מלחמות אסיה

תמהיל של רחמים עצמיים ושל טינה מפרנס מדיניות חוץ ופנים, מסין ועד טורקיה. ועכשיו הוא מפרנס עימות בין סין לטורקיה. האם זה רמז על העתיד לבוא?

להמשיך לקרוא מלחמות אסיה

אסיה מגישה: שיעור בהיסטוריה אירופית מפחידה

ראש ממשלת יפאן שומע את פעמי 1914. נשיא הפיליפינים רואה את ענני 1938. שניהם חושבים שמעצמה תוקפנית יהירה ושוחרת התפשטות מאיימת עכשיו על שלום העולם. התנהגותה של החשודה מקילה על נביאי-הזעם. אבל האם סין באמת מאיימת, ומה היא מסוגלת לעשות?

״שליטי סין -- כהיטלר״, מצטט עתון במנילה את הנשיא בניגנו אקינו, ששה בפברואר 2014. Noy הוא כינוי החיבה של הנשיא. הוא השמיע את ההשוואה ההיסטורית בראיון ב׳ניו יורק טיימס׳, שהידהד בכל רחבי אסיה

״שליטי סין — כהיטלר״, מצטט עתון במנילה את הנשיא בניגנו אקינו, ששה בפברואר 2014. Noy הוא כינוי החיבה של הנשיא. הוא השמיע את ההשוואה ההיסטורית בראיון ב׳ניו יורק טיימס׳, שהידהד בכל רחבי אסיה

להמשיך לקרוא אסיה מגישה: שיעור בהיסטוריה אירופית מפחידה

עוד קונפוציוס חי

מצילת אירופה, נושת אמריקה, נוטפת מזומנים, סין מגלה סימנים של שכרון-נצחון. הוא רוצה לייצא לא רק את תעשייתה אלא גם את תרבותה. היא חושבת ברצינות שאיש בן 2,500 שנה ישבה את העולם בקסמיו

גליון נצחון מיוחד של China Daily בבייג'ינג מכריז (עשרים-וחמישה בספטמבר 2011) "קונפוציוס חי". הוא בעצם די מת, לפני איזה 2,500 שנה. עמודיו של גליון הנצחון מנו את תהילות המיסיונרים של קונפוציוס בכל העולם, מסנטיאגו דה-צ'ילה, עבור דרך אנגליה וגמור בפיליפינים. איש אינו מסוגל לעמוד בקסמי תבונתו הנצחית של הזקן ההוא

להמשיך לקרוא עוד קונפוציוס חי

רוסיה וסין: עשרים שנה. איזה הבדל, איזו אכזבה

בסוף אוגוסט 1991 התחילה התמוטטות ברית המועצות. שליטי סין למדו את הלקח: דמוקרטיה בלי רפורמות כלכליות היא מירשם לאסון. עשרים שנה אחר כך, איפה רוסיה ואיפה סין — ואיזה לקח איום מותר להפיק

1953: כרזת-תעמולה של המפלגה הקומוניסטית קוראת לסינים להטות אוזן ליועציהם הסובייטיים, וללמוד מהצלחתם הסוציאליסטית. כל השומע יצחק, אם הוא סיני, או יבכה, אם הוא רוסי. המקור: chineseposter.net

להמשיך לקרוא רוסיה וסין: עשרים שנה. איזה הבדל, איזו אכזבה

הסיני המכוער

הפיליפינים עמדו על ברכיהם, והתחננו שסין תעכב את הוצאה להורג. יש להם ראיות חדשות, הם אמרו. סין עשתה מה שהיא מיטיבה לעשות: רושם רע. סין מנסה קצת יותר מדיי להצליח, וקצת פחות מדיי להתרסן. היא מעוררת אסוציאציות לא נעימות להמשיך לקרוא הסיני המכוער

נהמתה של אמא נמרה

איך הסינים עושים את זה, שואלת אמריקה. "האמא הסינית", באה התשובה. נשיא סין בוושינגטון, השבוע, עשה רושם חיוור מאוד על כל רואיו. אבל הוא נציג מקרי בלבד של האמא. הדיקטטורה הסינית אינה הצגה של איש אחד, ואינה תלויה באיש אחד. אל תחכו לתוניס בבייג'ינג

