכה צודקת וּנקיה מכל משׂוא פנים״.

אבל – וּלהלן בא מנוד-הראש המלומד של מייסדי העיתון,

״אכן מובן מאליו, שבכל זאת לא יהיה עיתוננו ׳במה חופשית׳ לכל רעיון וּלכל דעה שהיא […] יש גבול ל׳חופש הדעות׳, שאין לעוברו בעיתון, אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תכנית כל שהיא״.

התכנית, ממהרים המייסדים להסביר

״שואפת לתחיית עם ישראל ושפת ישראל על אדמת ישראל״ (שמונה המלים האחרונות הופיעו במקור בִּרווחים כפולים).

לשון אחר, ׳הארץ׳ נועד להיות עיתון של רעיונות, אבל לא קקופוניה של רעיונות. הוא נועד להיות פתוח, אבל לא פרוץ לכל רוח. הוא הבטיח להיות אכסניה של כותבים, אבל לא פונדק של כל-דיכפין. 

״חורבן העולמות״

הוויכוח על המנדט של ׳הארץ׳ נמשך עוד שנים רבות. שלוש שנים אחר כך, כאשר ׳הארץ׳ ניצַל רק בקושי מסגירה, ועבר לידיים חדשות, עורכיו התנערו מיוּמרת קודמיהם להגדיר יעד, להגן עליו וּלהטיף למימושו. 

״׳הארץ׳ לא יגזור על דעות והשקפות״, כתבו עורכיו בנובמבר 1922. ״הוא לא בא להגן על אמת אחת קבועה וּמנוסחת ללא שינוי וללא ערעור.

״בשעה זו של חורבן-עולמות וִיצירת-עולמות אין עוד מקום לדפוסי-אמת מוּצקים. בתוך גבולות שאיפתנו האחת, המיוחדת והמאחדת […] יש מקום לכל מי שיש אלוהים ואהבת-אמת בלבּוֹ, שיבוא וישמיע לנו את אֲמִתּוֹ.

״יתכנסו נא מסביב לנו כל סופר נקי-דעת וּבר-לֵבב, כל עובד וּבונה, כל עוסק בצורכי ציבור בֶּאמוּנה, כל מי שמבין בערכו הציבורי של עיתון וּבאחריותו הלאומית, יבוא ויעזור לנו בעבודה הקשה, שהִטַלנו על עצמנו. יסייעו נא לנו לבנות וּלשכלל במה נקיה למחשבתנו הציבורית בשעה חשובה וַחמורה זו״.

אני מתפעל מאוד משני המאמרים האלה, אף כי הם סותרים זה את זה. ביישוב הקטנטן, על קהל הקוראים הזערורי שלו, ישבו אנשים כִּבדֵי-ראש וּנדיבי-רוח והרהרו בקול רם (ובעברית מצוינת, הקרובה אל העברית של זמננו הרבה יותר, לאין שיעור יותר, מן העברית של משפחת בן יהודה) באופיו של הוויכוח הציבורי שהם רוצים לאַפשֵר. הטרידה אותם שאלת אחריותם. הם רצו לעודד ויכוח, אבל חרדו הן מפני התוצאות של הרחבתו והן מפני התוצאות של הגבלתו.

הם היו ליברלים בנוסח המאה ה-19, שהתעניינו בפלורליזם – אבל גם בסייגים לפלורליזם. הם ראו את ״חורבן העולמות״ ואת ״יצירת העולמות״, וניסו לפלס דרך באמצע. זה היה מקומו המקוּוֶה של העיתון, וזה היה אחר כך מקומו הטבעי.

״דאגות הקיום והפרנסה״

מאה שנה רצופות של הופעת עיתון יומי במדינה הקיימת רק שבעים שנה הן השג יוצא מגדר הרגיל. אני חושב שיום הולדתו של ׳הארץ׳ הוא יום חג לכל אלה המוכנים להתפנות מחשבונות פוליטיים, מקְנָאוֹת וּמטינוֹת וּלהכיר בתפקידה של עיתונות חופשית בכלל ושל ׳הארץ׳ בפרט. 

