Archive for the ‘קריאה חוזרת: טורים מן השנים 2003-1994’ Category

מן הארכיון: לפעמים הוא מנחש שלום, לפעמים הוא מנחש מלחמה. מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת

יום ראשון, ספטמבר 14th, 2003

על חומות המצודה בדיר חנא, ועל ראש הגבעה בסאפורייה, עומד אבו עמאר, ורגליו רועדות. רוחות הרפאים של עמו מדברות אליו. הוא שומע את קולו של הנסיך ד’אהר, מייסד המדינה הפלסטינית הראשונה, שהעניק את “זכות השיבה” ליהודי טבריה. היחתום אבו עמאר? היוותר? הוא אינו יודע. הוא מנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה

המשך…

מן הארכיון (דצמבר 2001): אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעור בטימוֹרית מדוּבּרת

יום שני, יוני 9th, 2003

 

פורסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 14-13 בדצמבר 2001

 

 

ב

שבוע שעבר הגיעה ‘אלטלנה’ עד עמוד המאמרים החשוב של ה’וושינגטון פוסט’. ריצ’ארד כהן, בעל טור ותיק עם השקפות פחות או יותר שמאליות, סיפר לקוראיו מה עולל דויד בן גוריון ביוני 1948 לאניית-הנשק של האצ”ל. “על ערפאת להוכיח”, כתב כהן, “שהוא אומנם עומד בראש ממשלתו, שהוא לא יסבול טירור, שהוא לא יריע לנושאי הפצצות המתאבדים, ושהוא יעשה כמעשה בן גוריון: ירים נשק נגד חלק מֵעַמו שלו, כדי להיטיב עם רוב עמו. הוא זקוק לאלטלנה מִשֶלו”.

 

מוטיב ‘אלטלנה’ אינו המצאה של כהן. רוח הרפאים של ‘אלטלנה’ מרחפת זה זמן מה לאורך החופים המזרחיים של הים התיכון. ישראלים הם המזכירים לערפאת את ‘אלטלנה’. קשה לדעת אם ערפאת חש תיכף ומייד אל ספרייתו, כדי לברר מה בדיוק הורה בן גוריון ליגאל אלון, ומה זה בכלל ‘התותח הקדוש’.

 

אבל לפחות אפשר להתמלא קורת רוח, ש’אלטלנה’ אינה מעוררת עוד יצָרים ישראליים. 30 שנה אחריה, היה מספיק להזכיר אותה במליאת הכנסת, כדי שאגף אחד יקפוץ כִּנשוּך נחש, יקמוץ אגרוף, ויצרח מלוא ריאותיו נגד האגף השני, הקָפוּץ לא פחות, ונָשוּך ולא פחות, וקָמוּץ לא פחות, וצָרוּחַ לא פחות.

 

 

 

‘אלטלנה’ היתה כל כך טעונת סמלים, עד שאפשר לחשוד, שהיא היתה טובעת גם אם ‘התותח הקדוש’ (זה השם שנתן לו אחר כך בן גוריון) לא היה מצטווה לירות. אפילו שְמָהּ היה רב סמליוּת, מפני ש’אלטלנה’ היתה כינויו הספרותי של זאב ז’בוטינסקי. ראש בית”ר רחש חיבה מיוחדת לאיטליה, לספרותה ולשירתה, והחיבה הזו לא פָּחתה כלל כאשר איטליה השתעממה מֵעוֹדף דמוקרטיה, ונעשתה פשיסטית.

 

שנית, אחד מהרוגי אלטלנה היה אברהם סטאבסקי, ש-15 שנה קודם הואשם ברצח חיים ארלוזורוב, תחילה הורשע, ולבסוף זוּכּה מֵחוֹסר הוכחות. רצח ארלוזורוב היה פרשת דרכים בהיסטוריה הציונית, העמיד את הימין במיגננה, והעניק לתנועת העבודה הגמוניה בלתי מופרעת של 45 שנה.

 

אלטלנה הופיעה בחופי תל אביב בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, שֶבּין תנאיה היה איסור מפורש על העברת נשק. וָתיקי האצ”ל חזרו ואמרו במרוצת השנים, שאילו האניה הורשתה לפרוק את מיטענה, היה ליהודים די נשק כדי לכבוש את כל ירושלים עוד בקיץ 1948.

 

כך או כך, התותח הקדוש אומנם הודיע לעולם כולו מי בעל הבית בחופי תל אביב, והחיש את הטרנספורמציה של מנחם בגין ממנהיג מחתרת אלימה למנהיג תנועה פוליטית וסיעה פרלמנטרית. אומנם ארבע שנים אחר כך הוא התייצב בחזית הכנסת, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה, וצרח אל תוך המיקרופונים “היום אתן את הפקודה ‘דם!'”, אבל הפקודה לא ניתנה, ולא היו עוד אלטלנות.

 

האם ‘אלטלנה’ קירבה את היהודים למלחמת אזרחים בשעה הקריטית ביותר של מאבק העצמאות שלהם? על זה הדעות חלוּקוֹת. אבי, אשר לחם בימים ההם בחזית הדרום, היה מסַפּר, שאנשי האצ”ל ביחידתו ערקו עם נשקם, ושָׂמוּ את פַּעמיהם לתל אביב, בציפיה לקרב. סבי, שהיה פעיל במפא”י, היה מסַפּר, שפלוגות פועלים התארגנו כדי לקַדֵם את ה”פוטש” הממשמש ובא.

 

אפשר לנחש רק ניחוש שאילו בראש האצ”ל היה עומד אז יצחק שמיר, פקודת הפוטש אומנם היתה ניתנת. אבל בגין היה קָרוּץ מֵחומר אחר, והיה שבוי ביותר מדיי טראומות היסטוריות, מכדי לתת את הפקודה. אדרבא, הוא ציווה על האצ”ל להניח את נשקו, וזה היה הסוף. כמה חודשים אחר כך, בן גוריון ציווה גם על יוֹרֵי התותח הקדוש להתפזר, כאשר פירק את צבא-העִלית של תנועת העבודה, הפלמ”ח.

 

מה מעניין, שגם ימין, גם שמאל, תיארו את שני המאורעות, הטבעת האניה ופירוק הצבא, כ”בכיה לדורות”. אולי זו ההוכחה הניצחת שבן גוריון צדק, ושבן גוריון אומנם הצליח לכונן “ממלכתיות”.[X=nextPage=X]

 

(המשך)

 

 

“ניכָּנֵס וּנחַסל אתכם”

 

אף על פי כן אינני חושב שערפאת צריך לשאוב השראה מ’אלטלנה’. היא היתה מאורע בודד, והיא התחוללה בזמן שבו כבר היתה קיימת מדינה יהודית, גם אם היתה עדיין עָלֶה נידף ברוח. אם לאבו עמאר יש עניין בהיסטוריה הציונית, והוא ולַחשניו מחַפּשׂים מקורות השראה, מוטב שֶיִפנוּ אל 1944, ויִלמדוּ את פרק ה’סֶזוֹן’. הרבה מאוד שנים אחרי מעשה, המלה הזו לא היתה צריכה הסברים. היא היתה מעבירה חלחלה בגֵוום של רוב הנוגעים בדבר, סניגורים ומקטרגים כאחד. כִּשמָה כן היתה, ‘עונת צַיִד’. יזמוּ אותה מנהיגי תנועת העבודה, וִיעָדֶיהָ היו ‘הפּוֹרשים’.

