Archive for the ‘התחיה מדינת הלאום?’ Category

אם תרצו הרי זו אגדה: השערות על הניהיליזם השקט של הבורגנות הליברלית, על עייפוּתה ועל טיוֹטוֹתֶיהָ

שבת, מאי 12th, 2007

 מה קורה כשהיא מתעייפת מן המאמץ להגיע אל הנורמליות? היא מוכנה לוותר, גם על המנונים לאומיים. אנדריי לוצ’ניקוב כבר ניסה. “בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים”, אמר לו הבמאי ההוליוודי. לאחר העייפוּת מתחיל גם המוות המוּזָר 

 

 

 

גירסה מורחבת במקצת של רשימתי המקורית

 

ב-1935, העתונאי הבריטי-אמריקני ג’ורג’ דיינג’רפילד ניסה לפענח את סוד התמוטטותה וכמעט-מותה של מפלגת שלטון עתירת-כוח ורבת השפעה. לספרו הוא קרא ‘מותה המוזר של אנגליה הליברלית’. בחירתו העניקה אחר כך השראה למפענחי מוות אחרים, ‘מותה המוזר של בריטניה המוּסָרית’, ‘מותה המוזר של אמריקה הליברלית’, ‘מותה המוזר של הקיסרות הסובייטית’ וכן הלאה. (אגב, ‘מותה המוזר של אנגליה הליברלית’ הוא כיום שמה של להקת רוק אנגלית לא רעה).

מותן המוזר של חברה, של תרבות, של אידיאולוגיה הוא בדיוק זה, “מוזר”, בייחוד כשהוא מתרחש בשיא כוחן, או סמוך לשיאן. מה קורה להן פתאום? התשובה המיידית היא, כמובן, ששום דבר אינו קורה פתאום. רק נדמה לנו שהוא קורה פתאום. לאחר מעשה מתברר לנו בהחלט מדוע המוות היה בלתי נמנע. חוץ מזה שאולי דווקא היה לא בלתי נמנע, וּבִלבד שהאינטליגנציה לא היתה מוותרת, ולמעמד הבינוני לא היה נגמר החשק.

ויתור, אני אומר, חשק. לא בגידה. הנסיון לפענח את המוות צריך לעסוק בתרבות, בחברה, בפסיכולוגיה. אין בו מקום לאיפיונים פתולוגיים. שמעתי זה לא כבר את מירון בנבנשתי, כאן בוושינגטון, חוזר ומבטיח למאזיניו, “אני אינני בוגד”.

זה לא היה בדיוק הקהל הנכון, מפני שידיעות השומעים לא כללו דַקויות של רטוריקה ישראלית — אבל זו היתה נהמת לבו של ד”ר בנבנשתי, שכל כך הרבה עלילות שווא הועללו עליו ועל מניעיו.

הוא איננו בוגד, אף על פי שהוא חושב שמדינת לאום יהודית היא אחיזת עיניים ואין בה עוד צורך. אדרבא, מותר בהחלט לקבל את טענתו שהוא פטריוט מובהק, אוהב עמו וארצו. אהבתו לשכניו אינה יכולה להיזקף אלא לזכותו. הוא מאמין שאין אקט לויאלי יותר מהודעתו שאבד הכֶּלַח על הציונות. אולי זה אפילו האקט הציוני האחרון, בחזקת “אם תרצו או לא תרצו, הרי זו אגדה”.

במובן הזה, ד”ר בנבנשתי אינו שונה הרבה מאנדריי לוצ’ניקוב.

שַווּ בנפשכם שֶלַחֲצי האי קרים לא היה שרווּל


בפוטומונטאז’ הזה, אקסיונוב משקיף על כריכת ספרו ‘אוסטרוב קרים’ (‘האי קרים’). על הכריכה, אניות מלחמה סובייטיות מגיחות מן האופק — ו’קן הסנונית’, הטירה הפסאודו-גותית על צוק אורורה סמוך ליאלטה, עומד ליפול.

 

אני חושש ששמו של לוצ’ניקוב אינו ידוע לישראלים. הוא פרי דמיונו של ואסילי אַקְסְיוֹנוֹב, הסופר הרוסי. גם אקסיונוב כמעט אינו ידוע לישראלים. קצת משונה, בהתחשב בזה שסופרים רוסיים מודרניים מתורגמים לא פעם לעברית עוד לפני שהם מתורגמים לרוב הלשונות האחרות. על פי קטלוג בית הספרים הלאומי, רק שניים מספריו התפרסמו בארץ, לפני ארבעים שנה ויותר. הוא היה מן הסאטיריקונים הנועזים של סוף העידן הסובייטי, עד שנמאס על זקני הקרמלין, ושוּלַח לכל הרוחות (למזלו, רוחות גלותו נשבו בקאמפוס הנעים של קולג’ לנשים ליד בולטימור, מרילנד).

אין כנראה ספר יותר ביש-מזל מזה שאקסיונוב הגולה פירסם בתחילת שנות ה-80. שמו היה ‘האי קרים’, להבדיל מחצי האי קרים, או בעצם לא כל כך להבדיל. אקסיונוב הכניס תיקון קל לגיאולוגיה של הים השחור: הוא ניתק את חצי האי קרים מאירופה. שַווּ בנפשכם שבמקום השרוול הדקיק המחבר את קרים ליבשת היו שם ששים קילומטר של מים. זה היה יכול לקרות, ומי יודע, אפשר שזה אמנם יקרה בתוך מאתיים או שלוש מאות שנה של קרחונים נמסים.

התיקון הגיאולוגי הֵקֵל על אקסיונוב לשַבּש את המהלך הַתַקין של ההיסטוריה. בהיסטוריה העובדתית, חצי האי קרים היה השלל הטריטוריאלי האחרון שנפל בידי הבולשביקים, בסוף מלחמת האזרחים הרוסית, ב-1921. בהיסטוריה העובדתית, אויבי הבולשביקים, אשר כּוּנוּ “המשמרות הלבנים”, נמלטו על נפשם (150,000 פונו לאיסטנבול, ונפוצו בכל רחבי העולם). בַּמציאוּת ההיפך-עובדתית של אקסיונוב, הבולשביקים אינם מצליחים לחצות את המצרים, והלבָנים מכוננים מדינה רוסית קטנה. מייסדיה מניחים, או מעמידים פנים שהם מניחים, כי קרים תהיה קרש קפיצה, והם ייכנסו בבוא היום אל מוסקבה עטורי נצחון.

