Archive for the ‘התחיה מדינת הלאום?’ Category

טיוטה לכרזת בחירות: אחמד טיבי לראשות הממשלה של ישראל-לשעבר

יום שלישי, אוגוסט 6th, 2019

נסו-נא להפוך את הבחירות הבאות למשאל-עם על תכנית טיבי לפתרון סופי של השאלה הציונית: איך תיראה ממשלת ישראל-לשעבר יום אחד לאחר כינון המדינה הדו-לאומית. הוא רק חמד לצון, אולי, אבל לצון מתחרז עם רצון

המשך…

לדקור ישראלים במחט האפרטהייד

יום שבת, מאי 3rd, 2014

ג‘ון קרי אמר מה שג‘ימי קרטר אמר. איזו הסחת דעת מן העיקר. ישראל אינה דרום אפריקה, וחשוב מאוד שהיא תוסיף לרצות שלא להיות

הם השתמשו במלה הולנדית תמימת-מראה, ״בנפרד״. הם הנחילו לאוצר הגידופים העולמי את אחת המליםה איומות ביותר בו, ״אפרטהייד״. שני האבות המייסדים של הסדר האפריקנרי בן חצי המאה: ראש הממשלה דניאל מאלאן (1954-1948) משמאל, וראש הממשלה הנדריק פֶרווּרד (1966-1958) מימין, האבות המייסדים של האפרטהייד

הם השתמשו במלה הולנדית תמימה למראה, ׳בנפרד׳ — והנחילו את אחת המלים האיומות ביותר לאוצר הגידופים הבין לאומי, ׳אפרטהייד׳. שני האבות המייסדים של הסֵדר האפריקנרי בן חצי המאה: ראש הממשלה דניאל מאלאן (1954-1948) משמאל, וראש הממשלה הנדריק פֶרווּרד (1966-1958) מימין

המשך…

האבא הפולני של אביגדור ליברמן

יום ראשון, ינואר 26th, 2014

הוא השליך כפפה, הצריכה הרמה מיידית. כשהוא מדבר על טרנספר המשולש הקטן, הוא מודיע שמדינת הלאום שלו אינה צריכה מיעוטים. כמו איש אחד בוורשה, לפני מאה שנה בדיוק

רומן דמובסקי (Dmovski), חוזה פולין הקטנה עם כמה שפחות לא-פולנים. מלחמת העולם השניה העניקה ליורשיו את ששאלה נפשו. כאן הוא נראה על לוח זכרון, שהוקם לכבודו בעיר הפולנית פוזנן (המקור: Wikimedia)

רומן דמובסקי (Dmovski), חוזה פולין הקטנה עם כמה שפחות לא-פולנים. מלחמת העולם השניה העניקה ליורשיו את ששאלה נפשו. כאן הוא נראה על לוח זכרון, שהוקם לכבודו בעיר הפולנית פוזנן (המקור: Wikimedia)

המשך…

אלפיים שנה (רשימות ליום העצמאות)

יום שישי, אפריל 27th, 2012

מדינה בת 64, ארוכת זכרון וקצרת היסטוריה, מוזמנת להתחיל לציין ימי-הולדת עגולים לסדרת המאורעות שקירבו את קיצו של הנסיון הלאומי היהודי האחרון. בפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה אפשר באמת לדבר על הפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה, ממות הורדוס הגדול עד תחינת נינו אגריפס למורדי ירושלים שיואילו להיות ריאליים. סדרת חינוך על המאה הראשונה תוכל להתחיל עכשיו ולהסתיים ב-2071

המשך…

מדינות-לאום: הצדק הטבעי — והאבסורד (רשימות ליום העצמאות)

יום שישי, אפריל 27th, 2012

זה 180 שנה שהעולם מתפרק לגורמיו, ובזמן האחרון גם לגורמי-גורמיו. עם כמעט 200 מדינות באו“ם, ועם מדינות ננס באוקיאנוס השקט ובים הקריבי, האם פוטנציאל ההתפרקות כבר מוצה? התשובה המיידית: בהחלט לא

המשך…

זהירות, פקיסטניזם

יום שבת, אוקטובר 30th, 2010

שבועת אמונים? הנה לכם שבועה מארץ של 175 מיליון, המוסיפה לחפש סיבות לעצם קיומה. גנרלים ציניים יצקו איסלאם פוליטי אל קלחת אתנית. התוצאות טרגיות. רק לא פקיסטן המשך…

חירות או מוות או שגשוג, או מה

יום חמישי, אפריל 15th, 2010

עצמאות לכל דורש הניבה תוצאות קצת אבסורדיות. גיבור עצמאות אחד אומר שבעצם היה עדיף לשגשג בלעדיה. מה לעשות בלהט המצטנן של מהפכה מזדקנת. הערות בפרוש השנה הששים-ושלוש

המשך…

קול חריקת השיניים – וקול הפִּיוּס

יום שלישי, יוני 16th, 2009

לְמַה התכוון ראש הממשלה בִּנאום בר אילן? האם הוא רק רצה להוציא את העֵז, שמלכתחילה לא היתה צריכה להיכנס — או שהוא התכוון לחצות את הרוּבּיקוֹן? הוא הצליח להעניק ל”מדינה פלסטינית” מקום מצד ימין של המרכז, אבל הוא גם גילה רק מינימום הכרחי של רצון טוב. למינימום יש מחיר

“לחצים אמריקניים על ישראל”. קריקטורה בעתון בלשון הערבית היוצא בטהראן, 14 ביוני 2009

תכנית 2048

יום חמישי, מאי 8th, 2008

יהיו ההעדפות הפוליטיות אשר יהיו, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. לא בשיטה דמוקרטית. האנגלו-סאקסים למדו להניח, וניסו ללמד גם אחרים להניח, שתהליך טוב מניב תוצאות טובות. למרבה הצער, ההנחה הזו אינה עומדת בחלק ממבחני המציאות. אבל גם ההיפך אינו נכון: ויתור על סדירוּתוֹ של תהליך בוודאי אינו מניב תוצאות טובות

גליון יום העצמאות 2008, המוסף השבועי של ‘גלובס’

שאלה יש רק אחת: המדינה הדו-לאומית.

אין זו שאלה טובה, ואין זו שאלה רעה. זו שאלה. אי אפשר עוד להשתמט מתשובה עליה, (1) מפני שהיא מרחפת בחלל האינטלקטואלי, גם באירופה וגם באמריקה; (2) מפני שהיא מתחילה לרחף בחלל הפוליטי; (3) מפני שרוב גדול של מיעוט גדול בישראל נוטים לה (הערבים), וּמיעוט קטן של רוב גדול מעניקים לה לגיטימציה (יהודים); (4) מפני שהובאש ריחן של רוב הנוסחאות האחרות; (5) מפני שעצם הרעיון של מדינת לאום חדל בהדרגה להתקבל על הדעת, כאן ובכל מקום.