 

המינוח כשלעצמו מעניין והוא יכול גם לעזור לאבו עמאר להבין מִפּנֵי מה הציונים ניצחו, וּמִפּנֵי מה הוא מפסיד, תמיד וללא תנאי. ‘הפורשים’ היה שמם הקיבוצי של כל מי שסירבו לציית למרותם של ‘המוסדות הלאומיים’, שהציונים אהבו לכנות ‘המדינה שבדרך’.

 

הפורשים פרשו עוד באמצע שנות ה-30, בעקבות תבוסתו הניצחת של הימין בבחירות לקונגרס הציוני. כוחם פחת מ-24% עד 14% (ונשאר ברמה הזו עד הקמת הליכוד, ב-1973). הם הקימו הסתדרות ציונית משלהם, ודנו את עצמם לחוסר רלוונטיות. הם גם פרשו מן הזרוע הצבאית של היישוב היהודי, ‘ההגנה’, והקימו את הארגון הצבאי הלאומי. היו גם פורשים מן הפורשים, כאשר הקיצונים שבאנשי האצ”ל הקימו את ארגון לוחמי חרות ישראל, הלח”י.

 

כשפרצה מלחמת העולם השניה, הרוב העצום של היישוב נָטוּ להעמיד את המאבק בהיטלר לפני המאבק בבריטים. ברוב הזה נכלל האצ”ל, אם כי לא הלח”י. ב-1944, אחרי שֶסָרָה הסַכנה הנאצית מעל ארץ ישראל, וכַף המלחמה באירופה התחילה לנטות נגד היטלר, האצ”ל החליט לחדש את המלחמה בבריטים.

 

מנחם בגין הצעיר, שֶעַתָּה זה התייצב בראש הארגון, הודיע על ‘מרד’. האצ”ל תקף מטרות של שירותי הבטחון הבריטיים, והתנקש בחיי קצינים. הוא שדד נשק, וחטף בני ערוּבּה. גבוּרת אנשיו שילהבה את הדמיון. אבל הוא גם שדד בנקים יהודיים, סחט כספים מיהודים, הוציא גזרי דין מוות על ‘בוגדים’ ועל ‘מלשינים’ יהודיים.

 

האצ”ל ניסה לשכנע את הנהגת היישוב להצטרף למרד. בגין הודיע לבן גוריון, כי עכשיו, מִשֶמֵת ז’בוטינסקי, הוא, בן גוריון, הופך בזה לַמנהיג הטבעי של מלחמת השחרור היהודית. הוא קרא לו “לעבור מֵרְחַביה להרי הגליל”, ואו-אז גם אנשי האצ”ל יהיו “מוכנים להתייצב לפקודתו”. בן גוריון מָחַל על הטובה. אחד משליחיו אמר לבגין (על פי עֵדוּתוֹ של זה האחרון), כי אם האצ”ל לא יֶחדַל, “ניכָּנס וּנחַסל אתכם”.

 

הֶעזה גדולה וטירוף פוליטי

 

בעיני ההנהגה הרשמית של היישוב, האצ”ל הפגין חוסר אחריות היסטורית. הציונות גמרה אומר לתבוע לעצמה מעמד של בעלת ברית במלחמה נגד היטלר, וקיוותה לקבל פיצוי פוליטי אחריה: מדינה יהודית בארץ ישראל. באוזני בעלות הברית היא חזרה והשוותה את מאמצי היישוב נגד הנאצים עם הפסיביות העוינת של הערבים. מעשי האצ”ל היו עלולים לטרוף את הקלפים.

 

באנלוגיה של הימים האלה, חידוש המערכה נגד הבריטים מצד יהודים, בשעה שמלחמה משתוללת באירופה, היה דומה למעשי טירור נגד ארה”ב מצד אזרחים מוסלמיים שלה, בשעה שהיא לוחמת נגד אל קאעידה באפגניסטן.

 

ההכנות ל’סֶזוֹן’ עמדו בעיצומן, כאשר שני אנשי הלח”י התנקשו בחיי השׂר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוֹין, בקאהיר, בנובמבר 1944. זה היה מעשה של הֶעזה גדולה, שאגב זכה לאהדה ניכרת דווקא מצד ההמונים המצריים. אבל זה היה אקט של טירוף פוליטי, של השתמטות מכל אחריות. אילו חזר, היה עלול להעמיד לא רק את הבריטים נגד מדינה יהודית (באותו הזמן הם דווקא תמכו במדינה כזאת, וראש הממשלה צ’רצ’יל הזמין תכנית-חלוקה נדיבה למדי של ארץ ישראל), כי אם גם את האמריקנים.

 

בן גוריון (על הראש, משמאל) נמנה וגמר לשים קץ לפריקת העוֹל של “הפּוֹרשים”. הוא לא עשה כן מפני שהיה פציפיסט, או מפני שֶכָּפַר בתועלת של אמצעים צבאיים. סוף סוף, הוא עצמו הורה על מֶרי נגד הבריטים שנתיים אחר כך, וגם הכין את היישוב לקראת המלחמה. אבל כאן לא היה לו כל ספק. “בלית ברירה נצטרך להעמיד כוח מול כוח”, הוא אמר בישיבת הנהלת הסוכנות. “זה אומנם יהיה אסון, אבל אסון קטן מהשתלטות קבוצה קטנה על היישוב”.

 

הנהלת הסוכנות החרתה-החזיקה אחריו. בנובמבר 1944 היא פירסמה את ההודעה הבאה: “היישוב נתבע להקיא מתוכו את כל אנשי הכנופיה המהרסת והמחריבה הזאת. לשלול מהם כל מחסה ומיקלט, לא להיכנע לאיומיהם, ולהושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי הטירור ולביעור ארגוננו, כי בנפשנו הדבר”. אחד החברים הבולטים של הנהלת הסוכנות, יצחק גרינבוים, מי שהיה מנהיג יהודֵי פולין ומי ששימש אחר כך שׂר הפנים הראשון של מדינת ישראל, התפטר במחאה.[X=nextPage=X]

 

 

(המשך)

 

“ארגוני-טירור או יישוב מאורגן”

 

ההחלטה לא היתה פופולרית. הרבה מיהודי הארץ חשבו, כי אין זה ראוי שיהודים יילחמו ביהודים בשעה שהשמדת יהודי אירופה עדיין עומדת בעיצומה. אבל בן גוריון עמד על דעתו. לפני היישוב עומדת הברירה, הוא אמר,

 

“טירור או מאבק ציוני-מדיני; ארגוני-טירור או יישוב מאורגן אילו היינו עומדים בפני תופעה של אידיאולוגיה טירוריסטית בלבד היינו עונים להם בהסברה אידיאולוגית: אבל אנחנו עומדים בפני מעשים טירוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו. וכשעומדים בפני מעשים עונים במעשים”.