יוצר ׳גלובס׳, חיים בראון ז״ל, אמר לי פעם שהוא חושב את ׳הארץ׳ ל״עיתון קדוש״. אין הכרח לקבל את קדוּשת העיתון כדי להכיר בתפקיד חסר התחליף שהוא מילא בהתהווּת האינטליגנציה הליברלית בארץ. 

חייו של העיתון היו תלויים לו מנגד כמעט מיומו הראשון. כמעט משעשע לקרוא את המאמר מנובמבר 1922.

״סידורו החדש של העיתון משחררו מדאגות הקיום והפרנסה, שהעיקו עליו ועיכבו את התפתחותו״, הודיעה המערכת החדשה, בראשות ד״ר משה גליקסון. ״קיום העיתון מובטח לזמן רב בערך. והמערכת החדשה […] תוכל לעבוד במנוחה לשכלולו של העיתון״.

ספק אם ׳הארץ׳ היה ראוי לאיפיון הזה אפילו יום אחד בחייו. וזה בדיוק מה שמעניק נופך הירואי לשיוּרוֹ. אילמלא היה עיתון פרטי, בבעלות משפחה אחת, מותר להניח ש׳הארץ׳ היה חדל להתקיים, או שלא היה חדל להחליף ידיים לרעת רצינותו וּבוודאי לרעת מחויבותו.

גרשום שוקן בפגישה של ועדת העורכים. סמוכים אל השולחן שמעון פרס ועזר וייצמן הצעירים. ביניהם יושב עורך ׳מעריב׳ שלום רוזנפלד. שוקן הנחיל ל׳הארץ׳ את הרגליו — והרחיק אותו מן הזרם המרכזי

השראתו, אומץ לבו וגַחֲמוֹתיו

במובן הזה, יום השנה המאה הוא קצת שרירותי. ׳הארץ׳ שאנחנו מכירים נולד בעצם רק ב-1936, כאשר עבר לבעלותה של משפחת שוקן. האב, שלמה זלמן שוקן, מעשירי היהודים בגרמניה, איש אשכולות שהתמזגו בו ליברליזם אוניברסלי ועמקוּת יהודית, מסר את העיתון לאחד מבניו, גרשום, והעביר את עיקר עסקיו לניו יורק. גרשום שוקן יצר את ׳הארץ׳ בצלם השראתו, אומץ לבו וגחמותיו.

הוא היה לפי דעתי קרוב לרוחם של כותבי מאמר המערכת הראשון, זה מ-18 ביוני 1919, יותר מאשר לרוחם של כותבי המאמר מנובמבר 1922. ׳הארץ׳ שלו היה ליברלי, אבל לא דמוקרטי. דעתו על ״קול ההמון״ לא היתה כדעת הרומאים הקדמונים. הוא לא היה שקול כנגד ״קול שָדַי״. שורתו של ביאליק, ״ינַסֵר לו כִּלבבו קול המון הכְּרָך״, היתה תיאור הולם יותר למצב-דעתו. או, אולי שלונסקי, בתיקון קל, ״כותלי ביתי כחַיִץ לי ביני וּבין עולם״.

עריכתו של שוקן נתנה טעם מיוחד ל׳הארץ׳, אבל גם דחקה אותו אל נישה קטנה יחסית. נכונותו לקרוא תיגר על מוסכמוֹת חישקה את יורשיו. שוקן הרחיק את העיתון מן הזרם המרכזי במידה כזאת ש׳הארץ׳ מוסיף להיבחן על יסוד השיעור של ריחוקו. 

אני נזכר בשני מאמרים שעשו עליי רושם עצום בימי מלוך גרשום שוקן. אחד הופיע ב-1967, זמן קצר לאחר המלחמה, בימי האופוריה ההם. אני מנחש שכתב אותו ד״ר שלמה גרוס, שהיה חותם ״פּוֹלֵס״, והחזיק בתואר ״יושב ראש מועצת המערכת״. הוא גינה את ״הדינאמיות השטחית״ של החברה הישראלית. כשלעצמי אני מסופק אם היא אופיינה אי פעם באופן שקט וּמכאיב מזה, בעצם הימים שבהם התפתתה להאמין לא רק בנצחונה הצבאי אלא בהתאמתוּת כל מאווייה.

