קו המשווה

התפרסם ב’גלובס’, 27-26 ביוני 2003

הלוא תיכנס, רבי יהודי, ותעשה איתנו את השבת? אלה הם “ארבעת המופלאים”, ובן הברית בנימין יעקב גרים (“הדָבָר”) נראה בחזית, עם הרבה לבֵנים. האם הוא יועיל לפופולריות של המוֹתָג?

ל להיות יהודי באמריקה, קל כנראה יותר ממה שהיה באיזשהו מקום ובאיזושהי תקופה היסטורית. השבועון היהודי ‘פוֹרווֶרד’ פירסם זה לא כבר תלונה חצי-רצינית ורבת קריצות על עודף הפילוֹשֶמִיוּת בתרבות העממית האמריקנית.

“פילושמיות” אינה בדיוק מלה הנשמעת ונלמדת במקומותינו. אני מפשפש במעמקי זכרוני, ואינני מצליח לִדלוֹת אף דוגמא אחת לפוליטיקאי ישראלי מִדַרגָה שלישית, שהתלונן בפומבי על פילושמיות, או אפילו ידע מה פירוש המִלה.

כאשר מנהיגים יהודיים אומרים לוועידה בין לאומית בווינה, שבעולם יש כיום יותר אנטישמיות ממה שהיתה מאז מלחמת העולם השניה, בייחוד בהשפעת האינטרנט (“4,000 אתרים המעודדים טירור, שנאה והכחשת השואה”), הודעה על פילושמיות, כלומר אהבת יהודים, נשמעת קצת לא במקומה.

כלל וכלל לא – מתקן אותנו מלווין ז’יל בוקיט (כך אני חושב שמבטאים את שמו) מעל דפי ‘פורוורד’ הנ”ל. היהודים מעולם לא היו פופולריים יותר. הוא אינו מתכוון לפופולריות פוליטית, או דיפלומטית. הוא אינו נוגע בדעת אנשים על ישראל. הוא מתכוון למספר הגָדֵל של טיפוסים יהודיים על בימות ברודוויי (את ‘המפיקים’ כבר ראיתם?), בקומדיות מצבים בטלויזיה, ואפילו בספרי ‘קומיקס’.

מי שמקילים ראש ב’קומיקס’, עושים זאת לרָעַת יכולתם להבין את התרבות העממית האמריקנית. כל כך הרבה מִדימוּיֵי ה’קומיקס’ חדרו אל לשון הדיבור, ואולי אפילו, אבוי, אל לשון המחשבה, עד ש’קומיקס’ הוא ספרות חובה לא רק לחובבי ג’רי סאיינפלד. וכמובן, ‘קומיקס’ התייצב בדור האחרון בשורה הראשונה של הוליווד, מ’דיק טרייסי’, עבור דרך ‘איש העטלף’, וגמור ב’איש העכביש’. יתר כל כן, לא מעט הפקות הוליוודיות נראות כמו ‘קומיקס’, למשל סרטי ‘משימה בלתי אפשרית’ של טום קרוז.

טוב, הוא לא פול ניומן, אבל…

כמעט לפני שנה נדהמה הקהילה הגדולה והתוססת של צרכני ‘קומיקס’ בכל הגילים לשמוע, ש”הדָבָר” ההוא (The Thing), בסדרת ‘ארבעת המופלאים’ (The Fantastic Four) הוא יהודי לכל דבר.

זה גילוי לא פשוט, מפני שכולנו היינו מעדיפים, כי פול ניומן ב”חשמלית ושמה תשוקה” יואיל להוסיף ולייצג את האסתטיקה הגברית היהודית. “הדָבָר” הוא באמת דבר. הוא לא רק הר-אדם גמלוני וחסר כל צורה, אלא גוּפוֹ עשוי לבֵנים לבֵנים.

והנה ביולי שעבר, בגליון מיוחד של ‘ארבעת המופלאים’ אשר הוקדש לַעֲבָרָם של כל אחד מן הגיבורים, “הדבר” סר לביקור אצל משכונאי בשכונת הולדתו, “מר שקרברג”. ומר שי”ן פונה אליו בתוכחה, “כל השנים האלה שאתה בחדשות, הם אף פעם לא מזכירים שאתה יהודי. אני חשבתי שאתה קצת מתבייש בזה”.