מדינת ׳ישראטין׳

21 במאי 2008: שר החוץ של מצרים, בפורום הכלכלי העולמי בשארם אלשייח‘, אומר כי אם לא תעלה יפה נוסחת שתי–המדינות ליישוב הסכסוך הישראלי–פלסטיני, “אפשר שבתוך עשר שנים הפתרון היחיד יהיה מדינת ׳ישראטין׳, שהציע מנהיג לוב מועמר קדאפי“.(מרכז התקשורת הפלסטיני ברמאללה)

אידיוט

האזם קוואסמה, כלכלן שעבד לפנים בשביל הרשות הפלסטינית, אומר: “מדינה–אחת היא הפתרון, ושתי–מדינות הן חלום“.

“מקץ 15 שנה של עבודה עם הישראלים הגעתי למסקנה שנוסחת שתי–מדינות אינה בת–מימוש. אם תדבר היום על שתי–מדינות ברחוב הפלסטיני, יחשבו אותך לאידיוט“. (רשת הרדיו הציבורית של ארה״ב NPR)

קונדאליסה רייס אמרה בשבוע שעבר לכינוס יהודי בוושינגטון, כי הזמן לִפשרה טריטוריאלית מסתיים והולך.

“יותר ויותר”, היא הטעימה, “הפלסטינים המדברים על פתרון של שתי מדינות הם בני גילי. אני אינני כל כך מבוגרת, אבל אני מבוגרת מרוב הפלסטינים״.

לד”ר רייס מלאו 53.

אני מהסס להגיד שדבריה לא עוררו שום רושם בישראל, אבל הם בוודאי לא עוררו רושם ניכּר. היא נשׂאה אותם ב-29 באפריל. לא מצאתי את עקבותיהם בעמודים הראשונים של עתוני הארץ.

אולי מפני שד״ר רייס לא השתמשה בסימני קריאה. אולי מפני שאבחנות של מזכירי מדינה אמריקאיים חדלו להישמע ברצינות. אולי מפני שכאן-ועכשיו אינם מצריכים קונטקסטים רחבים, או ניואנסים של תרבות ושל פסיכולוגיה. אולי פשוט מפני שישראלים לא הבינו את הרמז.  ואולי מפני שדווקא הבינו אותו זה כבר, אבל פשוט אין מה לעשות.

כאשר ייסגר מה שהאמריקאים אוהבים לקרוא ׳חלון ההזדמנות׳, ימיה של מדינת הלאום יהיו ספורים.

אני מניח שֶמִחוּץ לשוליים נועזים, או סהרוריים, איש אינו מציע עוד סיפּוּח שטחים פלסטיניים בגדה המערבית.

כמובן, שאלה מרכזית היא איך-לא-מספחים.

האם לא מספחים רק באמצעות רישום ערים גדולות בטאבו על שְמָהּ של הרשות הפלסטינית, מבלי לתת לערים האלה רצף טריטוריאלי זו עם זו, וּמִבּלי להעניק להן רזרבה קרקעית?

או שלא מספחים באמצעות רוורסיה, מלאה או חלקית, של ארבעים שנות סיפוח זוחל?

להלן לא יוצגו השאלות החשובות האלה. הרשימה הזו מניחה שבדיון הציבורי בישראל יש הטעמה מופרזת של המחלוקת הטריטוריאלית עם הפלסטינים בשטחים על חשבון המחלוקת הקיומית הממשמשת ובאה עם “הפלסטינים המתגוררים בישראל”, כפי שדובריהם התחילו לקרוא לעצמם בדור האחרון.

לשתי המחלוקות האלה יש כמובן נקודת השקה. האופן שבו תיושב מחלוקת אחת תשפיע על נוסחת יישובה של המחלוקת השניה. לפי דעתי, ככל שיגדל הוויתור במחלוקת הראשונה, הטריטוריאלית, כך יקטן הוויתור במחלוקת השניה, הקיומית. יתר על כן, יתכן שיהיה אפשר להעמיד את הקהילה הבין לאומית לצד נוסחה שתבטיח את שיורה של מדינת הלאום בגבולות 1967.

שני אחוזים (חלקם של היהודים באוכלוסיית ארה”ב) הם “מיעוט”. אפילו עשרה אחוזים של האוכלוסיה (חלקם של הקופטים במצרים) הם מיעוט.

23% (הצרפתים בקנדה) אינם מיעוט, הם “אומה”, התובעת שוויון מלא של זכויות על פני כל קנדה, וזכויות יתר באזורי המחיה העיקריים שלה.

איש אינו יודע אל נכון כמה כורדים יש בטורקיה – ששית? חמישית? רבע? שליש? — אבל יום יבוא והמדינה הטורקית תתקשה לטעון שהיא מדינה טורקית.

מיותר להגיד שזו רק היפותיזה, וּבתור שכזאת אין היא תכנית פעולה ואין היא אלטרנטיבה מדינית. היא לכל הפחות דיגדוג, והיא לכל היותר הזמנה למחשבה.

מתי מיעוט חדל להיות מיעוט

שאלת הדמוגרפיה אינה שְוַת ערך לחוק הבחירה הישירה של ראשי ערים.

השלטון אינו נמסר למנצח רק מפני שהוא קיבל לפחות 40%.

יחסי הכוחות האתניים בארץ רב-לאומית אינם תוצאה של הכרעת רוב.

ארץ כישראל, שחמישית של אוכלוסייתה, בִּגבולותיה המוּכָּרים, שייכים לִקבוצה אתנית יריבה – בַּמובן הזה שיש לה טענה היסטורית על אותה הטריטוריה – אינה יכולה להעמיד פנים שעניין לה ברוב וּבמיעוט.

החמישית, שאולי תגדל מאוד, ואולי תגדל רק קצת, כבר דוחה את המִשוואה הזו. היא תחתור בכל כוחה למדינה על-לאומית, שבה יהיו לה זכויות שוות בכל מקום וּזכויות יתר בשטחי מחייתה.