גימ״ל-שי״ניותו

את המאמר השני כתב שוקן עצמו, בדצמבר 1978, בחתימת ״ג.ש.״, בעמודו הראשון של ׳הארץ׳. זה היה למחרת מותה של גולדה מאיר. כותרתו, המדברת בעדה, היתה ״סמכוּתיוּת ללא ראיית הנולד״. אין לפניי המאמר ההוא, וממילא אינני יכול לצטט. אבל הוא היה ההיפך הגמור לא רק מכל מה שנכתב באותו היום, אלא גם מכל מה שהורגש באותו היום.

גולדה מתה שבועות אחדים לאחר שבגין וסאדאת חתמו על הסכמי קמפ דייוויד, בעצם היום שבו מנחם בגין עשה את דרכו לאוסלו לקבל את פרס נובל לשלום. ההסכמים ההם, שהיו כרוכים בפינוי מלא של חצי האי סיני וּבפירוק יישובים, המחישו את ההחמצה המזעזעת של ממשלת גולדה שמונה שנים קודם. אילו היתה מוכנה לעשות בסתיו 1970 מה שעשה בגין בסתיו 1978, לא היתה מלחמת יום הכיפורים, ממילא לא היה ״מחדל״, וּמפלגת העבודה כנראה לא היתה מאבדת את השלטון ב-1977.

אף על פי כן, גינונים של תרבות מחייבים אותנו לדבר באופן כלשהו בשבח המתים. על זה הסכימו אפילו בני פלוגתא מושבעים כחכמי ישראל וחכמי רומא. גרשום שוקן לא היה בכללם. אינני בטוח שהוא הפיק ביום ההוא את הצליל הציבורי הנכון. יתר על כן, רשימה בעמוד הראשון, חתומה רק בראשי התיבות של שמו, העניקה נופך ארכאי ל׳הארץ׳, הטעימה את משפחתיוּתוֹ, והדגישה את עליונות הקפריזה בהתנהלותו. אבל שוקן אמר לפי דעתי את מה שהיה צריך להיאמר.

בני דורי, שגדלו על ברכי עתונות כתובה, וּנעוריהם היו רחוקים מאוד מעידן האינטרנט, התרפקו על ׳הארץ׳ בדיוק מפני שמצאו בו את ההתרסה הקפריזית; מפני שמִפַּעַם לפעם נתקלו בחיווּי נון-קונפורמיסטי כה מרעיש, עד שאנחת רווחה עצומה בקעה מחזותיהם. ׳הארץ׳ שם בפיהם את המלים שהם רק ניחשו.

זאת כמובן לא היתה מתכונת לביסוס של מודל כלכלי. מכירה תקופתית של הספרים העתיקים ושל התמונות באוסף שיָצַר שלמה זלמן שוקן הכניסה יותר כסף לקופה המידלדלת מאשר ניפוץ האיקונין התקופתי של בנו גרשום.

הקריירה הפרלמנטרית הקצרה של גרשום שוקן מתקרבת אל קיצה: סיעתו בכנסת נוזפת בו על סירובו להצביע אמון בממשלת בן גוריון, שהיא היתה חברה בה. בן גוריון עצמו התלונן (׳על המשמר׳, 15 בינואר 1958, באוסף העתונות העברית והיהודית)

ג.ש. לא הגיע אל גימ״ל-שי״ניותו בִּן יום. הוא גישש וּמישש, הוא עשה ניסויים, הוא חיפש קורות גג וּמִקלטים. באמצע המאה ה-20 הוא היה חבר כנסת של מפלגה ליברלית קטנה, עד שהתברר לו כי אין בה מקום לנון-קונפורמיוּת כלשהי. הקריירה הפוליטית שלו הסתיימה לאחר שנמנע מלהצביע לטובת ממשלת בן גוריון, שמנהיג מפלגתו היה שר המשפטים שלה.