“האי קרים” מתחיל כדיקטטורה אישית, אבל מתפתח בהדרגה לדמוקרטיה ליברלית וקפיטליסטית, משגשגת ופלורליסטית, הדומה במידה חשודה לטייוואן. גם שם, בירכתי ים סין הדרומי, המנוּצחים במלחמת האזרחים נמלטו מֵעֵבֶר לַמְצָרים, וידם של הקומוניסטים הלא-אמפיביים קצרה מלהגיע אליהם. מדינתם התחפשה ל”סין האמתית”, והיתה במשך שלושים שנה דיקטטורה צבאית מרושעת. לימים היא נֶעֶשתה פנינה של יצירה תעשייתית וטכנולוגית וּפיתחה דמוקרטיה רעשנית, המראה לסינים שביבשת מה הם היו יכולים להיות, אולי.

מדוע איפוא לא היה ספר יותר ביש מזל מן ‘האי קרים’? מפני שההיסטוריה העובדתית הפכה את ההיסטוריה ההיפך-עובדתית למיותרת. הדיקטטורה הסובייטית התמוטטה במהירות, והסאטירה השנונה של אקסיונוב איבדה את טעמה. ‘האי קרים’ נגוז אל חנויות של ספרים משומשים. כשלעצמי עדיין לא פגשתי אדם אחד – רוסי, או היסטוריון של רוסיה, או חובב היסטוריה רוסית – שקרא את הספר, או יודע את פרטיו.

“אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית”

אינני יודע מה בדיוק עורר בי השתוקקות פתאומית לקרוא אותו, בערך לפני חצי שנה. מצאתי את עצמי מתעניין פחות בדיוקנאות השנונים של הדינוזאורים הסובייטיים המפוחלצים, והרבה יותר בדינאמיקה המשונה של מדינת קרים. יש בה אוטוסטרדות ממודרגות, מגרדי שחקים דמויי סיגר, מכוניות מעולות מתוצרת עצמית, נמלי ים ואויר, בליל של לשונות, תקשורת פלורליסטית עד כאב. יש בה אפילו רשת טלויזיה דמוית סי.אן.אן, המעבירה הכול בשידור חי, פשוט הכול, כולל את המאורעות שעדיין לא קרו. (אקסיונוב השלים את כתיבת הספר עוד לפני שסי.אן.אן האמתית עלתה לאויר בפעם הראשונה.)

גיבור הספר הוא עורך עתון בתחילת גיל העמידה, כריזמטי, אתלטי, רב כשרונות, רב נשים. שמו של אנדריי לוצ’ניקוב הולך לפניו בכל העולם. עתונו נקרא בכל עיר בירה חשובה. לוצ’ניקוב מצליח בכל מה שהוא נוגע, כמעט כלאחר יד. ואף על פי שהספר מתרחש בערך ששים שנה לאחר מלחמת האזרחים, ואף על פי שלוצ’ניקוב הוא אזרח העולם, נפשו קשורה בעבותות של אהבה למולדת הרוסית.

לוצ’ניקוב הופך את עתונו לשופרה של תנועה פוליטית חדשה, הנקראת “הגורל המשותף”. היא רוצה להחזיר את האי קרים אל חיקה של רוסיה. הוא מכנס את הרהוריו הפטריוטיים בספר, והספר הופך לרב-מכר נצחי בריביירה המפונקת של ים אזוב.

הזמן אינו עומד מִלֶכֶת במדינת קרים. בליל הלשונות והתרבויות והרב-קיום (בין רוסים לבנים לטאטארים מוסלמים, בין מהגרים אנגליים ללוחמים קוזאקים) מניב כל מיני תופעות ורצונות, כולל תנועה למען יצירת לאום חדש, אשר קרים תהיה מולדתו היחידה, ושעטנז של רוסית-טורקית-אנגלית יהיה לשונו. אבל אף אחד מן הרצונות האלה אינו עומד בפני רצונו של לוצ’ניקוב.

במאי הוליוודי מפורסם נתקל בלוצ’ניקוב בשדרה בפאריס, ואומר לו על חזון ההתאבדות בחיקה של אמא רוסיה הטוטליטרית

לנו זה נשמע כמו צירוף של שחיקה מוסרית ושל יצר התאבדות – אבל כל זה מסתדר למופת בספרך! בראבו, אנדריי! כשרונותיך המיסטיים אינם נופלים מכשרונותיך העתונאיים. אכן, הזרע הטאטארי פעל את פעולתו על האריסטוקרטיה הרוסית! אבל רק דבר אחד הייתי רוצה שתגיד לי. הרעיון של איחוד מחדש, הרעיון של מסירת קרים למוסקבה על מגש של כסף – האם אתה מתכוון ברצינות?

התשובה ניתנת על פני 300 העמודים הבאים: הוא, לוצ’ניקוב, המו”ל, העורך, העתונאי, איש העסקים, המיסטיקון, הוא מתכוון לכל מלה. הוא מכיר יפה את המציאוּת הסובייטית, הוא נוסע לברית המועצות פעם אחר פעם, הוא כותב עליה בעתונו. אף על פי כן הוא להוט להיבָּלע במֵעֵיהָ.

הנְגיף הפוליטי של לוצ’ניקוב מתפשט במהירות בלתי מובנת. מִגזר אחר מִגזר של החברה הקרימית נופל בשִביו של החזון. יַזָמים פרטיים מנחמים זה את זה שגם במדינה קומוניסטית שונאת-יוזמות פרטיות, כשרונות הניהול שלהם יהיו נחוצים. עתונאים, הרגילים להגיד את ההיפך, מוכנים להקריב את חירותם לטובת קוֹנפוֹרמִיוּת עריצה, וּבלבד שהיא תהיה “רוסית”. אפילו הקוזאקים שוחרי החירות, אפילו הנסיכים הטאטאריים מתרפקים על “הגורל המשותף”, שכמובן אין בו שום דבר משותף, אלא הוא תנובתם המשותפת של עייפות החומר ושל שיעמום אינטלקטואלי ושל שִכחה היסטורית ושל אופנתיות סאלונית.