"מדוע האמהות הסיניות עולות על כולן": הקטע מספרה של איימי צ'ואה, כל פני עמדו שלם של ה'וול סטריט ג'רנל' (שמונה בינואר 2011), שעורר ויכוח נרגש על פני הרשת, והראה עד כמה האמריקנים רחוקים מתשובה על השאלה מדוע סין עלתה לגדולה במהירות כה מסחררת

להמשיך לקרוא נהמתה של אמא נמרה

קונפוציוס נגד אוואטאר

סין עושה עכשיו חזרה כללית לקראת עלייתה אל עמדת הבכורה. היא אומרת עכשיו לא רק לסינים מה לעשות, אלא גם להרבה אחרים. והיא פותחת את 2010 בעיצומי-עונשין על ענקי התעשיה של ארה"ב. מתי היא תירגע? האם היא תירגע? והאם יהיה לה יום אחד קצת חוש הומור?


סוּפֶּרְמַאו: הזינוק של כלכלת סין, קריקטורה ודיאגרמה בעתון הגרמני 'זידוייטשה צייטונג' (חמישה בפברואר 2010). רק שלוש פעמים ב-30 השנה האחרונות רשמה סין צמיחה שנתית קטנה משבעה אחוזים וחצי. 15 פעם היא רשמה צמיחה גדולה מעשרה אחוז

Süddeutsche Zeitung

להמשיך לקרוא קונפוציוס נגד אוואטאר

הרפורמה החמישית: מתי סין תוכל לחיות בשלום עם עצמה?

זה שלושים שנה שליטי סין מאמינים שמשטר לא-דמוקרטי הוא מפתח ליציבות, ויציבות היא מפתח לשגשוג. לפעמים אפילו היה נדמה שהם צודקים. לא השבוע. המהומות האתניות החמורות ביותר בתולדות סין – ועוד בחבל עשיר בנפט – הזכירו לנו שתוהו-ובוהו יכול להיות גם תוצאה של דיקטטורה

עתון סיני מדווח על הפרעות באורומצ'י (שבעה ביולי). עצם הדיווחים, בהבלטה כזאת, הם חידוש בחיי סין. לפנים המשטר נהג להטיל איפול על חדשות כאלה. הפעם, מבלי לוותר על שליטה במינון ובכיוון, המשטר הרשה לתקשורת המקומית לדווח, והרשה לכתבים זרים להגיע ולצפות. אבל הרגלים אחרים לא פסו: שוב, תיאוריות קונספירציה והאשמת זרים

להמשיך לקרוא הרפורמה החמישית: מתי סין תוכל לחיות בשלום עם עצמה?

כאשר רודנים חולצים את הפקק מן הבקבוק…

 

 

כאשר רודנים מרשים גילוי כלשהו של ספונטניות פוליטית הם עלולים לגלות שהם הַיַעַד הסופי שלה. המחאות נגד יפאן זכו לברכתו השקטה של המשטר. אבל החיזיון של עשרות אלפי סטודנטים חמי-מזג מוּכרח לעורר אסוציאציות לא נעימות אצל המשטר. ב-1989, מאות אלפי סטודנטים מילאו את כיכר השלום השמיימי במרכז בייג'ינג, בקריאה לדמוקרטיזציה. רק דיכוי צבאי ברוטלי הציג את המפלגה הקומוניסטית מידיהם. היתכן שהדרך לדמוקרטיה סינית מתחילה להיסלל דווקא באמצעות התפרצות מכוערת של שִׂנאַת זָרים? האפשרות הזו נשקלת בדיווח ב'ניו יורק טיימס', שכותרתו נראית בצילום ("הלאומנות הסינית: המחאות נושאות בחוּבָּן סיכון — חשש שהדברים 'יישמטו מכלל שליטה'").

 

המפגינים האנטי-יפאניים הם "חלק מאקלים של תסיסה גוברת ברחבי סין… עליה דרמטית במספר ההפגנות הפומביות לאחר שנים של שקט מתוח… ב-2003 נרשמו בסין 58,000 הפגנות, ושלושה מיליון יצאו אל הרחובות למחות… לא שתיים-שלוש בעיות מוציאות אנשים לרחובות אלא תריסר… יש מספר כוחות חזקים הגורמים את אי-השקט.

"בין הבעיות: תכניות פנסיה ללא מימון, שחיתות, השחתת הסביבה, הפקעת רכוש בידי הממשלה ופער גדל בין עשירים לעניים…

"סכסוכי עבודה… בעצם הימים של ההפגנות האנטי-יפאניות, 20,000 עובדים שיתקו מפעל טלפונים בבעלות יפאנית בדרישה להעלאת שכר".