‘לוס אנג’לס טיימס’, מדווח בשמונָה במאי 2008 על ״תפנית בשאיפות הפלסטינים״, התפשטות הרעיון של ׳מדינה אחת׳. הוא מביא מפי פעיל פלסטיני ברמאללה את ההערכה, ״במוקדם או במאוחר, תחת הנטל הגובר של הכיבוש והאיום של קיצוניות איסלאמית, הישראלים ייטו לקבל את הרעיון של מדינה משותפת, שתגן על זכויות היהודים״.(פוטומונטאז’)

אגב, תכונתם של מאמרים בעתונים אמריקאיים גדולים היא שהם מגיעים אל קהל הרבה יותר רחב מחוג הקוראים המיידי. זה קורה בזכות סינדיקציה. הנה דוגמא, למטה: המאמר ב׳לוס אנג’לס טיימס׳ מרוח לרוחב עמוד ׳הרעיונות׳ של ׳אדמונטון ג’רנל׳, היוצא בחבל אלברטה עשיר-הנפט בקנדה. זה לא העתון החשוב ביותר בעולם, גם לא החשוב ביותר בקנדה, אבל זו עוד חוליה בהתרגלותה של דעת קהל מערבית לרעיון פירוקה של מדינת הלאום.

אירופה נתנה, אירופה לקחה

אירופה העניקה לעולם את רעיון הלאומיות. זה היה מלכתחילה רעיון ליברלי נועז, אמצעי לשחרר מדוכאים. עד מהרה הוא התחיל לשמש מדוכאים לשעבר כדי לדכא את זולתם; הוא נעשה רשיון לשלול זכויות ממיעוטים, ולצאת למלחמות נגד שכנים. הוא מילא תפקיד מרכזי בהתאבדות הציוויליזציה האירופית בין 1914 ל-1945.

האם לא היה מנוס מהידרדרות? מבקריו חושבים שאמנם לא היה; שמלכתחילה הלאומיות סיפקה כסות אידיאולוגית לאינסטינקטים שבטיים פראיים.

כך או כך, מַעֲשֶׂיהָ של הלאומיות באירופה הוציאו שם רע כמעט לכל סוג של פטריוטיוּת. שני מנהיגים אירופיים, שניסו בזמן האחרון לחדש ערכים של גאווה לאומית, נמצאים עכשיו בתחתיות היסטוריות של פופולריות: גורדון בראון בבריטניה וניקולא סארקוזי בצרפת. ג’ורג’ בוש, שהפך אהבת מולדת ויראת שמיים לקרדוּמים פוליטיים לחפור בהם, הוכרז בשבוע שעבר ״הנשיא הבלתי פופולרי של כל הזמנים״.

הדיסקרדיטציה של רעיון הלאומיות צריכה אפוא להדאיג מאוד תנועה לאומית, שנולדה והתעצבה בצַלמָהּ של הלאומיות האירופית, בשלהי המאה ה-19 וּבִתחילת המאה ה-20.

ציונים חילוניים שאבו השראה ממאציני ומגריבלדי האיטלקיים, מִקוֹשוּט ההונגרי, מן הפטריוטים היווניים, הפולניים, הבולגריים והאיריים. כאשר מייסד צ’כוסלובקיה, תומס מסריק, כינס ב-1918 ועידה בפילדלפיה של העמים האירופיים הקטנים השוחרים עצמאות, הוא כלל בהם גם גם נציג צעיר ונאה של היהודים, איתמר בן אב”י.

מה שהיה אז מובן מאליו חדל בהדרגה להיות מובן מאליו. ב-1985, הסופר הצ’כי הגדול מילן קוּנְדֶרַה היה יכול להכריז, ברצינות גמורה, כי ״לבה האמתי של אירופה פועם בישראל״. אינני חושב שמישהו היה טוען את זה 23 שנה אחר כך. הציונות אינה יכולה להרגיש עוד בבית בשום מקום, בוודאי לא באירופה.

ב-1948 היה עדיין סדק צר בדלת בשביל מדינה יהודית. איש לא היה מוצא סדקים כאלה עשרים שנה אחר כך, קל וחומר ששים שנה אחר כך.

איזה מזל היה לה

המדינה היהודית קמה בזכות הרבה דברים, אבל צריך להודות שאחד מהם היה מזל. כן, מזל. לא מלה מובנת מאליה בשביל עם שהיה קרוב להשמדה פיזית רק חמש שנים קודם.

מֶה היה קורה אילו תכנית החלוקה של האו”ם היתה יוצאת אל הפועל? או, לַחֲלוּפין, מה היה קורה אילו 800,000 ערבים לא היה נמלטים או מגורשים מן השטח, שהיהודים השלימו את תפיסתו במהלך 1948?

תשובה אפשרית אחת היא שהיהודים היו מפסידים בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949 (המנצחת בבחירות, מפא”י, קיבלה 155,000 קולות). מדינת הלאום היתה מגיעה אל קִצה, אלא אם כן היא היתה שוללת מן הערבים את זכות הבחירה. אילו שללה, היתה מתייצבת מייד במשבצת הדרום אפריקנית.

המפלגה שיצרה את האפרטהייד בתור שיטת אפליה גזעית ממוּסדת הגיעה אל השלטון בדרום אפריקה שבועיים לאחר כינון מדינת ישראל. היא נשארה בשלטון קצת יותר מ-45 שנה. משונה, אבל זה בדיוק הזמן שהיה נחוץ לישראל לאמץ את הנוסחה של שתי מדינות. במובן מסוים, 1948 של הציונים ו-1948 של האפריקנרים הסתיימו באותו הזמן עצמו.

מדינת הלאום האפריקנרית עוררה הסתייגויות מלכתחילה, אבל התקבלה על דעתו של רוב העולם החיצון לפחות ב-15 השנה הראשונות של קיומה. היא התחילה את דרכה אל מחוץ ללגיטימיוּת הבין לאומית רק בסוף שנות ה-60. אמברגו צבאי הוטל עליה רק בסוף שנות ה-70 (ישראל היתה אחת המפירות העיקריות שלו). סנקציות כלכליות מַקיפות הוטלו עליה רק באמצע שנות ה-80.

גם אז היא היתה עומדת ללא קושי בקריטריון האסטרטגי של אהוד ברק: לא היתה חזקה ממנה ברדיוס של 1,500 ק”מ. היא פיתחה כוח גרעיני. צבאה המצוין פשט ללא קושי על בסיסי מחתרת שחורה הרחק מגבולותיה.

היא קרסה תחתיה בתחילת שנות ה-90 מִשוּרה של סיבות. לקריסה הפוליטית קדמה קריסה פתאומית של הרצון להתקיים.

