לדקור ישראלים במחט האפרטהייד

ג‘ון קרי אמר מה שג‘ימי קרטר אמר. איזו הסחת דעת מן העיקר. ישראל אינה דרום אפריקה, וחשוב מאוד שהיא תוסיף לרצות שלא להיות

הם השתמשו במלה הולנדית תמימת-מראה, ״בנפרד״. הם הנחילו לאוצר הגידופים העולמי את אחת המליםה איומות ביותר בו, ״אפרטהייד״. שני האבות המייסדים של הסדר האפריקנרי בן חצי המאה: ראש הממשלה דניאל מאלאן (1954-1948) משמאל, וראש הממשלה הנדריק פֶרווּרד (1966-1958) מימין, האבות המייסדים של האפרטהייד

הם השתמשו במלה הולנדית תמימה למראה, ׳בנפרד׳ — והנחילו את אחת המלים האיומות ביותר לאוצר הגידופים הבין לאומי, ׳אפרטהייד׳. שני האבות המייסדים של הסֵדר האפריקנרי בן חצי המאה: ראש הממשלה דניאל מאלאן (1954-1948) משמאל, וראש הממשלה הנדריק פֶרווּרד (1966-1958) מימין

להמשיך לקרוא לדקור ישראלים במחט האפרטהייד

האבא הפולני של אביגדור ליברמן

הוא השליך כפפה, הצריכה הרמה מיידית. כשהוא מדבר על טרנספר המשולש הקטן, הוא מודיע שמדינת הלאום שלו אינה צריכה מיעוטים. כמו איש אחד בוורשה, לפני מאה שנה בדיוק

רומן דמובסקי (Dmovski), חוזה פולין הקטנה עם כמה שפחות לא-פולנים. מלחמת העולם השניה העניקה ליורשיו את ששאלה נפשו. כאן הוא נראה על לוח זכרון, שהוקם לכבודו בעיר הפולנית פוזנן (המקור: Wikimedia)

רומן דמובסקי (Dmovski), חוזה פולין הקטנה עם כמה שפחות לא-פולנים. מלחמת העולם השניה העניקה ליורשיו את ששאלה נפשו. כאן הוא נראה על לוח זכרון, שהוקם לכבודו בעיר הפולנית פוזנן (המקור: Wikimedia)

להמשיך לקרוא האבא הפולני של אביגדור ליברמן

אלפיים שנה (רשימות ליום העצמאות)

מדינה בת 64, ארוכת זכרון וקצרת היסטוריה, מוזמנת להתחיל לציין ימי-הולדת עגולים לסדרת המאורעות שקירבו את קיצו של הנסיון הלאומי היהודי האחרון. בפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה אפשר באמת לדבר על הפעם הראשונה לאחר אלפיים שנה, ממות הורדוס הגדול עד תחינת נינו אגריפס למורדי ירושלים שיואילו להיות ריאליים. סדרת חינוך על המאה הראשונה תוכל להתחיל עכשיו ולהסתיים ב-2071

להמשיך לקרוא אלפיים שנה (רשימות ליום העצמאות)

מדינות-לאום: הצדק הטבעי — והאבסורד (רשימות ליום העצמאות)

זה 180 שנה שהעולם מתפרק לגורמיו, ובזמן האחרון גם לגורמי-גורמיו. עם כמעט 200 מדינות באו“ם, ועם מדינות ננס באוקיאנוס השקט ובים הקריבי, האם פוטנציאל ההתפרקות כבר מוצה? התשובה המיידית: בהחלט לא

להמשיך לקרוא מדינות-לאום: הצדק הטבעי — והאבסורד (רשימות ליום העצמאות)

זהירות, פקיסטניזם

שבועת אמונים? הנה לכם שבועה מארץ של 175 מיליון, המוסיפה לחפש סיבות לעצם קיומה. גנרלים ציניים יצקו איסלאם פוליטי אל קלחת אתנית. התוצאות טרגיות. רק לא פקיסטן להמשיך לקרוא זהירות, פקיסטניזם

חירות או מוות או שגשוג, או מה

עצמאות לכל דורש הניבה תוצאות קצת אבסורדיות. גיבור עצמאות אחד אומר שבעצם היה עדיף לשגשג בלעדיה. מה לעשות בלהט המצטנן של מהפכה מזדקנת. הערות בפרוש השנה הששים-ושלוש

להמשיך לקרוא חירות או מוות או שגשוג, או מה

קול חריקת השיניים – וקול הפִּיוּס

לְמַה התכוון ראש הממשלה בִּנאום בר אילן? האם הוא רק רצה להוציא את העֵז, שמלכתחילה לא היתה צריכה להיכנס — או שהוא התכוון לחצות את הרוּבּיקוֹן? הוא הצליח להעניק ל"מדינה פלסטינית" מקום מצד ימין של המרכז, אבל הוא גם גילה רק מינימום הכרחי של רצון טוב. למינימום יש מחיר

"לחצים אמריקניים על ישראל". קריקטורה בעתון בלשון הערבית היוצא בטהראן, 14 ביוני 2009

תכנית 2048

האם מדינת הלאום מסתיימת והולכת? האם ביום הולדתה המאה היא תיזכר, אם בכלל, כשלב מעבר חטוף בדרך אל המדינה הדו-לאומית? גדל והולך מספרם של האנשים במערב — יהודים ולא-יהודים, פוליטיקאים ולא-פוליטיקאים — החושבים כך. לפי קונדליסה רייס קשה למצוא פלסטינים מתחת לגיל 50 שאינם חושבים כך. אבל אולי עדיין אפשר לתקוע רגל בדלת, ולהציל את מדינת הלאום בעיסקה רב יבשתית גדולת ממדים: גבולות 67' תמורת עיגון מדינת הלאום בחוק הבין לאומי, פוליסת ביטוח נגד סיכוני הדמוגרפיה, וזכויות קבוצתיות רק ליהודים. לא ליברלי מאוד — אבל עכשיו עדיין יהיו קונים. אולי

 

גליון יום העצמאות 2008, המוסף השבועי של 'גלובס'

שאלה יש רק אחת: המדינה הדו-לאומית.

אין זו שאלה טובה, ואין זו שאלה רעה. זו שאלה. אי אפשר עוד להשתמט מתשובה עליה, (1) מפני שהיא מרחפת בחלל האינטלקטואלי, גם באירופה וגם באמריקה; (2) מפני שהיא מתחילה לרחף בחלל הפוליטי; (3) מפני שרוב גדול של מיעוט גדול בישראל נוטים לה (הערבים), ומיעוט קטן של רוב גדול מעניקים לה לגיטימציה (יהודים); (4) מפני שהובאש ריחן של רוב הנוסחאות האחרות; (5) מפני שעצם הרעיון של מדינת לאום חדל בהדרגה להתקבל על הדעת, כאן ובכל מקום.

קונדאליסה רייס אמרה בשבוע שעבר לכינוס יהודי בוושינגטון, כי הזמן לפשרה טריטוריאלית מסתיים והולך. "יותר ויותר", היא הטעימה, "הפלסטינים המדברים על פתרון של שתי מדינות הם בני גילי. אני אינני כל כך מבוגרת, אבל אני מבוגרת מרוב הפלסטינים". לד"ר רייס מלאו 53.

מדינת ישראטין

21 במאי 2008: שר החוץ של מצרים, בפורום הכלכלי העולמי בשארם אלשייח', אומר כי אם לא תעלה יפה נוסחת שתי-המדינות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, "אפשר שבתוך עשר שנים הפתרון היחיד יהיה מדינת 'ישראטין', שהציע מנהיג לוב מועמר קדאפי".

(מרכז התקשורת הפלסטיני ברמאללה)

 

אידיוט

האזם קוואסמה, כלכלן שעבד לפנים בשביל הרשות הפלסטינית, אומר: "מדינה-אחת היא הפתרון, ושתי-מדינות הן חלום".

"מקץ 15 שנה של עבודה עם הישראלים הגעתי למסקנה שנוסחת שתי-מדינות אינה בת-מימוש. אם תדבר היום על שתי-מדינות ברחוב הפלסטיני, יחשבו אותך לאידיוט".

אני מהסס להגיד שדבריה לא עוררו שום רושם בישראל, אבל הם בוודאי לא עוררו רושם ניכר. היא נשאה אותם ב-29 באפריל. לא מצאתי את עקבותיהם בעמודים הראשונים של עתוני הארץ. אולי מפני שד"ר רייס לא השתמשה בסימני קריאה. אולי מפני שאבחנות של מזכירי מדינה אמריקניים חדלו להישמע ברצינות. אולי מפני שכאן-ועכשיו אינם מצריכים קונטקסטים רחבים, או ניואנסים של תרבות ושל פסיכולוגיה. אולי פשוט מפני שישראלים לא הבינו את הרמז.  ואולי מפני שדווקא הבינו אותו זה כבר, אבל פשוט אין מה לעשות.

כאשר ייסגר מה שהאמריקאים אוהבים לקרוא "חלון ההזדמנות", ימיה של מדינת הלאום יהיו ספורים.

אני מניח שֶמִחוּץ לשוליים נועזים, או סהרוריים, איש אינו מציע עוד סיפוח שטחים פלסטיניים בגדה המערבית. כמובן, שאלה מרכזית היא איך-לא-מספחים. האם לא מספחים רק באמצעות רישום ערים גדולות בטאבו על שְמָהּ של הרשות הפלסטינית, מבלי לתת לערים האלה רצף טריטוריאלי זו עם זו, וּמִבּלי להעניק להן רזרבה קרקעית? או שלא מספחים באמצעות רוורסיה, מלאה או חלקית, של ארבעים שנות סיפוח זוחל?

להלן לא יוצגו השאלות החשובות האלה. הרשימה הזו מניחה שבדיון הציבורי בישראל יש הטעמה מופרזת של המחלוקת הטריטוריאלית עם הפלסטינים בשטחים על חשבון המחלוקת הקיומית הממשמשת ובאה עם "הפלסטינים המתגוררים בישראל", כפי שדובריהם התחילו לקרוא לעצמם בדור האחרון. לשתי המחלוקות האלה יש כמובן נקודת השקה. האופן שבו תיושב מחלוקת אחת תשפיע על נוסחת יישובה של המחלוקת השניה. לפי דעתי, ככל שיגדל הוויתור במחלוקת הראשונה, הטריטוריאלית, כך יקטן הוויתור במחלוקת השניה, הקיומית. יתר על כן, יתכן שיהיה אפשר להעמיד את הקהילה הבין לאומית לצד נוסחה שתבטיח את שיורה של מדינת הלאום בגבולות 1967.