וּבבִחירות דמוקרטיות בהחלט, מדינת קרים מחליטה לחדול, בדרכי שלום.

לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה

יהי נא הטור הזה יומן הקריאה הראשון והאחרון שלי: מוּעקה איומה התפשטה בלבי בהתקרב הספר אל סיומו. מה מאוד רציתי שמשהו יקרה כדי שקרים תינצל מידי עצמה. היא אינה ניצֶלֶת, סליחה שאני מגַלֶה את הסוף. לוצ’ניקוב מנצח, ומייד, פשוט תיכף ומייד הוא מבין שהוא הפסיד. בנו הצעיר מצליח להימלט בסירת אגוז אל חופי טורקיה, בשעה שטנקים סובייטיים דורסים את חרותה של קרים.

אני אינני מעמיד פנים שאקסיונוב התכוון לַלֶקַח שאני מפיק מספרו. בעיניו, ועל פי צורכי זמנו, קרים היתה רק איזמל ערמומי לחיטוט בפצעי המשטר הסובייטי. אני מוצא בו משל על מאווייה של הבורגנות הליברלית ובמיוחד על שקיעת מאווייה. לוקח לה זמן, לבורגנות, עד שההווה מתחיל להימאס עליה. בְּרָגיל, הבורגנות הזו אינה מהפכנית, לפחות לא במתכוון. היא נכספת אל הנורמליות, היא שונאת רדיקלים ודמגוגים, ורובנו צריכים להיות אסירי תודה לה על כך. לרוע המזל, כאשר כיסופיה אל הנורמליוּת אינם נענים, או אינם נענים במהירות מספקת, או אינם נענים בִּמלואם, מתפתח והולך אצלה ניהיליזם שקט.

מאחר שהיא רציונלית, היא יודעת שהכול יחסי, ואין אמִתות מוחלטות. ומאחר שהכול יחסי, אנשים רציניים אינם צריכים להגן על מיתוסים, על תעתועי הדמיון המכוּוָנים או המקריים, המצמיחים זהות לאומית.

“קהילות מדומות”, קרא פעם ההיסטוריון בנדיקט אנדרסון לנסיונות לכונן זהויות לאומיות, ושינה מאז ללא הַכֵּר את צורת המחשבה של אנשים רציניים ואת סגנון דיבורם.

המו”ל של ‘הארץ’, עמוס שוקן, קרא זה לא כבר להיפטר מאחד הסמלים החשובים ביותר של הקהילה המדומה. הוא הציע לקבוע תאריך יעד קרוב להחלפת ההמנון הלאומי: יום העצמאות ה-60. אני ממכבדיו של מר שוקן וּמִמוקיריו, לא רק מפני שפעם עבדתי בשבילו. אני חושב שהתרבות הישראלית כולה חייבת לו תודה, מפני שבמידה רבה בזכותו ‘הארץ’ עדיין קיים. חיים בר-און המנוח, האיש שהקים את ‘גלובס’ והפיח בו רוח חיים, אמר לי פעם, כמעט בנזיפה, ש”‘הארץ’ הוא עתון קדוש”. מנהלי ‘גלובס’ אולי יסתייגו מן המלים האלה, בימים שבהם ניטשת מלחמת חורמה על הבכורה בעתונות הפיננסית. אינני בטוח ש’הארץ’ קדוש, אבל אני נוטה להאמין שבלעדיו לא היתה בישראל דעת קהל ליברלית ושוחרת זכויות אדם.

אינני בטוח, לעומת זאת, שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לעמוס שוקן על הרגע הניהיליסטי הלא-מלומד, שהניב את רשימתו נגד ההמנון. ראוי בהחלט להערצה רצונו להגביר את מידת הזדהותם של האזרחים הערביים עם המדינה. אבל הוא מוכרח לדעת שביטול ההמנון הלאומי יחליש את מידת הזדהותם של הרבה אזרחים יהודיים עם המדינה, ובוודאי של המוני יהודים בכל העולם. יהודים אמריקנים שאינם יודעים אף מלה אחת בעברית, וצריכים תעתיק לטיני כדי לקרוא, נניח, את ההגדה של פסח, מסוגלים לשיר שתיים או שלוש מלים מן ‘התקווה’, או לפחות לזמזם אותה.

הוא בוודאי יודע את כל זה, ומפני שהוא יודע הוא מציע, ומפני שהוא מציע הוא מודיע כי אין לו עוד חשק, כי הגיע זמן הוויתור, כי מתקרב והולך “המוות המוזר”.

מעשה ב”סיפור לאומי חדש”, מעשה בכוּר היתוּך של סיפורים ישנים

מה משונה היה לקרוא את המלצתו של מר שוקן, על יסוד מה שקרא בשבועון ‘אקונומיסט’, לשוות לעינינו את דרום אפריקה. היא “דוגמה חיובית ליצירת ‘סיפור לאומי’ חדש, שאינו כבול על ידי אידיאולוגיות נוקשות [של אחד הצדדים]”, כתב.

רבת אירוניה היא הדוגמה הזו, בייחוד בימים האלה, כאשר מִתרבים הסימנים שהמאמץ הדרום אפריקני ליצור “סיפור לאומי חדש” עלה על מסלול הרסני. הרסני, פשוטו כמשמעו, כאשר בפעם הראשונה שלטונות מקומיים באחד החבלים של דרום אפריקה סמכו את ידיהם על הריסת אנדרטה היסטורית של המיעוט האפריקנרי.

קשה לרחוש יותר מדיי אהדה לאפריקנרים, אשר האמינו במשך חצי מאה כי יש להם הזכות האלוהית להנחיל השפלה וייסורים לרוב השחור. אבל לזכותם צריך להגיד שהם ויתרו לבסוף על השלטון מבלי לגרור את דרום אפריקה אל מרחץ דמים. אין לי כאן המקום לתאר את היקף שקיעתם הלאומית. גם מתנגדי אפרטהייד נועזים שביניהם, אנשים שסיכנו את עצמם במאבק לטובת החרות, חושבים שהכתובת נחרטת והולכת על מצבתם של האפריקנרים. אומרים כי פזמון רחוב פופולרי נשמע עכשיו בין השחורים. “כאשר מאנדלה ימות”, אומר השיר, “ימותו גם האפריקנרים כזבובים” (באנגלית זה מתחרז).