(מתוך דיווח ב'סן פרנסיסקו כרוניקל', אחד במאי 2005)

 

בלי קשר, אבל בעצם עם די הרבה קשר, ה'גארדיין' של לונדון (בצילום למטה, "התוקממות עקובה מדם בכפר זעיר קוראת תיגר על שַליטֵי סין") מדווח על מחאות רחוב של מיליוני איכרים אביונים במחוז שֶגְ'יאנג נגד שחיתות, הרס אקולוגי והפערים המתרחבים בין עשירי העיר לעניי הכפר. אין לך סיוט גדול מזה בשביל המשטר מצירוף כוחות של האינטליגנציה ושל האיכרים, בארץ שהרוב הגדול של תושביה עדיין מתגוררים בכפרים ומתפרנסים, אם בכלל, מחקלאות.

 

'סאות' צ'יינה מורנינג פוסט', 22 באפריל 2005: נשיא סין, הוּ ג'ינטאו, מזהיר מפני אי שקט חברתי". הוא מצוטט: "עלינו לזכור תמיד  שאי אפשר להשיג שום דבר ללא יַציבוּת חברתית. יהיה עלינו לכונן איזון עדין בין רפורמה, פיתוח ויציבות… לכונן אוירה חברתית הרמונית".

זו כמובן המאנטרה של המפלגה הקומוניסטית מאז התחילו הרפורמות, בסוף שנות ה-70. זו גם הלגיטימציה של רודנותה: הואיל וסין לא תוכל להתקדם ללא יציבות, והואיל ורק המפלגה מסוגלת להעניק לה יציבות, למפלגה מותר להוסיף ולהחזיק במונופול שלטוני ולתחום גבולות צרים מאוד לספונטניות פוליטית.

עוד על פערי ההכנסה המתרחבים של סין אפשר לקרוא בדיווח של ה'ניו יורק טיימס' מ-3 במארס 2005, שצילום כותרתו נראה למטה: "בייג'ינג מנסה להתמודד עם התסיסה סביב פער העושר". הידיעה הזו התפרסמה בזמן המושב השנתי של 'קונגרס העם', פרלמנט חותמת-הגומי של סין.

בשעה שההנהגה הסינית מעמידה פנים שמזימות העצמאות של טייוואן הן הסכנה הגדולה ביותר לשלמותה הטריטוריאלית של המולדת, האזורים הכפריים מתקרבים לנקודת רתיחה. להזכירכם, נקודות רתיחה כאלה הביאו את סין עד סף ההתפוררות בשליש הראשון של המאה העשרים. אז, המפלגה הקומוניסטית יצאה נשכרת מהן. הפעם, מונופול השלטון שלה עשוי להיות המטרה.

 

 

רשימות קודמות על סין באתר הזה

  • כאשר 22 מיליון סינים חותמים על עצומה אחת: "הבה נהרוס את ארה"ב ואת יפאן", כותב סיני אחד באתר הרשת של בטאון המפלגה הקומוניסטית, "רק אז יהיה שלום". במבחן הרציונליות התקופתי, סין שוב נכשלת
  • כמה שהם מפחדים מסין. כמה שהיא מפחידה: ארה"ב מפצירה באירופים (ובישראלים) לא למכור נשק מתקדם לארץ, המתכוננת בגלוי להרוס את שכנתה הקטנה, דמוקרטיה משגשגת, בשם עקרונות מופשטים של שלֵמוּת טריטוריאלית.
  • הגרעין הקשה של סין: אחרי שֶמְקַלפים ממנה את כל הקליפות, האם אפשר למצוא התנהגות רציונלית? מה היא רוצה? השפעה? כוח? יוקרה? אולי רק נפט?
  • סין — סוף הַהֲזָיָה: האם המפלגה הקומוניסטית המתפרקת מנכסיה תשתכנע שהיא יכולה לסמוך על שִׂכלָם הישר של נתיניה?