מיותר להגיד שזו רק היפותיזה, וּבתור שכזאת אין היא תכנית פעולה ואין היא אלטרנטיבה מדינית. היא לכל הפחות דיגדוג, והיא לכל היותר הזמנה למחשבה.

מתי מיעוט חדל להיות מיעוט

שאלת הדמוגרפיה אינה שְוַת ערך לחוק הבחירה הישירה של ראשי ערים. השלטון אינו נמסר למנצח רק מפני שהוא קיבל לפחות 40%. יחסי הכוחות האתניים בארץ רב-לאומית אינם תוצאה של הכרעת רוב.

  • שני אחוזים (חלקם של היהודים באוכלוסיית ארה"ב) הם "מיעוט". אפילו עשרה אחוזים של האוכלוסיה (חלקם של הקופטים במצרים) הם מיעוט.
  • 23% (הצרפתים בקנדה) אינם מיעוט, הם "אומה", התובעת שוויון מלא של זכויות על פני כל קנדה, וזכויות יתר באזורי המחיה העיקריים שלה. איש אינו יודע אל נכון כמה כורדים יש בטורקיה – ששית? חמישית? רבע? שליש? — אבל יום יבוא והמדינה הטורקית תתקשה לטעון שהיא מדינה טורקית.

ארץ כישראל, שחמישית של אוכלוסייתה, בִּגבולותיה המוּכָּרים, שייכים לִקבוצה אתנית יריבה – בַּמובן הזה שיש לה טענה היסטורית על אותה הטריטוריה – אינה יכולה להעמיד פנים שעניין לה ברוב ובמיעוט. החמישית, שאולי תגדל מאוד, ואולי תגדל רק קצת, כבר דוחה את המישוואה הזו. היא תחתור בכל כוחה למדינה על-לאומית, שבה יהיו לה זכויות שוות בכל מקום וזכויות יתר בשטחי מחייתה.

 

'לוס אנג'לס טיימס', מדווח בשמונָה במאי 2008 על "תפנית בשאיפות הפלסטינים", התפשטות הרעיון של 'מדינה אחת'. הוא מביא מפי פעיל פלסטיני ברמאללה את ההערכה, "במוקדם או במאוחר, תחת הנטל הגובר של הכיבוש והאיום של קיצוניות איסלאמית, הישראלים ייטו לקבל את הרעיון של מדינה משותפת, שתגן על זכויות היהודים".(פוטומונטאז')

אגב, תכונתם של מאמרים בעתונים אמריקאיים גדולים היא שהם מגיעים אל קהל הרבה יותר רחב מחוג הקוראים המיידי. זה קורה בזכות סינדיקציה. הנה דוגמא, למטה: המאמר ב'לוס אנג'לס טיימס' מרוח לרוחב עמוד 'הרעיונות' של 'אדמונטון ג'רנל', היוצא בחבל אלברטה עשיר-הנפט בקנדה. זה לא העתון החשוב ביותר בעולם, גם לא החשוב ביותר בקנדה, אבל זו עוד חוליה בהתרגלותה של דעת קהל מערבית לרעיון פירוקה של מדינת הלאום.

 

 

 

 אירופה נתנה, אירופה לקחה

אירופה העניקה לעולם את רעיון הלאומיות. זה היה מלכתחילה רעיון ליברלי נועז, אמצעי לשחרר מדוכאים. עד מהרה הוא התחיל לשמש מדוכאים לשעבר כדי לדכא את זולתם; הוא נעשה רשיון לשלול זכויות ממיעוטים, ולצאת למלחמות נגד שכנים. הוא מילא תפקיד מרכזי בהתאבדות הציוויליזציה האירופית בין 1914 ל-1945. האם לא היה מנוס מהידרדרות? מבקריו חושבים שאמנם לא היה; שמלכתחילה הלאומיות סיפקה כסות אידיאולוגית לאינסטינקטים שבטיים פראיים.

כך או כך, מַעֲשֶׂיהָ של הלאומיות באירופה הוציאו שם רע כמעט לכל סוג של פטריוטיוּת. שני מנהיגים אירופיים, שניסו בזמן האחרון לחדש ערכים של גאווה לאומית, נמצאים עכשיו בתחתיות היסטוריות של פופולריות: גורדון בראון בבריטניה וניקולא סארקוזי בצרפת. ג'ורג' בוש, שהפך אהבת מולדת ויראת שמיים לקרדוּמים פוליטיים לחפור בהם, הוכרז בשבוע שעבר "הנשיא הבלתי פופולרי של כל הזמנים".

הדיסקרדיטציה של רעיון הלאומיות צריכה איפוא להדאיג מאוד תנועה לאומית, שנולדה והתעצבה בצַלמָהּ של הלאומיות האירופית, בשלהי המאה ה-19 וּבִתחילת המאה ה-20. ציונים חילוניים שאבו השראה ממאציני ומגריבלדי האיטלקיים, מִקוֹשוּט ההונגרי, מן הפטריוטים היווניים, הפולניים, הבולגריים והאיריים. כאשר מייסד צ'כוסלובקיה, תומס מסריק, כינס ב-1918 ועידה בפילדלפיה של העמים האירופיים הקטנים השוחרים עצמאות, הוא כלל בהם גם גם נציג צעיר ונאה של היהודים, איתמר בן אב"י.

מה שהיה מובן מאליו אז חדל בהדרגה להיות מובן מאליו. ב-1985, הסופר הצ'כי הגדול מילן קוּנְדֶרַה היה יכול להכריז, ברצינות גמורה, כי "לבה האמתי של אירופה פועם בישראל". אינני חושב שמישהו היה טוען את זה 23 שנה אחר כך. הציונות אינה יכולה להרגיש עוד בבית בשום מקום, בוודאי לא באירופה.

ב-1948 היה עדיין סדק צר בדלת בשביל מדינה יהודית. איש לא היה מוצא סדקים כאלה עשרים שנה אחר כך, קל וחומר ששים שנה אחר כך.

איזה מזל היה לה

המדינה היהודית קמה בזכות הרבה דברים, אבל צריך להודות שאחד מהם היה מזל. כן, מזל. לא מלה מובנת מאליה בשביל עם שהיה קרוב להשמדה פיזית רק חמש שנים קודם.

מֶה היה קורה אילו תכנית החלוקה של האו"ם היתה יוצאת אל הפועל? או, לַחֲלוּפין, מה היה קורה אילו 800,000 ערבים לא היה נמלטים או מגורשים מן השטח, שהיהודים השלימו את תפיסתו במהלך 1948? תשובה אפשרית אחת היא שהיהודים היו מפסידים בבחירות לאסיפה המכוננת, בינואר 1949 (המנצחת בבחירות, מפא"י, קיבלה 155,000 קולות). מדינת הלאום היתה מגיעה אל קיצה, אלא אם כן היא היתה שוללת מן הערבים את זכות הבחירה. אילו שללה, היתה מתייצבת מייד במשבצת הדרום אפריקנית.

המפלגה שיצרה את האפרטהייד בתור שיטת אפליה גזעית ממוסדת הגיעה אל השלטון בדרום אפריקה שבועיים לאחר כינון מדינת ישראל. היא נשארה בשלטון קצת יותר מ-45 שנה. משונה, אבל זה בדיוק הזמן שהיה נחוץ לישראל לאמץ את הנוסחה של שתי מדינות. במובן מסוים, 1948 של הציונים ו-1948 של האפריקנרים הסתיימו באותו הזמן עצמו.

מדינת הלאום האפריקנרית עוררה הסתייגויות מלכתחילה, אבל התקבלה על דעתו של רוב העולם החיצון לפחות ב-15 השנה הראשונות של קיומה. היא התחילה את דרכה אל מחוץ ללגיטימיוּת הבין לאומית רק בסוף שנות ה-60. אמברגו צבאי הוטל עליה רק בסוף שנות ה-70 (ישראל היתה אחת המפירות העיקריות שלו). סנקציות כלכליות מַקיפות הוטלו עליה רק באמצע שנות ה-80.

גם אז היא היתה עומדת ללא קושי בקריטריון האסטרטגי של אהוד ברק: לא היתה חזקה ממנה ברדיוס של 1,500 ק"מ. היא פיתחה כוח גרעיני. צבאה המצוין פשט ללא קושי על בסיסי מחתרת שחורה הרחק מגבולותיה.

היא קרסה תחתיה בתחילת שנות ה-90 מִשוּרה של סיבות. לקריסה הפוליטית קדמה קריסה פתאומית של הרצון להתקיים. זה עניין שלפי דעתי עדיין לא הוסבר במידה מספקת. במשך שנים האפריקנרים תוארו, בתערובת של שאט נפש ושל הערכה, "השבט הלבן של אפריקה". יוּחסוּ להם רצון ברזל וכוח עמידה, תחושת שליחות עמוקה, נאמנות לרוח ההקרבה של אבותיהם ושל אמותיהם, יראת שמיים (שביסודה עמדה הצדקה תיאולוגית נפסדת לאפרטהייד). הסבירוּת של ויתור היסטורי דרמטי היתה נמוכה מאוד רק חודשים אחדים לפני שהוויתור הזה בא.

"דוקטור לא" לא רצה

השוואות מלאות בין ישראל לאפריקנרים הן אוסף של רבעי-אמיתות. אף על פי כן, אין זאת אומרת שאין מה ללמוד מן הדינמיקה האפריקנרית.

האפריקנרים העניים הוסיפו לתמוך באפרטהייד כמעט עד סופו. האפריקנרים האמידים לא ראו עוד קשר הכרחי בין מונופול פוליטי וּבין שגשוג כלכלי. נציגיהם במשא-ומתן עם הרוב השחור ויתרו על כל נסיון רציני להגן על זכויותיהם הקולקטיביות (באמצעות יצירת מכניזמים חוקתיים של הגנה על מיעוטים(. תיפקודם היה עלוב עד גיחוך. היסטוריון אפריקנרי ליברלי כתב עליהם, כי הם עוררו את הרושם שיש להם שאיפה אחת בלבד: להתחבב אישית על בני שיחם השחורים.

