Archive for the ‘סין: העתיד’ Category

כמה שהם מפחדים מסין. כמה שהיא מפחידה

יום שבת, מרץ 12th, 2005

המהדורה האסיאנית של ‘פייננשל טיימס’, 9 במארס, “סין מגבירה את הלחץ על טייוואן”.

פרלמנט חותמת הגומי של בייג’ינג “דן” עכשיו בהצעת חוק, שתצדיק שימוש בכוח צבאי אם טייוואן תכריז על עצמאות.

איזו עצמאות בדיוק? האין טייוואן עצמאית? כמובן, אבל סין מוכנה באופן זמני לסבול את העצמאות דה-פאקטו של טייוואן כל זמן שטייוואן תוסיף להיות באופן נומינלי “הרפובליקה של סין”, יורשת של המשטר הקדם-קומוניסטי ביבשת.

מדוע בייג’ינג צריכה בכלל לאיים? מדוע היא צריכה אפילו לשקול חורבן כלכלי, אולי מלחמת עולם, בשביל איזה עיקרון טריטוריאלי מופשט של “שלמות המולדת”? מן השאלה הזו נובעת השאלה החשובה באמת: האם סין היא ארץ רציונלית, בעלת התנהגות חזויה?

 

לפחד מסין, או לפחות לפחד מ”אסיה” (במובן של מזרח אסיה), הוא עיסוק מערבי רב-שנים. הקיסר האחרון של גרמניה, וילהלם השני, היה משוכנע שההשגחה העליונה הטילה עליו להציל את אירופה מפני “הסכנה הצהוּבּה”. ב-1895, הוא ציווה על אמן-החצר שלו לצייר את המלאך מיכאל מנהיג את אירופה לַהגנת הציוויליזציה הנוצרית מפני האסיאנים שוחרי הרעות. את הציור הוא חילק לשגריריו בחו”ל, ודרש שהוא ייתלה בלשכותיהם. כל משבר במזרח הרחוק, אמתי או מדומה, אישר בעיניו את צדקת חששותיו.

את חרדתו של וילהלם עוררו היפאנים, שהתחילו בשנים ההן את התפשטותם האגרסיבית. אבל מאז, הם לא היו היחידים שפירנסו חרדה מערבית, עמומה או חריפה, מפני אסיה. מוטב לזכור, כי החרדה הזו הפכה את ארה”ב למעצמה בין לאומית, לפני 107 שנה (כאשר כבשה את הפיליפינים). תוקפנות אסיאנית הוציאה את אמריקה מהתבודדותה הבדלנית לפני 63 שנה, והכניסה אותה למלחמת העולם. היא שלחה אותה אל שתי המלחמות הקשות ביותר שלה מאז, בקוריאה ובווייטנאם.
משנות ה-70 ואילך, אסיה הניבה גלים של לאומנות כלכלית בארה”ב וקריאות לפרוטקציוניזם. סיוט צבאי יפאני התחלף בסיוט צבאי סיני, סיוט מסחרי יפאני התחלף בסיוט מסחרי סיני והודי, ועוד היד נטויה.

מסוכנת לביטחון הלאומי

כנראה מאז ימי השיא של המלחמה הקרה לא נשמעו באמריקה כל כך הרבה ביטויים של חשש מפני עליית המזרח. אחד העניינים המרכזיים על סדר יומו של הנשיא ג’ורג’ בוש, במסע ההתפייסות שלו לאירופה בחודש שעבר, היה ההתנגדות הנמרצת של ארה”ב לחידוש אספקה של נשק אירופי לסין. מבית, חברים רבים בקונגרס האמריקני חושבים למסוכנת את כוונתה של יב”מ למכור את עסקי המחשבים שלה לתאגיד הסיני Lenovo: מסוכנת לבטחון הלאומי.

סקר דעת קהל אחרון של מרכז פיו (Pew) בוושינגטון הראה, כי רק 36% מן האמריקנים חושבים שסין “אינה בעיה”. 54% חושבים שהיא “בעיה חמורה”, או אפילו “אויבת”. אולי אין זה מקרה שֶהַיַרְאָנים הרבים ביותר נמצאים במפלגה הרפובליקנית. ג’ורג’ בוש אמר במערכת הבחירות של שנת 2000, כי “סין אינה שותפת, היא מתחרה”. אף על פי שהוא לא חזר על המלים ההן מאז נכנס לבית הלבן, לפחות לא בפומבי, מעשיו מאשרים שדעתו לא השתנתה.