 

המערכה נגד הטירור נועדה לא רק נגד זה “המשתמש בעצמו באֶקדוֹח, או משליך את הפצצה אלא כל מי שמפיץ את סִפרוּתָם, וּמַדביק מודעות שלהם צריך להיות מוּרחק ממקום העבודה”. במערכה הזו אין מקום לסולידריות אֶתנית. אומנם כן,

 

“כולנו יהודים רחמנים בני-רחמנים אבל אני רואה רק את האסון הגדול, שֶהֵם ממיטים על עצמם, ועוד יותר האסון, שהם ממיטים עלינו. אם איננו רוצים להתאכזר לָעָם היהודי המתבוסס בכִלְיוֹנוֹ, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנוּת מזויפת זו. אסור לתת מִקלט וּמַחסה לפושעים אלה, המסכנים את עתידנו”.

 

ומה על סכנת מלחמת האזרחים? בן גוריון ביטל את הטענה הזו במחי יד. כנופיות הטירור כבר הציתו מלחמת-אזרחים,

 

“אלא שהם רוצים במלחמת אזרחים חד-צדדית, שהם יסחטו כספים, יענישו ‘בוגדים’, יוציאו ‘פסקי-דין’ של מוות, ירצחו את מי שאינו נכנע להם וכל הציבור יקבל על עצמו את דינם. דבר כזה לא יקום ולא יהיה!”

 

ויָתֵר על כן, בן גוריון הכריז, ששיתוף פעולה עם הבריטים בביעור הטירור מוּתר ורָצוּי, מפני ש”בלי עֶזרה לַשלטונות, וּבלי עֶזרַת השלטונות לנו, לא נוכל לעקור את הנֶגַע” (כל הציטוטים מובאים מ”בן גוריון”, מאת מיכאל בר-זוהר, כרך א’, עמודים 507-506. משם גם מוּבָאים כמה מן הנתוּנים המספריים שלמטה).

 

בן גוריון אפילו הציע לַנְציב העליון לגייס פלוגות מיוחדות למלחמה בטירור, אבל הצעתו נדחתה. הבריטים חששו מפני כל מסגרת צבאית יהודית, כי ידעו שהיא תשמש את היישוב לזירוז הכנותיו הצבאיות.

 

כך נפתח ה’סֶזוֹן’. הוא לא היה עקוּב מדם, מפני שלא נורו בו יריות. ההגנה והפלמ”ח היו מוכנים להרים נשק אם ייתקלו בהתנגדות. לא היתה התנגדות, ואנשי האצ”ל ניצודו, והוּבלוּ למאסר בכל מיני מקומות סודיים, בייחוד בקיבוצים. היו מקרים של פגיעה גופנית, גם של עינויים. לפי נתוני ההגנה, 20 איש נעצרו, 91 נחקרו מבלי להיעצר. 700 שמות נמסרו לבולשת הבריטית, ומתוכם נעצרו כ-300.

 

ה’סֶזוֹן’ עלה יפה, ועד כניעת גרמניה הנאצית, במאי 1945, חדלה פעילות המחתרות הימניות. מלחמת אחים לא היתה, מפני שהאצ”ל, באופן קצת פרדוקסלי, החליט על מדיניות הַבלָגָה. “לא תרימו יד, ולא תשתמשו בנשק נגד צעירים עברים”, הורה אז בגין. אבל הוא גם הבטיח, “שַלֵם נשַלֵם לך קין” (בהקבלה לקין המיקראי, רוצח אחיו הבל).

 

איזהו מנהיג, המצַנֵן את יצרי המוניו

 

ה’סֶזוֹן’ היה אולי הטראומה הקשה ביותר של מאבק היהודים להקמת מדינה עצמאית. הוא עורר התנגדות פנימית גם בשוּרוֹת תנועת העבודה. מעטים מאוד היה גֵאים בו, רבים מאוד חרקו שיניים והשפילוּ מַבּט. אבל הם צייתו למוסדות היישוב. והציות הזה היה כלי הנשק האפקטיבי ביותר באמתחתו של היישוב.

 

אין לך עניין חשוב יותר בזמן מאבק לאומי מאשר מִשמעת. אם הצבא צועד על קיבתו, הנה עַם הלוחם לעצמאותו צועד על מִשמעתוֹ. גם כאשר אין לו שום דבר נשק במידה מַספקת, משאַבּים כספיים, בעלי ברית נשקפים לו סיכויי נצחון, אם יש לו מִשמעת.

 

וּמִשמעת אין לעם הפלסטיני. מִשמעת אינה רק הציות לקריאת קרב, אלא אדרבא, היא בראש ובראשונה ציות לַקריאה להניח נשק בעיצוּמוֹ של קרב. מניחי הנשק אינם צריכים להבין מדוע הם מצטווים להניח אותו, הם אינם צריכים להסכים, הם יכולים לחרוק שיניים כאוות נפשם אבל הם חייבים להניח, מפני שבהיעדר ציות הם יוצרים אנרכיה.

 

יהיו הלוחמים היחידים הירואיים כאשר יהיו, ותהיה מסירוּת נַפשם למאבק גדוֹלה ונערצת כאשר תהיה, הם אינם ולא כלום כל זמן שאין הם מצייתים. רק הנכונות לָכוֹף את עצמם למָרוּת פוליטית עליונה הופכת אוסף של יחידים לקולקטיב.

 

אי אפשר להָקֵל ראש באומץ הלב של פלסטינים יחידים, גם מבלי להסכים עם מטרותיהם. אבל הם טועים, אם הם מאמינים שהמבחן העליון שלהם הוא הנכוֹנוּת לחגור חומר נפץ ורעל עכברים וּמַסמרים וּרסיסי זכוכית על הֶחָזֶה ועל המותניים, ולַעלות לאוטובוס נוֹשׂא-יהודים. המבחן העליון הוא הנכונות לעשות את ההיפך מזה, גם כאשר אין להם חשק.

 

אין איפוא כשלון גדול יותר של יאסר ערפאת מִכִּשלונו לכונן משמעת לאומית. הוא מומחה בר-סמכא בהַלהטת יצרים, אבל מחוּסר כל יכולת לצַנן את היצרים בשעת הצורך.