על נסיונו של "דוקטור לא" לעצור את מהלך ההיסטוריה, ראו רשימה קודמת באתר הזה, הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית

אני מדפדף בארכיוני, וּמוצא הכרזה שהשמיע הסרבן הגדול האחרון של האפריקנרים, אנדריאס טראורניקט, שניתן לו בשעתו הכינוי "דוקטור לא", שר לשעבר שפרש במחאה על עודף ליברליות של מפלגת השלטון. ב-1982 – שבע שנים לפני ששערי הכלא נפתחו לפני נלסון מנדלה, והתחילה הספירה לאחור – טראורניקט הקים מפלגה, אשר הבטיחה לחדש את נאמנות האומה לערכיה.

ב-1987 הוא אמר באסיפת בחירות (לִלבנים בלבד), "אני מעדיף דרום אפריקה קטנה ולבנה על פני דרום אפריקה גדולה בשליטת השחורים". בשבילו, "קטנה" לא היתה כל כך קטנה. הוא רצה חלוקה טריטוריאלית, שהיתה מעניקה לשחורים 20% של השטח, אף כי הם היו בערך 75% של האוכלוסיה. בכל מקרה, זה היה מאוחר מדיי. אילו האפריקנרים היו מבינים את ערכה של הנדיבות מֵעֶמדַת כוח, הם היו יכולים להציע חלוקה טריטוריאלית רצינית 25 שנה קודם. אפשר רק לנחש מה היה קורה, אבל ניחוש סביר אחד הוא שמדינה אפריקנרית היתה יכולה להוסיף ולהתקיים בחלק של דרום אפריקה.

נסיון האפריקנרים לתפוס מרוּבֶּה צריך להזכיר את המידה שבה אפשר להחמיץ הזדמנויות. רוב ההזדמנויות ההיסטוריות תמיד הוחמצו, כמעט בכל מקום, מפני שלעתים קרובות מדיי אי אפשר להבחין בהזדמנות אלא בחוכמה שלאחר מעשה. אבא אבן אהב להגיד על הפלסטינים, שהם "מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנויות". הוא אמר את זה בימים שבהם עדיין היה אפשר להניח כי הזמן פועל לטובת ישראל. חוכמתו המפורסמת של אבן אולי תועמד יום אחד על ראשה. אולי בני העתיד יגיעו למסקנה, כי ישראל "לא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ הזדמנויות".

הפרופסורים מחכים למותה

הדה-לגיטימציה של ישראל מתקדמת לאיטה, בצעדים קטנים ובטוחים.

'גארדיין' הבריטי", למשל, פירסם ערב יום השואה מכתב גלוי של 104 יהודים, רובם אנשי אקדמיה, המודיעים שלא יחוגו את יום עצמאותה ה-60 של "המדינה הטירוריסטית".

'מייל אנד גארדיין' של יוהנסבורג פירסם בהבלטה ניכרת גינוי של אינטלקטואל פלסטיני מעזה לסופרת הדרום אפריקאית המהוללת, כלת פרס נובל, נאדין גורדימר. היא החליטה להשתתף בפסטיבל הספרים לכבוד עצמאות ישראל, והפלסטיני, בוגר של אוניברסיטה דרום אפריקאית, מוכיח אותה על פניה שהיא נותנת את ידה ל"חגיגה לכבוד השמדת העם הפלסטיני".

 

מכתב 104 היהודים ב'גארדיין', 30 באפריל 2008: "לא נחוג את יום הולדתה של מדינה שקמה על יסודות של טירור, של טבח ושל נישול…"

 

ההתקפה האישית המרה על גורדימר ב'מייל אנד גארדיין' של יוהנסבורג: היא חוגגת את "השמדת פלסטין והפלסטינים", היא "כבר ערקה אל שורות המדכאים"

 

"האם ישראל מחוסלת?", ספק שואל ספק עונה 'אטלנטיק', כתב עת אינטלקטואלי בולט בוושינגטון. המגן דויד צבוע כמובן בצבעי הדגל הלאומי הפלסטיני

 

 

 

בין אינטלקטואלים ואקדמאים אמריקניים מתנהל זה זמן מה ויכוח גלוי על עצם ההצדקה לשיורה של ישראל. מרחק גדול מפריד בין הדיון הזה, המוגבל בדרך כלל לטרקלינים ספרותיים, ובין מרכזי קבלת ההחלטות. אבל רעיונות נובטים בטרקלינים, הרבה לפני שהם מתבססים במליאת הקונגרס או בבית הלבן.

פרופ' ג'ון מרסהיימר כתב ספר בִּגְנוּת השפעתה של השדולה הישראלית בארה"ב. הספר הופיע לפני שנתיים, ובעקבותיו מרסהיימר נעשה נואם מבוקש בפורומים אקדמיים. הוא הרצה לאחרונה במכללת 'ויליאם אנד מרי', אוניברסיטה בעלת מוניטין בווירג'יניה. לפי עתון האוניברסיטה הוא הכריז, כי לפני ישראל עומדות שלוש אפשרויות: מדינה דמוקרטית דו-לאומית, "טיהור אתני" של הפלסטינים, או משטר אפרטהייד. הוא, הפרופסור, חושב שהאופציה השלישית, אפרטהייד, היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר, אם כי היא לא תאריך ימים, וישראל תתמוטט.

מן הדיווח משתמע, כי בעיני מרסהיימר שיורה של ישראל אינו ראוי להיחשב אפילו לאופציה.

על עמוד השער של הירחון הוושינגטוני 'אטלנטיק', בשום פנים לא אכסניה של שמאלנים, מתנוססת החודש השאלה "האם ישראל מחוסלת?". הכותרת הזו היא ציטוט חלקי של דברים שאמר אהוד אולמרט ל'הארץ' בחודש נובמבר שעבר. הוא דיבר שם, ממש כמו קונדליסה רייס, על הסכנה שעוד מעט יאבד הכלח על נוסחת שתי-מדינות-לשני-עמים. או אז, אמר אולמרט, ישראל תיקלע למאבק בנוסח דרום אפריקה על זכות הצבעה כללית, "וברגע שזה יקרה, ישראל תהיה מחוסלת".

כתבת השער ב'אטלנטיק' היא מפרי עטו של ג'פרי גולדברג, עתונאי אמריקאי מנוסה, המזכיר לקוראיו שהוא שירת בצה"ל.

פרופ' טוני ג'אדט (Judt), היסטוריון יהודי-בריטי-אמריקאי בעל מוניטין, קורא זה זמן מה לביטולה של ישראל, ולהחלפתה במדינה דו-לאומית. הוא פירסם את הרעיונות האלה בכתבי עת מרכזיים. 'הארץ' הזמין ממנו מאמר, שנקרא "ישראל – המדינה המסרבת לגדול". אוסף של מאמריו, כולל הקריאה לחיסול ישראל, עתה זה הופיע בהוצאת 'פנגווין' החשובה. כמו גולדברג, גם לו יש תעודת הכשר ביוגרפית: הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית סוציאליסטית, וחי זמן מה בקיבוץ.

אני חייב להודות שלבי החסיר פעימה כאשר ראיתי את עמוד השער של 'אטלנטיק' בתחנת רכבת בוושינגטון.  כתבי עת אינטלקטואליים אינם צריכים לחשוש להיות חריפים וּבוֹטים. אבל מריחת חיסולה של ישראל על עמוד השער בחודש מאי, עם פזילה ברורה אל יום העצמאות ה-60, אינה דוגמא של חריפות. היא דוגמא של זדון. אינני יכול להציע ללמוד ממנה לקחים סוחפים מדיי. עמוד השער של כתב עת בעל תפוצה מוגבלת, בארץ של 300 מיליון, אינו מבשר עידן חדש. אבל הוא חלק מאפקט הטיפטוף הבלתי פוסק של הדה-לגיטימציה.

גולדברג ועתונו – בניגוד לג'אדט – כנראה אינם רוצים שישראל תיעלם, אבל אני חושד שהם מייעצים לעצמם ולזולתם להתחיל להתרגל למחשבה.

לא, הוא איננו בוגד

קריאת תיגר על מדינת הלאום מתוך הציבור היהודי בישראל עדיין בטלה בששים, אם כי אולי כבר לא בטלהבשבעים. היא נידונה בטונים ניהיליסטיים בטרקלינים ספרותיים וּבבתי קפה. "לי אישית אין כל התנגדות", מצוטט הסופר אייל מגד ב'הארץ', "להיפך". והוא מספר על "שיחות עם פלסטינים בחסות שוודית", שבהן נידונה האופציה הזו בהסכמה הדדית.

קריאתו של מירון בנבנשתי, "אני אינני בוגד", מזכירה לי קריאות דומות של דיסידנטים אפריקנריים בדרום אפריקה של שנות ה-60 וה-70. בנבנשתי הוא כנראה המצדד הרציני ביותר בוויתור על מדינת הלאום, דווקא מפני שהוא מגיע למסקנה הזו ממסורת ציונית. הוא הרהר בדו-קיום יותר זמן, וביותר העזה, אולי מכל ישראלי אחר.

לשיטתו של בנבנשתי, מדינת הלאום חדלה להתקיים למעשה, מפני שגבולות 1967 עברו מן העולם. דו-קיום בין הים ובין הירדן יתכן איפוא רק במסגרת קהילת אזרחים. "הגיעה השעה להכריז שהמהפכה הציונית הסתיימה", הוא כתב בספרו האחרון, אשר הופיע באנגלית תחת השם Son of the Cypresses.. אני מוסר את דעתו במידה גדולה של קיצור ושל פישוט, שלא על מנת להתווכח איתה.

רק גדר ההפרדה עומדת

איך אפשר להאריך במידה ניכרת את תוחלת חייה של מדינת הלאום, אף על פי שהיא נמצאת במסלול התנגשות ישיר עם תפיסות העולם של הדמוקרטיות המערביות?

ההנחה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד בלב בעיות המזרח התיכון אינה המצאה של השנים האחרונות.

הקהילה הבין לאומית שיכנעה את עצמה שרק גדר ההפרדה עומדת בינה ובין שלום במזרח התיכון, ושלום כזה יסלול את הדרך להבנה עם האיסלאם. מגוחך, הלוא כן. מה יועילו יהודים ופלסטינים לבעיות של התפוצצות אוכלוסין בפקיסטן, של שחיתות מסיבית בניגריה, של משטרים עריצים בעולם הערבי, של התמכּרוּת קיבוצית לתיאוריות קונספירציה, של שִׂנאַת המודרניוּת.