ראה זה פלא, חמש שנים אחר כך הוא תמך בסיעת בן גוריון שהתפלגה ממפא״י, או לפחות פלירטט אִתה. הוא תמך בשמעון פרס במאבקו המר נגד יצחק רבין כמעט עשרים שנה אחר כך. עקיבוּת לא היתה שם, וּבזיגזגים האלה היה אפשר לטעום טעם כמעט ניהיליסטי. אני חושב שאולי במידת מה ג.ש. הנחיל את הטעם הזה לבאים אחריו.

דמוקרטיה קפיטליסטית ליברלית

אין שום פגם בחוסר ודאות. אדרבא, חוסר ודאות היא תכונתם הטבעית ביותר של ליברלים. צדק בהחלט משה גליקסון, כאשר קרא תיגר ב-1922 על ״אמת אחת קבועה וּמנוּסחת ללא שינוי וללא ערעור״. אבל הנכונות להעמיד אמתות מהוללות במבחן אינו צריך לפטור איש מאיתנו מדבֵקוּת כלשהי בעקרונות.

׳הארץ׳ היה נושא הדגל של דמוקרטיה קפיטליסטית ליברלית. הוא מוסיף להיות אכסנייתם הטבעית של דמוקרטים ליברליים, אבל לדעתי הוא התרחק קצת יותר מדיי מהבטחת מייסדי הגילגול הראשון שלו, ש״בכל זאת לא יהיה עיתוננו ׳במה חופשית׳ לכל רעיון ולכל דעה שהיא״.

אינני חושב למשל שעיתון התומך בדמוקרטיה ליברלית צריך לארח אויבים מרים של הדמוקרטיה הליברלית; אלה המתלוננים על ״דה לגיטימציה״ של ישראל, אבל אינם חדלים לעשות ״דה לגיטימציה״ של דמוקרטים ליברליים. כיוצא בזה אינני חושב שעיתון התומך בדמוקרטיה ליברלית צריך להיות במה קבועה להתקפות רדיקליות על הציונות. 

עמוס שוקן צדק בהחלט, כאשר אמר שהכיבוש הוא האקט האנטי-ציוני ביותר. אבל אינני בטוח שהמאבק נגד האנטי-ציונות הזו יוצא נשׂכּר מנוכחותם של בעלי טורים ניהיליסטיים, המתענגים על עצם ההקנטה, אולי מפני שנכשלו זה כבר במבחן התקופתי של מקוריוּת.

את הג׳יני הזה אי אפשר להחזיר

צריך להגיד להגנת ׳הארץ׳ שהעיתונות הליברלית בכל העולם עברה תהליך, שאולי יאה לו האיפיון ״פַּמְפְלֶטִיזַצְיָה״, זאת אומרת התגייסות פוליטית, לפעמים במידה שקשה להבחין בין כתיבה עתונאית לבין לשונם של כרוזים פוליטיים. למען האמת, במובן הזה יש פה חזרה מסוימת אל המקורות. העיתונות התחילה בכתיבת פמפלטים.

ההפרדה בין ידיעות לדעות בעתונות המערבית התפתחה רק באמצע המאה ה-20. רק בשנות ה-60 היא השתכללה לכלל הפרדה הרמטית בין מה שליצנים קראו ״דת וּמדינה״, כאשר הדעות הן ״הדת״, והידיעות הן ״המדינה״. ההפרדה עדיין קיימת, אבל היא נעשית נומינלית, מפני שדעות מחלחלות עכשיו בגלוי אל עמודי החדשות, בדרך כלל באמצעות ״פרשנויות״, אבל בהדרגה, יותר ויותר, באמצעות הכללת דעות גלויות בידיעות חדשותיות.