פּוֹרטֶר גוֹס (Goss), המנהל החדש של סוכנות הביון המרכזית, הכריז בשבוע שעבר, כי ההתעצמות של צבא סין והמודרניזציה שלו “עלולים להטות את מאזן הכוחות” בין סין לטייוואן.

שר ההגנה, דונלד רמספלד, נשאל בשימוע בסנאט בחודש שעבר אם הוא מודאג מן התחזיות שסין תגיע לעליונות ימית על פני ארה”ב בתוך עשר שנים. “סנאטור”, השיב רמספלד, “זה עניין שמשרדי חושב עליו, ומודאג מפניו ועוקב אחריו”. אחד מסגניו של רמספלד, דגלאס פאיית’, אמר בפורום אחר, כי “מכל המעצמות העולות, אפשר להניח שלסין תיוודע ההשפעה הגדולה ביותר על היחסים הבין לאומיים”, והחלטותה האסטרטגיות ישפיעו במישרים על הבטחון הלאומי של ארה”ב.

אחד המומחים הגדולים ביותר בוושינגטון למדיניות חוץ, “האיש החכם” של המפלגה הרפובליקנית, הוא יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט, ריצ’רד לוּגאר. הוא אמר בראיון ל’פייננשל טיימס’ של לונדון, כי הוא יתמוך בהגבלות על מכירת טכנולוגיה צבאית אמריקנית מתקדמת לאירופה, אם האירופים לא יספקו “התחייבויות ברורות” שלא להעביר את הטכנולוגיה הזו לסין.

בית הנבחרים בוושינגטון אימץ בתחילת פברוןאר החלטה בִּגְנוּת האירופים. הרוב היה מהמם: 411 בעד, שלושה נגד. קשה להעלות על הדעת עוד עניין אחד, שיכול להימצא לו רוב כזה בית הנבחרים המפולג ומלא ההתקוטטויות.

העתון ‘וול סטריט ג’רנל’ פירסם הערכה שֶאֶת המנוֹעים ואת הרכיבים האלקטרוניים המתקדמים בשביל חיל האויר שלה, סין יכולה להשיג רק בארה”ב, באירופה ובישראל. האירופים והישראלים להוטים לִמכּוֹר. לשָׂרַת ההגנה של צרפת היתה זה לא כבר טענה מעניינת. מכירת נשק לסין תָאֵט את התקדמות הטכנולוגיה הצבאית שלה “מפני שהיא לא תטרח לפתח טכנולוגיה משלה”. האמריקנים מתקשים להשתכנע, והשרה הצרפתיה באה השבוע לוושינגטון בייחוד בעניין הזה.

אז למה לה בעצם?

בארה”ב נשמעת הערכה, שאם סין תורשה לרכוש טכנולוגיה צבאית מתקדמת, או תפתח אותה בעצמה, היא תצא בתוך כמה  שנים למלחמה נגד טייוואן. מדוע זה סין תרצה לבזבז משאבים, לסכן את התקדמותה, ואולי למצוא את עצמה בעימות צבאי עם ארה”ב?

תשובה אפשרית אחת היא הצורך הבלתי-פוסק של משטר לא-לגיטימי למצוא לעצמו מקורות של לגיטימיות. מקור חשוב אחד ללגיטימיות הוא העמידה על עקרונות פטריוטיים, כמו שלֵמוּת טריטוריאלית. אבל בעֵינֵי מתבוננים חיצוניים, הנכונות להמיר שגשוג ושלום במלחמת-שווא היא ביטוי לחוסר רציונליוּת. כאשר ממשלתם של 1.3 מיליארד בני אדם לוקה בחוסר רציונליות, איזה צורך יש להעניק לה את הכֵּלים הצבאיים?