אפשר לנהל ויכוח ארוך מאוד בשאלת מרכזיותו של הסכסוך, ולדרוש במידה של סבירות שאולי-תעזבו-אותנו-במנוחה-בבקשה. אפשר, אבל אפשר לעשות עוד משהו: במקום להתלונן על עיוורונו של העולם החיצון, אפשר להפיק ממנו תועלת. אפשר להפוך אותו למנוף ההצלה של מדינת הלאום.

תמורת נסיגה ישראלית מלאה לגבולות השרירותיים של 1967, אפשר לעמוד על עיגונה של מדינת הלאום בחוק הבין לאומי. במדינה הזו יהיו זכויות אינדיבידואליות לכל האזרחים, אבל רק היהודים ייהנו מזכויות קבוצתיות. במדינה הזו לא תוענק אוטונומיה פוליטית או תרבותית לשום קבוצה אתנית זולת היהודים, יהיה חלקה באוכלוסיה אשר יהיה. סמליה של המדינה, המנונה, לשונה וייעודה ישקפו את הגדרתה הלאומית, ויעמדו בעינם גם אם ישתנה הרכבה הדמוגרפי.

זה רעיון לא-ליברלי למהדרין. שום דמוקרטיה מערבית לא ניסתה אותו.

הוא נוסה באיי פיג'י, בדרום האוקיאנוס השקט, כאשר הילידים חששו שצאצאי מהגרים הודיים ישתלטו על ארצם.

ברית המועצות הקימה רפובליקות רבע-אוטונומיות בשביל קבוצות אתניות קטנות, שקיבלו בהן מידה של הגדרה עצמית גם כאשר היו במיעוט. אחת הרפובליקות, הנמצאת עכשיו בחדשות, היא אבחזיה: האבחזים היו רק 17% של האוכלוסיה, אבל ניתנה להם דומיננטיות בממשלתה, והוקמו בשבילם מוסדות לאומיים. ההיגיון לא היה מופרך מעיקרו: לרוב הגרוזיני באבחזיה היתה גרוזיה, ולמיעוט הארמני הניכר היתה ארמניה, ולרוסים ולאוקראינים היו רוסיה ואוקראינה, וכן הלאה.

כיוצא בזה, לפלסטינים יהיו זכויות לאומיות במדינה הפלסטינית, לא יהיו להם זכויות כאלה במדינת הלאום. הם יוכלו לבחור ולהיבחר לכל כהונה, אבל רק על יסוד שבועת אמונים למדינת הלאום.

האם זה יעבוד? מי יודע.

האם זו היתה רק פאזה?

רשימה קודמת באתר הזה: הרגעים האחרונים של שעת החסד

(…) על הפרק הבין לאומי מתייצב בהדרגה עניין חדש וּמבשׂר רעות: שאלת הלגיטימיות של ישראל (…)

מה ישראלים צריכים ללמוד מזה? נדמה לי שבראש ובראשונה הם צריכים ללמוד עד כמה זמניוֹת הן הנחות היסוד שלהם. ישראל נפרדת בייסורים מהנחת עליונותה האסטרטגית. ישראל תיפָּרד עוד מעט מהנחת עליונותה הטכנולוגית. יום אחד אולי יהיה על ישראל להיפרד מן הציפיה שהדמוקרטיות המערביות, לפחות הן, לא יסכימו לשקול מחדש את עצם הלגיטימיות של קיומה.

עיגון מדינת הלאום בחוק הבין לאומי יהיה חסר תקדים. הוא יצריך ועידת שלום רב-לאומית, שאליה יוזמנו כל חברות האו"ם. הוא יחייב התפייסות לא רק בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין יהודים למוסלמים. הסכם השלום יוגש גם לחתימתן של החברות בארגון המדינות המוסלמיות: אינדונזיה ופקיסטן וטורקיה, ואיראן כמובן תעמוד על זכותה לחתום (כן, כן).

בקצרה, תהליך כזה יחייב שימוש מסיבי באנרגיה דיפלומטית; הוא יחייב כמויות עצומות של רצון טוב; הוא יצריך סוג של משמעת שישראל בדרך כלל אינה מצטיינת בה.

הוא יחייב הכרה שהזמן אוזל והולך, שבעוד עשר או עשרים שנה איש לא יבקש עוד מישראל לוותר על שטחים; שישראל תתבקש אז, כבדרך אגב, להסתגל לסיומה של מדינת הלאום. אולי אין מנוס. אולי זה לא נורא. אולי במאי 2048 יובן מאליו שמדינת הלאום היתה רק פאזה, שלב קצר וקומפקטי בדרך אל נורמליות.

אולי. אבל בהיעדר הפרספקטיבה של בני העתיד אני מציע לנסות ולהציל בשבילם את מדינת הלאום. אולי הם בכל זאת ירצו לנסות אותה.

שונאים את מדינת הלאום, אפילו כאשר מַכּירים בה 

 

)הקטע הזה רצה להיכנס לרשימתי הניתנת למעלה, אבל לא הצליח בגלל קוצר היריעה.

באינטרנט אין לנו יריעות קצרות, רק סבלנות קצרה,ולפיכך הוא נמרח להלן ללא קושי(

לפני עשר שנים בדיוק כתבתי כאן מסת יום עצמאות אופטימית. קראתי לה "נצחונה של המהפכה הישראלית". אני מציין את הרשימה ההיא מפני שהיא נולדה באסוציאציה טורקית, ומפני שגם הרשימה הזו עומדת בסימן אסוציאציה טורקית.

בזמן ההוא, המגזין 'טיים' התכונן לקראת בחירת איש המאה. הוא הזמין איפוא את קוראיו להציע הצעות. עורכיו הניחו אל נכון שזה יהיה שעשוע אינטלקטואלי, הם לא ציפו למערכה יזומה. עד מהרה, תיבת הדואר של 'טיים' הוצפה במכתבים מטורקיה. הם הקפיצו למקום הראשון את מוסטפא כמאל, הלוא הוא אטאטורק, "אבי הטורקים".

'טיים' כמובן לא שעה לִבחירת קוראיו הטורקים (אלברט איינשטיין ניצח). המערכה לטובת אטאטורק היתה מגוחכת כשלעצמה – אבל עוררה אמפתיה, לפחות אצלי. נגעה ללבי להיטותם של הטורקים לזכות בִּלטיפה בין לאומית על ראשם. לִזכוּתם של ישראלים, בעיקר לִזכוּת בגרותם וּבטחונם העצמי, זקפתי את העובדה שהם לא הציעו בהמוניהם את בן גוריון.

שניהם, אתאטורק וּבן גוריון, היו מן האנשים המעניינים ביותר של המאה. שניהם עמדו ליד ערישתן של מדינות חדשות מאוד, שהסתמכו על מורשת היסטורית ארוכה מאוד, וניסו לסנן ולסנתז: להתנער מֵחלקים של הֶעָבָר – וּלאמץ אחרים.

המדינות שהקימו נועדו לכנס את פזורותיהן. האידיאולוגיה שעמדה בִּיסוֹד שתיהן התייחסה בביטול אל הסיכוי שבני הלאום – טורקים, או יהודים – יוכלו לחיות בבטחון, או מתוך נאמנות לזֵהוּתם, באיזשהו מקום מחוץ למולדת.

אבי הטורקים מתבונן מכל קיר. אגב, הצילום הזה אינו מראה פוליטיקאי נשבע אמונים לזכר המייסד, אלא עסקן ספורט מדבר על משהו לא רלוונטי לחלוטין.

גזיר מן העתון הטורקי Hurriyet

 

כל מוסלמי, שהתגורר בתחומי הקיסרות העוסמנית המפורקת, היה חופשי לזנק אל תוך כור ההיתוך. "טורקי הוא זה האומר 'טורקי אני'", החליט אטאטורק. זה היה ליברלי מאוד מִצִדוֹ, עד כמה שזה נגע לבוסנים, לאלבנים ולטאטארים – אבל הרבה פחות ליברלי כלפי כורדים וצ'רקסים, שלא רצו היתוך. במיזוג הגלויות של אטאטורק היה מקום רק לזהות אחת: טורקית, על פי הגדרתו. מי שניסו לחלוק על ההגדרה התחייבו בראשם.

בני גילה של קונדאליסה רייס (ראו למעלה), בייחוד אלה מהם החיים בֶּעָרֶיהָ הגדולות של טורקיה, מחזיקים טובה לאטאטורק, וּמשתתפים ברצון בריטואל האזרחי החשוב ביותר של ארצם: הסגידה הפומבית למייסד ולכל מה שנוגע לו.

הרפובליקה הטורקית מציינת השנה את יום הולדתה ה-85, אבל היא עדיין סובלת מתסביכי נעורים, שלא לומר מחלות ילדות. היא רוצה להיות דמוקרטית ומודרנית וליברלית ואירופית – אבל היא הרבה פחות דמוקרטית, מודרנית וליברלית מכל ארץ מערבית שהיא.

האיחוד האירופי מוציא לה את הנשמה. הואיל והיא מתדפקת על דלתותיו, הוא מוכן לדון בתנאים שיאפשרו דיון בצירופה (כן, לדון בדיון). הוא תובע ממנה להגן על חופש הדיבור של אזרחיה מפני חוקים, שניחוחות טוטליטריים נודפים מהם: למשל, החוק המפליל את "העלבת הטורקיוּת".

מה זו לכל הרוחות "העלבת הטורקיוּת"? זו בדיוק הבעיה. בית הקיבול של "טורקיות" הוא כל כך רחב, עד שאפשר להשליך כמעט הכול אל תוכו; וּבאמצעותו אפשר להשליך כמעט כל אחד אל בית הסוהר. על יסוד החוק הזה נשלחו אל המחבוש כורדים שרצו לכתוב בִּלשונם וּלשדר בה. על יסוד החוק הזה עמד למשפט הסופר הטורקי הבולט ביותר של זמננו, חתן פרס נובל אורהאן פאמוק.

טורקיה היא מדינת לאום, שאירופה אהבה לשנוא. מדינות לאום התיישנו בתודעה האירופית, אפילו כאשר אירופה נתנה את ידה להתפרקות יוגוסלביה למרכיביה האתניים. האירופים מיהרו להודיע לכל אחד מן המרכיבים האלה, שאם חפצי חיים הם – זאת אומרת, אם יש להם חשק לקבל סובסידיות אירופיות, ולחסות בצל נאט"ו – יהיה עליהם להיפטר מן הסטיות הלאומיות שלהם. הם יצטרכו להיות מדינות אזרחים.