זה עניין שלפי דעתי עדיין לא הוסבר במידה מספקת. במשך שנים האפריקנרים תוארו, בתערובת של שאט נפש ושל הערכה, “השבט הלבן של אפריקה”. יוּחסוּ להם רצון ברזל וכוח עמידה, תחושת שליחות עמוקה, נאמנות לרוח ההקרבה של אבותיהם ושל אמותיהם, יראת שמיים (שביסודה עמדה הצדקה תיאולוגית נפסדת לאפרטהייד). הסבירוּת של ויתור היסטורי דרמטי היתה נמוכה מאוד רק חודשים אחדים לפני שהוויתור הזה בא.

“דוקטור לא” לא רצה

השוואות מלאות בין ישראל לאפריקנרים הן אוסף של רבעי-אמיתות. אף על פי כן, אין זאת אומרת שאין מה ללמוד מן הדינמיקה האפריקנרית.

האפריקנרים העניים הוסיפו לתמוך באפרטהייד כמעט עד סופו. האפריקנרים האמידים לא ראו עוד קשר הכרחי בין מונופול פוליטי וּבין שגשוג כלכלי. נציגיהם במשא-ומתן עם הרוב השחור ויתרו על כל נסיון רציני להגן על זכויותיהם הקולקטיביות (באמצעות יצירת מכניזמים חוקתיים של הגנה על מיעוטים). תיפקודם היה עלוב עד גיחוך. היסטוריון אפריקנרי ליברלי כתב עליהם, כי הם עוררו את הרושם שיש להם שאיפה אחת בלבד: להתחבב אישית על בני שׂיחם השחורים.

אני מדפדף בארכיוני, וּמוצא הכרזה שהשמיע הסרבן הגדול האחרון של האפריקנרים, אנדריאס טראורניקט, שניתן לו בשעתו הכינוי “דוקטור לא”, שר לשעבר שפרש במחאה על עודף ליברליות של מפלגת השלטון. ב-1982 – שבע שנים לפני ששערי הכלא נפתחו לפני נלסון מנדלה, והתחילה הספירה לאחור – טראורניקט הקים מפלגה, אשר הבטיחה לחדש את נאמנות האומה לערכיה.

ב-1987 הוא אמר באסיפת בחירות (לִלבנים בלבד), “אני מעדיף דרום אפריקה קטנה ולבנה על פני דרום אפריקה גדולה בשליטת השחורים”.

בשבילו, “קטנה” לא היתה כל כך קטנה. הוא רצה חלוקה טריטוריאלית, שהיתה מעניקה לשחורים 20% של השטח, אף כי הם היו בערך 75% של האוכלוסיה.

בכל מקרה, זה היה מאוחר מדיי. אילו האפריקנרים היו מבינים את ערכה של הנדיבות מֵעֶמדַת כוח, הם היו יכולים להציע חלוקה טריטוריאלית רצינית 25 שנה קודם. אפשר רק לנחש מה היה קורה, אבל ניחוש סביר אחד הוא שמדינה אפריקנרית היתה יכולה להוסיף ולהתקיים בחלק של דרום אפריקה.

על נסיונו של “דוקטור לא” לעצור את מהלך ההיסטוריה, ראו רשימה קודמת באתר הזה, הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית

נסיון האפריקנרים לתפוס מרוּבֶּה צריך להזכיר את המידה שבה אפשר להחמיץ הזדמנויות.

רוב ההזדמנויות ההיסטוריות תמיד הוחמצו, כמעט בכל מקום, מפני שלעתים קרובות מדיי אי אפשר להבחין בהזדמנות אלא בחוכמה שלאחר מעשה.

אבא אבן אהב להגיד על הפלסטינים, שהם ״מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנויות״.

הוא אמר את זה בימים שבהם עדיין היה אפשר להניח כי הזמן פועל לטובת ישראל. חוכמתו המפורסמת של אבן אולי תועמד יום אחד על ראשה. אולי בני העתיד יגיעו למסקנה, כי ישראל ״לא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנויות״.

הפרופסורים מחכים למותה

הדה-לגיטימציה של ישראל מתקדמת לאיטה, בצעדים קטנים ובטוחים.

׳גארדיין׳ הבריטי, למשל, פירסם ערב יום השואה מכתב גלוי של 104 יהודים, רובם אנשי אקדמיה, מקצתם ישראלים, המודיעים שלא יחוגו את יום עצמאותה ה-60 של ״המדינה הטירוריסטית״.

׳מייל אנד גארדיין׳ של יוהנסבורג פירסם בהבלטה ניכרת גינוי של אינטלקטואל פלסטיני מעזה לסופרת הדרום אפריקאית המהוללת, כלת פרס נובל, נאדין גורדימר. היא החליטה להשתתף בפסטיבל הספרים לכבוד עצמאות ישראל, והפלסטיני, בוגר של אוניברסיטה דרום אפריקאית, מוכיח אותה על פניה שהיא נותנת את ידה ל״חגיגה לכבוד השמדת העם הפלסטיני״.

מכתב 104 היהודים ב’גארדיין’, 30 באפריל 2008: “לא נחוג את יום הולדתה של מדינה שקמה על יסודות של טירור, של טבח ושל נישול…”
ההתקפה האישית המרה על גורדימר ב’מייל אנד גארדיין’ של יוהנסבורג: היא חוגגת את “השמדת פלסטין והפלסטינים”, היא “כבר ערקה אל שורות המדכאים“
“האם ישראל מחוסלת?”, ספק שואל ספק עונה ‘אטלנטיק’, כתב עת אינטלקטואלי בולט בוושינגטון. המגן דויד צבוע כמובן בצבעי הדגל הלאומי הפלסטיני

בין אינטלקטואלים ואקדמאים אמריקאיים מתנהל זה זמן מה ויכוח גלוי על עצם ההצדקה לשיורה של ישראל. מרחק גדול מפריד בין הדיון הזה, המוגבל בדרך כלל לטרקלינים ספרותיים, ובין מרכזי קבלת ההחלטות. אבל רעיונות נובטים בטרקלינים, הרבה לפני שהם מתבססים במליאת הקונגרס או בבית הלבן.

פרופ’ ג’ון מרסהיימר כתב ספר בִּגְנוּת השפעתה של השדולה הישראלית בארה”ב. הספר הופיע לפני שנתיים, ובעקבותיו מרסהיימר נעשה נואם מבוקש בפורומים אקדמיים. הוא הרצה זה לא כבר במכללת ‘ויליאם אנד מרי’, אוניברסיטה בעלת מוניטין בווירג’יניה.