האין האמריקנים קצת מפריזים בתיאור הסכנה הסינית? קנת’ ליברטאל, מומחה בולט לענייני סין במוסד ברוקינגס, חושב שיידרשו לסין עשרים שנה כדי להגיע לשִוויון צבאי עם אמריקה. אחרים מעריכים שיידרשו לה חמישים שנה כדי להשתוות לכוחה הכלכלי של ארה”ב. הסינים, מהיותם עסוקים בהרבה דברים אחרים, היו מעדיפים שספקולציות כאלה לא יישמעו. לפעמים הם כועסים, לפעמים הם מלגלגים.

כל העניין הזה יישאר לא פתור לפחות עוד כמה שנים. בינתיים הוא משגר תזכורת חשובה על שבריריותה של המערכת הבין לאומית. יש בה פוטנציאל דרמטי של שינוי, אולי דרמטי יותר ממה שמישהו מעלה על דעתו. 

מה מחזיקה הגברת בידה? האם זה רובה קצר-קנה משוכלל, המפזר את פרודותיו של האויב? לא, היא מחזיקה רגל של כסא. כאשר העתון הזה, המופיע במדינת צפון קרוליינה, דיווח בעמודו הראשון על “הענק (הסיני) המתעורר”, הוא התכוון להשתלטות הדרמטית של בתי חרושת סיניים על שוקי הרהיטים בארה”ב. צפון קרוליינה היא המרכז השוקע של תעשיית הרהיטים באמריקה, והיא שותתת דם (בצילום נראה העמוד הראשון של ‘ניוז אנד רקורד’, גרינסבורו, צפון קרוליינה, 2 במארס 2003)

 

סין לאן
 
“סין בע”מ” (.China Inc) הוא שמו של ספר חדש, מאת טד פישמן, שעתה זה יצא בארה”ב. כמה מן הנתונים על עלייתה הכלכלית של סין ברבע המאה האחרונה מדברים בעדם.

  • בין 1982 ל-2002, כלכלת ארה”ב גדלה בממוצע ב-3.3% בשנה. כלכלת סין, לעומת זאת, גדלה ב-9.5% בשנה, בממוצע. פירושו של דבר שבעשרים השנה האמורות היא הכפילה את עצמה שלוש פעמים. כמובן, נקודת ההתחלה היתה נמוכה ביותר, אבל היא כבר הרבה פחות נמוכה ממה שהיתה.
  • ב-2003, סין קנתה 7% מכל הנפט בעולם, רבע מכל הפלדה והאלומיניום, ו-40% מכל המלט.
  • סין מייצרת 40% מכל הרהיטים הנמכרים בארה”ב.
  • בסין, ארץ עם מעט מאוד נוצרים, יש 3,000 בתי חרושת העוסקים אך ורק בייצור קישוטים לעצי חג המולד. ב-2003 היצוא שלהם היה בסביבות מיליארד דולר.
  • המוני סינים, הנוהרים מן הכפרים אל ערי התעשיה, מוכנים לעבוד תמורת 40 סנט בשעה.

מה אומר אוסף המספרים הזה? הוא אומר, שסין אחוזה בבולמוס של פיתוח, והקיטור אינו מראה כל סימנים שהוא מתחיל לצאת. הבולמוס הזה צריך הזנה גוברת של מינרלים, מה שמשפיע על המישוואה העולמית, ומה שמרחיב ללא הרף את הגדרת “האינטרס הלאומי” של סין. סין צריכה לייצא כדי לחיות, ואין שום דבר שאין היא מוכנה לייצא, ואין שום תחום שבו אין היא מסוגלת להתחרות. כוח העבודה הזול להחריד שלה מבטיח לה יתרון ארוך טווח. כיום היא מייצרת רק 5% ממוצרי הצריכה בעולם. מי יודע כמה היא תייצר בעוד חמש שנים.

מקורות על הרשת

הגרעין הקשה של סין

יום שבת, דצמבר 18th, 2004

“התוצאות (של הבחירות) בטייוואן עומדות לשכך את המתח עם סין”, מכריזה הכותרת הראשית במהדורה האסיאנית של ‘פייננשל טיימס’ (13 בדצמבר 2004).