עורך רב שנים של ה׳וושינגטון פוסט׳, ליינארד דאוני, היה נמנע מלהצביע בבחירות, כדי שהוא לא ייחשד במשוא-פנים פוליטי. הוא הגזים. אבל כיום, רפורטרים מקילים על קוראיהם לדעת בדיוק נמרץ מה הם חושבים על מושאי כתיבתם. זה נכון באמריקה, זה נכון בישראל, זה נכון גם ב׳הארץ׳. אני חושב שיש מקום להצטער על זה, אם גם ברור למדי שאת הג׳יני הזה אי אפשר עוד להחזיר לבקבוק.

כך או כך, ענייני כאן אינו ביקורת תוכן או עריכה על ׳הארץ׳. ענייני הוא חגיגי בהחלט. מאה שנות חייו של ׳הארץ׳ מעניקות לו את הזכות לטעון לניצחון. ואני חושב שנצחונו הוא נצחון כללי של התרבות ושל החברה בישראל. ׳הארץ׳ הוא בבת עינם של מגיני הדמוקרטיה. אני מציע ברצינות גמורה שגם מתנגדיו הפוליטיים יכירו בזה.

מה טוב שבעלי ׳הארץ׳ הסכימו לכלול אותו באוסף המדהים של העיתונות העברית והיהודית עלי רשת. לפי שעה הוא מגיע רק עד 1945, אבל בוודאי לא ירחק היום ויהיה אפשר לעיין בשאר. זה אוצר בלום, שפשוט אסור להחמיץ.

מעִלעול בדפי העיתון גיליתי שהלוגו שלו היה מנוקד בין הולדתו, ביוני 1919, עד העברתו לידי בַּעליו הבאים, בנובמבר 1922. אפילו חלק מכותרותיו היו מנוקדות. רעיון לא רע, היכול להעניק השראה גם כיום. עורכי ׳הארץ׳ לא נענו להצעתי לנקד את הלוגו שלהם ביום ג׳, 18 ביוני 2019. חבל, זו היתה הזדמנות להניח לקוראיהם למשש את ההיסטוריה. כך או כך, יום הולדת שמח ל׳הארץ׳. לחיי מאה השנה הבאות.

דצמבר 2012: עמוס שוקן נקרא להסביר את הזהרתו שסכנת סגירה מרחפת על ׳הארץ׳. בדיוק מפני שחייו היו תלויים לו מנגד כמעט בכל יום של קיומו, שיורו הוא השג מפליג ואקט הירואי. סביר להניח שהוא לא היה מתרחש אילמלא ׳הארץ׳ היה שייך למשפחה אחת

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

5 Responses to “מִנחָה ל׳הארץ׳”

  1. דני פ הגיב:

    יפה כתבת. שותף להערכתך על תרומת ״הארץ״ לחברה הישראלית. חשוב שמי שמרגיש כך וגם יכול להרשות לעצמו יעשה מנוי לעיתון, בדפוס או באינטרנט.

    הבעייה שלי עם הפובליציסטיקה בעיתון היא שהסכסוך הישראלי-ערבי נמשך כ״כ הרבה זמן שכבר אין מה לחדש בנושא, משעמם לכתוב עליו, אבל שמישהו צריך לעשות זאת בכל זאת. בסך הכל זו תקופה קשה לכל העיתונים, אם ב״הארץ״ מאמינים שכתבות פרובוקטיביות מושכות יותר קוראים, קשה לי לבקר את העיתון על כך יותר מדי.

    לעומת זאת אני מסכים לחלוטין על דבריך בעניין ״פרשנים״. לדוגמה, אני זוכר את הכתבה הזו – ׳ימי הנשיא טראמפ – פנטזיה מסויטת׳ – מתפרסמת בעמוד הראשי במהדורת הדפוס של העיתון לצד הידיעות הראשיות של היום. העיתון פגע לפי דעתי באנשים עסוקים שרגילים לרפרף על הכותרות לפני הקפה של הבוקר ואינם מורגלים לראות תרחישי היסטוריה אלטרנטיבית בעמוד השער.

    • יואב קרני הגיב:

      הא! לא נתקלתי בתרחיש ההיפך-עובדתי ההוא בזמן פרסומו.