“הדבר”, ששמו האמתי מבית אבא הוא בנג’מין ג’ייקוב גְרים, משיב: “לאאא, זה לא זה. כל אחד יכול למצוא על האינטרנט אם הוא רק רוצה. זה פשוט שאני לא מדבר על עצמי, זה הכול. היה לי בראש שיש מספיק צרות בעולם הזה מבלי שהאנשים יחשבו שכל היהודים הם מפלצות כמוני”.

מר שקלברג נופח אחר כך את נשמתו, ו”הדָבָר” כורע על גופתו, ואומר “שְמַע ישראל”. כן, כן, ב’קומיקס’.

“cool, הוא יהודי, בדיוק כמוני”

מה בדיוק עורר את יוצרי ‘ארבעת המופלאים’ להכניס את מר גרים בבריתו של אברהם אבינו? המו”לים שלהם אומרים, שהם תמיד חשבו את “הדבר” ליהודי. מדוע אם כן לא הזכירו את יהדותו מאז התחילה הסדרה, בשנת 1961?

את התשובה אפשר למצוא, אולי, בביוגרפיות של שני היוצרים, סטאן לי (יוצרו של ‘איש העכביש’) וג’ק קֶרבּי. לי היה פעם ליבֶּר, קֶרבּי היה קוּרצבֶּרג, שניהם חשבו שעם שמות יהודיים כל כך הם לא יוכלו לתקוע רגל בדלת. הימים ההם חלפו זה כבר, עכשיו איש ששמו ליברמן מתמודד על נשיאות ארה”ב. לי-ליבר וקרבי-קורצברג יצאו איפוא מן הארון על כתפי-האבן הרחבות של “הדָבָר”.

התגובות על יהדותו של מר גרים המאוּבָּן היו חיוביות במידה יוצאת מן הכלל. “cool“, כתב קורא אחד, “הוא יהודי, בדיוק כמוני”.

אינני יודע אם מאדונה היא מקוראי ‘ארבעת המופלאים’, או אם יש קשר בין כניסתה לעולם הקַבָּלָה ובין יציאתו של “הדבר” מן הארון. אבל החדשות על התעניינותה הנמרצת במיסטיקה יהודית מוסיפות להדהד במסדרונות היקוּם, השואב את החדשות שלו מערוץ הכבלים MTV וממקביליו על הרשת. ביטויֵי הדאגה באתרי רשת ערביים ומוסלמיים לנוכח “התייהדותה” של מאדונה מדברים בַּעֲדָם.

מאדונה אינה מצטרפת אל נצח ישראל, אבל אולי בדיוק בזה נעוצה חשיבות התקרבותה. היא נוהגת עכשיו בַּיַהדות כפי שקליפורנים לבָנים מן המעמד הבינוני נוהגים זה שנים בדתות אֶקזוֹטיות של המזרח. חיפּוּשׂ הרוּחָניוּת של ימי “עידן הדְלי” (New Age) הביא לא מעט יהודים אמריקניים אל בודהיזם ואל איסלאם סוּפי. אין כל סיבה שלא-יהודים לא יגיעו במסגרת אותו החיפוש אל היהדות, או אל שוּלֶיהָ.

עם תגבורת של ‘קומיקס’ ושל מאדונה, הֲיִתָכֵן שתקופה של התפַּשטוּת דמוגרפית מזוּמנת ליהדות? היתכן שאריזה נועזת של המוּצר תעלה את היהדות על מַדָפים חדשים?

היה היו חמישה מיליון

כן, אני מודה, זו קפיצה גדולה מדיי. אבל אין היא קלוּטה לחלוטין מן האויר. היהדות אומנם התרגלה להיות “הדת המבוּזָה”, בלשונו של יהודה הלוי בספר ‘הכּוּזרי’, אבל לפני אלפיים שנה היא היתה דת אֶוונגליסטית, ונמצאה בתהליך התרחבות בלתי פוסק. הַנַצרוּת תפסה אחר כך טרמפ על הפופולריות הגוברת של היהדות, והציעה להמונים אותו אלוהים בלי ברית מילה ובלי חוקֵי כַּשרוּת. זה עָבַד, ואחר כך נאסר על היהדות אפילו לנסות לשכנע מישהו שהיא האמונה האמתית.