באפריל 2008, אירופה ניסתה לפַתוֹת את סרביה להצביע בִּבחירות כלליות לטובת ליברלים, נגד לאומנים. הפיתיון היה הבטחה קונקרטית של עתיד אירופי למהדרין למפסידה הגדולה ביותר של פירוק יוגוסלביה. המִשוואה היתה פשוטה: יותר אירופה = פחות סרביה, במובן של שאיפות לאומיות היסטוריות למעמד ולטריטוריה. למרבה העניין זה אפילו עבד. הליברלים שוחרי אירופה הביסו את הלאומנים הרדיקלים בהפרש משכנע. מספר גדל של סרבים, בייחוד צעירים, להוטים לפנות עורף לעֶרכי הוריהם. זה כנראה המהלך הטבעי של הדברים, שם ובכל מקום, לטוב או לרע.

 

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. אין להשאיר כאן מסרים אישיים אליי. מסרים כאלה אפשר לשלוח בהקלדה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

סלט מקדוני, עִזִים אלבניות ודו-שיח בלקני מאוד

תיאטרון האבסורד הבלקני חוזר: עוד מדינה אחת נולדת מתוך הטרגדיה האין-סופית. מתי תיפסק ההתפצלות הזו? ואיפה היא תיפסק? ואם קוסובו, אז מדוע לא קטלוניה, וסקוטלנד? ואולי יהיו לאירופה עוד 22 מדינות חדשות?

 

"האדם הוא הסגנון", אמר פעם הרוזן הצרפתי דה ביפוֹן. אולי גם האומה היא הסגנון.

הנה כך הודיע עתון חשוב בפרישטינה הבירה על הולדת הרפובליקה של קוסובו ביום ב' השבוע: המלה ההיא של ארבע האותיות פלוס YU, שהוא סימנה הבין לאומי של יוגוסלביה עליה השלום. שלושת האנשים, שעורכי 'אקספרס' הקוסובארי היו רוצים לעשות להם משהו לא נעים, הם (משמאל לימין) ניקולא פּאשיץ', שהיה ראש ממשלת סרביה בזמן סיפוח קוסובו ב-1913; טיטו, שהיה מייסד הפדרציה היוגוסלבית ונשיאה במשך 34 שנה; וסלובודן מילושביץ', מנהיג סרביה בזמן מלחמות סוף-יוגוסלביה של אחרית המאה ה-20. אין זה כלל מן הנמנע שכל השלושה, ורבים אחרים, ראויים לגידוף עסיסי. אבל הכותרת הראשית הראשונה בקוסובו העצמאית? אני חושב שלא

אם מלחמות הבלקן מזכירות משחקי כדורגל אלימים במיוחד אין זה אלא מפני שהיציעים מגיבים באותו אופן על כל סוגי הכדורים. ביום הולדתה של קוסובו היו לעורכי העתון הסרבי הזה בדיוק אותן האסוציאציות המלומדות שהיו לעורכים מקוסובו. שלושת יעדי האקט הסרבי הם (משמאל לימין) הנשיא בוש, ראש ממשלת קוסובו האשים תאצ'י והממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי חאבייר סולאנה. המשך, אל נכון, עוד יבוא

 

 

נחמת ישראלים: יש עדיין אזורים גיאוגרפיים שאירופים שונאים אינסטינקטיבית יותר מן המזרח התיכון. לא סתם שונאים, אלא חורקים שיניים. יש להם חשבון מר וארוך עם השוליים הגיאוגרפיים ההם: הבלקנים.

בִּפְרוֹשׂ המאה ה-20, "מקדוני" היה שם כמעט נרדף לטירוריסט. האוסף הבלתי אפשרי של בני לאומים שונים, החיים ומתים בצפיפות איומה, העניק השראה ל macédoine, סלט הירקות הפופולרי של המטבח הצרפתי (להבדיל מ'מקדוניה' האיטלקי, שהוא סלט פירות). כשהאירופים רצו לבטא התפצלות טריטוריאלית לא-רציונלית הם הפכו את הבלקן לפועל (to balkanize, באנגלית).

כאשר אירופה לבשה ארשת ציווילית, וחדלה להחליף ממשלות במהפכות דמים, בשלהי המאה ה-19, הסרבים הוסיפו לרצוח את מלכיהם שעל מנת להחליף אותם במלכים אחרים. הבלקנים היו חמומי מוח, הם היו נוחים להתרגש, הם היו יורים ורק אחר כך מציעים לקרבן להרים ידיים. הם בישלו שתי מלחמות איומות בתוך שנה אחת (מלחמת הבלקנים הראשונה והשניה, 1913-1912).

וילהלם השני, קיסרה השלישי והאחרון של גרמניה, לא היה איש שלום, אבל ב-1913 הוא התמלא בחילה לנוכח מאורעות הבלקנים. כאשר הסרבים רצו מוצא לים האדריאטי, ואיימו לכבוש את אלבניה, שעתה זה נולדה, וילהלם אמר, "אנחנו לא נצא למלחמה בשביל כמה עיזים אלבניות".

והוא לא יצא. גם הסרבים לא יצאו. הם נרתעו מפני אולטימטום אוסטרי. שנה אחת אחר כך הם לא יירתעו, והאוסטרים יכריזו עליהם מלחמה, וגרמניה תצטרף, ורוסיה, וצרפת, ובריטניה, ואירופה תעשה את נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח הראשון שלה בתוך עשרים שנה.

בדם ואש נפל הקיסר לאזאר

הסרבים התחילו את המאה ה-20 בחריקת שיניים. הם חשבו שמגיע להם הרבה יותר. הם התגעגעו אל ימי הזוהר של "הקיסרות" הסרבית מימי הביניים המאוחרים. תקומתם, לאחר כמעט 500 שנה של שלטון טורקי, חייבה את גאולתו של שדה הקרב שבו נפל נסיכם המהולל לאזאר ב-1389, בנסיון שווא לעצור את הטורקים. הם מאמינים, ואולי הם צודקים, שאילמלא קרבנם, העוסמנים היו דוהרים באין מפריע אל מרכז אירופה, ומחליפים את הקתדרלה של קלן במסגד גדול.

שדה הקרב ההוא נמצא בחבל שהסרבים קוראים לו קוסובו, ותושביו האלבניים (90% של האוכלוסיה) קוראים לו קוסובה, ואבוי לכם אם לא תיזהרו בַּהֲגִיָה.

 

קוסובו בשנית לא תיפול. אבל היא נפלה גם נפלה. הציור הזה מראה את הקרב האחרון של צבא סרביה בקוסובו נגד הפולשים העוסמניים ב-1389. הציור מופיע, ללא ציון מקורו באתר רשת סרבי

 

 

 

 

קוסובו הוא התסביך הלאומי של סרביה. לאומנים סרביים משווים אותו, במפורש, עם ירושלים של היהודים. ב-1987 נאספה עצרת ענקית של לאומנים סרביים במקום הקרב האחרון של לאזאר, והאזינה להבטחתו החגיגית של פוליטיקאי שאפתן שלא לנוח ולא לשקוט עד שישיב את זכויות הסרבים על כנן. שמו היה סלובודן מילושביץ, והוא זרע ביום ההוא את זרעי האסון הבלקני של שנות ה-90.

מאחר שהסרבים רצו הכול או לא כלום, הם נשארו בלא כלום. השבוע הם איבדו רשמית את קוסובו. בעיני שונאי בלקנים ותיקים, האַמֶבַּה חוזרת ומתפצלת. זו תהיה המדינה השביעית על חורבות יוגוסלביה. השביעית.

שמינית, תשיעית, עשירית

הגיון הקמתה מצדיק את המשך התהליך. המיעוט הסרבי בצפון קוסובו יפרוש, ויקים מדינה שמינית. ואו אז יפרוש גם המיעוט האלבני בתוך סרביה, ויקים מדינה תשיעית. והמיעוט האלבני במקדוניה יחליט שמספיק לו עם סלט הירקות, ויקים מדינה עשירית. והסרבים של בוסניה יתבעו לעצמם דגל והמנון (אחת-עשרה). והקרואטים של בוסניה (שתים-עשרה), וההונגרים של צפון סרביה (שלוש-עשרה), והרומנים של צפון מזרח (ארבע-עשרה).

ואם כבר — ובייחוד אם אירופה ואמריקה יזדרזו להכיר במתפצלות — רוסיה תכיר בעצמאותן של שתי מדינות מורדות בקווקאז (אבחזיה ודרום אוסטיה, השייכות חוקית לגרוזיה, או כמו שקוראים לה כיום בארץ "גיאורגיה", אלוהים בלבד יודע למה), ושל מדינה מורדת אחת התקועה בין אוקראינה למולדובה (הלוא היא מדינת עֵבֶר-הדנייסטר, או טְרַאנְסְדְנִיסְטְרִיַה); ואולי תעודד גם את חצי האי קרים לפרוש מאוקראינה.

האבחנה: בלקניטיס

"מנהיגי הפלסטינים קודחים. אבל לא בגלל מזג האויר, ואפילו לא בגלל החיסולים. הם קודחים, כי הם מתבוננים בבלקנים, וחוטפים קנאת אלבנים חמורה. איך זה יכול להיות – הם שואלים את עצמם (כנראה) – שהאלבנים מצליחים להביא לצידם את המערב, כל אימת שהם מנסים להרוס מדינה, ולוקח להם מקסימום שלושה חודשים. המשימה הפלסטינית: אלבניזציה של עצמם, סרביזציה-מקדוניזציה של ישראל. רק איש אחד עומד עכשיו בדרכם, ומסרב (לפי שעה) להשתגע. שמו אריאל שרון"

התפרסם במוסף סוף השבוע של 'גלובס', אוגוסט 2001

וארמניה תגיד אז למה בעצם שלא תַכּירוּ בנַגוֹרנוֹ קַרַבַּךְ, המובלעת ההררית השייכת נומינלית לאזרבייג'אן. והטורקים של קפריסין יגידו, אז למה לא אנחנו. ומה יגידו קטלוניה וארץ הבאסקים של ספרד, וסקוטלנד של בריטניה (בשלוש האחרונות יש תנועות עצמאות רבות השפעה)?