 בתחילת השבוע נחסכה מן המערכת הבין לאומית עוד חרדה פוטנציאלית מפני התנהגות לא רציונלית של סין. הבחירות לפרלמנט בטייוואן לא הִקנוּ לממשלה המקומית, שוחרת העצמאות, את הרוב שלו ייחלה

 

לא, לא תהיה מלחמת סחר בין ארה”ב לסין, לפחות לא בחורף המתרגש וּבא. בִּתחילת השבוע הודיע משרד המסחר של סין, שהוא יטיל מִכסי-עונשין על יְצוא של כמה מוצרי טקסטיל, ויַחסוך בזה לוושינגטון את הצורך להטיל מכסים משלה.

ב-2003, הסינים מילאו שבעה-עשר אחוז מצורכי העולם בטקסטיל ובהלבשה. ארגון הסחר העולמי מעריך שֶחֶלקם של הסינים יַעלה עד חמישים אחוז ויותר בשלוש השנים הבאות. האם המִכסוֹת החדשות ישַנוּ את המגמה הזו? קשה מאוד להאמין. סין פשוט נועדה להיות קַו-הייצור של העולם. סטטיסטיקה סינית מראה כי בכל אחת משלוש השנים שעברו, טקסטיל, הלבשה וּבדים החזיקו בין שבעה-עשר לשמונה-עשר אחוז של כל היְצוא הסיני. בַּעשֶׂרֶת החודשים הראשונים של 2004, ההכנסות מִיצוּא טקסטיל עמדו כמעט על שמונים מיליארד דולר, לעומת ששים מיליארד וּפחות ב-2002.

כרגיל במקרים כאלה, הסטטיסטיקה אינה מספרת לנו הכול. אולי שליש הטקסטיל המיוּצָא מסין נפלט מקַוֵי-הייצור של חברות מערביות, שֶהעתיקוּ את בתי החרושת שלהן אל ארץ ההזדמנויות המוּגבָּלוֹת להפליא, שֶבָּהּ איש אינו מבקש מהם שְׂכַר מינימום, או הטבות בריאוּת. בסין יש אולי 37,000 יצרני טקסטיל וּבגדים, שני שלישים מהם פרטיים. האומנם יהיה אפשר לִכפּוֹת עליהם תבניוֹת הִתנהגוּת? 

אבל גם אם העניין הזה אינו אלא אפיזודה, אולי אפשר ללמוד ממנו משהו על מידת נכוֹנוּתה של סין להתנהג באופן רציונלי. זו שאלה התלויה ועומדת כמעט מעל כל מה שהיא עושה, או אומרת.

האיפיוּן “רציונלי” תלוי כמובן באינטרסים וּבַציפּיוֹת של המאפיין. אבל כללית, רציונלי הוא זה המתנהג באופן חָזוּי. הוא אינו מוכרח להיות נחמד, או ליברלי, או אפילו מעורר הסכמה. הוא רק צריך להימנע מעצירוֹת פתאומיות, ולא לַחצות את הצומת באור אדום. אם יש לו אקדח טָעוּן, או לצורך זה טיל גרעיני, מוטב שלא ינופף בהם בפומבי לפני שניטרל את המרעום.

בועה ענקית ועוינת

במזרח אסיה די קשה לדעת מי אינו רציונלי, מפני שזה בעֵרֶך מה שמאמינה כמעט כל ארץ על כל אחת משכנותיה, ויש לה בדרך כלל סיבות טובות. סין יכולה לכתוב אנציקלופדיה בַּנוֹשֵׂא הזה. פעם אחר פעם במאה וַחמישים השנה האחרונות היא היתה קרבן של הִתערבוּת בענייניה הפנימיים, של ניצוּל כלכלי, של תוקפנות צבאית ושל נסיונות לרצח עם. אם היא עצמה נסוגה בסופו של דבר אל בועה ענקית ועוינת, בשלושים השנה הראשונות של המשטר הקומוניסטי (1978-1949), אין זה אלא מפני שהיו לה מעט מאוד סיבות לתת אֵמוּן בִּרצוֹנָם הטוב של זרים וּבכֵנוּתָם.

היא כל כך מסוּבּכת, וּבתהליך קבלת ההחלטות שלה כרוכים לא רק אינטרסים אלא גם דחפים רגשיים, עד שקשה לפעמים להחליט אם אחרי קילוּפָן של כל הקליפות יהיה אפשר למצוא בה גרעין קשה של רציוֹנליוּת.