 

הסיבות לַכשלון קשורות לא רק במִבנֶה הפסיכולוגי של המנהיג, אלא גם בַּתַרבּוּת הפוליטית כּוּלה. היא אינה מזמינה דוּ-שׂיח כן בין מנהיג למוּנהָגים. יש בה יותר מדיי אותוריטה, וּפחוֹת מדיי קשיבוּת. אבו-עמאר יכול בהֶחלט לנַשֵק את רגליהם של פצועֵי הַפצָצוֹת ישראליות, אבל אין הוא מסוּגל לנַהל איתם שיחה גלוּיה. אין הוא יכול להתייצב לפני מצלמות הטלויזיה, לוותר לשעה קלה על לשון ההַפלגה הפִּיוּטית של המאבק בנוסח מחמוד דרוויש, ולדבר על החוּלשוֹת האובייקטיביות של הָעָם ושל הנהגתוֹ.

 

אין הוא מסוגל להביע עייפות, או צער, או הַשלָמָה. אין הוא יכול לסיים את המאבק, מפני ש”מיצינו את יכולתנו, ואין לנו הזכות לדרוש קרבנות נוספים”. אין הוא יכול לתבוע מִשמעת, מפני שאין הוא מֵעֵז להגיד את האמת. בראיון המרעיש עם עודד גרנות, בערוץ 1 של הטלויזיה, הוא השמיע באוזני ישראלים את המלים שהיה צריך להשמיע מאז ומעולם באוזני בני עַמוֹ: הטירוריסטים אינם פוגעים בישראלים, או ביהודים הם פוגעים בראש ובראשונה בָּעָם הפלסטיני.[X=nextPage=X]

 

(המשך)

 

אומרים על מנהיגי תנועות שחרור, שהם אוהבים לקרוא ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של מנהיגֵי תנועות שחרור אחרוֹת, גם אם הם חיים ביַבּשת אחרת וּבתרבּוּת אַחרת, וכל דמיון מקרי בהחלט. לפני 30 שנה ביקר כתב אחד אצל מנהיגי ה’טוּפּאמארוֹס’, לוחמי הגרילה השׂמאליים הקיצוניים שֶהָרסו את הדמוקרטיה של אורוגוואי, וּמָצָא אֶצלם עותק בִּספרדית של ‘המרד’ מאת מנחם בגין. הם אמרו, שהם רוחשים לבגין הערצה עצומה, גם אם היה ברור שאין הם רוחשים הערצה לאידיאולוגיה שלו.

 

אולי זה מה שצריך ערפאת לעשות, לבקש תרגום סלקטיבי לערבית של הביוגרפיה של בן גוריון, להניח אותה ליד המיטה, וּלסַמן בקווים אדומים את הלקחים: הנה כך זוכים במדינה מֵעֶמדַת חוּלשה, יוּכַל אבו עמאר להגיד לשׂריו, לִקציניו וּלגנגסטריו.

 

כמובן, יתכן, או אפילו סביר מאוד להניח, שאבו עמאר לא יקרא את הביוגרפיה, מפני שאין הוא מוכשר לעבור את המֶטַמוֹרפוֹזה. יתכן שֶלָעָם הפלסטיני אין כל תקווה, אלא כאשר יתייצב בראשו מנהיג, שֶיָמיר את סימני הקריאה של הַהַתרָסָה הבלתי פוסקת בסימני השאלה של עייפוּת מפוּכַּחַת.

 

הם נִשחטוּ, הם הבליגוּ, הם ניצחו

 

הנה דוגמה, שֶעַל פָּנֶיהָ אינה צריכה כלל לעַניין לוחם חֵרוּת פלסטיני: מזרח טימוֹר. היא עומדת סָמוּך מאוד לראש הטבלה של האוּמוֹת האוּמלָלוֹת ביותר בעולם בָּרֶבַע האחרון של המאה ה-20. היא שוכנת על פני החצי (פחות או יותר) המזרחי של אי, שמערבו שייך לאינדונזיה. טימור רחוקה מג’קרטה בירת אינדונזיה בערך כפי שתל אביב רחוקה מליסבון. למען האמת, ליסבון היא זו שניהלה את מזרח טימור במשך 500 שנה.

ב-1975, האינדונזים פלשו למזרח טימור, בדיוק כאשר עמדה לקבל עצמאות מפורטוגל. ב-25 השנה הבאות, מזרח טימור היתה לִמשיסה. האינדונזים הטביעו את מלחמת העצמאות שלה בדם, וּמוּחזקים אחראים למותם של שליש מ-600,000 תושביה.

 

הסיוט האינדונזי ארך 24 שנה, עד שמהפיכה באינדונזיה פתחה לפני המזרח-טימוֹרים פֶּתַח מילוּט. הצבא האינדונזי, שֶיָזַם מלכתחילה את סיפּוּח מזרח טימור, לא רצה שהם יימלטו, והגנרלים עָשׂוּ ככל יכולתם לסַכּל את הכוונה. עמד להתקיים מִשאַל-עם בחסות האו”ם, והצבא שיגר מיליציות של משַתפֵי פעולה מזרח-טימוריים נגד כל מי שהיו חשודים בתמיכה בעצמאות. המיליציות הילכו אֵימים, שָׂרפוּ ורצחו. אף על פי כן, רוב עצום של המזרח-טימורים הצביעו לטובת עצמאות.

 

למחרת התחילו המיליציות את המִבצָע הרצחני ביותר שלהן: הן החליטו להפוך את מזרח טימור לישימון. הן הֶחריבו באופן שיטתי את יישוביה, כולל עיר הבירה; והן התחילו גירוש מסיבי של כל אוכלוסייתה אל מֵעֵבֶר לגבול האינדונזי. הגנרלים האינדונזיים העמידו פָּנים, שהם מְנַסים לחזור ולכונן שלום אבל העולם לא האמין, ולבסוף שוּגַר למזרח טימור כוח רב-לאומי. הפליטים הוחזרו, והקהילה הבין לאומית סייעה בִּנדיבות מפתיעה לשיקום הטריטוריה. עוד מעט קט היא תוכרז רשמית לעצמאית.

 

בחודשים, שבהם המיליציות הפרו-אינדונזיות השתוללו באין מפריע, קרה דבר מעניין להפליא: תנועת העצמאות הוָתיקה של מזרח טימור לא ניסתה להתנגד להם. זו היתה הוראת מנהיגיה, שאחד מהם עוּטַר כמה שנים קודם בפרס נובל לשלום. מותר להניח, שלוחמי Fretilin (זה שמה) חרקו שיניים. סוף סוף, בנֵי משפחותיהם ושכניהם הם שֶנשחטו. אבל הם צייתו.

 

מה היה קורה אילמלא צייתו? לא קשה לנחש. הצבא האינדונזי היה מנַצל את ההזדמנות והורס עד היסוד את תנועת העצמאות, במַסווה של הֲשָבַת החוק והַסֵדֶר. הוא היה מנחית מכה כל כך אנוּשה על מזרח טימור, עד ששאלת העצמאות היתה נעשית אקדמית. הוא גם היה כמובן מבטל את מִשאל-העם. מזרח טימור ניצלה בזכות גילוי מופתי וטראגי של מִשמעת לאומית.