אני משער שעמוס שוקן לא ידע את זה. אבל אולי אני טועה. אולי הוא דווקא יודע שהאליטה השחורה בדרום אפריקה – הבאה ברובה משבט אפריקני אחד, הקוסה (Xhosa) – רוצה לברוא לאומיות “דרום אפריקנית”, שלשונה תהיה אנגלית והליכותיה יהיו עירוניות. בכור ההיתוך הזה לא יהיה עוד צורך לבזבז זמן על הגדרה עצמית, ומסורות אתניות יוגבלו לפולקלור: לריקודים, לתלבושות, למתכוני-בישול.

כשלעצמי אני דווקא תומך בקריאתו של מר שוקן להשיב על כנם שמות גיאוגרפיים ערביים. למען האמת, כדברים האלה ממש כתבתי ב’גלובס’ בינואר 2001, ואפשר לחזור ולהיתקל בהם גם באתר הזה. אני חושב שצריך להעניק מקום של כבוד לדמויות מן ההיסטוריה הקדם-ציונית של הארץ. למשל, חיפה צריכה לחוג מדי שנה בשנה את יום ד’אהר אל עומאר, הנסיך הגלילי רב החזון, שבלעדיו העיר לא היתה קיימת. רחוב מרכזי צריך להיקרא על שמו, צריך להנפיק בול דואר לכבודו.

אבל עמוס שוקן אינו עוסק בקטנות האלה. הוא מדבר על ניתוק פתאומי, בה’ באייר תשס”ח, של המדינה הישראלית מן העם היהודי. מִמַה נַפשָךְ, אם ההמנון הלאומי מרופף את זיקתו של המיעוט הערבי למדינה וּמגביר את ניכורו, העקיבוּת מחייבת את הֶחָלַת ההיגיון הזה גם על סמלים מנַכּרים אחרים. קודם כול הדגל, הטלית הכחולה-לבנה עם המגן דויד. ואחר כך סמל המדינה, מנורת שבעת הקנים. ואחר כך דיוקנו של הרצל בהיכל הכנסת. ואחר כך שמה של הכנסת, מה פתאום “כנסת”? ואחר כך שמות גיאוגרפיים מַרבֵּי-ניכּוּר כמו תל אביב (הנקראת לא על שם עירו המקראית של יחזקאל הנביא, אלא על שם התרגום העברי המליצי ל’אלטנויילנד’ של הרצל).

מאחר שעל עמוס שוקן אי אפשר לפקוד עוון של חוסר היגיון (לא הערה אירונית אלא ציון של כבוד), אני חושב שאפשר להניח כי לשם בדיוק, או לשם בערך, הוא רוצה להגיע.

והשאלה הצריכה להישאל עכשיו ברצינות היא לא אם כדאי לבטל את המנוי על ‘הארץ’ (תשובה: לא, בהחלט לא), אלא אם הרהורי עמוס שוקן בערב יום העצמאות הם הרהורי לבו בלבד, חלק מסגנון האיפכא מסתברא שעבר מסב לאב, ומאב לבן. אני נוטה להאמין שלא. אני חושב שהוא משקף את עייפותם הגוברת של אנשים הקוראים את ‘הארץ’, ועוד יותר מזה של אנשים המפרסמים מודעות ב’הארץ’. הם נכספים אל הנורמליות, הם קיוו למצוא אותה באמצעים אחרים. הם לא מצאו. הם מוכנים לעשות ויתור היסטורי, אולי ויתור על עצם ההיסטוריה.

הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך?

לפני שאני מלביש את עמוס שוקן בבגדי אנדריי לוצ’ניקוב ומכפתר את מקטורנו, רק הערה קטנה אחת: ההמנון הלאומי יכול להישאר. הצרפתים שרים בהתלהבות ניכרת מארש מלחמה נואל למדי מסוף המאה ה-18, הכולל הבטחות לשפוך את דמם של אויבים עריצים. אפילו המועמדת הסוציאליסטית לנשיאות חזרה וקראה למשתתפים בעצרותיה להזדקף על רגליהם ולשיר אותו. והאנגלים שרים המנון כנסייתי אנגליקני, הכולל קריאה לאלוהים לנצור את המלך/מלכה, אף על פי שרוב האנגלים אינם מאמינים עוד באלוהים. ההמנון האמריקני הוא שיר התרסה נגד הבריטים ממלחמת 1812 עם מנגינה בלתי אפשרית.

המנונים יכולים להיות ארכאיים. הארכאיות שלהם מעניקה להם אפילו נופך של נעימות. אנשים שרים אותם שלא על מנת להסכים עם תוכנם, אלא שעל מנת להיזכר. ולא מוכרחים לשיר, אם לא רוצים. אפשר לזמזם, ואפשר רק לכבד בשתיקה. אפשר אפילו להוסיף שני בתים בערבית, ולהזכיר בהם את ד’אהר אל עומאר.

האם רשימתו של עמוס שוקן היתה הקנטה? כיעכוע גרון? טיוטה שהתחננה לעורך? אני חושב שכל שלוש האפשרויות מתקיימות בה. זה חינהּ וזה ייתוּרָהּ.

 

 

מדינה רוסית לא-קומוניסטית אמנם התקיימה בחצי-האי קרים במשך כמה חודשים בשלהי מלחמת האזרחים. צרפת אפילו העניקה לה הכרה רשמית, ונציגיה הדיפלומטיים תוארו כשליחיה של “ממשלת רוסיה הדרומית”.בקטע שלמעלה (מעשה סריקותיי להתפאר), ה’ניו יורק טיימס’ מודיע (16 ביוני 1920), על הצלחותיו הצבאיות של שליט המדינה, הבארון וְראנגֶל (בצילום נפרד, משמאל), גנרל לשעבר בצבא הצאר, צאצא של משפחת אצולה שוודית. אלה היו הצלחות קצרות מועד, אף כי העתונות המערבית הפריזה מאוד בתיאורן.