כאשר 22 מיליון סינים חותמים על עצומה אחת

 

 

'סאות' צ'יינה מורנינג פוסט', היוצא בהונג קונג, מודיע ב-11 באפריל 2005 (למעלה) על "אלפי משתתפים" בהפגנות האנטי-יפאניות בסין, וב-17 באפריל 2005 (למטה) על "השתוללות אנטי-יפאנית" בשנחאי. בארץ שבה ספונטניות פוליטית שולחת לעתים קרובות את בעליה לשנים ארוכות בכלא, ההפגנות האלה לא יכלו להתרחש אילמלא המשטר רצה בהן. אין זאת אומרת שהן לא ביטאו את רחשי הלב של הציבור. אמנות השיור של רודנות תמיד מחייבת היענות (סלקטיבית מאוד) לרחשי לב

 

 

 

ב-18 באפריל 2005, 'סאות' צ'יינה מורנינג פוסט' מודיע על הסלמה דיפלומטית במשבר: בשעה שהפגנות המונים נמשכות, וגולשות אפילו אל הונג קונג (בצילום משמאל), גיחה דרמטית של שר החוץ היפאני לבייג'ינג אינה עולה יפה. היפאני דורש התנצלות, הסיני משיב שאין לארצו על מה להתנצל.

כדי לקרוא את הציטוטים של שני שרי החוץ בתיבה השחורה מימין, הקישו-נא כאן

 

לפני שלושים שנה, כאשר חדירה אל השוק הסיני היתה שייכת לעולם של פנטזיות ושל משאלות-לב, היה אפשר לשמוע שאלות מן הסוג של "מה יקרה אם כל סיני יִשתֶה פחית אחת של פפסי מִדֵי יום"? שלא לדבר על "מה יקרה אם חצי מיליארד סינים יתעטשו יחד"? או, מה יקרה אם 22 מיליון סינים יחתמו על עצומה אחת?

הפנטזיה של פפסי לא נענתה. יוזמת העיטוש המשותף עדיין לא נוסתה. אבל בשבועות האחרונים, 22 מיליון סינים אמנם חתמו על עצומה, על האינטרנט.

והסיבה? הסכנה האיומה הנשקפת לשלום העולם, אם יפאן תקבל מושב קבוע במועצת הבטחון של האו"ם (יוזמה מעין זו נשקלת, לא יפאן בלבד אלא עוד חמש ארצות רואות את עצמן מועמדות טבעיות להצטרף). הסכנה חזרה והתחוורה ל-22 המיליון בגלל עיוותים בספרי לימוד יפאניים על מלחמת העולם השניה, ובגלל סכסוך בעלות על כמה איים זעירים בים סין.

אל נא תטעו: לסינים אמנם יש סיבות טובות לשמור טינה ליפאנים. הם עסקו בכיבוש שיטתי של סין ובמעשי רצח המוניים שמונה שנים לפני שהיטלר פלש לפולין. הערכה סינית רשמית מעמידה את מספר הקרבנות בין השנים 1945-1931 על 35 מיליון. מעשי היפאנים בעיר הסינית נאנג'ינג, ב-1937, הקפיצו ממקומו אפילו דיפלומט נאצי שחזה בהם. אין זו כלל הגזמה להגיד שבסין התחוללה שואה.

 

את החייל היפאני הזה פגשתי בינואר 2004 במזרח טימור, על הדרך ההררית המקשרת את עיר הבירה דילי עם עיר המחוז סוּאַי. הוא אמנם התייצב שם בחגור מלא, אבל משימתו — ומשימת גדוד ההנדסה היפאני של כוח השלום של האו"ם בארץ הזעירה הזו, בין אינדונזיה לאוסטרליה — היתה להרחיב את הדרך בצוואר בקבוק מסוכן במיוחד. אין זה כלל מן הנמנע שסבא שלו היה במזרח טימור לפני ששים שנה ויותר בעניין אחר לגמרי: כיבוש, סיפוח, הענשה אכזרית של כל התנגדות. אבל עכשיו היפאנים במזרח טימור הם מלאכי שלום ועזרה שלא-על-מנת לקבל פרס. לא ראיתי שם סינים. הם כנראה היו עסוקים בניפוץ חלונות באיזה מרכז מסחרי יפאני ליד שנחאי.

צילום: יואב קרני

 

אף על פי כן, יפאן של ימינו אינה יפאן של 1937 – גם אם ספרי הלימוד שלה אינם מלמדים במפורש מה שעליהם ללמד, וגם אם פוליטיקאים יפאניים היו יכולים בהחלט לוותר על ביקוריהם התקופתיים באתרי זכרון לפושעי מלחמה בכירים. יפאן אינה עוד מעצמה מיליטריסטית, המגייסת מיליונים למלחמות תוקפניות. יש לה חוקה פציפיסטית, אין לה צבא מלא, והיא מסתופפת תחת מטריית הגנה אמריקנית. כאשר יפאנים מצורפים לכוחות שלום של האו"ם, הם רוכשים הערצה והכרת טובה על סלילת כבישים ועל בניית מירפאות.