      אני קצת מתקשה להבין את שיקול הדעת של עורכי העיתון: לפרסם פנטזיה בראש העמדו הראשון מבלי לטרוח להזהיר את הקורא שהוא עומד לקרוא פנטזיה? הם שכחו את הלקח שהרביץ פעם עורך ה׳ניו יורק טיימס׳ בעובדיו: לקורא המסור ביותר אין יותר מ-20 עד 25 דקות לעיין בעיתון. זה אמור בעיתון בעל נפח יומי של ספר. אי אפשר להפיל קורא בפח מבלי לשלם מחיר.

      אני משועשע גם מתוכן התרחיש. מארס 2016, טראמפ כאויב העם היהודי. זה לא הסתדר כבר אז, בידיעת ההשפעה שיש לעורכי דין יהודיים על טראמפ. אבל מה מאוד רחוק היה התרחיש הזה מן המציאוּת, ובמידה מסוימת מה קרוב היה אליה.

      לבו של טראמפ עדיין יכול להתהפך, בין השאר מפני שאינני מאמין שיש לו איזה קשר סנטימנטלי ליהודים (חתנו ובתו אינם הגשר; עורכי הדין לענייני פשיטות-רגל הם הגשר). לפעמים אני חושב שהוא עומד להתהפך, כל אימת שסנאטור יהודי, או בעל טור יהודי, יוצק עליו עביטי שופכין.

      • יואב קרני הגיב:

        אני מוסיף כאן צילום של העמוד הראשון של ׳הארץ׳ מ-11 במארס 2016 עם הפנטזיה המוזכרת למעלה. היא מופיעה בכתף השמאלית, ונראית כפרשנות לכל דבר. הקורא הוכרח לחזור ולמצמץ לפני שהבין כי זה תרחיש היפך-עובדתי (ההצהבה היא שלי, לצורך הדגשה)
        ׳הארץ׳, 11 במארס 2016. התרחיש ההיפך-עובדתי מופיע בכתף השמאלית, ונראה כפרשנוּת לכל דבר

  2. דני פ הגיב:

    תודה שהבאת את הצילום. כתבה מטעה וחסרת אחריות. מקומה לא כאן, אולי ב״תרבות וספרות״.

    • יואב קרני הגיב:

      אגב, דני, הייתי רוצה לתת לך דוגמא לעירוב פרשנות וחדשות, המעוררת אצלי רגשות מעורבים.

      זו דוגמא ישנה, רק מפני שמשום מה גזיר-העתון הזה נשמר אצלי. התאריך הוא 2006. זו בשום פנים אינה ביקורת על הכותב, על מקצועיותו או על יושרתו. זו ביקורת על שיקול הדעת של עורכיו, או בעצם על עצם הקונספציה של עמודי חדשות ב׳הארץ׳. אינני חושב שהיא השתנתה ב-13 השנה האחרונות, אבל יתכן שאני טועה.

      הכתב הצבאי של ׳הארץ׳ מדווח כאן על מסיבת עתונאים של מפקד חיל האויר בעניין חמור מאוד, מעשה אונס בבסיס של החיל. הדיווח על מסיבת העתונאים נמסר בטון ענייני בהחלט.

      אבל מייד, מתחתיו, באה פרשנות של אותו הכתב הצבאי עצמו, המבקר את מפקד חיל האויר, שהוא, הכתב, מסקר אותו.

      כאן יש יותר מסתם טעם לפגם. הרושם העלול להתעורר הוא שלכותב יש סדר-יום משלו; שאין הוא מרוחק מספיק ממושאי כתיבתו; שהוא ממלא בעת ובעונה אחת את תפקידי הכתב, הפרשן והאדיטוריאליסט.

      כפי שכתבתי ברשימתי, זה מצב עניינים שאינו בלבדי ל׳הארץ׳. האבחנה בין ידיעות לדעות מיטשטשת ברוב העתונים החשובים של הדמוקרטיות הליברליות.

      ׳הארץ׳, 22 במאי 2006. הכתב הצבאי מוסר ידיעה -- ומוסיף מייד את דעתו, לצידה. האבחנה בין ידיעות לדעות היטשטשה

Leave a Reply