המשטר הבולשביקי העמיד את מדינת קרים בראש הרשימה של אויבי המהפכה. הכּרזה המשועתקת למעלה מזהירה ללא עודף ניואנסים, “וראנגל בא” — וראנגל הוא הקינג-קונג ארך הציפורניים וּרחב המלתעות — וּמעוררת את “הפרולטארים” להתנגד לו. מי שבאמת היו צריכים להיאחז חרדה מפני ‘הבארון השחור’ היו היהודים, קרבנות תכופים של מעשי טבח ברוטליים מצד הקוזאקים של הצבא הלבן.

 

 

 

ה’ניו יורק טיימס’ חזר והודיע לקוראיו בהתלהבות ניכרת על הצלחותיו של הבארון. בהתחשב בחרדה הכללית שאחזה אז את הדמוקרטיות המערביות מפני התפשטות הבולשביזם, אפשר להבין מדוע העתון רצה להאמין שווראנגל יציל את הציוויליזציה. אפםשר להבין פחות מדוע היה עליו לעורר רושם כל כך מופרך אצל קוראיו. הנה בכותרת למעלה, “וראנגל — תקוותם החדשה של נֶאֶמני רוסיה”. הכותרת הזו, 25 ביולי 1920, מוסיפה כי “הצלחותיו ומדיניותו המרחיקה ראות מתחילות להרשים את המשקיפים” בוושינגטון. הרושם לא האריך ימים, כפי שמראה הכותרת שלמטה: וראנגל המוּכֶּה נמלט מקרים על סיפונה של אניית מלחמה רוסית, ופאניקה מתפשטת בין אחרוני הלבנים בעיר הנמל סבאסטופול. בתוך כמה ימים תסתיים מלחמת האזרחים האיומה של רוסיה 

 

 

“שירת פִּירִיקוֹפּ” התפרסמה במוסקבה בשנים הראשונות של המשטר הסובייטי, לציין את יום הנצחון על הלבנים. פיריקופ שולטת על מצר היבשה שחיבר את קרים עם שאר רוסיה (כיום, שאר אוקראינה). ראו-נא את השרוול הצר במפה שלמטה. בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של ואסילי אקסיונוב, מצב הצבירה של פיריקופ משתנה: במקום יבשה סולידית היא נתיב מים בוגדניים, הקופאים למראית עין בבוא החורף. הצבא הסובייטי מתפתה לחצות, אבל קברניט של אניית מלחמה בריטית חומד לו לצון, ומפגיז את הקרח מסיבות לא-אידיאולוגיות בהחלט. הבולשביקים טובעים בים על סוסיהם ועל רכבם. בקרים העצמאית של אקסיונוב ייקרא יום מיוחד על שמו של הקפטן, שבעצם היה קצת שתוי כאשר הפגיז

חופי קרים בּמציאוּת (מימין) וחופי קרים בהיסטוריה ההיפך-עובדתית של אקסיונוב (משמאל). אם נדמה למתבוננת שהיא כבר ראתה את קו החוף הזה, אין היא אלא צודקת. זה קו החוף של מנהטן. מנהטן על הים השחור מופיעה על תקליטור שֶמַע של ‘האי קרים’ ברוסית, שאפשר לרכוש על הרשת ב-237 רובל, אם כי אני מנחש שאם המתעניין מתגורר בשדרות, אפשר להזמין עותק חינם מן האוליגרך הסמוך

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

האמא הפולניה מדברת אל ערביי ישראל

יום שישי, מרץ 17th, 2006

בתחילת החודש, כאשר ג’ורג’ בוש עמד להגיע להודו, אולי מאה אלף בני אדם נֶאֶספוּ בדלהי הבירה להפגין נגדו. על פי הדיווחים, וגם על פי הצילומים, נראה שהרוב הגדול של המוחים היו מוסלמים.

אני מודה שהופתעתי. אילו הייתי צריך לנחש מה תהיה עמדתם הפומבית של המוסלמים בהודו בעניין הזה הייתי נוטה להאמין שהם יעדיפו שתיקה על פני מחאה, או לפחות יהיו סובטיליים יותר ממה שרמזה לשון הכְּרָזוֹת בהפגנה. סוף סוף המוסלמים בהודו הם מיעוט, ומיעוטים מצוּוים בזהירות, בייחוד כאשר ההיסטוריה של יחסיהם עם הרוב ההינדואי כל כך מסובכת (וכל כך עקובה מדם).

המיעוט המוסלמי בהודו איננו בדיוק מיעוט במובן הרגיל. יש בערך 140 מיליון מוסלמים בהודו – יותר ממספרם בפקיסטן ובבנגלאדש, שתי המדינות שֶנקרעו מן הראג’ הבריטי, כדי להעניק הגדרה עצמית למוסלמים של תת-היבשת. בעוד שבפקיסטן לא נשארו אלא קומץ הינדוּ, והיא ארץ חד-דתית, הנה הודו היא אוקיאנוס מעורר השתאות של דתות, של לאומים ושל לשונות.

 

ממראות ההפגנה הענקית נגד הנשיא בוש בדלהי, שרוב משתתפיה היו מוסלמים. הצילום הזה הופיע ב-2 במארס בעמודו הראשון של העתון ‘דאלאס מורנינג ניוז’

 

האם מוסלמי בהודו צריך להיות שונה ממוסלמי בפקיסטן? האם הוא רוצה להיות שונה? האם הוא יכול להיות שונה? אני חושב שֶכּן. אני גם חושב שהמוסלמים ההודיים אמנם שונים. צמחה מתוכם שכבה ניכרת של אנשים, שהם חילונים על פי התנהגותם הציבורית (גם אם הם שומרים מסורת בצִנעַת ביתם או מסגדם), סובלנים וחסידים של פלורליזם. כמובן, למיעוט תמיד קל לתמוך בפלורליזם; הרוב הוא זה הצריך לעמוד במבחן הפלורליזם.

וזה הטעם שהופתעתי מן ההפגנה בדלהי, גם מצד גודלה וגם מצד המיליטנטיות שלה. סוף סוף, לקרוא “בוש הביתה” בשעה שרוב ההינדו מתענגים על תשומת לבו של נשיא ארה”ב, הוא לכל הפחות ביטוי של חוסר טאקט, ואולי גם ביטוי של חוסר לויאליוּת.

רגע אחד, אַתם אומרים, ומפסיקים אותי (בצדק). האם היית משתמש במלים הקשות האלה, “חוסר לויאליות”, גם כלפי מפגינים אנטי-אמריקניים מן ההינדוּ?