לפי עתון האוניברסיטה הוא הכריז, כי על ישראל לבחור באחת משלוש האפשרויות: מדינה דמוקרטית דו-לאומית, ״טיהור אתני״ של הפלסטינים, או משטר אפרטהייד. הוא, הפרופסור, חושב שהאופציה השלישית, אפרטהייד, היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר, אם כי היא לא תאריך ימים, וישראל תתמוטט.

מן הדיווח משתמע, כי בעיני מרסהיימר שיורה של ישראל אינו ראוי להיחשב אפילו לאופציה.

על עמוד השער של הירחון הוושינגטוני ‘אטלנטיק’, בשום פנים לא אכסניה של שמאלנים, מתנוססת החודש השאלה “האם ישראל מחוסלת?”.

הכותרת הזו היא ציטוט חלקי של דברים שאמר אהוד אולמרט ל’הארץ’ בחודש נובמבר שעבר. הוא דיבר שם, ממש כמו קונדליסה רייס, על הסכנה שעוד מעט יאבד הכלח על נוסחת שתי-מדינות-לשני-עמים. או אז, אמר אולמרט, ישראל תיקלע למאבק בנוסח דרום אפריקה על זכות הצבעה כללית, “וברגע שזה יקרה, ישראל תהיה מחוסלת”.

כתבת השער ב’אטלנטיק’ היא מפרי עטו של ג’פרי גולדברג, עתונאי אמריקאי מנוסה, המזכיר לקוראיו שהוא שירת בצה”ל.

פרופ’ טוני ג’אדט (Judt), היסטוריון יהודי-בריטי-אמריקאי בעל מוניטין, קורא זה זמן מה לביטולה של ישראל, וּלהחלפתה במדינה דו-לאומית. הוא פירסם את הרעיונות האלה בכתבי עת מרכזיים. ‘הארץ’ הזמין ממנו מאמר, שנקרא ׳ישראל – המדינה המסרבת לגדול׳. אוסף של מאמריו, כולל הקריאה לחיסול ישראל, עתה זה הופיע בהוצאת ‘פנגווין’ החשובה. כמו גולדברג, גם לו יש תעודת הכשר ביוגרפית: הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית סוציאליסטית, וחי זמן מה בקיבוץ.

אני חייב להודות שלבי החסיר פעימה כאשר ראיתי את עמוד השער של ‘אטלנטיק’ בתחנת רכבת בוושינגטון.  כתבי עת אינטלקטואליים אינם צריכים לחשוש להיות חריפים וּבוֹטים. אבל מריחת חיסולה של ישראל על עמוד השער בחודש מאי, עם פזילה ברורה אל יום העצמאות ה-60, אינה דוגמא של חריפוּת. היא דוגמא של זדון. אינני יכול להציע ללמוד ממנה לקחים סוחפים מדיי. עמוד השער של כתב עת בעל תפוצה מוגבלת, בארץ של 300 מיליון, אינו מבשר עידן חדש. אבל הוא חלק מאפקט הטיפטוף הבלתי פוסק של הדה-לגיטימציה.

גולדברג ועתונו – בניגוד לג׳אדט – כנראה אינם רוצים שישראל תיעלם, אבל אני חושד שהם מייעצים לעצמם וּלזולתם להתחיל להתרגל למחשבה.

לא, הוא איננו בוגד

קריאת תיגר על מדינת הלאום מתוך הציבור היהודי בישראל עדיין בטלה בששים, אם כי אולי כבר לא בטלה בשבעים. היא נידונה בטונים ניהיליסטיים בטרקלינים ספרותיים וּבבתי קפה. ״לי אישית אין כל התנגדות״, מצוטט הסופר אייל מגד ב’הארץ’, ״להיפך״. והוא מספר על ״שיחות עם פלסטינים בחסות שוודית״, שבהן נידונה האופציה הזו בהסכמה הדדית.

קריאתו של מירון בנבנשתי, ״אני אינני בוגד״, מזכירה לי קריאות דומות של דיסידנטים אפריקנריים בדרום אפריקה של שנות ה-60 וה-70. בנבנשתי הוא כנראה המצדד הרציני ביותר בוויתור על מדינת הלאום, דווקא מפני שהוא מגיע למסקנה הזו ממסורת ציונית. הוא הרהר בדו-קיום יותר זמן, וביותר העזה, אולי מכל ישראלי אחר.

לשיטתו של בנבנשתי, מדינת הלאום חדלה להתקיים למעשה, מפני שגבולות 1967 עברו מן העולם. דו-קיום בין הים ובין הירדן יתכן אפוא רק במסגרת קהילת אזרחים. ״הגיעה השעה להכריז שהמהפכה הציונית הסתיימה״, הוא כתב בספרו האחרון, אשר הופיע באנגלית תחת השם Son of the Cypresses. אני מוסר את דעתו במידה גדולה של קיצור ושל פישוט, שלא על מנת להתווכח איתה.

רק גדר ההפרדה עומדת

איך אפשר להאריך במידה ניכרת את תוחלת חייה של מדינת הלאום, אף על פי שהיא נמצאת במסלול התנגשות ישיר עם תפיסות העולם של הדמוקרטיות המערביות?

ההנחה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד בלב בעיות המזרח התיכון אינה המצאה של השנים האחרונות.

הקהילה הבין לאומית שִכנעה את עצמה שרק גדר ההפרדה עומדת בינה וּבין שלום במזרח התיכון, ושלום כזה יסלול את הדרך להבנה עם האסלאם. מגוחך, הלוא כן. מה יועילו יהודים ופלסטינים לבעיות של התפוצצות אוכלוסין בפקיסטן, של שחיתות מסיבית בניגריה, של משטרים עריצים בעולם הערבי, של התמכּרוּת קיבוצית לתיאוריות קונספירציה, של שִׂנאַת המודרניוּת.

אפשר לנהל ויכוח ארוך מאוד בשאלת מרכזיותו של הסכסוך, ולדרוש במידה של סבירות שאולי-תעזבו-אותנו-במנוחה-בבקשה. אפשר, אבל אפשר לעשות עוד משהו: במקום להתלונן על עִורונו של העולם החיצון, אפשר להפיק ממנו תועלת. אפשר להפוך אותו למנוף ההצלה של מדינת הלאום.

תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות השרירותיים של 1967, אפשר לעמוד על עיגונה של מדינת הלאום בחוק הבין לאומי. במדינה הזו יהיו זכויות אינדיבידואליות לכל האזרחים, אבל רק היהודים ייהנו מזכויות קבוצתיות. במדינה הזו לא תוענק אוטונומיה פוליטית או תרבותית לשום קבוצה אתנית זולת היהודים, יהיה חלקה באוכלוסיה אשר יהיה. סמליה של המדינה, המנונה, לשונה וייעודה ישקפו את הגדרתה הלאומית, ויעמדו בעינם גם אם ישתנה הרכבה הדמוגרפי.