כמה מדינות כבר ספרנו כאן? אם אינני טועה עשרים-ושתיים. היתכן שביבשת אירופה יקומו בשנים הקרובות עוד 22 מדינות עצמאיות?

ואם יהיו שתי מדינות אלבניות (או שלוש, או ארבע), ושתי מדינות ארמניות, אז מדוע שלא יהיו שתי מדינות פלסטיניות לצד ישראל? אולי שתי מדינות ישראליות לצד פלסטין?

זה נשמע כמעט כמו פארסה, אבל זה בעצם לא. הגדרה עצמית היא עיקרון נעלה, ומי אנחנו כי נלין עליו. אבל כמו כל עיקרון נעלה, קל להביא אותו עד אבסורד.

יוצאים מירושלים דקוסובו

האלבנים של קוסובו ידעו ייסורים ניכרים בסוף שנות ה-90. תנועת העצמאות שלהם היתה לא-אלימה למופת, עד שחלקים שלה פנו לאלימות, ב-1998. הסרבים חסרי העכבות השיבו באלימות דיספרופורציונלית, ועד מהרה מיליון אלבנים נמלטו אל מעבר לגבול. עולם של סי.אן.אן ראה, ספק כפיים – ויצא למלחמה. 72 יום הפציצו מטוסי נאט"ו את ערי סרביה ואת התשתית שלה. לסרביה לא היתה בררה, אלא לצאת מירושלים דקוסובו.

הפצע של קוסובו לא הגליד בשום מקום, אבל בסרביה הוא עדיין מלא מוגלה. סרביה היא המנוצחת הגדולה ביותר של התמוטטות הקומוניזם. היא היתה הרפובליקה הדומיננטית, בפדרציה גאה וגדולה, עם חוף ים ארוך ונאה, עם יחסי חוץ מפותחים להפליא (יוגוסלביה, בימי הנשיא המייסד טיטו, היתה אחת הארצות הפופולריות ביותר בעולם, מנהיגה בזכות עצמה של מחנה "המדינות הבלתי מזדהות").

היא איבדה כמעט הכול. היא אולי אינה ראויה לאהדה מיוחדת על הנסיבות שבהן איבדה: היא ניסתה לכבוש, לגרש, לדכא; היא נתנה את ידה ל"טיהור אתני" (למען האמת, היא העניקה לעולם את עצם המושג הזה), וּבִשמה קשור מעשה הטבח האיום ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השניה (שְרֶבְּרֶנִיצַה, 1995).

אבל ההיסטוריה של אירופה ממחישה מה רע הוא הרעיון להעניש את המנוצחים יותר מדיי. כאשר קוסובו תיקרע מסרביה, אין זה כלל מן הנמנע שלסרביה לא יהיה עוד שום עניין בסטאטוס-קוו. היא תדמה לגרמניה ולרוסיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הרהורי נקם ילַווּ את כל מעשיה. למען האמת, הם כבר מלווים.

וּממרחק, רוסיה המתעשרת, השוחרת נקם בעצמה, לוטשת עיניים מאיימות. אילו היה נשיא ב-1999, ואילו ארצו היתה עשירה ובטוחה בעצמה, ולדימיר פוטין לא היה מרשה לנאט"ו לכבוש את קוסובו. עכשיו, פוטין מאיים במפורש בחידוש מירוץ החימוש עם נאט"ו.

ההבדל בין ימינו ובין ימי השיא של המירוץ הקודם, לפני 25 שנה, הוא שאז רוסיה הסובייטית היתה קבצנית אביונה, מסובכת במלחמה חסרת סיכוי באפגניסטן. ארה"ב ניצחה במירוץ החימוש ההוא ללא קושי, וזירזה בזה את התמוטטות ברית המועצות. הקערה התהפכה. ארה"ב שקועה עד צוואר בעיראק ובאפגניסטן, חובה הלאומי תפח עד תשעה טריליון דולר, היא עומדת במשבר כלכלי ופיננסי שאת ממדיו עדיין אין איש יודע.

רוסיה וסרביה נגד שאר אירופה הוא תרחיש לא בלתי סביר. העיזים האלבניות של הקיסר וילהלם חוזרות ותופסות את מקומן על במת אירופה.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

אם תרצו הרי זו אגדה: השערות על הניהיליזם השקט של הבורגנות הליברלית, על עייפוּתה ועל טיוֹטוֹתֶיהָ

 מה קורה כשהיא מתעייפת מן המאמץ להגיע אל הנורמליות? היא מוכנה לוותר, גם על המנונים לאומיים. אנדריי לוצ'ניקוב כבר ניסה. "בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים", אמר לו הבמאי ההוליוודי. לאחר העייפוּת מתחיל גם המוות המוּזָר 

 

 

 

גירסה מורחבת במקצת של רשימתי המקורית

 

ב-1935, העתונאי הבריטי-אמריקני ג'ורג' דיינג'רפילד ניסה לפענח את סוד התמוטטותה וכמעט-מותה של מפלגת שלטון עתירת-כוח ורבת השפעה. לספרו הוא קרא 'מותה המוזר של אנגליה הליברלית'. בחירתו העניקה אחר כך השראה למפענחי מוות אחרים, 'מותה המוזר של בריטניה המוּסָרית', 'מותה המוזר של אמריקה הליברלית', 'מותה המוזר של הקיסרות הסובייטית' וכן הלאה. (אגב, 'מותה המוזר של אנגליה הליברלית' הוא כיום שמה של להקת רוק אנגלית לא רעה).

מותן המוזר של חברה, של תרבות, של אידיאולוגיה הוא בדיוק זה, "מוזר", בייחוד כשהוא מתרחש בשיא כוחן, או סמוך לשיאן. מה קורה להן פתאום? התשובה המיידית היא, כמובן, ששום דבר אינו קורה פתאום. רק נדמה לנו שהוא קורה פתאום. לאחר מעשה מתברר לנו בהחלט מדוע המוות היה בלתי נמנע. חוץ מזה שאולי דווקא היה לא בלתי נמנע, וּבִלבד שהאינטליגנציה לא היתה מוותרת, ולמעמד הבינוני לא היה נגמר החשק.

ויתור, אני אומר, חשק. לא בגידה. הנסיון לפענח את המוות צריך לעסוק בתרבות, בחברה, בפסיכולוגיה. אין בו מקום לאיפיונים פתולוגיים. שמעתי זה לא כבר את מירון בנבנשתי, כאן בוושינגטון, חוזר ומבטיח למאזיניו, "אני אינני בוגד".

זה לא היה בדיוק הקהל הנכון, מפני שידיעות השומעים לא כללו דַקויות של רטוריקה ישראלית — אבל זו היתה נהמת לבו של ד"ר בנבנשתי, שכל כך הרבה עלילות שווא הועללו עליו ועל מניעיו.

הוא איננו בוגד, אף על פי שהוא חושב שמדינת לאום יהודית היא אחיזת עיניים ואין בה עוד צורך. אדרבא, מותר בהחלט לקבל את טענתו שהוא פטריוט מובהק, אוהב עמו וארצו. אהבתו לשכניו אינה יכולה להיזקף אלא לזכותו. הוא מאמין שאין אקט לויאלי יותר מהודעתו שאבד הכֶּלַח על הציונות. אולי זה אפילו האקט הציוני האחרון, בחזקת "אם תרצו או לא תרצו, הרי זו אגדה".

במובן הזה, ד"ר בנבנשתי אינו שונה הרבה מאנדריי לוצ'ניקוב.

שַווּ בנפשכם שֶלַחֲצי האי קרים לא היה שרווּל


בפוטומונטאז' הזה, אקסיונוב משקיף על כריכת ספרו 'אוסטרוב קרים' ('האי קרים'). על הכריכה, אניות מלחמה סובייטיות מגיחות מן האופק — ו'קן הסנונית', הטירה הפסאודו-גותית על צוק אורורה סמוך ליאלטה, עומד ליפול.

 

אני חושש ששמו של לוצ'ניקוב אינו ידוע לישראלים. הוא פרי דמיונו של ואסילי אַקְסְיוֹנוֹב, הסופר הרוסי. גם אקסיונוב כמעט אינו ידוע לישראלים. קצת משונה, בהתחשב בזה שסופרים רוסיים מודרניים מתורגמים לא פעם לעברית עוד לפני שהם מתורגמים לרוב הלשונות האחרות. על פי קטלוג בית הספרים הלאומי, רק שניים מספריו התפרסמו בארץ, לפני ארבעים שנה ויותר. הוא היה מן הסאטיריקונים הנועזים של סוף העידן הסובייטי, עד שנמאס על זקני הקרמלין, ושוּלַח לכל הרוחות (למזלו, רוחות גלותו נשבו בקאמפוס הנעים של קולג' לנשים ליד בולטימור, מרילנד).

אין כנראה ספר יותר ביש-מזל מזה שאקסיונוב הגולה פירסם בתחילת שנות ה-80. שמו היה 'האי קרים', להבדיל מחצי האי קרים, או בעצם לא כל כך להבדיל. אקסיונוב הכניס תיקון קל לגיאולוגיה של הים השחור: הוא ניתק את חצי האי קרים מאירופה. שַווּ בנפשכם שבמקום השרוול הדקיק המחבר את קרים ליבשת היו שם ששים קילומטר של מים. זה היה יכול לקרות, ומי יודע, אפשר שזה אמנם יקרה בתוך מאתיים או שלוש מאות שנה של קרחונים נמסים.

התיקון הגיאולוגי הֵקֵל על אקסיונוב לשַבּש את המהלך הַתַקין של ההיסטוריה. בהיסטוריה העובדתית, חצי האי קרים היה השלל הטריטוריאלי האחרון שנפל בידי הבולשביקים, בסוף מלחמת האזרחים הרוסית, ב-1921. בהיסטוריה העובדתית, אויבי הבולשביקים, אשר כּוּנוּ "המשמרות הלבנים", נמלטו על נפשם (150,000 פונו לאיסטנבול, ונפוצו בכל רחבי העולם). בַּמציאוּת ההיפך-עובדתית של אקסיונוב, הבולשביקים אינם מצליחים לחצות את המצרים, והלבָנים מכוננים מדינה רוסית קטנה. מייסדיה מניחים, או מעמידים פנים שהם מניחים, כי קרים תהיה קרש קפיצה, והם ייכנסו בבוא היום אל מוסקבה עטורי נצחון.