אני מודה שלא. אני חושש שמיעוטים, בייחוד באזורי מריבה, נתבעים למידה גדולה יותר של איפּוּק, בייחוד כאשר המדינה שבתוכה הם יושבים היא תוצאה של חלוקה טריטוריאלית, ומדינות אחרות בקעו מן החלוקה, והן נועדו להבטיח את זכויותיהם הקיבוציות של המוסלמים. זה לא קל, בהתחשב בזה שהמוסלמים לא התנדבו להיות מיעוט בהודו. בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להתקוממותם של המוסלמים בהודו נגד שלטון בריטניה. בעקבות דיכוי המרד הודח אחרון הקיסרים המוסלמיים של השושלת המוגאלית, שישב ב’מצודה האדומה’ בלב דלהי.

 

‘המצודה האדומה’ בלב דלהי הישנה, מקום מושבו של אחרון קיסרי השושלת המוגאלית, המוסלמית. בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להדחתו.רוב שְׂכִיוֹת החמדה ההיסטוריות של דלהי נבנו על ידי מוסלמים, או מוקדשות למוסלמים

צילום: יואב קרני

אני מגיע אל עצם העניין: הערבים בישראל. כתבתי כאן בשבוע שעבר בִּגנוּת התנהגותם של כמה ממנהיגי הציבור הערבי – בישופים וחברי כנסת – לאחר הפֶּשַע בכנסיית הבשׂוֹרה. את התמעטות הלויאליות האזרחית שלהם השוויתי עם נִסיוֹן פולין בין שתי מלחמות העולם, שמיעוּטֶיהָ (שלא התנדבו להיות מיעוטיה) פיתחו איבה גלויה לקיומה.

השבוע אמר יוסי ביילין ל’הארץ’, שהוא אינו מפחד מפני המלה ‘אוטונומיה’, “כי אנחנו לא חושבים שיש בקרב ערביי ישראל רצון אמיתי לאוטונומיה”. ומפני שהוא אינו מפחד, הוא תומך ביצירת יסודותיה של אוטונומיה כזאת, כמו מערכת חינוך נפרדת והגברת השימוש בלשון הערבית. אני מציע למעוניין לעיין במצעה של מרצ, על הרשת (נחוצה תוכנת ‘אקרובט’), עמ’ 35-34.

ראיון עם אחמד טיבי, שהתפרסם באותו הגליון של ‘הארץ’, מאַשֵר לכאורה את הערכת ביילין על רצונות הערבים. על השאלה אם הוא תומך ב”פרלמנט לערביי ישראל”, טיבי משיב, ” לא. אני מהמתנגדים התקיפים ביותר להתבדלות ולהתנתקות מהמדינה”. אבל במקום אחר הוא משווה את ערביי ישראל עם דוברי הצרפתית בקנדה, “אנחנו קולקטיב שהוא מיעוט לאומי כמו בקנדה”, הוא אומר.

מעניין מאוד מדוע טיבי בחר בדוגמת קנדה, סוף סוף הוא היה יכול גם לדבר על הסקוטים ועל הוולשים. סוף סוף, אצל הקוובקים של קנדה יש תנועה בדלנית חזקה מאוד, הרוצה עצמאות. היא הפסידה במשאל-עם לפני עשר שנים ויותר על חודם של קולות ספוּרים – וחזקה עליה שהיא תחזור ותנסה. היתכן שטיבי לא ידע, או שהוא אמר את האמת מבלי להתכוון?

כך או כך, כשאנחנו בוחנים את רשימת השאיפות של טיבי, הן מתקרבות מאוד לאוטונומיה. גם אם נאמין לו שהוא אינו מבקש אוטונומיה, חזונו יניב בהכרח דינמיקה של אוטונומיה.

על העניין הזה כתבתי במידה גדולה יותר של הרחבה ב’גלובס’ לפני ארבע שנים ויותר. יושב ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל דיבר אז על “רשות ערבית עליונה” בארץ, יישות אוטונומית לכל דבר, שיהיו לה איפיונים כמעט-ריבוניים. התנגדתי לרעיון הזה. אני חושב שכל הֶסדֵר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (שעכשיו הוא כמובן רק עניין היפותטי) יצטרך לכלול הסכמה מפורשת של כל הצדדים, כי בגבולות מדינת ישראל (אני חושב שהם צריכים להיות זהים, או דומים מאוד, לגבולות 1967) לא תקום שום אוטונומיה ולא יינתנו שום זכויות קבוצתיות ללא-יהודים.

את ההרהור האחרון, הלא-פשוט, הלא-ליברלי, הרחבתי קצת ברשימה נפרדת באתר הזה, שהמעיין אולי ירצה לדלג אליה. להלן הקישור

ניקחנה!

כתב איתמר בן אב”י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948. אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה

…מה אומרת אפוא האמא הפולניה

היא אומרת, לא תהיה אוטונומיה. שיעור בפולנית של 1922 לישראלים מתחילים: איך בוחרים 19 מפלגות, איך מקימים קואליציות והורסים אותן, איך מטורף ימני רוצח את הנשיא השמאלי, ואיך מיעוטים לאומיים מנסים להרוס את המדינה שסיפחה אותם. כדאי לשמוע, כי בפולין לא נולדה רק האמא הפולניה של חלקנו, אלא גם התרבות הפוליטית הישראלית של רובנו

 

דצמבר 1922: נשיא פולין החדש, גבריאל נארוּטוֹביץ’, בחברת מרשל יוזף פילסודסקי, מייסד הרפובליקה הפולנית. נארוטוביץ’ נבחר על אפם ועל חמתם של הלאומנים בפרלמנט הפולני, בזכות תמיכתו של גוש המיעוטים, שהיהודים היו חלק עיקרי שלו. “הנשיא של היהודים” קראו לו הלאומנים. אחד מהם תקע כדור בראשו שלושה ימים לאחר השבעתו — ופולין לא הֶחלימה

 

צילום: Wikipedia

 התפרסם לראשונה ב’גלובס’, אוגוסט 2001

פולין, אם תרצו או לא תרצו, היא כנראה ארץ-המוצא החשובה ביותר של התרבות הפוליטית הישראלית. לא בזכות הבדיחות המשעממות על “האמא הפולניה”, אלא בזכות השיטה הפוליטית, שהיתה קיימת בה בין שתי מלחמות העולם. שם נולדו טכניקות הפעולה הפרלמנטריות של רוב המפלגות הישראליות. קו ישר, או עקום, מוליך מן ה’סיים’ (Sejm) הפולני אל הכנסת, אפילו כאשר הדמויות הפועלות יצאו מחלציהם של ילידי מרוקו ועיראק.