אף על פי כן, מפעם לפעם, כמעט באופן ספונטני, נרשמו התפרצויות של עניין ביהדות מִכּיווּנים לא צפויים: הכּוּזָרים במאה השמינית (אולי, מפני שאת הסיפור המלא איננו יודעים), או אלפי איכרים רוסיים אורתודוקסים בתחילת המאה ה-19 (הידועים בשם ‘סוּבּוֹטניקים’, זאת אומרת ‘אנשי השַבָּת’).

הרב אלכסנדר שינדלר המנוח, מַנהיגהּ הֶחכם של התנועה הרפורמית במשך שנים רבות, התנבא פעם – בניגוד לחוכמת אנשים מלומדה – שבמאה ה-21 יהיו הרבה יותר יהודים באמריקה, לא הרבה פחות. הוא מצא יסוד של אופטימיות דווקא בנישׂוּאֵי תערובת. אם היהדות תושיט את ידה לבני הזוג הלא-יהודיים, ותָקֵל עליהם את ההצטרפות, שורותיה יתרחבו מאוד.

ואומנם רפורמים וקונסרבטיבים פתחו את השערים במידה כזאת, שהם מקבלים עכשיו בקהילותיהם גם אנשים שלא עברו גיור. ה’ניו יורק טיימס’ סיפר בחודש שעבר על אחד, דייוויד האאס, שנולד למשפחת לוּתֶרנים גרמניים, אבל מתפלל באופן קבוע בבית כנסת קונסרבטיבי, שומר כשרות, צם ביום הכיפורים, ושולח את ילדיו יום יום לבית ספר יהודי (עניין יקר מאוד בארה”ב). הוא אינו מתכונן להתגייר בקרוב, “אין זו עדיפות גבוהה אצלי”, הוא מצוטט.

לפני שמשגיחֵי כשרות מכווצים את מצחם, ומאיימים להפיל איזו קואליציה, מוטב שיזכרו כי משהו מֵעֵין זה התרחש בכל רחבי הקיסרות הרומאית לפני הופעת הנצרות. בעָרֵי הים התיכון התחילו להופיע “יראי אלוהים”, זאת אומרת לא-יהודים שאימצו חלק מִמִצווֹת היהדות, ועוד יותר מזה את האתיקה היהודית, והתפללו בבתי כנסת. אֵלֶה היו ימים של עוצמה דמוגרפית מרשימה: חמישה מיליון מתושבי הקיסרות היו יהודים, או עשירית האוכלוסיה (על פי הערכה פחות או יותר מקובלת).

התרחבות דומה תיתכן כיום רק אם ייחלש האופי האֶתני והשבטי של היהדות. זה אינו מחייב החלטה של איש. אם זה יקרה, זה יקרה מתוך חופש בחירה. אנחנו רק מוזמנים לִצפּוֹת, או להאזין למוסיקה.

ואיל ושקעתי קצת בזמן האחרון בהיסטוריה, לרָעַת הכתיבה על ההוֹוה, ההוֹוה מִתחרז אצלי עם ההיסטוריה. אני קורא בתערובת של תדהמה, שעשוע ועצב על עצומת-השלום של עמי אילון ושל סארי נוסייבה. אני נוטה להניח שהייתי חותם עליה – עדיין לא ראיתי את הנוסח, אבל אני מנחש שהוא מתיישב עם דעותיי – אבל לא על תוכן העצומה אני מדבר, אלא על מה שהיא מייצגת.

היא אילוסטרציה, הגובלת בקריקטורה, על המידה שבה התהפכו היוצרות בהיסטוריה הציונית. לפני שבעים שנה – זה הזמן שבו אני עוסק עכשיו, למי מִכֶּם שהואילו להציץ ביריות-הפתיחה של ‘פרוייקט ארלוזורוב’ – ההתנגשות בין שמאל לימין בתנועה הציונית קיבלה ביטוי סמלי ביוזמת “הפטיציה” של זאב ז’בוטינסקי, שהוא קרא לה “גשר של נייר”. הוא רצה להחתים את כל הָעָם היהודי על עצומה לממשלות העולם, להוציא את המנדט מידי הבריטים, ולכונן מדינה יהודית בארץ ישראל.

הקיצונים בתנועת ז’בוטינסקי לגלגו תחילה על היוזמה הזו. “אם רוצים ששאלת ארץ ישראל תעלה ללא רֶדֶת מעל שולחנות המדינאים”, כתב אב”א אחימאיר, “הרי ישנם לכך אמצעים יותר ממשיים, מאשר העסקת צבא הנוער של התחיה באוסף חתימות” (15 ביולי 1932).