 

אולי כדאי ליאסר ערפאת לנהל שיחה ארוכה עם הנשיא הבא של הרפובליקה המזרח-טימורית, שאנאנה גוּשמאו, ועם עמיתו, חתן פרס נובל לשלום ושר החוץ הראשון, ז’וזֶה ראמוֹס-הוֹרטַה. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם איך הַבלגה מְניבה נצחון. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם, שעצמאות אינה מוּשֶׂגֶת על גוויותיהם של ילדים מיידי אבנים, או של מתאבדים מתפוצצים. הוא יוכל ללמוד מֵהֶם מה אומרים לעם מיוּסָר, שזכויותיו נִגזָלוֹת שנה אחר שנה על ידי שָכֵן ענקִי ורב-כוח.

 

אבל, כמדומה, אין צורך לחשוש. אבו עמאר עדיין לא למד לדבר טימורית, ואפילו הַלַחשן לא יעזור.

 

 

מקורות בעברית על הרשת

  

   גירסת האצ”ל לפרשת ‘אלטלנה’ 

   גירסת האצ”ל לפרשת ה’סֶזוֹן’ 

   גירסת ההגנה על היחסים בין הנהגת היישוב ל’פורשים’ 

   אורי אבנרי על אבו מאזן ו’התותח הקדוש’ 

   אורי אבנרי: מדוע אין סֶזוֹן פלסטיני

   הסֶזוֹן הראשון (מאת היסטוריון המקורב לאצ”ל)  

   רקע על המאבק המזוין נגד הבריטים

 

מקורות באנגלית על הרשת

  

   סאפאייר ב’ניו יורק טיימס’: היוכלו הפלסטינים למנוע מלחמת-אזרחים?

 

  

     

מן הארכיון: לקרוא את העתיד בעלי-התה של הודו

יום חמישי, מאי 22nd, 2003

 

קצת קשה להגיד על הודו, שהיא דמוקרטיה קטנה ומוקפת אויבים. ארץ של קצת יותר ממיליארד בני אדם אינה קטנה, ואינה מוקפת. אבל בכל זאת, יש כמה צדדים של דמיון בינה ובין ישראל הקטנה והמוקפת: חוץ מטעות אחת איומה באמצע שנות ה-70, הודו רשאית לטעון שהיא הדמוקרטיה מאריכת-הימים ביותר בעולם הלא-מערבי

התפרסם ב’גלובס’, 13 במארס 2002
קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002

קנאי מן ההינדו חוגג את טבח המוסלמים בעיר אהמבדאבאד, פברואר-מארס 2002 (צילום ארכיון של AFP)

 

היא התחילה בדיוק תשעה חודשים לפנינו, באוגוסט 1947. אף כי היא מלומדת מלחמות, הגנרלים שלה מעולם לא ניסו לתפוס את השלטון, וספק אם אפילו חשבו על זה. אף כי אינה מוּקפת, היא בכל זאת נמצֵאת בשכונה עוינת: האויבת המרה פקיסטן ממערב, וסין מצפון. עם פקיסטן היא ניהלה שלוש מלחמות מלאות ומלחמת גבול אחת, ועם סין היא לחמה פעם אחת (אוקטובר 1962, והפסידה שטח הגדול פי שניים ממדינת ישראל).

אבל אולי צד הדמיון החשוב ביותר לענייננו הוא, שגבולות הודו הם תוצאה של חלוקה על יסוד דתי, ושגם אחרי החלוקה נשאר בה מיעוט ענקי של בני “הדת השניה”.

הודו ההיסטורית התמוטטה ב-1947, כאשר הבריטים הסתלקו. רוב הודו הפכה ל”רפובליקה של הודו”, ושני חלקים נפרדים שלה יצרו את “פקיסטן”. “פקיסטן” היא יצירה כל כך מלאכותית, עד שאת שמה היה צריך להמציא: צירוף ראשי התיבות של חבליה. “מזרח פקיסטן” ניתקה את עצמה מ”מערב פקיסטן” ב-1971, והפכה ל”בנגלאדש”.

אף כי חלוקת 1947 נועדה להָגֵן על מוסלמים ועל הינדים מפני הרעיון המזעזע של דו-קיום בשלום תחת קורת גג אחת, מספר המוסלמים בהודו אינו נופל הרבה מזה של פקיסטן: בסביבות 130 מיליון. כל אוכלוסיית פקיסטן היא בסביבות 150 מיליון, ללמדך שבתת-היבשת ההודית היה אפשר להקים “גדר”, היה אפשר אפילו לעשות “טרנספר” (שמונה מיליוני מוסלמים יצאו מהודו ב-1947, מספר ניכר של הינדוּ יצאו מפקיסטן) – אבל בעוד שפקיסטן התקרבה מאוד אל החזון של חד-לאומיות, או בעצם חד-דתיות, הודו לא הצליחה. טכנית, המוסלמים הם מיעוט לא גדול, רק 12 אחוז, אבל בפועל קצת קשה לחשוב 130 מיליון בני-אדם ל”מיעוט”.

ברבע המאה הראשונה של קיומה, הודו פיתחה אתוס חילוני. מפלגת השלטון הנצחית שלה – זו שהנהיגה במשך שנים ארוכות את מאבק העצמאות – היתה סוציאליסטית, אהבה כלכלה ריכוזית, לא אהבה משקיעים זרים; והקפידה למנות מוסלמי, מפעם לפעם, לכהונת הנשיא (שהיא ייצוגית, כמו אצלנו, אבל יש לה קצת יותר סמכויות).

מייסד הודו העצמאית וראש הממשלה הראשון שלה מת ב-1964, כמה חודשים אחרי שדויד בן גוריון התפטר מכהונת ראש הממשלה בישראל. אשה (בתו של המייסד) נעשתה ראש ממשלת הודו בסוף שנות ה-60, שלוש שנים לפני גולדה מאיר. היא הובילה את הודו למלחמה בתחילת שנות ה-70, שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים. הודו השתוקקה אל כושר הרתעה גרעיני, ואף אומנם זכתה בו ב-1974.

מפלגת השלטון הנצחית של הודו כל כך התרגלה לשלטון, עד שהניחה בטעות כי הודו שייכת לה. ב-1975 היא אפילו השעתה את הדמוקרטיה. לבסוף היא היתה כל כך בטוחה שהעם אסיר תודה לה, עד שהחליטה לגלות נדיבות, והרשתה לעם להצביע במארס 1977. מפלגת השלטון הנצחית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה. זה היה חודשיים וּמשהו לפני שמפלגת העבודה הישראלית הפסידה את השלטון בפעם הראשונה.