זה רעיון לא-ליברלי למהדרין. שום דמוקרטיה מערבית לא ניסתה אותו.

הוא נוסה באיי פיג’י, בדרום האוקיאנוס השקט, כאשר הילידים חששו שצאצאי מהגרים הודיים ישתלטו על ארצם.

ברית המועצות הקימה רפובליקות רבע-אוטונומיות בשביל קבוצות אתניות קטנות, שקיבלו בהן מידה של הגדרה עצמית גם כאשר היו במיעוט.

אחת הרפובליקות, הנמצאת עכשיו בחדשות, היא אבחזיה: האבחזים היו רק 17% של האוכלוסיה, אבל ניתנה להם דומיננטיות בממשלתה, והוקמו בשבילם מוסדות לאומיים. ההיגיון לא היה מופרך מעיקרו: לרוב הגרוזיני באבחזיה היתה גרוזיה, ולמיעוט הארמני הניכר היתה ארמניה, ולרוסים ולאוקראינים היו רוסיה ואוקראינה, וכן הלאה.

כיוצא בזה, לפלסטינים יהיו זכויות לאומיות במדינה הפלסטינית, לא יהיו להם זכויות כאלה במדינת הלאום. הם יוכלו לבחור ולהיבחר לכל כהונה, אבל רק על יסוד שבועת אמונים למדינת הלאום.

האם זה יעבוד? מי יודע.

האם זו היתה רק פאזה?

עיגוּן מדינת הלאום בחוק הבין לאומי יהיה חסר תקדים. הוא יצריך ועידת שלום רב-לאומית, שאליה יוזמנו כל חברות האו״ם. הוא יחייב התפייסות לא רק בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין יהודים למוסלמים. הסכם השלום יוגש גם לחתימתן של החברות בארגון המדינות המוסלמיות: אינדונזיה ופקיסטן וטורקיה, ואיראן כמובן תעמוד על זכותה לחתום (כן, כן).

בקצרה, תהליך כזה יחייב שימוש מסיבי באנרגיה דיפלומטית; הוא יחייב כמויות עצומות של רצון טוב; הוא יצריך סוג של משמעת שישראל בדרך כלל אינה מצטיינת בה.

הוא יחייב הכרה שהזמן אוזל והולך, שבעוד עשר או עשרים שנה איש לא יבקש עוד מישראל לוותר על שטחים; שישראל תתבקש אז, כבדרך אגב, להסתגל לסיומה של מדינת הלאום. אולי אין מנוס. אולי זה לא נורא. אולי במאי 2048 יובן מאליו שמדינת הלאום היתה רק פאזה, שלב קצר וקומפקטי בדרך אל נורמליות.

אולי. אבל בהיעדר הפרספקטיבה של בני העתיד אני מציע לנסות ולהציל בשבילם את מדינת הלאום. אולי הם בכל זאת ירצו לנסות אותה.

להכּיר -- ולשׂנוֹא

לפני עשר שנים בדיוק כתבתי כאן מסת יום עצמאות אופטימית. קראתי לה ׳נצחונה של המהפכה הישראלית׳. אני מציין את הרשימה ההיא מפני שהיא נולדה באסוציאציה טורקית, ומפני שגם הרשימה הזו עומדת בסימן אסוציאציה טורקית.

בזמן ההוא, המגזין ׳טיים׳ התכונן לקראת בחירת איש המאה. הוא הזמין אפוא את קוראיו להציע הצעות. עורכיו הניחו אל נכון שזה יהיה שעשוע אינטלקטואלי, הם לא ציפו למערכה יזומה. עד מהרה, תיבת הדואר של ‘טיים’ הוצפה במכתבים מטורקיה. הם הקפיצו למקום הראשון את מוסטפא כמאל, הלוא הוא אטאטורק, ׳אבי הטורקים׳.

׳טיים׳ כמובן לא שעה לִבחירת קוראיו הטורקים (אלברט איינשטיין ניצח). המערכה לטובת אטאטורק היתה מגוחכת כשלעצמה – אבל עוררה אמפתיה, לפחות אצלי. נגעה ללבי להיטותם של הטורקים לזכות בִּלטיפה בין לאומית על ראשם. לִזכוּתם של ישראלים, בעיקר לִזכוּת בגרותם וּבטחונם העצמי, זקפתי את העובדה שהם לא הציעו בהמוניהם את בן גוריון.

שניהם, אתאטורק וּבן גוריון, היו מן האנשים המעניינים ביותר של המאה. שניהם עמדו ליד ערישתן של מדינות חדשות מאוד, שהסתמכו על מורשת היסטורית ארוכה מאוד, וניסו לסנן ולסנתז: להתנער מֵחלקים של הֶעָבָר – וּלאמץ אחרים.

המדינות שהקימו נועדו לכנס את פזורותיהן. האידיאולוגיה שעמדה בִּיסוֹד שתיהן התייחסה בביטול אל הסיכוי שבני הלאום – טורקים, או יהודים – יוכלו לחיות בבטחון, או מתוך נאמנות לזֵהוּתם, באיזשהו מקום מחוץ למולדת.

הרגעים האחרונים

רשימה קודמת באתר הזה, הרגעים האחרונים של שעת החסד

(…) על הפרק הבין לאומי מתייצב בהדרגה עניין חדש וּמבשׂר רעות: שאלת הלגיטימיות של ישראל (…)

מה ישראלים צריכים ללמוד מזה? נדמה לי שבראש ובראשונה הם צריכים ללמוד עד כמה זמניוֹת הן הנחות היסוד שלהם. ישראל נפרדת בייסורים מהנחת עליונותה האסטרטגית. ישראל תיפָּרד עוד מעט מהנחת עליונותה הטכנולוגית. יום אחד אולי יהיה על ישראל להיפרד מן הציפיה שהדמוקרטיות המערביות, לפחות הן, לא יסכימו לשקול מחדש את עצם הלגיטימיות של קיומה.


סלט מקדוני, עִזִים אלבניות ודו-שיח בלקני מאוד

יום רביעי, פברואר 20th, 2008

תיאטרון האבסורד הבלקני חוזר: עוד מדינה אחת נולדת מתוך הטרגדיה האין-סופית. מתי תיפסק ההתפצלות הזו? ואיפה היא תיפסק? ואם קוסובו, אז מדוע לא קטלוניה, וסקוטלנד? ואולי יהיו לאירופה עוד 22 מדינות חדשות?