אבל ראש בית”ר עמד על דעתו, ותנועת הפטיציה, כפי שקראו לה, נעשתה אחד העניינים העיקריים על סדר יומו של הימין הציוני.

בעיני השמאל, ששנת 1933 העניקה לו את השלטון בתנועה הציונית ל-44 השנה הבאות, “הפטיציה” היתה ביטוי אופייני לפוליטיקה של רטוריקה ושל סימני קריאה, שהיתה מחוסרת כל נוסחאות מעשיות. השמאל יישב את הארץ, והניח את התשתית למדינה מבלי להכריז בגלוי שמדינה היא המטרה; ז’בוטינסקי לעג ל”דונאם פה, דונאם שם”, רצה הכול ומייד, ודיבר אפילו על כיבוש צבאי של הארץ מידי הבריטים – אבל לא הצליח להשפיע על התהליך הפוליטי.

ב-1933 נכשל ז’בוטינסקי בנסיונו לכבוש את התנועה הציונית בבחירות דמוקרטיות, ושנתיים אחר כך הוא פרש ממנה, ודן את עצמו ואת חסידיו לגָלוּת פוליטית ארוכה וריקה.

הנה כי כן, שבעים שנה אחר כך, הימין הוא זה העוסק עכשיו בדונאם-פה-דונאם-שם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. השמאל הישראלי – אחרי שירד מנכסיו האלקטורליים, בשעה שהוא קורע את עצמו לגזרים בתערובת של טיפשות ושל נרקיסיזם – מחַיֶה את “גשר הנייר” של ז’בוטינסקי. אני מנחש שזה נַעשֶׂה מבלי דעת. אינני יודע אם עמי אילון שמע על “תנועת הפטיציה” של 1932, אבל מותר להניח שלא ממנה שאב את השראתו.

ללַמֶדך שגם מבלי לקרוא היסטוריה, המפסידים נוטים לחזור עליה. איך אמר קרל מרקס, “ההיסטוריה נידונה לחזור, תחילה כטרגדיה, ואחר כך כפארסה”.

או אולי מייד כפארסה.

תמול לפני מאה שנה איפשר הנרי פורד את “המאה האמריקנית”, זה הַתַמהיל של עליונות טכנולוגית ואופטימיות תרבותית, שֶהֵניב לימים השפעה פוליטית חסרת תקדים. ב-16 ביוני 1903 התחיל פורד לייצר מכוניות. חמש שנים אחר כך הוא הציג את המכונית העממית הראשונה, שנקראה בפַשטוּת T. עשר שנים אחר כך הוא חנך את קו הייצור ההמוני הראשון, והנחיל את שיטותיו לכל התעשיה האמריקנית.

כאשר פורד החליט לייצר מכוניות, היו בכל אמריקה 230 ק”מ של כבישים סלולים. הרוב המכריע של האמריקנים לא יצאו מעולם מגבולות המחוז שבו התגוררו. “החוויה האמריקנית” היתה הרבה פחות אמריקנית – והרבה פחות חווייתית.

המכונית עצמה הופיעה עוד לפני פורד. דיימלר ובנץ ייצרו אותה בגרמניה. אבל הואיל וכל מכונית יוּצרה בנפרד, עלוּתה היתה עצומה. מעטים הניחו, שמכוניות ישרתו אי פעם ציבור רחב. הן נועדו להיות אבזרי ההִתפַּנקוּת של האליטה, משהו מֵעֵין יאכטות.

הנרי פורד, קפיטליסט ושׂוֹנֵא איגודים, האמין במכונית לכל פועל. “אני אעשה דמוקרטיזציה של המכונית”, הוא אמר. “כאשר אני אסיים, כל אחד יוּכל להרשות לעצמו מכונית, ולכל אחד אומנם תהיה מכונית. זה יהיה דבר מוּבן מאליו”. עד 1927, פורד מכר 15.5 מיליון מכוניות.

חזונו לא הרחיק מֵעֵבֶר לזה. הוא טעה בשני ענייני מפתח: התחדשות ואשראי. הוא לא העלה על דעתו שיהיה אפשר, או אפילו שיהיה צריך, למכור לאנשים יותר ממכונית אחת לכל החיים. הוא האמין בִּמכונית שתיסע לנֶצַח.