הרפובליקה הפולנית נולדה ב-1918, לאחר הפסקה של 125 שנה, עם יותר מיעוטים לאומיים מאשר בכל ארץ אירופית אחרת. מאוכלוסיה של 27 מיליון, הפולנים לא מנו אפילו 70 אחוז. 14 אחוז היו אוקראינים, עשרה אחוז היו יהודים, ארבעה אחוזים היו ביילורוסים, כמעט ארבעה אחוזים היו גרמנים – שעטנז, שלא הבטיח טובות למדינה החדשה.

הימים ההם היו זמן של אידיאליזם קצר ימים בדיפלומטיה הבין לאומית, ונשיא ארה”ב וודרו ווילסון, האידיאליסט הראשי, דרש מן הפולנים כללי התנהגות חסרי תקדים. הם התחייבו להבטיח את זכויותיהם הפוליטיות והתרבותיות של המיעוטים האלה, להעניק להם ייצוג פרלמנטרי על פי כוחם היחסי, להתיר למשקיפים בין לאומיים לוַדא את הזכויות – ולבסוף, הם הוזהרו מפני עונשים, אם לא יעמדו בסיכומים.

פולין, כמו רוב המדינות שקמו על הריסות אירופה הישנה, לא אהבה את הכללים שֶנֶאֶכפוּ עליה, ולבסוף גם התקוממה נגדם. אבל במשך כמה שנים, הפרלמנט הפולני היה קאקופוניה רבת רושם של מפלגות ושל רסיסי מפלגות, שכוננו קואליציות ופירקו אותן, והתמכרו לתככים זו נגד זו.

בפרלמנט הראשון, ב-1922, ישבו 19 מפלגות. בפעם הראשונה והאחרונה, השמאל הצליח לבחור את מועמדו לכהונת הנשיא. הימין יצא מגדרו מכעס, התחיל הסתה פרועה, ואיש ימין “חולה נפש” ירה בנשיא, וַהֲרָגוֹ. פולין החדשה מעולם לא החלימה מן היריה ההיא.

גרינבוים וקליינבוים ואיצ’ה-מאיר גם

בפרלמנט הפולני ישבו עשרות יהודים, מכל גוני הקשת הפוליטית: מסוציאליסטים מְתַקנֵי עולם, עבור דרך ציונים וגמור באגודת ישראל. דמויות קלאסיות של ראשית הפוליטיקה הישראלית התחילו שם את הקריירה: שר הפנים הראשון של ישראל, יצחק גרינבוים; ראש המטה הארצי של “ההגנה”, משה סנה (קליינבוים), שסטה לימים לקוטב השמאלי, ונעשה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית; אפילו הרב יצחק מאיר לוין, המנהיג הראשון של אגודת ישראל בארץ, אשר שימש שר הסעד בממשלתו הראשונה של דויד בן גוריון. שם למדה אגודת ישראל איך לזכות ביתרונות חומריים מֵעֶמדת-מיעוט. את השיעור הזה היא הנחילה לימים גם לש”ס ולגופים פוליטיים אחרים.

בתחילת דרכה של הרפובליקה הפולנית, היהודים עשו יד אחת עם מיעוטים לאומיים אחרים, בייחוד האוקראינים והביילורוסים, כדי להבטיח את זכויותיהם במדינה שהיתה מעיקרה בלתי-סובלנית ושׂוֹנֵאת-זרים. זו היתה שותפות מלאה פרדוקסים, כי ללאומנים הסלאביים היו מעט מאוד רגשי ידידות ואחווה כלַפֵּי היהודים. אבל זה מה שמצמיחה פוליטיקה פרלמנטרית בארץ לא יציבה, שאף לאחת ממפלגותיה אין רוב, והיא מתקוטטת עם עצמה, עם מיעוטיה ועם שכניה. בקיצור, מעטים הם הישראלים שלא היו מרגישים בבית בפולין של הזמן ההוא.

ומעטים הם חברי הכנסת הערביים שלא היו מרגישים בבית בפולין של 1922. אני מעיין בנאום, שנשא ב-1923 ציר גרמני בפרלמנט הפולני. כשלעצמן, תלונותיו על קיפוח ועל אי-סובלנות מצד בני הרוב אינן בלתי הגיוניות. אבל הקורא בשנת 2001 יודע קצת יותר ממה שידע הקורא בשנת 1923. למשל, הוא יודע ש-18 שנה אחר כך גרמניה רמסה את פולין, חיסלה את האליטה הפוליטית, הדתית והאינטלקטואלית שלה, רצחה מאות אלפי פולנים במחנות ריכוז, וסיפחה חלקים גדולים שלה לרייך הגרמני. בשום פרלמנט גרמני ב-1940 לא היה מקום לנציגים של המיעוט הפולני. לפולנים לא נועדו שום זכויות, וממילא לא ניתנה להם ההזדמנות להתלונן על היעדר זכויות.

המיעוטים הילידיים, המיעוטים החתרניים

התנהגותם של חברי הכנסת הערביים מתחילה להזכיר יותר ויותר את זו של נציגי המיעוטים הלאומיים בפרלמנט הפולני. כמו הערבים בישראל כן הגרמנים והאוקראינים בפולין השמיעו מדי פעם תלונות צודקות, או לפחות לגיטימיות. אבל התלונות שלהם לא נועדו סתם לתקן, הן היו חתרניות מעיקרן.

“המיעוטים הילידיים”, שנכללו בפולין (הם לא הצטרפו אליה, היא הצטרפה אליהם) שנאו את הקונספציה שהניבה את המדינה הפולנית. בעיני עצמם הם היו כבושים ומסופחים, ועיניהם היו נשואות אל הדרך שתוציא אותם מפולין.