"האי קרים" מתחיל כדיקטטורה אישית, אבל מתפתח בהדרגה לדמוקרטיה ליברלית וקפיטליסטית, משגשגת ופלורליסטית, הדומה במידה חשודה לטייוואן. גם שם, בירכתי ים סין הדרומי, המנוּצחים במלחמת האזרחים נמלטו מֵעֵבֶר לַמְצָרים, וידם של הקומוניסטים הלא-אמפיביים קצרה מלהגיע אליהם. מדינתם התחפשה ל"סין האמתית", והיתה במשך שלושים שנה דיקטטורה צבאית מרושעת. לימים היא נֶעֶשתה פנינה של יצירה תעשייתית וטכנולוגית וּפיתחה דמוקרטיה רעשנית, המראה לסינים שביבשת מה הם היו יכולים להיות, אולי.

מדוע איפוא לא היה ספר יותר ביש מזל מן 'האי קרים'? מפני שההיסטוריה העובדתית הפכה את ההיסטוריה ההיפך-עובדתית למיותרת. הדיקטטורה הסובייטית התמוטטה במהירות, והסאטירה השנונה של אקסיונוב איבדה את טעמה. 'האי קרים' נגוז אל חנויות של ספרים משומשים. כשלעצמי עדיין לא פגשתי אדם אחד – רוסי, או היסטוריון של רוסיה, או חובב היסטוריה רוסית – שקרא את הספר, או יודע את פרטיו.

"אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית"

אינני יודע מה בדיוק עורר בי השתוקקות פתאומית לקרוא אותו, בערך לפני חצי שנה. מצאתי את עצמי מתעניין פחות בדיוקנאות השנונים של הדינוזאורים הסובייטיים המפוחלצים, והרבה יותר בדינאמיקה המשונה של מדינת קרים. יש בה אוטוסטרדות ממודרגות, מגרדי שחקים דמויי סיגר, מכוניות מעולות מתוצרת עצמית, נמלי ים ואויר, בליל של לשונות, תקשורת פלורליסטית עד כאב. יש בה אפילו רשת טלויזיה דמוית סי.אן.אן, המעבירה הכול בשידור חי, פשוט הכול, כולל את המאורעות שעדיין לא קרו. (אקסיונוב השלים את כתיבת הספר עוד לפני שסי.אן.אן האמתית עלתה לאויר בפעם הראשונה.)

גיבור הספר הוא עורך עתון בתחילת גיל העמידה, כריזמטי, אתלטי, רב כשרונות, רב נשים. שמו של אנדריי לוצ'ניקוב הולך לפניו בכל העולם. עתונו נקרא בכל עיר בירה חשובה. לוצ'ניקוב מצליח בכל מה שהוא נוגע, כמעט כלאחר יד. ואף על פי שהספר מתרחש בערך ששים שנה לאחר מלחמת האזרחים, ואף על פי שלוצ'ניקוב הוא אזרח העולם, נפשו קשורה בעבותות של אהבה למולדת הרוסית.

לוצ'ניקוב הופך את עתונו לשופרה של תנועה פוליטית חדשה, הנקראת "הגורל המשותף". היא רוצה להחזיר את האי קרים אל חיקה של רוסיה. הוא מכנס את הרהוריו הפטריוטיים בספר, והספר הופך לרב-מכר נצחי בריביירה המפונקת של ים אזוב.

הזמן אינו עומד מִלֶכֶת במדינת קרים. בליל הלשונות והתרבויות והרב-קיום (בין רוסים לבנים לטאטארים מוסלמים, בין מהגרים אנגליים ללוחמים קוזאקים) מניב כל מיני תופעות ורצונות, כולל תנועה למען יצירת לאום חדש, אשר קרים תהיה מולדתו היחידה, ושעטנז של רוסית-טורקית-אנגלית יהיה לשונו. אבל אף אחד מן הרצונות האלה אינו עומד בפני רצונו של לוצ'ניקוב.

במאי הוליוודי מפורסם נתקל בלוצ'ניקוב בשדרה בפאריס, ואומר לו על חזון ההתאבדות בחיקה של אמא רוסיה הטוטליטרית

לנו זה נשמע כמו צירוף של שחיקה מוסרית ושל יצר התאבדות – אבל כל זה מסתדר למופת בספרך! בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים. אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית! אבל רק דבר אחד הייתי רוצה שתגיד לי. הרעיון של איחוד מחדש, הרעיון של מסירת קרים למוסקבה על מגש של כסף – האם אתה מתכוון ברצינות?

התשובה ניתנת על פני 300 העמודים הבאים: הוא, לוצ'ניקוב, המו"ל, העורך, העתונאי, איש העסקים, המיסטיקון, הוא מתכוון לכל מלה. הוא מכיר יפה את המציאוּת הסובייטית, הוא נוסע לברית המועצות פעם אחר פעם, הוא כותב עליה בעתונו. אף על פי כן הוא להוט להיבָּלע במֵעֵיהָ.

הנְגיף הפוליטי של לוצ'ניקוב מתפשט במהירות בלתי מובנת. מִגזר אחר מִגזר של החברה הקרימית נופל בשִביו של החזון. יַזָמים פרטיים מנחמים זה את זה שגם במדינה קומוניסטית שונאת-יוזמות פרטיות, כשרונות הניהול שלהם יהיו נחוצים. עתונאים, הרגילים להגיד את ההיפך, מוכנים להקריב את חירותם לטובת קוֹנפוֹרמִיוּת עריצה, וּבלבד שהיא תהיה "רוסית". אפילו הקוזאקים שוחרי החירות, אפילו הנסיכים הטאטאריים מתרפקים על "הגורל המשותף", שכמובן אין בו שום דבר משותף, אלא הוא תנובתם המשותפת של עייפות החומר ושל שיעמום אינטלקטואלי ושל שִכחה היסטורית ושל אופנתיות סאלונית.

וּבבִחירות דמוקרטיות בהחלט, מדינת קרים מחליטה לחדול, בדרכי שלום.

לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה

יהי נא הטור הזה יומן הקריאה הראשון והאחרון שלי: מוּעקה איומה התפשטה בלבי בהתקרב הספר אל סיומו. מה מאוד רציתי שמשהו יקרה כדי שקרים תינצל מידי עצמה. היא אינה ניצֶלֶת, סליחה שאני מגַלֶה את הסוף. לוצ'ניקוב מנצח, ומייד, פשוט תיכף ומייד הוא מבין שהוא הפסיד. בנו הצעיר מצליח להימלט בסירת אגוז אל חופי טורקיה, בשעה שטנקים סובייטיים דורסים את חרותה של קרים.

אני אינני מעמיד פנים שאקסיונוב התכוון לַלֶקַח שאני מפיק מספרו. בעיניו, ועל פי צורכי זמנו, קרים היתה רק איזמל ערמומי לחיטוט בפצעי המשטר הסובייטי. אני מוצא בו משל על מאווייה של הבורגנות הליברלית ובמיוחד על שקיעת מאווייה. לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה. בְּרָגיל, הבורגנות הזו אינה מהפכנית, לפחות לא במתכוון. היא נכספת אל הנורמליות, היא שונאת רדיקלים ודמגוגים, ורובנו צריכים להיות אסירי תודה לה על כך. לרוע המזל, כאשר כיסופיה אל הנורמליוּת אינם נענים, או אינם נענים במהירות מספקת, או אינם נענים בִּמלואם, מתפתח והולך אצלה ניהיליזם שקט.

מאחר שהיא רציונלית, היא יודעת שהכול יחסי, ואין אמִתות מוחלטות. ומאחר שהכול יחסי, אנשים רציניים אינם צריכים להגן על מיתוסים, על תעתועי הדמיון המכוּוָנים או המקריים, המצמיחים זהות לאומית.

"קהילות מדומות", קרא פעם ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון לנסיונות לכונן זהויות לאומיות, ושינה מאז ללא הַכֵּר את צורת המחשבה של אנשים רציניים ואת סגנון דיבורם.

המו"ל של 'הארץ', עמוס שוקן, קרא זה לא כבר להיפטר מאחד הסמלים החשובים ביותר של הקהילה המדומה. הוא הציע לקבוע תאריך יעד קרוב להחלפת ההמנון הלאומי: יום העצמאות ה-60. אני ממכבדיו של מר שוקן וּמִמוקיריו, לא רק מפני שפעם עבדתי בשבילו. אני חושב שהתרבות הישראלית כולה חייבת לו תודה, מפני שבמידה רבה בזכותו 'הארץ' עדיין קיים. חיים בר-און המנוח, האיש שהקים את 'גלובס' והפיח בו רוח חיים, אמר לי פעם, כמעט בנזיפה, ש"'הארץ' הוא עתון קדוש". מנהלי 'גלובס' אולי יסתייגו מן המלים האלה, בימים שבהם ניטשת מלחמת חורמה על הבכורה בעתונות הפיננסית. אינני בטוח ש'הארץ' קדוש, אבל אני נוטה להאמין שבלעדיו לא היתה בישראל דעת קהל ליברלית ושוחרת זכויות אדם.

אינני בטוח, לעומת זאת, שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לעמוס שוקן על הרגע הניהיליסטי הלא-מלומד, שהניב את רשימתו נגד ההמנון. ראוי בהחלט להערצה רצונו להגביר את מידת הזדהותם של האזרחים הערביים עם המדינה. אבל הוא מוכרח לדעת שביטול ההמנון הלאומי יחליש את מידת הזדהותם של הרבה אזרחים יהודיים עם המדינה, ובוודאי של המוני יהודים בכל העולם. יהודים אמריקנים שאינם יודעים אף מלה אחת בעברית, וצריכים תעתיק לטיני כדי לקרוא, נניח, את ההגדה של פסח, מסוגלים לשיר שתיים או שלוש מלים מן 'התקווה', או לפחות לזמזם אותה.

הוא בוודאי יודע את כל זה, ומפני שהוא יודע הוא מציע, ומפני שהוא מציע הוא מודיע כי אין לו עוד חשק, כי הגיע זמן הוויתור, כי מתקרב והולך "המוות המוזר".

מעשה ב"סיפור לאומי חדש", מעשה בכוּר היתוּך של סיפורים ישנים

מה משונה היה לקרוא את המלצתו של מר שוקן, על יסוד מה שקרא בשבועון 'אקונומיסט', לשוות לעינינו את דרום אפריקה. היא "דוגמה חיובית ליצירת 'סיפור לאומי' חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות [של אחד הצדדים]", כתב.