קצת קשה לחשוב את היפאנים לאויביו של מישהו, אלא אם כן כמובן הכול הם אויבים, והכרח קיומי הוא בשביל משטר לא-לגיטימי לתאר את עצמו כקו ההגנה האחרון מפני עולם שוחר רע.

לאהוב את המולדת או לשנוא זרים

מדוע איפוא 22 מיליון סינים החליטו להתעטש פה אחד באופן כל כך אנטי-יפאני, עד שאפשר לטעום בו טעם של היסטריה? התשובה אינה פשוטה.

זה 150 שנה ויותר שסינים מתקשים להבחין בין פטריוטיות לשמה ובין שִׂנאַת זָרים. אין זו אשמתם: זרים חזרו וקרעו נתחים של ארצם, גנבו את אוצרותיהם, ניצלו אותם והשפילו את כבודם. אבל סין של ימינו אינה סין של ימי הקיסרות האחרונים, או של השנים שבין מלחמות העולם, כאשר שעריה היו פרוצים לרווחה, וכל מדינה אירופית בגודל בינוני יכלה להיכנס ולצאת כרצונה. סין של ימינו היא לא רק חזקה צבאית, אלא נמצאת בעיצומה של צמיחה כלכלית מסחררת. אפשר שהיא תדביק את ארה"ב עוד בימי חייהם של חלק מקוראי הרשימה הזו.

קצת קשה לחשוב את היפאנים לאויביו של מישהו, אלא אם כן כמובן הכול הם אויבים, והכרח קיומי הוא בשביל משטר לא-לגיטימי לתאר את עצמו כקו ההגנה האחרון מפני עולם שוחר רע.

מקובל להגיד שהתנועה הלאומית הסינית נולדה במאי 1919, כאשר מאות אלפי סטודנטים יצאו לרחובות למחות נגד השפעה זרה. גם המהפכה הקומוניסטית שאלה את הלגיטימיות שלה מן התאריך הזה. אבל הקומוניסטים מעולם לא ניסו לרכוש לעצמם לגיטימיות אחרת, זו הניתנת בקלפי. בסין אין אפילו מראית-עין של בחירות כלליות.

מאחר שהקומוניסטים אינם יכולים עוד להעמיד פנים שהם נושאי הדגל של שוויון ושל צדק חברתי – בסין המשגשגת שוויון וצדק הם המִצרָכים הנדירים ביותר על המדף – אין להם בררה אלא לחזור וּלהעלות בָּאוֹב את רוחות הרפאים של העבר.

אוסף של כותרות מן העמודים הראשונים של עתוני אמריקה בחודשים האחרונים. המכנה המשותף: החששות הגוברים מפני התחזקותה הצבאית של סין

 

בסין יש די זכרונות מרים כדי להזין איבה אותנטית, אפילו ספונטנית, ליפאן. אבל בענייני פוליטיקה ומחאות פומביות אין בסין אלא מעט ספונטניות. 22 מיליון סינים לא היו חותמים על עצומה, אילמלא רצה בה המשטר. בארץ המחניקה במהירות כל גילוי של עצמאות על האינטרנט, אתרי הרשת הממשלתיים מלאים מסרים אנטי-יפאניים כמעט-פסיכוטיים. למשל, באתר של בטאון המפלגה הקומוניסטית 'יומון העם', פורום גולשים הנקרא "אומה חזקה", הכיל את שני המסרים הבאים (לפי דיווח של הבי.בי.סי):

  • "עלינו להרוג, עד שיפאן הקטנה לא תעז להישיר את מבטה לעֶברֵנוּ במשך מאה שנה".
  • "שלום יבוא לעולם לאחר שסין תחריב את ארה"ב ואת יפאן בראשי-חץ גרעיניים".

כאשר רודנים חולצים את הפקק מן הבקבוק…

בִרכָתָם השקטה שלחה עשׂרוֹת אלפי סטודנטים חמי-מזג אל הרחובות בעווית של היסטריה אנטי-יפאנית. אבל היתכן ששליטי סין ישלמו את המחיר, כאשר הסטודנטים האלה יגַלוּ שיש מטרות קצת יותר קרובות וּראוּיוֹת?