בעל טור ב’וול סטריט ג’רנל’ מזהיר השבוע מפני תוצאות ההִתעצמוּת הצבאית הבלתי-פוסקת של סין. אם סין תכפיל את התמ”ג שלה בשמונה או תשע השנים הבאות, כותב מייקל הֶלְפְּרין, ואם היא תכפיל אגב כך גם את הוצאות הבטחון שלה (לא במספרים מוחלטים, אלא על יסוד החישוב של כוח הקניה לגולגולת), תקציבי ההגנה של סין ושל ארה”ב יִשתַווּ. עניין של זמן בלבד הוא לפני שהסינים יכוֹננוּ נוכחות צבאית בחלל החיצון, ולפני שיקראו תיגר על עליונותו של הצי האמריקני, מֵעַל פני המים או מתחתיהם.

מה תעשה סין, לכשתשיג “שוויון אסטרטגי” עם ארה”ב? תשובה חלקית אפשר להשיב על יסוד האינטרסים הכלכליים שלה. היא זוללת אנרגיה. כדי להמשיך את קפיצות-הענק השנתיות שלה (כמעט עשרה אחוזים בממוצע מאז 1980), היא צריכה נפט. הרבה נפט. הרבה מאוד נפט. נפט כבר אמרנו? והיא אמנם מחפשת אותו, הרחק מגבולותיה.

לפני ששה שבועות היא חתמה מִזכַּר הבנה עם איראן על השקעה ענקית לשם פיתוח שְׂדֵה הנפט ביאדאוואראן. בִּתמוּרה, איראן תמכור לה עשרה מיליון טון של גאז נוזלי בכל אחת מ-עשרים וחמש השנה הבאות. במארס שעבר, חברת נפט סינית חתמה על הסכם אחר עם איראן, לרכוש מאה וַעשׂרה מיליון טון של גאז נוזלי במשך עשרים וחמש שנה, החל מ-2008. שווי העיסקה: עשרים מיליארד דולר.  

עודף של ארבעה טריליון

הסינים מיַבּאים את רוב הנפט הגולמי שלהם (2.4 מיליון חביות ביום) מארבעה מקורות: איראן, ערב הסעודית, עומאן ואנגולה. אל הרשימה הזו הם מנסים להוסיף עכשיו ארץ לטינו-אמריקנית קטנה, אקוואדור אשר בהרי האנדים. חברות נפט סיניות הוציאו כבר מאה מיליון דולר על קידוחי נפט באקוואדור, הרחוקה מאוד מלהיות ערב הסעודית. אבל הסינים מחַפּשׂים, מפני שאין להם ברֵרה. אגב כך הם נעשים בעלי אינטרסים בַּקצָווֹת המרוּחקים ביותר של כדור הארץ.

מסע של נשיא סין, הוּ ג’ינטַאו, לאמריקה הלטינית בחודש שעבר הזכיר ביקור של דוד עשיר. הוא הבטיח לארגנטינה, למשל, שחברות סיניות ישקיעו בה בעשר השנים הבאות כמעט 20 מיליארד דולר. מדוע לא, כאשר לסין יש עודף של ארבעה טריליון (4,000 מיליארד) דולר במאזן התשלומים שלה?

והנה, בעצם ימי מסעו של הנשיא בחצי הכדור הדרומי, מטוסים ואניות-מלחמה של יפאן ניהלו מצוד של שלושה ימים אחרי צוללת סינית, שהופיעה ללא התרעה במי החופים של של יפאן. הצוללת חמקה, אבל המאורע כולו תואר אחר כך כ”עימות הצבאי החמור ביותר” בין שתי הארצות מאז מלחמת העולם השניה. מה הצוללת חיפשה שם? האם שולחיה קיווּ שהיא תתגלה, כי רצו לשלוח איזה מסר? האוּמנם הסינים מנַסים לחזור ולעורר זכרונות טראגיים? אם כן, אז לאיזה צורך?