אף כי המפלגה ההודית חזרה לשלטון שלוש שנים אחר כך (המנצחים של 1977 בילו את רוב זמן שלטונם בהתקוטטויות), פני הודו השתנו לבלי שוב. ב-1984 היא נגאלה מבתוליה הפוליטיים, כאשר ראש הממשלה נרצחה על ידי אחד משומרי-ראשה. בנה של ראש הממשלה ויורשה נרצח בעצמו שש שנים וחצי אחר כך.

אִם עד שנות ה-70 הודו היתה מורגלת בממשלות יציבות, עם רוב ניכר בפרלמנט, הנה משנות ה-80 ואילך הפוליטיקה שלה נעשתה שבטים שבטים. בריתות בלתי אפשריות בין מפלגות אזוריות תפסו את מקום הקואליציות הארציות. באמצע שנות ה-90 היתה בהודו ממשלת קואליציה בהשתתפות 21 מפלגות, שהיתה תלויה לשיורה השברירי בקפריזות של בוסים מקומיים, כולל שחקנית קולנוע מזדקנת.

הודו גם התחילה להתרחק מן האתוס החילוני של מייסדיה. רסיסי אופוזיציה לאומניים ודתיים הגיחו מן השוליים, והתחזקו במידה כזאת, שב-1996 הם הקימו את ממשלת הימין הראשונה בתולדות הודו. הם חזרו והקימו ממשלה ב-1999, זו הממשלה המנהלת את הודו כיום.

הורסים את איודיה, 1992

הורסים את איודיה, 1992

מסגד מאסו ההורסים, מקדש יהיה לראם

ההתרחקות מן האתוס החילוני קיבלה ביטוי מצמרר ב-1992, בעיר ששמה איודיה, במדינה הגדולה ביותר של הודו, אוטאר-פראדש (Pradesh). אספסוף של הינדו התנפל על מסגד מן המאה ה-16, והרס אותו עד היסוד. זה היה חיזיון מדהים, אנשים פירקו את המסגד ממש בידיהם, בהאמינם שהם עושים את רצון קונם.

“מסגד באברי” היה מן המפורסמים בהודו, זכר לתור הזהב של הקיסרות המוגולית (או מוגאלית). לרוע המזל, איודיה היתה גם עיר הולדתו המיתית של אל ההינדו ראם. לא סתם באַיוֹדְיַה נולד ראם, אלא בעצם המקום שבו עמד המסגד.

בעֵינֵי המאמינים, קיומו של המסגד, במשך 470 שנה ויותר, היה חילול הקודש. הם טענו, כי הקיסר בַּאבּוּר הקים את בית התפילה המוסלמי לאחר שהרס את מקדש ראם המקורי. האקט ההוא נועד להודיע להינדוּ, כי הם הפכו בזה לאזרחים מדרגה שניה במדינה שהקימו הפולשים המוסלמים. הלאומנים ההינדואיים רצו בסך הכול לחדש את ימי ראם כמקדם.

ראמה אֵל עֶליון

האם ראם בכלל נולד? ההיה קיים בלבוש אדם? האומנם עמד שם מקדש “מקורי”? זה לא היה חשוב. המסגד באיודיה היה רק משל על חיי הודו ועל הרנסאנס הלאומי של ההינדו. כיוצא בזה המוסלמים: מִסגָד בַּאבּרי איבד את חשיבותו ההיסטורית, ורוב המוסלמים המקומיים העדיפו לַעקוֹר לפקיסטן ב-1947. אבל המִסגָד נעשה מָשָל למאבקם של המוסלמים על זכויותיהם. גם אם איש לא השגיח בו בשעה שהיה קיים, הכול התגעגעו אליו אחרי נפילתו.

החרבת המִסגָד באַיוֹדְיַה היה מעשה של טירוף קולקטיבי. בעקבותיו באו מהומות דת, שֶעָלוּ בחַיי אלפים. אבל האם אַיוֹדְיַה היתה התפרצות ספונטנית של אספסוף נִרגש, או שהיא היתה מהלך פוליטי מחוּשָב של האופוזיציה הלאומנית?

אלה המאמינים באפשרוּת השניה מזכירים, כי ביום המר והנמהר ההוא, ששה בדצמבר 1992, היה באַיוֹדְיַה המנהיג הפוליטי הידוע ביותר של הימין ההודי, לאל קרישנה אדוואני (Advani), כיום שׂר הפּנים רב הכוח, האיש מס’ 2 בממשלה, המִתנַהג לפעמים כמו האיש מס’ 1. נגד אדוואני תלוי ועומד החשד הלא-מוּכָח, שהוא הסית את ההמון להרוס את המִסגָד. הוא מכחיש – אבל הוא העמיד את “שיקוּם מִקדש ראם” במרכז מַצַע הבחירות של מפלגתו. חמש שנים לאחר אַיוֹדְיַה, השבועון “ניוזוויק” (במהדורתו האסיאנית) הציג את אדוואני על עַמוּד השַעַר שלו, לצד המלים “הכוח ההינדואי – עליית הפונדמנטליסטים”.


"הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים" על שער השבועון 'ניוזוויק', 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני

“הכוח ההינדואי״: עליית הפונדמנטליסטים” על שער השבועון ‘ניוזוויק’, 1997. בצילום נראה האיש החזק של הלאומנות ההינדית, לאל קרישנה אדוואני


כאשר התחילה פרשת אַיוֹדְיַה, מפלגת הקונגרס השמאלית-חילונית היתה בשלטון, ולא היה לה כל מוּשָׂג מה לעשות. ראג’יב גאנדי היה ראש הממשלה, כאשר התחילה המערכה לטובת הינדואיזציה של המִסגָד הקדוש. הוא חשב שיוּכַל לצנן את היצרים, אם יעניק ללאומנים ההינדואים את חצי תאוותם, וּלפיכך הִרשָה להם להניח אבן פינה לְמִקדַש ראם באיזור לא מנוּצל של מִסגַד בַּאבּרי (המִסגָד וּסביבותיו הִשׂתָרעוּ בערך על פני 15 דונאם). אבן הפינה לא הונחה, אבל הונח היסוד להקצנה של מאבק דתי. אגב, בזמן כתיבת הדברים האלה, ארבעה ימים לפני פירסומם, הלאומנים ההינדואיים תיכננו להניח את אבן הפינה למקדש ב-15 במארס. בית המשפט העליון של הודו עמד להתערב בעניין, ולפסוק ב-13 במארס אם הלאומנים יורשו להניח.

בית המקדש – ועמקי הסיליקון

קורא ישראלי לא יתקשה למצוא את המקבילים, חלקיים ופגומים כאשר יהיו: שמאל דומיננטי במשך שנים ארוכות, המאבד את כוחו בהדרגה, ומתקשה להציג לפני הבוחרים דור שלישי של מנהיגים אמינים; ימין, המבטיח להחזיר על כנו את תור הזהב של הודו, לפני שהושחתה על ידי כובשיה המוסלמים ומנצליה המערביים.