כמובן, כתובות גראפיטי מגונות אפשר למצוא בחדרי השירותים הווירטואליים של האינטרנט בכל העולם, כולל בישראל. אבל בסין, קריאות למלחמת השמד אינן נחלתם הבלבדית של גולשים אנונימיים. אפשר לשמוע אותן מפי אנשים בעלי פרצוף ושם, כל אימת שסטודנטים סיניים מפגינים בחזית של שגרירות יפאנית באיזשהו מקום בעולם. אני זוכר שיחה עם סטודנט סיני מול שגרירות יפאן בוושינגטון. הוא נשא שלט, באנגלית, Nuke Japan, זאת אומרת חסלו אותה בנשק גרעיני. שאלתי אותו אם הוא מתכוון ברצינות. "בהחלט", הוא ענה בהתלהבות ידידותית.

התלהטות היצרים הזו הגיעה השבוע לידי כך, שאספסוף של אליטה – בערך 10,000 סטודנטים – התפרעו ליד ביתו של שגריר יפאן בבייג'ינג, והשליכו אבנים ובקבוקים אל תוך החצר. נקל לשער מה היה קורה לכל אחד מהם אילו ניסו להשליך גרגיר חצץ אל חצרו של מנהיג סיני.

להרוג את האווז של ביצי הזהב

לצד ההשתוללות הזו, בשורה של ערים בסין התארגנו לאחרונה חֲרָמוֹת נגד חנויות בבעלות יפאנית ונגד מוצרים יפאניים. עצומות קטנות יותר אורגנו על האינטרנט, כמו זו ששִכנעה את הממשלה לחזור ולשקול מִכרז בין לאומי ענקי להקמת הרכבת המהירה מבייג'ינג לשנחאי, ב-15 מיליארד דולר. קונסורציום יפאני זכה, וחותמי העצומה התנגדו. הנימוק: מלחמת העולם השניה.

אין כנראה מנוס מלהכיר, שתהליך ההתבגרות הפוליטי של סין מפגר הרבה אחרי תהליך ההתבגרות הכלכלי שלה. השאלה מה היא רוצה לעשות בכל הכוח העצום שהיא צוברת היא אולי השאלה החשובה ביותר של ימינו.

יפאן אינה כל כך רעה לסין. בשנה שעברה, השקעות יפאניות ישירות בכלכלת סין התקרבו לששה מיליארד דולר, פי ששה ויותר מרמתן בשנת 2000. סטודנטים סיניים צריכים להתעניין במספרים האלה. שלושה מיליונים וחצי מהם אינם מצליחים למצוא עבודה. גם אם שִׂנאַת יפאן היא הסחת דעת נאותה, היא אינה תחליף מוצלח לתלוש משכורת.

אבל מה הם ששת המיליארדים של יפאן לעומת שלושים המיליארד החוצים מדי שנה את מצרי טייוואן בדרך אל היבשת? כאשר סין מודיעה שהיא מוכנה לשחוט את האווז, המטיל ביצי זהב, היא מעידה על עצמה שיש בה שיעורים מבהילים של חוסר רציונליות.

האומנם הברירה היא בין סין קומוניסטית לסין לאומנית ומיליטריסטית? האם מתוך ההצלחה הכלכלית לא תיוולד סין מודרנית, פרגמטית ומתונה? כבר ראינו ב-125 השנה האחרונות מֶה עָלוּל לקרות לארצות שתיעושׂ פנומנלי, אנרגיה לאומית עצבנית ושפע של רחמים עצמיים מתמזגים בהן באותו הזמן עצמו. לאחת קראו יפאן, לשניה קראו גרמניה, ואף לאחת מהן לא היו 1.3 מיליארד תושבים.

סין מעוררת תקווה, סין מעוררת התפעלות, סין מעוררת פַּלָצוּת, סין מעוררת חרדה. קצת קשה להתפלא, שארץ של 1.3 מיליארד בני אדם מצליחה להניב כל כך הרבה רגשות סותרים. היה צריך להתפלא אילמלא הניבה. אבל אין כנראה מנוס מלהכיר, שתהליך ההתבגרות הפוליטי של סין מפגר הרבה אחרי תהליך ההתבגרות הכלכלי שלה. השאלה מה היא רוצה לעשות בכל הכוח העצום שהיא צוברת היא אולי השאלה החשובה ביותר של ימינו.