הוא גם לא האמין באשראי. אם אנשים רוצים לקנות מכוניות, מוטב שיהיו מסוגלים לשלם את מלוא מחירן. אבל אמריקנים התחילו לקנות מכוניות בתשלומים. אנשים שלא יכלו להרשות לעצמם, הִרשוּ לעצמם. קו ישר עובר מן המכונית העממית אל כרטיסי האשראי הראשונים, ובעצם אל כל הֶרְגְלֵי הצריכה האמריקניים.

פורד, לרוע המזל, היה איש בעל פתולוגיות. לא היתה לו פתולוגיה גדולה מן האנטישמיות. היהודים היו בעיניו מקור כל הרעות של זמנו. הוא הפיץ את הפרוטוקולים של זקני ציון, ומימן עתון אנטישמי. הוא היה מראשוני תומכיו של היטלר, לא רק במלים אלא גם בכסף. באוגוסט 1938 גמל לו הפיהרר בעיטור הכבוד האזרחי הרם ביותר של גרמניה הנאצית.

אין זה עניין של מה בכך ואין מקום לשום “אף על פי כן” ו”אבל”.

ואף על פי כן ואבל, הוא העניק לנו גלגלים.

התפרסם במהדורה המודפסת של ‘גלובס’, 18-17 ביוני, 2003 

משהו לא רצוי קרה בחודשים האחרונים לעתונות הליברלית במערב אירופה: היא עברה תהליך של ‘פאמפלֶטיזציה’: עמודי החדשות שלה, ובייחוד עמודיה הראשונים, התחילו להזכיר כרוזי-תעמולה פוליטיים. החוֹמָה – שבאירופה מעולם לא היתה גבוהה במיוחד – בין עמודים אדיטוריאליים (שבהם מוּבָּעוֹת דעות) ובין עמודי החדשות, נעלמה כמעט לחלוטין.

ישראלים יודעים, שהחומה הזו נהרסה זה כבר בעתונות הפופולרית; והונמכה במידה ניכרת גם ב’הארץ’. יש הרבה אנשים רציניים, שאני מכַבּד מאוד, הסבורים שֶאֵין בה צורך. אני חושב שיש בה יותר צורך עכשיו ממה שהיה מעולם, בייחוד בגלל השיטפון הֶעָצוּם של מידע.

העתונות האירופית המתוארת כאן פנתה חד-משמעית נגד ישראל עוד בימים הראשונים של האינתיפאדה. נתתי כאן דוגמא אנקדוטית לחלוטין מן העמוד הראשון של ה’גארדיין’, ספינת הדגל רבת השנים של הליברליזם האנגלי. במרוצת המלחמה נגד הטירור, ובייחוד מאז שהתחילה הספירה לקראת מלחמה בעיראק, העתונות הזו פנתה נגד ארה”ב, בטון גובר והולך של מרירות, של איבה, של שלילה כמעט-קיומית.

בארצות שממשלותיהן תמכו בארה”ב, כמו בריטניה, ספרד וצרפת, העתונות אסרה מלחמת חורמה, בחימה שפוכה, על המימסד הפוליטי המקומי. סימני הקריאה היכו בכל הכוח בעיני הקוראים על ספל הקפה הראשון של הבוקר. נעשה נסיון בלתי פוסק לא רק לעדכן את הקורא, אלא לסדר מחדש את תאי מוחו.

בשבוע שעבר נחצה הגבול אפילו כאן. ‘גארדיין’ הנ”ל פירסם באתר הרשת רב-התועלת שלו ידיעה, שבה יוחסה לפול וולפוביץ ההכרזה, שארה”ב יצאה למלחמה בעיראק אך ורק בגלל נפט. ווּלפוֹביץ, המשנה לשר ההגנה של ארה”ב, הוא יועץ חשוב של הנשיא בוש. מאז תחילת משבר עיראק התחזקה ההנחה, שהוא אבי האסטרטגיה הבין לאומית ההיפֶּר-אקטיבית של הממשל. האירופים הרחיקו לכת עוד יותר, ותיארו את כל מדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית כתוצאה של קשר-סתרים של קומץ אינטלקטואלים שמרנים, רובם יהודים. (ראו למשל את הערותיי על ליאו שטראוס, באתר הזה; וגם את הערתי על “השקר האציל”. אני מקווה לכלול כאן בקרוב רשימות קודמות שכתבתי בנושא הזה.)