 

“האדם הוא הסגנון”, אמר פעם הרוזן הצרפתי דה ביפוֹן. אולי גם האומה היא הסגנון.

הנה כך הודיע עתון חשוב בפרישטינה הבירה על הולדת הרפובליקה של קוסובו ביום ב’ השבוע: המלה ההיא של ארבע האותיות פלוס YU, שהוא סימנה הבין לאומי של יוגוסלביה עליה השלום. שלושת האנשים, שעורכי ‘אקספרס’ הקוסובארי היו רוצים לעשות להם משהו לא נעים, הם (משמאל לימין) ניקולא פּאשיץ’, שהיה ראש ממשלת סרביה בזמן סיפוח קוסובו ב-1913; טיטו, שהיה מייסד הפדרציה היוגוסלבית ונשיאה במשך 34 שנה; וסלובודן מילושביץ’, מנהיג סרביה בזמן מלחמות סוף-יוגוסלביה של אחרית המאה ה-20. אין זה כלל מן הנמנע שכל השלושה, ורבים אחרים, ראויים לגידוף עסיסי. אבל הכותרת הראשית הראשונה בקוסובו העצמאית? אני חושב שלא

אם מלחמות הבלקן מזכירות משחקי כדורגל אלימים במיוחד אין זה אלא מפני שהיציעים מגיבים באותו אופן על כל סוגי הכדורים. ביום הולדתה של קוסובו היו לעורכי העתון הסרבי הזה בדיוק אותן האסוציאציות המלומדות שהיו לעורכים מקוסובו. שלושת יעדי האקט הסרבי הם (משמאל לימין) הנשיא בוש, ראש ממשלת קוסובו האשים תאצ’י והממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי חאבייר סולאנה. המשך, אל נכון, עוד יבוא

 

 

נחמת ישראלים: יש עדיין אזורים גיאוגרפיים שאירופים שונאים אינסטינקטיבית יותר מן המזרח התיכון. לא סתם שונאים, אלא חורקים שיניים. יש להם חשבון מר וארוך עם השוליים הגיאוגרפיים ההם: הבלקנים.

בִּפְרוֹשׂ המאה ה-20, “מקדוני” היה שם כמעט נרדף לטירוריסט. האוסף הבלתי אפשרי של בני לאומים שונים, החיים ומתים בצפיפות איומה, העניק השראה ל macédoine, סלט הירקות הפופולרי של המטבח הצרפתי (להבדיל מ’מקדוניה’ האיטלקי, שהוא סלט פירות). כשהאירופים רצו לבטא התפצלות טריטוריאלית לא-רציונלית הם הפכו את הבלקן לפועל (to balkanize, באנגלית).

כאשר אירופה לבשה ארשת ציווילית, וחדלה להחליף ממשלות במהפכות דמים, בשלהי המאה ה-19, הסרבים הוסיפו לרצוח את מלכיהם שעל מנת להחליף אותם במלכים אחרים. הבלקנים היו חמומי מוח, הם היו נוחים להתרגש, הם היו יורים ורק אחר כך מציעים לקרבן להרים ידיים. הם בישלו שתי מלחמות איומות בתוך שנה אחת (מלחמת הבלקנים הראשונה והשניה, 1913-1912).

וילהלם השני, קיסרה השלישי והאחרון של גרמניה, לא היה איש שלום, אבל ב-1913 הוא התמלא בחילה לנוכח מאורעות הבלקנים. כאשר הסרבים רצו מוצא לים האדריאטי, ואיימו לכבוש את אלבניה, שעתה זה נולדה, וילהלם אמר, “אנחנו לא נצא למלחמה בשביל כמה עיזים אלבניות”.

והוא לא יצא. גם הסרבים לא יצאו. הם נרתעו מפני אולטימטום אוסטרי. שנה אחת אחר כך הם לא יירתעו, והאוסטרים יכריזו עליהם מלחמה, וגרמניה תצטרף, ורוסיה, וצרפת, ובריטניה, ואירופה תעשה את נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח הראשון שלה בתוך עשרים שנה.

בדם ואש נפל הקיסר לאזאר

הסרבים התחילו את המאה ה-20 בחריקת שיניים. הם חשבו שמגיע להם הרבה יותר. הם התגעגעו אל ימי הזוהר של “הקיסרות” הסרבית מימי הביניים המאוחרים. תקומתם, לאחר כמעט 500 שנה של שלטון טורקי, חייבה את גאולתו של שדה הקרב שבו נפל נסיכם המהולל לאזאר ב-1389, בנסיון שווא לעצור את הטורקים. הם מאמינים, ואולי הם צודקים, שאילמלא קרבנם, העוסמנים היו דוהרים באין מפריע אל מרכז אירופה, ומחליפים את הקתדרלה של קלן במסגד גדול.

שדה הקרב ההוא נמצא בחבל שהסרבים קוראים לו קוסובו, ותושביו האלבניים (90% של האוכלוסיה) קוראים לו קוסובה, ואבוי לכם אם לא תיזהרו בַּהֲגִיָה.

 

קוסובו בשנית לא תיפול. אבל היא נפלה גם נפלה. הציור הזה מראה את הקרב האחרון של צבא סרביה בקוסובו נגד הפולשים העוסמניים ב-1389. הציור מופיע, ללא ציון מקורו באתר רשת סרבי

 

 

 

 

קוסובו הוא התסביך הלאומי של סרביה. לאומנים סרביים משווים אותו, במפורש, עם ירושלים של היהודים. ב-1987 נאספה עצרת ענקית של לאומנים סרביים במקום הקרב האחרון של לאזאר, והאזינה להבטחתו החגיגית של פוליטיקאי שאפתן שלא לנוח ולא לשקוט עד שישיב את זכויות הסרבים על כנן. שמו היה סלובודן מילושביץ, והוא זרע ביום ההוא את זרעי האסון הבלקני של שנות ה-90.

מאחר שהסרבים רצו הכול או לא כלום, הם נשארו בלא כלום. השבוע הם איבדו רשמית את קוסובו. בעיני שונאי בלקנים ותיקים, האַמֶבַּה חוזרת ומתפצלת. זו תהיה המדינה השביעית על חורבות יוגוסלביה. השביעית.