בתחילת השבוע נחסכה מן המערכת הבין לאומית חרדה פוטנציאלית אחרת מפני התנהגות לא רציונלית של סין. בחירות לפרלמנט בטייוואן לא הִקנוּ לממשלה המקומית את הרוב שלו ייחלה. הממשלה הזו היתה רוצה להפוך יום אחד את טייוואן למדינה עצמאית לחלוטין, וּלנַתק אותה מסין. המשטר בבייג’ינג, שלא נבחר לשום דבר אפילו באופן נומינאלי, נוהג להאדים ולצרוח, כאשר טייוואן הקטנה משתעשעת בדמוקרטיה. הקומוניסטים אומרים, שהם יֵצאוּ תיכף ומייד למלחמה, אם “הבדלנים” מטייוואן ינסו למחוק את סין משמם הרשמי (טייוואן עדיין נקראת “הרפובליקה של סין”, זכר לימים הנשכחים שבהם שליטיה התיימרו להיות נציגיה הלגיטימיים היחידים של סין).

היה אפשר כמעט לשמוע את אנחת הרווחה שבקעה מן החזה בוושינגטון, בטוקיו ואל נכון במכל רחבי צפון האוקיאנוס השקט. תודה לאל, הרציונליות של סין לא תועמד למבחן, לא כאן, לא כרגע. אבל היא תצטרך לעמוד במבחנים אחרים, בזמנים אחרים, במקומות אחרים.

 

“סין מטילה מכסי יצוא על טקסטיל, משַכֶּכֶת את המתחים (עם ארה”ב)”, מודיעה הכותרת הראשית במהדורה האסיאנית של ‘וול סטריט ג’רנל’ (14 בדצמבר 2004)

סין: סוף הַהֲזָיָה

יום שני, מרץ 22nd, 2004

פורסם ב’קו המשווה’, טור שבועי ב’גלובס’, 18-17 במארס 2004

 

בשבוע שבו אל קאעידה הפילה את ממשלת ספרד היה קל להחמיץ את מַשַק כַּנפֵי ההיסטוריה במזרח אסיה. אבל מַשָק אומנם נשמע. איזה עוד איפיון אפשר לתת להחלטת הפרלמנט של סין להַכּיר בזכות הקניין הפרטי?

 

הפרלמנט הזה, הוא כשלעצמו, אינו אלא חותמת גומי. אין בו ממש. הוא מעולם לא נבחר, הוא כמעט מעולם לא התווכח, כמעט את כל החלטותיו הוא מקבל פה אחד (לטובת ההחלטה הזו הצביעו 2,863, עשרה התנגדו, 17 נמנעו). החלטתו לתקן את החוקה אינה איפוא החלטתו. צורת המשטר של סין היא אוליגרכיה, והאוליגרכיה הזו – לפעמים לא יותר מחמישה גברים קשישים – היא היחידה המחליטה.

 

האקט אינו דמוקרטי, אבל המשמעויות מפליגות. אין זו הגזמה להגיד שביום א’ השבוע הגיעה אל קִצָּהּ הרשמי ההזיה הקומוניסטית של מאו צה טונג, אשר פיעמה כדיבוק בסין, באסיה ובחלקים אחרים של העולם. 55 שנה נמשכה ההזיה. הניסויים המהפכניים הבלתי פוסקים שהיא עשתה על בְּשָׂרָם של נתיניה עלו בחייהם של עשרות מיליונים. היא הבטיחה שוויון וצדק, אבל הנחילה בסופו של דבר עוני ורעב. היא הבטיחה לתקן את דרכי העבר, אבל העמידה את שׂנאַת הזרים המסורתית במרכז הפרקטיקות שלה.

 

המפלגה כמוֹתָג: איך המפלגה הקומוניסטית הסינית הפכה למינהלת נכסים קפיטליסטית (‘ניוזוויק’, 23 במאי 2005)

המפלגה הקומוניסטית של סין התחילה להשתנות עוד בסוף שנות השבעים. היא חדלה לתבוע בַּעֲלוּת מלאה על כלי היִצוּר. היא הרשתה הון פרטי. היא הפכה לעיקרים כמעט תיאולוגיים את הביטויים הבנאליים ביותר של מנהיגיה. “להתעַשֵר הרי זה מהוּלָל”, הכריז מפָרֵק הנכסים הגדול ביותר של הקומוניזם הסיני, דאנג שאופינג, בהיותו כבן תשעים שנה.

