נורמלי מאוד

לפני 35 שנה, גברים בבגדי נזירות קתוליות ייצגו את הקהילה ההומוסקסואלית לרעת הנורמליוּת. עכשיו יש לה מועמד לנשיאות (בארה״ב) ושׂר משפטים (בישראל). הנורמליות ניצחה. אבל מי הפסיד

שתי טבילות האש הראשונות שלי בסיקור בחירות בארה״ב היו בקיץ 1984, בוועידות-המינוי של שתי המפלגות הגדולות. הדמוקרטים התכנסו בסן פרנסיסקו, בחודש יולי, כדי למנות את סגן הנשיא לשעבר וולטר מונדייל למועמדם לנשיאות; והרפובליקאים התכנסו בדאלאס, כדי לחזור וּלמנות את רונלד רייגן לתקופת כהונה שניה.

מעטים פיקפקו בתוצאות הבחירות. רייגן היה פופולרי להחריד, וגאוּת כלכלית תפסה את מקום המיתון החריף שהורישו לו הדמוקרטים ב-1981. אבל התיאטרון הפוליטי היה מרתק, וּשתי המפלגות לא יכלו לבחור לעצמן איצטדיונים סמליים יותר.

סן פרנסיסקו היתה עיר הבירה של הניסויים הפרוגרסיביים. בישראלית מדוּבּרת היה אפשר לקרוא לה ״מדינת סן פרנסיסקו״. בה התפתחה בשנות ה-60 ׳תרבות-הנגד׳, שקראה תיגר על המוּסכּמוֹת כמעט בכל עניין שהוא: פוליטיקה, ספרות, שירה, סקס, עוד.

ב-1976, כנראה בפעם הראשונה בתולדות ארה״ב, נבחר בה הומוסקסואל מוצהר למועצת העיר. היהודי הארווי מילק לא ידע שמקומו בספרי ההיסטוריה יובטח בנסיבות דרמטיות שנתיים אחר כך, כאשר חבר אחר במועצת העיר ירצח אותו ואת ראש העיר ג׳ורג׳ מוֹסקוֹנה. 

׳אחיות העונג הנצחי׳

הדמוקרטים התכנסו באותו הקיץ בהיכל הוועידות על שם מוסקונה. הרפובליקאים התענגו על האסוציאציות. הזיהוי הקרוב של הדמוקרטים עם התנועה לשיווי זכויות ההומוסקסואלים דחק אותם אל הפינה. ״הדמוקרטים של סן פרנסיסקו״ היתה תווית שהם לא הצליחו לקלף מדש מקטורנם באותו הקיץ.

להטעים את הזיהוי הזה הגיע אל העיר ערב הוועידה כוהן הדת הפרוטסטנטי ג׳רי פולוול מווירג׳יניה, המנהיג המוּכּר ביותר של מה שהתחיל להיוודע כ״ימין הנוצרי״, תומך נלהב של רייגן. 

קבוצה של גברים הומוסקסואליים בלבוש של נזירות קתוליות המתינה לו בכיכר העיר, וערכה טקס פרודי של הוצאת הדיבוק משׂחקנים שגילמו את פולוול ואת מלוויו. שם הקבוצה היה ״אחיות העונג הנצחי״ (Sisters of Perpetual Indulgence). הן היו מצחיקות עד דמעות – והן אישרו לא רק את דימויה האקסצנטרי של סן פרנסיסקו בעיני רוב האמריקאים, אלא גם את דימויים האקסצנטרי של פעילים הומוסקסואליים. קלות דעת בוהמיינית שרתה על עניין שהיה זקוק עד כאב לנסיוב של כובד-ראש.

30 שנה לאחר האקט בסן פרנסיסקו, האחיות הזדקנו, אבל חוש ההומור שלהן לא התעדן. כאן הן בוחרות את Hunky Jesus לכבוד חג הפסחא

הרפובליקאים התכנסו בדאלאס השמרנית. האחיות מסן פרנסיסקו החליטו להשיב להם כגמולם, והופיעו בעיר ערב הוועידה, כדי למחות נגד מה שעדיין לא התחילו לכנות ״הומופוביה״.