שמינית, תשיעית, עשירית

הגיון הקמתה מצדיק את המשך התהליך. המיעוט הסרבי בצפון קוסובו יפרוש, ויקים מדינה שמינית. ואו אז יפרוש גם המיעוט האלבני בתוך סרביה, ויקים מדינה תשיעית. והמיעוט האלבני במקדוניה יחליט שמספיק לו עם סלט הירקות, ויקים מדינה עשירית. והסרבים של בוסניה יתבעו לעצמם דגל והמנון (אחת-עשרה). והקרואטים של בוסניה (שתים-עשרה), וההונגרים של צפון סרביה (שלוש-עשרה), והרומנים של צפון מזרח (ארבע-עשרה).

ואם כבר — ובייחוד אם אירופה ואמריקה יזדרזו להכיר במתפצלות — רוסיה תכיר בעצמאותן של שתי מדינות מורדות בקווקאז (אבחזיה ודרום אוסטיה, השייכות חוקית לגרוזיה, או כמו שקוראים לה כיום בארץ “גיאורגיה”, אלוהים בלבד יודע למה), ושל מדינה מורדת אחת התקועה בין אוקראינה למולדובה (הלוא היא מדינת עֵבֶר-הדנייסטר, או טְרַאנְסְדְנִיסְטְרִיַה); ואולי תעודד גם את חצי האי קרים לפרוש מאוקראינה.

האבחנה: בלקניטיס

“מנהיגי הפלסטינים קודחים. אבל לא בגלל מזג האויר, ואפילו לא בגלל החיסולים. הם קודחים, כי הם מתבוננים בבלקנים, וחוטפים קנאת אלבנים חמורה. איך זה יכול להיות – הם שואלים את עצמם (כנראה) – שהאלבנים מצליחים להביא לצידם את המערב, כל אימת שהם מנסים להרוס מדינה, ולוקח להם מקסימום שלושה חודשים. המשימה הפלסטינית: אלבניזציה של עצמם, סרביזציה-מקדוניזציה של ישראל. רק איש אחד עומד עכשיו בדרכם, ומסרב (לפי שעה) להשתגע. שמו אריאל שרון”

התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, אוגוסט 2001

וארמניה תגיד אז למה בעצם שלא תַכּירוּ בנַגוֹרנוֹ קַרַבַּךְ, המובלעת ההררית השייכת נומינלית לאזרבייג’אן. והטורקים של קפריסין יגידו, אז למה לא אנחנו. ומה יגידו קטלוניה וארץ הבאסקים של ספרד, וסקוטלנד של בריטניה (בשלוש האחרונות יש תנועות עצמאות רבות השפעה)?

כמה מדינות כבר ספרנו כאן? אם אינני טועה עשרים-ושתיים. היתכן שביבשת אירופה יקומו בשנים הקרובות עוד 22 מדינות עצמאיות?

ואם יהיו שתי מדינות אלבניות (או שלוש, או ארבע), ושתי מדינות ארמניות, אז מדוע שלא יהיו שתי מדינות פלסטיניות לצד ישראל? אולי שתי מדינות ישראליות לצד פלסטין?

זה נשמע כמעט כמו פארסה, אבל זה בעצם לא. הגדרה עצמית היא עיקרון נעלה, ומי אנחנו כי נלין עליו. אבל כמו כל עיקרון נעלה, קל להביא אותו עד אבסורד.

יוצאים מירושלים דקוסובו

האלבנים של קוסובו ידעו ייסורים ניכרים בסוף שנות ה-90. תנועת העצמאות שלהם היתה לא-אלימה למופת, עד שחלקים שלה פנו לאלימות, ב-1998. הסרבים חסרי העכבות השיבו באלימות דיספרופורציונלית, ועד מהרה מיליון אלבנים נמלטו אל מעבר לגבול. עולם של סי.אן.אן ראה, ספק כפיים – ויצא למלחמה. 72 יום הפציצו מטוסי נאט”ו את ערי סרביה ואת התשתית שלה. לסרביה לא היתה בררה, אלא לצאת מירושלים דקוסובו.

הפצע של קוסובו לא הגליד בשום מקום, אבל בסרביה הוא עדיין מלא מוגלה. סרביה היא המנוצחת הגדולה ביותר של התמוטטות הקומוניזם. היא היתה הרפובליקה הדומיננטית, בפדרציה גאה וגדולה, עם חוף ים ארוך ונאה, עם יחסי חוץ מפותחים להפליא (יוגוסלביה, בימי הנשיא המייסד טיטו, היתה אחת הארצות הפופולריות ביותר בעולם, מנהיגה בזכות עצמה של מחנה “המדינות הבלתי מזדהות”).

היא איבדה כמעט הכול. היא אולי אינה ראויה לאהדה מיוחדת על הנסיבות שבהן איבדה: היא ניסתה לכבוש, לגרש, לדכא; היא נתנה את ידה ל”טיהור אתני” (למען האמת, היא העניקה לעולם את עצם המושג הזה), וּבִשמה קשור מעשה הטבח האיום ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השניה (שְרֶבְּרֶנִיצַה, 1995).

אבל ההיסטוריה של אירופה ממחישה מה רע הוא הרעיון להעניש את המנוצחים יותר מדיי. כאשר קוסובו תיקרע מסרביה, אין זה כלל מן הנמנע שלסרביה לא יהיה עוד שום עניין בסטאטוס-קוו. היא תדמה לגרמניה ולרוסיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הרהורי נקם ילַווּ את כל מעשיה. למען האמת, הם כבר מלווים.

וּממרחק, רוסיה המתעשרת, השוחרת נקם בעצמה, לוטשת עיניים מאיימות. אילו היה נשיא ב-1999, ואילו ארצו היתה עשירה ובטוחה בעצמה, ולדימיר פוטין לא היה מרשה לנאט”ו לכבוש את קוסובו. עכשיו, פוטין מאיים במפורש בחידוש מירוץ החימוש עם נאט”ו.

ההבדל בין ימינו ובין ימי השיא של המירוץ הקודם, לפני 25 שנה, הוא שאז רוסיה הסובייטית היתה קבצנית אביונה, מסובכת במלחמה חסרת סיכוי באפגניסטן. ארה”ב ניצחה במירוץ החימוש ההוא ללא קושי, וזירזה בזה את התמוטטות ברית המועצות. הקערה התהפכה. ארה”ב שקועה עד צוואר בעיראק ובאפגניסטן, חובה הלאומי תפח עד תשעה טריליון דולר, היא עומדת במשבר כלכלי ופיננסי שאת ממדיו עדיין אין איש יודע.

רוסיה וסרביה נגד שאר אירופה הוא תרחיש לא בלתי סביר. העיזים האלבניות של הקיסר וילהלם חוזרות ותופסות את מקומן על במת אירופה.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.