 

בהדרגה התחילו להיעלם המליצות הקומוניסטיות מאוצר המלים והתירוצים שלה. ב-1989 היא הטביעה בדם את המהפכה הדמוקרטית, שהנהיגו הסטודנטים של אוניברסיטת בייג’ינג. מאז, התירוץ היחיד שלה ליהנות ממונופול שלטוני היה האלטרנטיבה. בלעדיה, היא אמרה, סין תתפרק לגורמיה. בלעדיה, היא אמרה, לא יהיה לסינים הכוח להתרכז במשימה החשובה היחידה: פיתוח כלכלי מסחרר.

 

 

לשון אחר, היא חדלה להיות מפלגה מעמדית ומהפכנית, והפכה למפלגה אוטוריטרית מן המניין. היא חדלה להיות חֵיל החלוץ של האיכרים ושל הפועלים, ונעשתה האפיטרופסית של האומה כולה. אילמלא צבעה את עצמה בצבעים אדומים, היה קשה להבחין בינה ובין מפלגות ימין לא-דמוקרטיות באירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, או (בספרד ובפורטוגל) עד סוף הרבע השלישי של המאה העשרים.

 

היתכן שהצדק היה איתה? לא נעים לומר, אבל יתכן.

 

קודם קפיטליזם, אחר כך דמוקרטיה

 

כמעט מצחיק להיזכר, שֶאַחַד הוויכוחים הפוליטיים הגדולים ביותר לפני 25 שנה נגע לתיאוריה על הקשר בין קפיטליזם לדמוקרטיה. בעלי התיאוריה, מן הימין האמריקני, גרסו, שרק דיקטטורות ימניות יכולות לעבור הֲסַבָּה לדמוקרטיה. הסיבה: הן מַרשוֹת כלכלה קפיטליסטית, ופלורליזם כלכלי הוא המפתח לפלורליזם פוליטי.

 

לא יצאו אלא עשר שנים מפירסום התיאוריה הזו (ב-1979), והגוש הקומוניסטי באירופה התחיל להתמוטט. פלורליזם פוליטי הקדים את הפלורליזם הכלכלי.

 

התוצאות לא עשו רושם מיוחד על הסינים. הם ראו את ברית המועצות מתפזרת לכל רוח, מפני שתהליך השינוי בה יצא מכלל שליטה. הָרֶסֶן הוּתַר, הוענק חופש דיבור, המפלגה הקומוניסטית ויתרה רשמית על המונופול שלה, תנועות בדלניות הורשו להתארגן במחוזות האימפריה ולהתמודד על השלטון – אבל הרפורמות הכלכליות הוזנחו לחלוטין. הסימפטום המפורסם ביותר של ימי ברית המועצות האחרונים היה מחסור נואש בלחם. ההמונים הורשו לתבוע, אבל לשלטונות לא היה מה להעניק.

 

מה מעניין להיזכר, שמיכאיל גורבאצ’וב – גם בשעה שהעניק לנתיניו חרויות פוליטיות חסרות תקדים סירב לשקול סטיות של ממש מן האורתודוקסיה הכלכלית הקומוניסטית. רק חמשה חודשים לפני התמוטטות המשטר הוא עדיין התעקש שבארצו לא תהיה כלכלת שוק, אלא מה שהוא קרא “בחירה סוציאליסטית”. באותה השעה ממש, הסינים עשו ניסויים נועזים בכלכלת שוק, תחת ידה המכוונת של המפלגה.

 

התוצאות מדברות בעדן: לסין יש עכשיו מעמד בינוני של ממש. נתונים של הזמן האחרון מראים, כי ההכנסה השנתית הממוצעת לגולגולת בכמה מאזורי סין מגיעה כבר לאלפיים דולר בשנה. גֵאוּת של צריכה פרטית בסין מזינה עכשיו לא רק את סין, כי אם את העולם כולו.

 

אומנם ארה”ב מתלוננת על הגרעון המסחרי הנצחי שלה עם סין, אבל לאמיתו של דבר יש לסין עצמה גרעון מסחרי עם העולם החיצון. בפברואר לבדו הוא עמד כמעט על שמונה מיליארד דולר. היבוא הסיני בשנה שעברה עמד על 42 מיליארד דולר. המשק הסיני צמח בשנה שעברה בשיעור של 9%, וההשקעות הזרות הישירות עלו ב-27%.