הימין מגיח בהדרגה מן השוליים, ומנצל סמלים דתיים ורגשיים, כדי ללכד את שורותיו; מנהיג פוליטי בכיר עולה לרגל אל בית המקדש של דתו, אף כי הוא שייך למוסלמים, ואף כי ברור שכל העניין ייתפס כפרובוקציה; העליה לרגל מתחילה מהומות עקובות מדם, המטילות צל כבד על הודו גם אחרי שהן שוככות; בניית בית המקדש במהרה בימינו הופכת לסיסמת בחירות מרכזית של הימין, בשעה שהשמאל מתקשה לשכנע את הבוחרים באלטרנטיבה החילונית המודרנית שלו.

מה מעניין הוא, שישראל והודו גילו את מהפכת הטכנולוגיה העלית בערך באותו הזמן, ונעשו מסיפורי ההצלחה המרשימים ביותר שלה מחוץ לארה”ב. בשעה שישראל הפכה למאגר המוחות המזהיר ביותר אחרי עמק הסיליקון, הודו נעשתה הגדולה ביותר של שירותי תוכנה. עמקי סיליקון הופיעו בה במקומות ששמותיהם התחרזו פעם עם פיגור ועם עוני פנומנלי.

מהפכת הטכנולוגיה העִלית בשתי הארצות עוררה את הרושם, שהיא תעזור להן לקפוץ כיתה, אף כי הן לא השלימו את הבחינות של הכיתה הקודמת. המהפכה גם יצרה אֶליטה לא מבוטלת, והֵניבה עושר עצום בשביל בני האֶליטה הזו. לרוע המזל, היא השאירה מאחור את הרוב הגדול. הרוב הנשאר התקשה להתרשם מן ההשגים הטכנולוגיים. הוא חיפשו ניחומים בזרועותיהם של בשורות אחרות: משיחיוּת דתית וַ”חזרה אל המקורות”, מיליטריזם, יד קשה כלפי אויבים פנימיים וחיצוניים.

אחד המעשים הראשונים של ממשלת הימין היה להודיע רשמית, כי להודו יש יכולת צבאית גרעינית. היא עשתה את הפיצוץ הצבאי הגרעיני הראשון ב-1998, והתחילה בזה מירוץ חימוש גרעיני גלוי עם פקיסטן. בעיני הלאומנים, “הפצצה ההודית” היתה סיבה למסיבה, והוחגה בראש חוצות. הודו אינה פקיסטן, יש בה גם דעת קהל ליברלית. דעת הקהל הזו מחתה נגד המיליטריזם של ממשלתה, אבל אין זה הזמן בתת היבשת ההודית לבשורות של שלום, של מתינות ושל פיוס.

הודו להינדו

אחרי שהימין הגיע לשלטון, ומנהיגיו עברו מכיכרות הערים אל לשכות המיניסטרים, המערכה הגלויה לטובת בניית בית המקדש נמשכה באמצעים אחרים. אחד האמצעים הוא “המועצה העולמית של ההינדו”, הידועה בראשי התיבות ההינדיים VHP. למועצה יש מצע של ארבעים עקרונות, והמעוניינים יכולים לקרוא את כולם באתר הרשת שלה.

ב-1997, VHP הציגה רשימת תביעות לכל המפלגות הפוליטיות הרוצות בתמיכתה. אחד מהם הוא זיהוי מלא של הודו עם הרוב ההינדואי שלה. “האינטרס ההינדואי הוא האינטרס הלאומי”, הודיעה המועצה. דרישה אחרת היא איסור חוקתי מלא על שחיטת פרות בכל הודו, והטלת עונשים כבדים על מפירי האיסור.

המועצה דורשת הוצאה אל מחוץ לחוק של כל הפעולות המיסיונריות, המכוונות להעברת הינדו על דתם. הפלות מלאכותיות ייאסרו בחוק. כל מגמה בדלנית באיזשהו חלק של הודו תיענש בחומרה. בתי הספר יחויבו ללמד רק בלשון-האם (הינדי, או לשונות של מיעוטים אתניים), ולא באנגלית. כל בתי הספר יחויבו להורות את ערכי ההינדו. כל ספרי ההיסטוריה ייכתבו מחדש על ידי “היסטוריונים וארכיאולוגים מלומדים, פטריוטיים והוגנים”. וכן הלאה, וכן הלאה.

הדרישה להקים מחדש את בית המקדש של האל ראם באַיוֹדְיַה תופסת מקום שלישי ברשימת ארבעים הדרישות. שלישי.

בשבוע האחרון של פברואר התחילו פעילים של VHP להיאסף באַיוֹדְיַה, כדי להפגין לטובת בניית בית המקדש. הממשלה המרכזית הפגיעה בהם להימנע מפעולות פרובוקטיביות, אבל הם לא שעו לה.

ב-26 בפברואר הודיעה הממשלה בניו דלהי, כי היא תנקוט “צעדים הולמים” למנוע את הישָנוּת המאורעות של 1992.

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

הרכבת מאיודיה בוערת, פברואר 2002

בעשרים-ושבעה בפברואר התחילו הפעילים להתפזר. באותו היום עצר אספסוף מוסלמי את הרכבת, שבה נסעו חלק מן הפעילים, תקף את אחד מקרונותיה, והעלה אותו באש. כמעט ששים הינדוּ, בהם נשים וילדים, נשרפו חיים. בתוך יומיים התפשטה האש אל מדינת גוג’אראט, בצפון החוף המערבי של הודו, מן המעוזים העיקריים של הימין הלאומני. בעיר אחת, אהמדאבאד, אספסוף הינדואי התנפל על שכונות מגורים ועל חנויות של מוסלמים, ושרף מאות בני אדם. גוויותיהם החרוכות לבלי הכר פונו בימים הבאים אל קברי-אחים.

מנהיגי VHP לא הביעו שום חרטה. אדרבא, המזכיר הכללי של המועצה, פראווין טוגאדיה, אמר (על פי דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס), “אלימות אינה דרכו של ההינדואיזם, אבל מה שקרה כאן הוא תגובה ספונטנית לרצח חפים מפשע. הינדו יילחמו נגד הג’יהאדיסטים”.

באיזו מידה המאורעות היו אומנם “ספונטניים”, קשה לדעת. שני הצדדים מאשימים בגלוי, או לפחות רומזים, שידיים ארוכות ונעלמות כיוונו את הפוגרום המוסלמי נגד הינדו, ואחר כך את הפוגרום ההינדואי נגד מוסלמים. תיאוריות קונספירציה מנסרות בחלל, כפי שהן תמיד מנסרות, מפני שאנשים מסרבים לקבל שנאה אלימה כזאת כפשוטה.

אלוהיהם היה הראשון

איך, לכל הרוחות, קורים דברים כאלה? מדוע האמונה באלים עתיקים משכנעת כל כך הרבה בני אדם, שמוטלת עליהם החובה להרוג? מדוע נקמות-דם שבטיות פראיות – מעמק הגאנגה (=גאנגס) ועד גיא בן-הינום – מתנהלות תחת מעטה כזה של קדושה ושל יראת שמים?