 

הן רוצות נפט, הרבה נפט 

בין סין ליפאן יש יותר מסלעי מחלוקת היסטוריים: הן מִתחָרוֹת על ניצול משאבי האנרגיה של ים סין המזרחי. סין מפַתַּחַת שם שדה גאז בערך של שני מיליארד דולר, והיא מתכננת להתחיל בחודשים הבאים להזרים את הגאז הזה למחוז זֶ'גְ'יַאנג (Zhejiang), במזרח סין.

השדה הזה קרוב מאוד אל "האיזור הכלכלי הבלבדי" שיפאן תובעת. אמנם הבארות הסיניות אינן נמצאות בתוך האיזור, אבל יפאן חוששת שהן יפגעו ברזרבות התת-ימיות שלה. השבוע, טוקיו הסמיכה קונסורציום של ארבע חברות נפט יפאניות להתחיל חיפושי גאז באיזור, שסין ממילא אינה מכירה בגבולותיו. שתי הארצות משתמשות בשיטות חישוב שונות ומנוגדות כדי לתחום את מי החופים שלהן.

ים סין המזרחי — והתביעות הטריטוריאליות המנוגדות של יפאן וסין על ניצולו הכלכלי. הקו האדום המרוסק מציין את גבול התביעות הסיניות, הקו הלבן המרוסק מציין את גבול התביעות היפאניות. באמצע נמצאים איי סֶנְקאקו הזערוריים, שתביעת הבעלות היפאנית עליהם גרמה כל כך הרבה התרגשות לכל כך הרבה סינים. גם טייוואן קרובה מאוד, והמתח הצבאי במצרי טייוואן הופך את העיסה לסמיכה עוד יותר. המפה היא של ה BBC, ובאתר של שירות השידור הבריטי אפשר למצוא עוד חומר רקע

 

גם יפאן גם סין מייבאות כמויות עצומות של נפט. ב-2004, צורכי הנפט של סין גדלו ב-40%, והגיעו לשליש מכל הגידול העולמי. אם התיאבון הסיני יוסיף לגדול בקצב שנתי ממוצע של 7%, צריכת הנפט בסין תשתווה בתוך 17 שנה לצריכה הנוכחית של ארה"ב (21 מיליון חביות ביום). אשר ליפאן, היא הצרכנית השניה בגודלה בעולם, אחרי ארה"ב, בערך 5.4 מיליון חביות ביום.

תחרות על מקורות נפט הביאה את הדיפלומטיה הסינית בחודשים האחרונים עד אמריקה הלטינית. חוץ מזה, סין ויפאן מתחרות על מקום טוב באמצע בשדות הנפט הענקיים של רוסיה. שתיהן לוטשות עיניים לעבר הצינור, הנמתח מסיביר אל החוף המזרחי של האוקיאנוס השקט. 

הסינים קיוו שהצינור הזה יסתיים בעיר הנמל שלהם דאצ'ינג. היפאנים העדיפו את עיר הנמל הרוסית נאחודקה, והתנדבו להשתתף במימון הפרוייקט (שסך כל עלוּתוֹ מוערכת ב-10.7 מיליארד דולר). הרוסים הכריעו לטובת היפאנים. לכשתושלם הנחת הצינור, ב-2010, יזרמו בו מדי יום 1.6 מיליון חביות.

 

רשימות קודמות על סין באתר הזה

  • כמה שהם מפחדים מסין. כמה שהיא מפחידה: ארה"ב מפצירה באירופים (ובישראלים) לא למכור נשק מתקדם לארץ, המתכוננת בגלוי להרוס את שכנתה הקטנה, דמוקרטיה משגשגת, בשם עקרונות מופשטים של שלֵמוּת טריטוריאלית.
  • הגרעין הקשה של סין: אחרי שֶמְקַלפים ממנה את כל הקליפות, האם אפשר למצוא התנהגות רציונלית? מה היא רוצה? השפעה? כוח? יוקרה? אולי רק נפט?
  • סין — סוף הַהֲזָיָה: האם המפלגה הקומוניסטית המתפרקת מנכסיה תשתכנע שהיא יכולה לסמוך על שִׂכלָם הישר של נתיניה?

מקורות על הרשת