בימים ההם, ׳מעשה סדום׳ היה עבירה פלילית בטקסס (ובשורה של מדינות נוספות בארה״ב). הקהילה הגאה של דאלאס לא היתה גאה במיוחד. היא הצטיינה בדיסקרטיות. אנשים לא ירדו למחתרת, אבל העדיפו פרופיל נמוך. הם רצו הכרה בנורמליות של חייהם. הם דחו את התערבות האחיות של סן פרנסיסקו. לא כך הם רצו להציג את עצמם בפני שכניהם ההטרוסקסואליים.

״המשפחה הראשונה״

תנועת שיווי הזכויות נחלה מאז נצחונות היסטוריים עצומי ממדים. כמעט 20 שנה אחר כך, בית המשפט העליון נענה לעתירתם של שני גברים טקסאניים, וּפסק שהומוסקסואליות לא תוּפלל עוד בשום מדינה של ארה״ב. 12 שנה אחר כך, בית המשפט העליון יכּיר בזכותם של זוגות חד-מיניים להינשׂא, וישלים בזה את מהלך הנירמול. 

סמלי השחרור ההומוסקסואלי חדלו להיות גברים בבגדי נזירות. ואף כי מצעדי גאווה לא חדלו לצעוד, התערטלות פומבית חדלה להיות סימן ההֶכּר העיקרי של המאבק. ערב שנת הבחירות לנשיאות, הומוסקסואל מוצהר בן 37, פיט בוטיג׳יג׳, הוא אחד הטוענים העיקריים למועמדות המפלגה הדמוקרטית (עיקרי יחסית. הוא נמצא במקום הרביעי ברוב סקרי דעת הקהל. אבל מוטב לזכור ש-23 אנשים מתמודדים על המועמדות, ומקום רביעי הוא אפוא מקום של כבוד). הוא וּבן זוגו הרשמי מכַכּבים על עמוד השער של ׳טיים׳ תחת הכותרת ״המשפחה הראשונה״.

פיט בּוּטיג׳יג׳, ראש העיר של סאות׳ בֶּנְד (מדינת אינדיאנה), בחברת בן-זוגו, על שער השבועון ׳טיים׳, שלושה-עשר במאי. ׳ראש העיר פיט׳ עושה חיל בשלבּים המוקדמים של המקדימוֹת הדמוקרטיות לנשׂיאוּת

היתכן? נשיא הנשוי לגבר? קצת קשה להאמין, אבל איזה מרחק גמאנו מאז הארווי מילק מסן פרנסיסקו. זה האחרון נודע לאמריקה בזכות יוזמתו לחייב אנשים לאסוף את צוֹאַת כלביהם (עניין חשוב כשלעצמו). בוטיג׳יג׳ לעומת זאת נושא נאומים מרשימים על מדיניות הכלכלה והחוץ של ארה״ב. 

משיכת כתפיים

האם התמלאה סוף סוף עֶרגת הנירמול של דאלאס, 1984? האם הומוסקסואליות חדלה להיות תווית הזיהוי העיקרית של נושׂאיה? האם הם יכולים להיות כל מה שהם רוצים, מבלי שמישהו יחשוב שמיניוּתם אינה מתיישבת עם העדפותיהם המקצועיות, החברתיות או הפוליטיות?

אנחנו יודעים שהומוסקסואל יכול להיות שחקן פוטבול, או קופץ למים, או לוחם קומנדו, או פוליטיקאי. או איזה פוליטיקאי? האם הוא/היא יכולים להיות כל פוליטיקאי?

זה כמובן עניינה של נורמליוּת. אם נורמליות היא אקט של משיכת כתפיים – סטרייט, גיי, מה זה משנה? – כי אז אין סיבה להניח שפוליטיקאי שהוא-במקרה-הומוסקסואל חייב להחזיק בדעות ליברליות. אמנם ליברלים הם שנשאו את דגל השוויון, ולחמו בחפירות הפוליטיות – אבל עכשיו, משהושג השוויון, מה לך נצחון גדול יותר של שוחריו מנוכחות של הומוסקסואלים בכל המחנות הפוליטיים.

האין זה נפלא שבצלאל סמוטריץ׳ מברך את אמיר אוחנה על מינויו לשר המשפטים בממשלת המעבר, אף כי במדינת ההלכה העתידה לבוא דינו של מר אוחנה הוא להיסקל למוות? מה לנו נירמול גדול יותר מאשר נכונותו של שר המשפטים ההומוסקסואלי לקרוא לשמיטת הבסיס של שלטון החוק תיכף לכניסתו לכהונה? 