הכרזת וולפוביץ, שזו היתה מלחמה לטובת נפט, מאשרת כמובן את כל טענותיהם של מתנגדי המלחמה. אפשר להגיד עליה שהיא מעוררת הִשתָאוּת, והיא פשוט סנסציונית. היא ראויה להימָרַח לרוחב העמוד הראשון של כל עתון, גם עתון שאינו רגיל למרוח כותרות לכל רוחבו.

הבעיה היחידה היא שההכרזה הזו מעולם לא יצאה מפיו של ווּלפוֹביץ. אתר הרשת של ‘גארדיין’ תירגם אותה מתרגום גרמני של דברי וולפוביץ. הוא לא ניסה לאַמֵת אותה (עניין קל מאוד, בהתחשב בהיקף מערכת יחסי הציבור של הפנטאגון). לרגל להיטותו של העתון הבריטי לעשות דיסקרדיטציה של ארה”ב ושל בעלי בריתה, הוא נתן פומבי לדיסאינפורמציה גסה ומבישה.

הפעם נֶחצָה הגבול במידה כזאת, שה’גארדיין’ עצמו ראה צורך להתנצל (קיראו-נא את הנוסח באתר הרשת שלו). זו התנצלות מלאה, אם גם לא לגמרי כנה. אבל היא משתמטת לדעתי מן הצורך החשוב ביותר: להכיר בתוצאות של ה”פאמפלֶטיזציה”, לצעוד שני צעדים אחורה, ולעשות נסיון קצת יותר רציני להניב עתונאות אובייקטיבית, או לפחות להמעיט את כמויות משוא-הפָּנים.

זה לקח שאינו צריך להתבזבז על העתונות הישראלית, כולל אתרי רשת ישראליים. מה מאוד מתעייפת הדעת מעודף סימני הקריאה. מה מאוד מתעייפות העיניים מן הזרם הבלתי פוסק של דעות ושל התפלמסויות מִתלַהמוֹת, הפולשות אל העמודים הראשונים, וּמַקניטוֹת את האינטליגנציה של קוראיהן.

התפרסם ב ‘גלובס’, 6-5 ביוני 2003 
  

וושינגטון, ספטמבר 1993: ענן של חוסר לגיטימיות, שֶמִשאַל-עם היה מפַזֵר

אם נניח את כֵּנוּת כוונותיו של ראש הממשלה – עוד לפני שנשאל אם המקסימום שלו יתקרב אפילו למינימום שלהם – כי אז נהיה חייבים להניח שהוא עומד לסטות במידה ניכרת מנוסחת הפעולה שהציג לפני הבוחר.

ראש הממשלה חזר והסביר בזמן מערכת הבחירות, במידה של היגיון, שאין הוא מתכוון להודיע מראש מה הם “הוויתורים הכואבים”, שעליהם הוא מדבר. הודעה מראש הופכת מייד את נקודת-הסיום לנקודת-ההתחלה, לא כך נוהגים במשא-ומתן. אבל ראש הממשלה מודיע עכשיו, כי מדינה פלסטינית קום תקום. הוא לא חיכה למשא-ומתן, כדי להסכים בסופו למדינה פלסטינית. עצם הנכונות למדינה כזאת אינה יכולה עוד להיחשב ל”ויתור מכאיב”. היא רק נקודת ההתחלה.

שרון אינו ממשיך דרכם של רבין ושל ברק, ואין הוא מוכן להגיע אל אותם המקומות. אבל נסיונם של רבין ושל ברק צריך ללַמד אותו משהו על החשיבות של בניית קונסנסוס חדש, בַּחריצוּת וּבִזהירוּת. אין זה מספיק שהאיש הזה, על יסוד חוכמת נסיונו, הגיע למסקנות נועזות וּלהַכָּרוֹת אסטרטגיות. הוא צריך להראות לציבור איך הגיע לשם, ולבסוף לערוך מישאל-עם.

ב-1993, יצחק רבין הפך את היוצרות. הסכמי אוסלו היו סטיה דרמטית מתכנית הפעולה שלו ושל מפלגתו. אני חושב שאפשר לטעון במידה של רצינות, כי אילו היה כולל את נוסחת אוסלו במצע מפלגתו ב-1992, או אפילו רק רומז עליה, הוא לא היה נבחר.