אין הרבה מדינות בעולם, שמיעוטיהן הלאומיים מאורגנים במפלגות פוליטיות. יש מדינות לא מעטות, האוסרות התארגנויות כאלה בחוק, למשל טורקיה (מפלגות כורדיות פורקו פעם אחר פעם מפני שהיו כורדיות). בדרך כלל, התארגנויות כאלה הן ביטוי של ניתוק ושל קיטוב: ההונגרים ברומניה ובסלובקיה הן דוגמא לא מרנינה אחת.

בהודו יש יותר מ-130 מיליון מוסלמים, אבל אין מפלגות מוסלמיות; אם כי יש מפלגות של מיעוטים לאומיים לא-מוסלמיים, כמו הטאמילים. אין מפלגות של אינדיאנים באמריקה הדרומית, לפחות לא בתור שכאלה.

באפריקה השחורה פורקו במהירות הדמוקרטיות הפרלמנטריות, בשנות ה60- וה-70, מפני שמפלגות ייצגו שבטים, לא אסכולות פוליטיות, והתעורר החשש שהתמודדות אלקטורלית ביניהן תניב מלחמות אזרחים.

כך קרה בניגריה, בשנות ה-60. הניגרים כתבו לעצמם חוקה מסובכת, המחייבת מפלגות להיות מיוצגות בכל איזור של הפדרציה, כדי שיוכרו ויוכלו להתמודד. כיוצא בזה, נשיא אינו יכול להיבחר על יסוד רוב פשוט, הוא צריך מינימום של קולות מכל איזור. אבל גם זה לא הסיר את הענן השבטי.

ארץ אחת, שבה מפלגות של מיעוטים לאומיים עלו יפה, לפחות לפי שעה, היא ספרד. מפלגות של באסקים וקַטַלַנים משמשות לא פעם לשון המאזניים בפרלמנט המרכזי. הן מתנהגות יפה, בין השאר מפני שהן מחזיקות בשלטון באזורים האוטונומיים של הבאסקים ושל הקטלנים.

נסיון האוטונומיות של ספרד מועמד בימים האלה במבחן קריטי. גם קַטַלוּניה, גם חבל הבאסקים מתקרבים במידה חסרת תקדים לתבוע עצמאות דה-פאקטו. הכותרת בעמודו הראשון של העתון הספרדי ‘אֶל מוּנדוֹ’, 10 במארס 2006, מודיעה שמפלגת השלטון הסוציאליסטית מסכימה שלקטלוניה יהיה דגל לאומי, המנון לאומי וחג לאומי. העתון הזה, המתנגד לכל השלושה, מקיף את המלה ‘לאומי’ במרכאות. הימין הספרדי שבאופוזיציה מתנגד מעיקרו למהלך הזה

 

וזאת בעצם השאלה: האם השאיפה ארוכת-הטווח של הפוליטיקאים הערבים בישראל היא לכונן אוטונומיה מדינית בגליל ובמשולש? רמז לזה אפשר למצוא בראיון, שהעניק שאוקי חטיב, היושב ראש החדש של ועדת המעקב של ערביי ישראל (לעופר שלח ב’ידיעות אחרונות’, 3 באוגוסט 2001). הוא אומר למראיינו, כי הוא רוצה “רשות ערבית עליונה”, שתהיה לה הסמכות לגבות מסים, ותוקצה לה “קרקע לתעשיה”. הזכות לגבות מסים אינה נתונה למשל לממשלות האוטונומיות בספרד.

רשות הגובה מסים אינה רשות אבסטרקטית. גביית מסים על מישור ארצי, לא מקומי, היא זכות הניתנת רק לממשלות. אם זה רצונו של חטיב, כי אז הוא שואף מיניה וביה לממשלה של ערביי ישראל בתוך ישראל.

משהו מעין זה ניתן ליהודים בפולין במשך 200 שנה, במאה ה-16 וה-17. זה לא סיכן את פולין, מפני שאיש לא חשד ביהודים שהם רוצים להקים מדינה משלהם. הם רק רצו, שאיש לא יתערב בענייניהם הפנימיים, וּלמַלכֵי פולין לא היה איכפת, לפחות עד סביבות 1650. אבל אוטונומיה פנימית ערבית בישראל היא דבר אחר לחלוטין.

זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות

שאוקי חטיב אומר ל’ידיעות אחרונות’

“אני לא מבין, ליהודים מותר להפגין לאומנות – ולערבים אסור? מה שהח”כים הערביים עשו משקף את הקונסנסוס המוחלט בציבור הערבי”.

אבל הוא טועה. מיעוטים לאומיים, בייחוד בארצות במשבר, מקבלים עליהם כללי התנהגות שונים. הם אינם עושים כל מה שהרוב עושה, מפני שהם מבינים את עמדת החולשה הבסיסית שלהם. אם “הקונסנסוס המוחלט” שלהם מתנגש עם “הקונסנסוס המוחלט” של הרוב, המיעוט הוא זה הצריך להסתגל, או לפחות להיזהר.

אולי אין זה רעיון רע להנהיג באוניברסיטאות ישראליות לימודים השוואתיים של מיעוטים, כדי לעורר את הזכרון ולהגדיל את התודעה. פולין של שנות ה-20 צריכה להיות ספר-יסוד בכל קורס מבוא, ואולי גם להיקרא בספריות ציבוריות ערביות. היא תַראֶה, שביחסים בין רוב למיעוט (גם אם המיעוט הזה הוא “ילידי”, כפי שמטעימים מנהיגי הערבים בישראל) יש לא פעם דינמיקה מסוכנת.

וגם אם הסכם סופי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלום רחוק, אולי צריך להתחיל להרהר בהכללת ערביי ישראל בתהליך. עצמאות פלסטינית ממשית, אם תבוא, תצטרך לשים קץ לכל תביעה של אוטונומיה ערבית בתוך ישראל. הזכויות היחידות שיצטרכו להינתן לערביי ישראל הן זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות.

זה לא רעיון כל כך רע. יש מדינה אחת בעולם, שזה עֶקרוֹן הפעולה העיקרי של שיטתה הדמוקרטית. שמה ארצות הברית. מגילת זכויות אדם, שהציות לה יהיה מעניינו של בית משפט חוקתי, תבטיח את ערביי ישראל מפני אפליה – אבל לא תעניק להם מדינה שניה בגליל. ה”לא” הזה צריך להיאמר בכל התוקף, לפני שיהיה מאוחר.