איש אינו חייב להחזיק באיזושהי השקפת עולם רק מפני שהוא נולד. בני מיעוטים, יהיו אשר יהיו, אינם מוכרחים לתמוך בזכויותיהם של בני מיעוטים אחרים, אם כי היהודים למשל, לפחות מִחוץ לישראל, נוטים מאז ומעולם לעשות כן. 

אמיר אוחנה יכול בהחלט להסתמך על הדוגמא של פרקליט יהודי מפורסם, רוי קון (כהן, Cohn), יועצו המשפטי של הסנאטור מקארתי, צייד המכשפות הידוע לשִמצה של אמצע המאה שעברה.

קון, ימני רדיקלי, מעולם לא ראה קשר בין מיניותו ובין נאמנויותיו הרעיוניות. הוא הוסיף לשנוא ליברלים, אפילו כאשר נגיף האיידס טרף את מערכת החיסון שלו, ורק רדיקלים, ורק בני דמותן של ׳אחיות העונג המתמיד׳, הרימו קול מחאה על האדישות ועל העצלוּת שאיפיינו את טיפול הרשויות במשבר האיידס.

אני קורא שאנשי ימין מתלוננים על היעדר סובלנות כלפיהם בתוך ״הקהילה״, בגלל ימניוּתם. בהחלט לא בסדר, אבל מי צריך קהילה כאשר יש סמוטריץ׳ ואוחנה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

3 Responses to “נורמלי מאוד”

  1. אלי ב. הגיב:

    אז פיט בוטיג׳יג׳ הוא יותר ׳לבן׳ או יותר ׳גיי׳? כי ׳לבן׳ זה הרי גם חיסרון וגם “משעמם”…

    למרות שקראתי את שתי הפיסקאות האחרונות יותר מפעם אחת, לא מצאתי אותן נהירות מספיק (״הרימו קול מחאה״? על רוי קון?).

    לגבי אוחנה ושות׳, יתכן שיש ״צורך״ בקהילה , ולו רק בגלל החרדים.

    ודרך אגב, רוב חברי הקהילה , כמו רוב חברי כת ה-PC – אינם באמת ליברלים. חריגה רעיונית אינה מתקבלת בברכה.

    • יואב קרני הגיב:

      שאלה טובה. אפשר להוסיף: האם הוא יותר ׳גבר׳ מ׳גיי׳? ברחבי האגף הרדיקלי של המפלגה, הרעיון שגבר לבן יהיה המועמד לנשיאות מעורר התנגדות קשה של בני-המעיים.

      הערתך על חוסר הבהירוּת נכונה. תיקנתי כדי להבהיר את כוונתי. תודה.

      אשר ל״קהילה״, כמובן יש בה צורך כל זמן שאנשים מרגישים צורך. אבל אינני בטוח שאני מבין מדוע אנשין שבחרו בימין שמרני סבורים שהם רשאים להסתמך על תמיכתה של ״קהילה״, שנחלצה מן הגטו בזכות ליברלים ופלורליסטים, ומוסיפה רובה ככולה לתמוך בשוויון כללי.

      אני בהחלט מבין את הערתך על חוסר סובלנות בתוך כל קבוצה רעיונית קטנה. זו תוצאה בלתי נמנעת של מאבק רב שנים ושל תחושת מצור. לאיש אין מונופול על ייצוג של שום חתך אוכלוסיה. מי שאינם מרגישים מיוצגים ב״קהילה״ אינם צריכים להיות בתוכה.

  2. פארן ישעיהו הגיב:

    שלום רב יואב,

    אני נהנה מאוד לקרא את מאמריך גם איני מסכים עם חלקם.

    איני מבין מדוע כותב כה רציני בעל טיעונים כבדי משקל וידע רב, חייב ליפול לאמירה ” אף כי במדינת ההלכה העתידה לבוא דינו של מר אוחנה הוא להיסקל למוות?”

    האומנם?

    האם יתכן שאינך מכיר ההבדל בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב?

    אין ספק שאין ההלכה תומכת ביחסים כאלו, אבל להרוג ? אפילו רוצחים לא נדונו על ידי הסנהדרין לסקילה.

    במדינת הלכה, שאנו כה רחוקים ממנה כי רוב הציבור אינו רוצה בה, לא יתירו כנראה מצעדי גאווה, אבל מה שיעשה כל אדם בביתו בצנעה, אני מניח שלא ידונו אותו על כך, ולו בגלל דיני הראיות המחוייבים בהלכה.

Leave a Reply