כשלעצמי אני מאמין שהסכמי אוסלו היו הכרחיים. יתרון הפרספקטיבה מראה לנו שהם היו שגויים, והניבו סדרה של אסונות פוליטיים. אבל לא כל חוכמה שלאחר מעשה מטריפה את המעשה. ב-1993, אוסלו היתה אופציה מתקבלת על הדעת. אף על פי כן, היתה כרוכה בה שבירה כל כך קיצונית של הכלים עד שאפשר לומר, כי ענן של חוסר לגיטימיות ריחף עליה.

חזרתי והבעתי כאן את דעתי, שרבין המנוח עשה טעות היסטורית, כאשר לא ניצל את גל האופטימיות שעוררה אוסלו כדי לעגן אותה בהסכמה ציבורית רחבה. מישאל-עם בדרך כלל אינו רעיון טוב. הדמוקרטיה שלנו היא יציגה, לא ישירה. יש בה האצלת סמכויות לתקופה קצובה. העם הוא אומנם הריבון, אבל את ריבונותו הוא מממש רק ביום הבחירות. 

“נקודה שאין ממנה חזרה”
 
אלא מה? יש זמנים, שגם דמוקרטיה פרלמנטרית אנוסה לעקוף את הפרלמנט, ולבקש רשות מן העם: לא רק בשווייץ רבת-המישאלים, אלא בבריטניה בכבודה ובעצמה, אֵם הפרלמנטים, הסבתא של הדמוקרטיה היציגה.

רש”מ בריטניה הרולד וילסון רצה להישאר באירופה. מפלגתו התנגדה. הוא הלך למשאל-עם, ניצח, והעניין נסגר

 

ב-1975 היא ערכה מישאל-עם, כדי להחליט אחת ולתמיד אם היא רוצה להישאר באירופה. הואיל והשאלה הזו פילגה את המפלגות עצמן, נצחון של אחת מהן בבחירות לא היה מספיק כדי ליישב את העניין. המישאל הסתיים בנצחון מסיבי של תומכי אירופה, ובזה נגמר הסיפור.

אבל הדוגמה המובהקת ביותר, לפי עניות דעתי, היא זו של דרום אפריקה בשנות האפרטהייד האחרונות. אין זו הפעם הראשונה שאני מוציא גזרה שווה בין נסיונה של ישראל ובין דרום אפריקה, וגם הפעם אני מקדים ואומר, שאין זו השוואה פילוסופית ומוסרית. ישראל אינה מדינת אפרטהייד, וכולנו מקווים שהיא גם לעולם לא תהיה כזאת, על אף מאמציהם הכנים של כמה חברי ממשלה וּמִספר הגון של חברי כנסת.

הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה נוגע לפתאומיות של הטרנספורמציה, ולעובדה שֶאֶת השינוי המפליג חוללה אותה מפלגה פוליטית שבמשך שנים נשבעה אמוּנים לסטאטוס קווֹ. 

רבין, מנדלה, דה קלרק וערפאת על שער השבועון ‘טיים’, ינואר 1994

 

בדרום אפריקה, ב-1990, הנשיא הלבן פ. וו. דה קלֶרק התחיל את פירוק האפרטהייד רק ארבעה חודשים לאחר שנבחר, וּמבלי שֶרָמַז על כוונותיו בזמן מערכת הבחירות. הימין הקיצוני התחיל מסע ציבורי נגד הממשלה, ועירער על הלגיטימיות של שלטונה. שנתיים וחצי לאחר שנבחר, דה קלֶרק ערך מישאל-עם. הוא נחל נצחון עצום ממדים, 68.6% מן המצביעים תמכו בו. הוא התייצב לפני המיקרופונים, והודיע: “היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו”.

ואף אמנם, מאותו יום ואילך לא הועמד עוד תהליך השלום בדרום אפריקה בספק, לפחות לא מצד הקיצונים הלבנים. בקשיים עצומים, התהליך הזה הושלם כעבור שנתיים.

מה חבל שיצחק רבין לא למד את לִקחֵי דרום אפריקה. אילו ערך מישאל-עם בסתיו 1993, אין כמעט ספק שהוא היה מנצח. אפשר שההיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה שונה. אבל רבין, לאחר שֶהָרַס בִּמחי יד את הקונסנסוס הישן, לא החשיב את הצורך לִבנוֹת קונסנסוס חדש. במקום ליצור הסכמה ציבורית, הוא ניסה ליצור בסיס קואליציוני צר כדי שֶמֶמשַלתו תשתייר. כאשר תהליך השלום התחיל לחרוק, לא היה לו העורף הציבורי, לא היה לו המנדט.
 
סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו
 
לרוע המזל, פוליטיקאים ישראליים אינם נוטים לקרוא היסטוריה וללמוד לקחים. גם אהוד ברק חשב שיוכל להערים על הקונסנסוס, ולהניח עובדות מוגמרות על השולחן.

מה מקור הכֶּשֶל החוזר? אולי זה עניינה של הַתַרבּוּת הפוליטית הישראלית. כּוֹחָנית וּמעוּטַת ניואנסים, היא נוטה קצת יותר מדיי לפרוץ קדימה, לבקש לעצמה קיצוּרֵי דרך.

אבל אני חושב שיש סיבה נוספת, הנוגעת לאישיותם של רבין ושל ברק. חוכמת נסיונם הביאה אותם להַכּרה אסטרטגית שֶשִיוּרה של ישראל מחייב התפייסוּת עם המַנהיגוּת הקיימת של הפלסטינים. זו היתה הַכּרה אינטלקטואלית, לא התפָּרצוּת סנטימנטלית. הם הגיעו אֵלֶיהָ בִּקשָיִים עצומים, כמעט נגד רצונם. זה היה תהליך ארוך וּמַכאיב.

להלן הם נכשלו בפרוייקציה: הם הניחו, או לפחות התנהגו כמניחים, שגם שְאָר הציבור עברו את התהליך הארוך והמכאיב, והתפַּכּחוּ מתבניות המחשבה הקודמות.

למעשה, נקודת ההבשלה שלהם היתה צריכה להיות נקודת ההתחלה של שיכנוע הציבור. אילו רבין היה, נניח, ביל קלינטון, הוא היה יורד אל העם, וּמנַסה להסביר. הוא היה מארגן סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו. הוא היה מראה מֵאיפה בא, ואיך הלך, וּמדוע התקדם, וּלאן הגיע. אבל הוא לא.

בשעת כתיבת הדברים האלה, חמשה ימים לפני פירסומם, סקר דעת קהל של ‘מעריב’ מַראֶה, כי 62% מן הציבור תומכים ב”סיום הכיבוש”, 55% תומכים במפת הדרכים, 56% תומכים בפירוק כל המאחזים הלא-חוקיים. לא יותר משליש מתנגדים.

על פְּנֵיהם, אלה נתונים היסטוריים. ראש הממשלה רשאי להרגיש שהוא מדבר מִגרוֹנוֹ של הציבור (ומפלגת העבודה חופשית להסיק, שהיא הובסה לא בגלל מדיניותה אלא בגלל יהירוּתה). אבל הוא אינו יכול לסמוך על הנטיה הזו לאורך ימים, בוודאי לא אם התהליך יִסתַבּך ויילך. נתוני הסקרים אינם תחליף למנדט. מר שרון זקוק לברכת-דרך קונקרטית, שתאפשר לו להשיב למבקריו בעוד שנה או שנתיים, שהוא אומנם עושה את רצון העם.

נצחון מוחץ במישאל-עם יפטור את מר שרון מן הצורך להתווכח עם גילה גמליאל בישיבת סיעת הליכוד; והוא לא יהיה זקוק לשיעורי אסטרטגיה מיובל שטייניץ. הוא יוכל להגיד מה שאמר הנשיא דה קלֶרק: “היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו”.
 
 
מקורות על הרשת
 
   על משאל העם בדרום אפריקה ב-1992 (BBC, כולל וידיאו)
   קרן פ. וו. דה קלרק למען שלום בחברות ‘רב-תרבותיות’
   ההיסטוריה של משאלי-עם בבריטניה (BBC)
   מפלגת השלטון בבריטניה נגד אירופה — ההכרעה עוברת למשאל-עם, 1975 (BBC)
   משאל העם בבריטניה על היחסים עם אירופה ב-1975 (BBC)
   חבר פרלמנט בריטי: “משאל-עם הוא כלי זר בידי רודנים” 
   משאל העם: רקע אטימולוגי והיסטורי (נחוצה תוכנת צפיה ‘אקרובט’)