רבת אירוניה היא הדוגמה הזו, בייחוד בימים האלה, כאשר מִתרבים הסימנים שהמאמץ הדרום אפריקני ליצור "סיפור לאומי חדש" עלה על מסלול הרסני. הרסני, פשוטו כמשמעו, כאשר בפעם הראשונה שלטונות מקומיים באחד החבלים של דרום אפריקה סמכו את ידיהם על הריסת אנדרטה היסטורית של המיעוט האפריקנרי.

קשה לרחוש יותר מדיי אהדה לאפריקנרים, אשר האמינו במשך חצי מאה כי יש להם הזכות האלוהית להנחיל השפלה וייסורים לרוב השחור. אבל לזכותם צריך להגיד שהם ויתרו לבסוף על השלטון מבלי לגרור את דרום אפריקה אל מרחץ דמים. אין לי כאן המקום לתאר את היקף שקיעתם הלאומית. גם מתנגדי אפרטהייד נועזים שביניהם, אנשים שסיכנו את עצמם במאבק לטובת החרות, חושבים שהכתובת נחרטת והולכת על מצבתם של האפריקנרים. אומרים כי פזמון רחוב פופולרי נשמע עכשיו בין השחורים. "כאשר מאנדלה ימות", אומר השיר, "ימותו גם האפריקנרים כזבובים" (באנגלית זה מתחרז).

אני משער שעמוס שוקן לא ידע את זה. אבל אולי אני טועה. אולי הוא דווקא יודע שהאליטה השחורה בדרום אפריקה – הבאה ברובה משבט אפריקני אחד, הקוסה (Xhosa) – רוצה לברוא לאומיות "דרום אפריקנית", שלשונה תהיה אנגלית והליכותיה יהיו עירוניות. בכור ההיתוך הזה לא יהיה עוד צורך לבזבז זמן על הגדרה עצמית, ומסורות אתניות יוגבלו לפולקלור: לריקודים, לתלבושות, למתכוני-בישול.

כשלעצמי אני דווקא תומך בקריאתו של מר שוקן להשיב על כנם שמות גיאוגרפיים ערביים. למען האמת, כדברים האלה ממש כתבתי ב'גלובס' בינואר 2001, ואפשר לחזור ולהיתקל בהם גם באתר הזה. אני חושב שצריך להעניק מקום של כבוד לדמויות מן ההיסטוריה הקדם-ציונית של הארץ. למשל, חיפה צריכה לחוג מדי שנה בשנה את יום ד'אהר אל עומאר, הנסיך הגלילי רב החזון, שבלעדיו העיר לא היתה קיימת. רחוב מרכזי צריך להיקרא על שמו, צריך להנפיק בול דואר לכבודו.

אבל עמוס שוקן אינו עוסק בקטנות האלה. הוא מדבר על ניתוק פתאומי, בה' באייר תשס"ח, של המדינה הישראלית מן העם היהודי. מִמַה נַפשָךְ, אם ההמנון הלאומי מרופף את זיקתו של המיעוט הערבי למדינה וּמגביר את ניכורו, העקיבוּת מחייבת את הֶחָלַת ההיגיון הזה גם על סמלים מנַכּרים אחרים. קודם כול הדגל, הטלית הכחולה-לבנה עם המגן דויד. ואחר כך סמל המדינה, מנורת שבעת הקנים. ואחר כך דיוקנו של הרצל בהיכל הכנסת. ואחר כך שמה של הכנסת, מה פתאום "כנסת"? ואחר כך שמות גיאוגרפיים מַרבֵּי-ניכּוּר כמו תל אביב (הנקראת לא על שם עירו המקראית של יחזקאל הנביא, אלא על שם התרגום העברי המליצי ל'אלטנויילנד' של הרצל).

מאחר שעל עמוס שוקן אי אפשר לפקוד עוון של חוסר היגיון (לא הערה אירונית אלא ציון של כבוד), אני חושב שאפשר להניח כי לשם בדיוק, או לשם בערך, הוא רוצה להגיע.

והשאלה הצריכה להישאל עכשיו ברצינות היא לא אם כדאי לבטל את המנוי על 'הארץ' (תשובה: לא, בהחלט לא), אלא אם הרהורי עמוס שוקן בערב יום העצמאות הם הרהורי לבו בלבד, חלק מסגנון האיפכא מסתברא שעבר מסב לאב, ומאב לבן. אני נוטה להאמין שלא. אני חושב שהוא משקף את עייפותם הגוברת של אנשים הקוראים את 'הארץ', ועוד יותר מזה של אנשים המפרסמים מודעות ב'הארץ'. הם נכספים אל הנורמליות, הם קיוו למצוא אותה באמצעים אחרים. הם לא מצאו. הם מוכנים לעשות ויתור היסטורי, אולי ויתור על עצם ההיסטוריה.

הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך?

לפני שאני מלביש את עמוס שוקן בבגדי אנדריי לוצ'ניקוב ומכפתר את מקטורנו, רק הערה קטנה אחת: ההמנון הלאומי יכול להישאר. הצרפתים שרים בהתלהבות ניכרת מארש מלחמה נואל למדי מסוף המאה ה-18, הכולל הבטחות לשפוך את דמם של אויבים עריצים. אפילו המועמדת הסוציאליסטית לנשיאות חזרה וקראה למשתתפים בעצרותיה להזדקף על רגליהם ולשיר אותו. והאנגלים שרים המנון כנסייתי אנגליקני, הכולל קריאה לאלוהים לנצור את המלך/מלכה, אף על פי שרוב האנגלים אינם מאמינים עוד באלוהים. ההמנון האמריקני הוא שיר התרסה נגד הבריטים ממלחמת 1812 עם מנגינה בלתי אפשרית.

המנונים יכולים להיות ארכאיים. הארכאיות שלהם מעניקה להם אפילו נופך של נעימות. אנשים שרים אותם שלא על מנת להסכים עם תוכנם, אלא שעל מנת להיזכר. ולא מוכרחים לשיר, אם לא רוצים. אפשר לזמזם, ואפשר רק לכבד בשתיקה. אפשר אפילו להוסיף שני בתים בערבית, ולהזכיר בהם את ד'אהר אל עומאר.

האם רשימתו של עמוס שוקן היתה הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך? אני חושב שכל שלוש האפשרויות מתקיימות בה. זה חינהּ וזה ייתוּרָהּ.

 

 

מדינה רוסית לא-קומוניסטית אמנם התקיימה בחצי-האי קרים במשך כמה חודשים בשלהי מלחמת האזרחים. צרפת אפילו העניקה לה הכרה רשמית, ונציגיה הדיפלומטיים תוארו כשליחיה של "ממשלת רוסיה הדרומית".בקטע שלמעלה (מעשה סריקותיי להתפאר), ה'ניו יורק טיימס' מודיע (16 ביוני 1920), על הצלחותיו הצבאיות של שליט המדינה, הבארון וְראנגֶל (בצילום נפרד, משמאל), גנרל לשעבר בצבא הצאר, צאצא של משפחת אצולה שוודית. אלה היו הצלחות קצרות מועד, אף כי העתונות המערבית הפריזה מאוד בתיאורן.

המשטר הבולשביקי העמיד את מדינת קרים בראש הרשימה של אויבי המהפכה. הכּרזה המשועתקת למעלה מזהירה ללא עודף ניואנסים, "וראנגל בא" — וראנגל הוא הקינג-קונג ארך הציפורניים וּרחב המלתעות — וּמעוררת את "הפרולטארים" להתנגד לו. מי שבאמת היו צריכים להיאחז חרדה מפני 'הבארון השחור' היו היהודים, קרבנות תכופים של מעשי טבח ברוטליים מצד הקוזאקים של הצבא הלבן.

 

 

 

ה'ניו יורק טיימס' חזר והודיע לקוראיו בהתלהבות ניכרת על הצלחותיו של הבארון. בהתחשב בחרדה הכללית שאחזה אז את הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות הבולשביזם, אפשר להבין מדוע העתון רצה להאמין שווראנגל יציל את הציוויליזציה. אפםשר להבין פחות מדוע היה עליו לעורר רושם כל כך מופרך אצל קוראיו. הנה בכותרת למעלה, "וראנגל — תקוותם החדשה של נֶאֶמני רוסיה". הכותרת הזו, 25 ביולי 1920, מוסיפה כי "הצלחותיו ומדיניותו המרחיקה ראות מתחילות להרשים את המשקיפים" בוושינגטון. הרושם לא האריך ימים, כפי שמראה הכותרת שלמטה: וראנגל המוּכֶּה נמלט מקרים על סיפונה של אניית מלחמה רוסית, ופאניקה מתפשטת בין אחרוני הלבנים בעיר הנמל סבאסטופול. בתוך כמה ימים תסתיים מלחמת האזרחים האיומה של רוסיה 

 

 

"שירת פִּירִיקוֹפּ" התפרסמה במוסקבה בשנים הראשונות של המשטר הסובייטי, לציין את יום הנצחון על הלבנים. פיריקופ שולטת על מצר היבשה שחיבר את קרים עם שאר רוסיה (כיום, שאר אוקראינה). ראו-נא את השרוול הצר במפה שלמטה. בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של ואסילי אקסיונוב, מצב הצבירה של פיריקופ משתנה: במקום יבשה סולידית היא נתיב מים בוגדניים, הקופאים למראית עין בבוא החורף. הצבא הסובייטי מתפתה לחצות, אבל קברניט של אניית מלחמה בריטית חומד לו לצון, ומפגיז את הקרח מסיבות לא-אידיאולוגיות בהחלט. הבולשביקים טובעים בים על סוסיהם ועל רכבם. בקרים העצמאית של אקסיונוב ייקרא יום מיוחד על שמו של הקפטן, שבעצם היה קצת שתוי כאשר הפגיז

חופי קרים בּמציאוּת (מימין) וחופי קרים בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של אקסיונוב (משמאל). אם נדמה למתבוננת שהיא כבר ראתה את קו החוף הזה, אין היא אלא צודקת. זה קו החוף של מנהטן. מנהטן על הים השחור מופיעה על תקליטור שֶמַע של 'האי קרים' ברוסית, שאפשר לרכוש על הרשת ב-237 רובל, אם כי אני מנחש שאם המתעניין מתגורר בשדרות, אפשר להזמין עותק חינם מן האוליגרך הסמוך

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא"ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.