 

 

ג’יאנג זֶמין, אשר השלים ב-2002 עשר שנות כהונה כנשיא סין ומזכ”ל המפלגה הקומוניסטית שלה, היה הרוח החיה מאחורי היוזמה לקַדֵש את זכות הקניין הפרטי, ולפתוח את החֲבֵרוּת במפלגה לפני בעלי רכוש ויַזָמים פרטיים., הוא נראה, כראוי, מתחת לשלט באנגלית המכריז “כלכלה חדשה”. אבל מתי תהיה גם “דמוקרטיה חדשה”?

 

 

הטרנספורמציה עצומת הממדים הזו לא עלתה לסין בשלמותה הטריטוריאלית, או ביציבותה הפנימית. בשביל ארץ, שהתנסתה במאתיים השנה האחרונות בכל כך הרבה תהפוכות ואסונות, זה הֶשֵׂג לא מבוטל. למרבה האירוניה, נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מחַקֶה אותו עכשיו: הוא מזָרֵז את הרפורמות הכלכליות וּמַחזיר אחור את גלגל הרפורמות הפוליטיות.

 

אבל כמה זמן תוכל סין להמשיך את המסלול הדוּאַלי שלה: כלכלה מתעצמת, המאמצת כל טכנולוגיה חדשה, ומעודדת מחשבה יוצרת – ובאותה השעה מערכת פוליטית מפגרת?

 

בדואליות הזו יש פוטנציאל ניכר של סכנה לעולם החיצון. הסיבה: אליטה שלטונית ללא מקור של לגיטימיות נוטה לחפש מקורות קַלים של תמיכה ציבורית. זו אחת הסיבות שמדי פעם עולה הטמפרטורה האזורית והבין לאומית, כאשר סין רומזת שתפלוש לטייוואן, או שהיא מתקוטטת עם ארה”ב, או שהיא מתנַכֶּלֶת למיעוטיה הקטנים (הטיבטים, או האויגורים המוסלמים).

 

השאלה היא אם סין תוכל לבסס את השגיה הכלכליים הניכרים, לעגן אותם בחוק, ולהתחיל לקרוא דרור לאנרגיה הפוליטית והאינטלקטואלית של מאות מיליוניה.

 

אם הם רוצים ללחוץ על הדוושה…

 

לא רק הזכות לקניין פרטי נקבעה בתחילת השבוע בחוקת סין, אלא גם “כיבוד זכויות האדם”. זה ניסוח קצת סתמי. לא ברור ממנו מה כוללות זכויות אדם. למשל, האם כלולה בהן זכות הדיבור וההתארגנות?

 

חוקות סיניות קודמות כיבדו לכאורה זכויות דמוקרטיות, אבל לא עמדו במבחן המעשה. היתכן שהפעם מישהו מתכוון ברצינות? האם מתפשטת בין מנהיגי סין ההכרה שזכויות כלכליות ופוליטיות אינן ניתנות להפרדה – והגיע הזמן להתחיל לפתוח את השערים?

 

לאחרונה היו כמה סימנים מעניינים שמשהו אולי קורה, אם גם (כרגיל) מאחורי הקלעים. סימן אחד היה פירסום של מכתב גלוי למנהיגות להעריך מחדש את תפקידה של המפלגה במרד הסטודנטים, שביוני ימלאו 15 שנה לדיכויו.

 

יש לעולם החיצון עניין ניכר בשלומה של סין. היא עכשיו אחד הקטרים העיקריים, המושכים את רכבת הכלכלה העולמית. לסין יש עניין בשלומו של העולם, מפני שאם בדעתה להוסיף וללחוץ על הדוושה היא זקוקה ללקוחות ולמשקיעים, והם יינתנו לה רק בתנאי שלום ויציבות.

 

זה משהו שלא היה קיים ביחסי סין עם שאר העולם. או שהוא רצה בכשלונה, או שהיא רצתה בכשלונו. עכשיו, גם היא, גם הוא, רוצים הרמוניה. השאלה היא רק אם סין תעשה בקרוב את הצעד ההגיוני הבא, ותואיל לתת אמון באזרחיה.