עד מתי מיתוסים רמים ונבובים יכוונו את חיינוּ ואת מותנו? האל הגדול ראם, הקיסר המהולל באבור, המלך המפואר דויד, נביאי אלוהים, חליפי כל המאמינים, אבנים בנות 3,000 שנה, בתי מקדש שלא היו ולא נבראו… הכול בטוחים, שאלוהיהם היה הראשון, שהוא התגלה רק להם או למשיחיהם, של ספרי הקודש שלהם יש מונופול על האמת, שמוטלת עליהם החובה להשיב את ימי תפארתם כמקדם (גם אם תפארתם בדויה מלב, ומעולם לא היה קדם).

הכול נגוּעים בדַרגה מבהילה של עיוורון ושל יוהרה. הכול משכתבים לתיאבון את ההיסטוריה, הכול שונאים את ההווה, וחושבים אותו לתאונה מצערת בין העבר המהולל וּבין העתיד הגדול. למה להם חיים, כאשר מזומן להם הנצח.

מה משונה היה לשמוע את שמעון פרס בחודש ינואר השנה בניו דלהי. הוא יצא מפגישה עם שר-הפנים לאל קרישנה אדוואני, המנהיג הנערץ של הימין הלאומני ההודי, והכריז: “אנחנו רואים את העולם עין בעין… יש לנו אותה הדעה, ושורה בינינו ידידות עמוקה”.

יתכן שהוא צדק אפילו יותר ממה שהוא חשב שהוא צודק. אני מנחש, רק מנחש, ששמעון פרס לא ידע מה עשה אדוואני באיודיה שבע שנים קודם. שמעון פרס אולי אפילו לא ידע מה זו איודיה, או מה זה VHP, או מה היא “הינדוטבה” (האידיאולוגיה התרבותית של הימין הדתי ההודי). המדינאי הישראלי, האוהב לסםר על הערצתו למהטמה גאנדי, אולי לא ידע, שאדוואני הוא ה”אנטי-גאנדי”, ההיפך הגמור ממה שהמהטמה הטיף לו.

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

המהטמה? אתם בטוחים שהוא היה הודי? בצילום: הפגנה לטובת הרמוניה אתנית בעיר קולקאטה (כלכתה)

כל זה אגב אינו אומר, שלַהינדוּ אין סיבה להתלונן. הם אומנם היו קרבנות של דיכוי זר במשך אלף שנה. מותר להם לרצות לשמר את תרבותם ואת ערכיהם. השאלה היא תמיד שאלת המידה והפרופורציות. ההינדוּ אינם קרבנותיה היחידים של ההיסטוריה, כשם שהיהודים אינם קרבנותיה היחידים. אלה גם אלה, מהיותם מודרכים על ידי תחושה עמוקה של עוול, פיתחו במרוצת השנים תמהיל של פאראנויה פוליטית, משיחיות דתית, אגוצנטריות אתנית ורחמים עצמיים. גם אויביהם פיתחו תמהילים דומים.

מה מעניין שלפני 50 שנה ארצות כהודו וכישראל היו נושאות הדגל של תיקון עולם, של צדק חברתי, של חתירה אל שוויון. מעריצים מערביים משכבר הימים מוקיעים אותן עכשיו על קנאות, על שוויון נפש לייסוריהם של אחרים, אפילו על “ניאו-פשיזם”. ישראל אינה צריכה להצטדק על עצם קירבתה הפוליטית להודו. ידידות עם ממשלתם הדמוקרטית של מיליארד בני אדם היא לא רק לגיטימית, אלא רצויה. ישראל צריכה לעומת זאת ללמוד כמה לקחים מהירדרותה של הודו (והודו מצידה רשאית ללמוד כמה לקחים מהידרדרותה של ישראל).

“שמה של הבעיה הוא אלוהים”

הסופר ההודי המוסלמי סלמן ראשדי, קרבן של רדיפות מצד קנאים איסלאמיים, כתב בשבוע שעבר רשימה עצובה ב”וושינגטון פוסט” על הידרדרותה של הודו. הוא חתם אותה במלים, “בעייתה של הודו הופכת להיות בעייתו של העולם. מה שקרה בהודו קרה בשם אלוהים. שמה של הבעיה הוא אלוהים”.

והפתרון? באתר רשת הודי מצאתי את התשובה הבאה:

“הפוליטיקאים הם האחראים לבעיות. אילמלא התערבו, שני הצדדים היו יכולים לעבוד את את אלוהיהם באותו המקום עצמו… קדושתו בעצם תוכפל, מפני שהוא יהיה קדוש גם להינדו וגם למוסלמים. מה הבעיה? ישראל היא ארץ קדושה לנוצרים, מפני שישו נולד שם, ונצלב שם. היא ארץ קדושה ליהודים, מפני שמשה יסד אותה. היא קדושה למוסלמים, מפני שכאשר מוחמד עלה השמימה, רכוב על סוסו, הוא חנה לצורך מנוחה על סלע בישראל… אז מה הבעיה? הכול יכולים לעבוד את הסלע. הסלע לא יגיד לאיש, ‘לא, אינך יכול לעבוד אותי’.

“כל מה שצריך זה להבהיר להם, שכל האדמה קדושה. ואם אתה חושב שהחלק הזה קדוש בשבילך, עליך לשמוח שהחלק הזה קדוש גם בשביל ההינדוּ, או בשביל המוסלמים. אדרבא, הבה נזמין את הנוצרים, ונהפוך את המקום לקדוש עוד יותר. עניין ילדותי לחלוטין הוא להילחם על זה… הצעתי פשוטה מאוד. ארץ קדושה אינה רכושו של איש, הכול יכולים לעבוד את אלוהיהם עליה. ככל שירבה מספר המאמינים, כך ייטב לאנושות”.

רעיון לא רע.


מאמרים נוספים על הודו באתר הזה:

האם משורר זקן יביא את השלום?

מקורות נוספים על הרשת:

כרונולוגיה מלאה של הודו המודרנית

היסטוריה מצולמת של סכסוך איודיה (בעתון הבריטי ‘גארדיין’)

עידכוני חדשות בנושאי הרשימה הזו:

אימאם של המסגד הגדול בדלהי: אסור לשאת ולתת על איודיה (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: “אפשר להתיר את סבך איודיה במשא-ומתן” (14 ביוני)

מנהיג מוסלמי: אפשר ליישב את בעיות איודיה בתוך חודשיים (13 ביוני)

חפירה ארכיאולוגית לא גילתה כל ראיה לקיומו של מקדש הינדואי (11 ביוני)

רש”מ הודו: אין לנצל את אַיוֹדיה לצרכים פוליטיים (9 ביוני 2003)

קנאֵי ההינדו מחדשים את המערכה לטובת מקדש באיודיה (9 ביוני 2003)