האמא הפולניה מדברת אל ערביי ישראל

בתחילת החודש, כאשר ג'ורג' בוש עמד להגיע להודו, אולי מאה אלף בני אדם נֶאֶספוּ בדלהי הבירה להפגין נגדו. על פי הדיווחים, וגם על פי הצילומים, נראה שהרוב הגדול של המוחים היו מוסלמים.

אני מודה שהופתעתי. אילו הייתי צריך לנחש מה תהיה עמדתם הפומבית של המוסלמים בהודו בעניין הזה הייתי נוטה להאמין שהם יעדיפו שתיקה על פני מחאה, או לפחות יהיו סובטיליים יותר ממה שרמזה לשון הכְּרָזוֹת בהפגנה. סוף סוף המוסלמים בהודו הם מיעוט, ומיעוטים מצוּוים בזהירות, בייחוד כאשר ההיסטוריה של יחסיהם עם הרוב ההינדואי כל כך מסובכת (וכל כך עקובה מדם).

המיעוט המוסלמי בהודו איננו בדיוק מיעוט במובן הרגיל. יש בערך 140 מיליון מוסלמים בהודו – יותר ממספרם בפקיסטן ובבנגלאדש, שתי המדינות שֶנקרעו מן הראג' הבריטי, כדי להעניק הגדרה עצמית למוסלמים של תת-היבשת. בעוד שבפקיסטן לא נשארו אלא קומץ הינדוּ, והיא ארץ חד-דתית, הנה הודו היא אוקיאנוס מעורר השתאות של דתות, של לאומים ושל לשונות.

 

ממראות ההפגנה הענקית נגד הנשיא בוש בדלהי, שרוב משתתפיה היו מוסלמים. הצילום הזה הופיע ב-2 במארס בעמודו הראשון של העתון 'דאלאס מורנינג ניוז'

 

האם מוסלמי בהודו צריך להיות שונה ממוסלמי בפקיסטן? האם הוא רוצה להיות שונה? האם הוא יכול להיות שונה? אני חושב שֶכּן. אני גם חושב שהמוסלמים ההודיים אמנם שונים. צמחה מתוכם שכבה ניכרת של אנשים, שהם חילונים על פי התנהגותם הציבורית (גם אם הם שומרים מסורת בצִנעַת ביתם או מסגדם), סובלנים וחסידים של פלורליזם. כמובן, למיעוט תמיד קל לתמוך בפלורליזם; הרוב הוא זה הצריך לעמוד במבחן הפלורליזם.

וזה הטעם שהופתעתי מן ההפגנה בדלהי, גם מצד גודלה וגם מצד המיליטנטיות שלה. סוף סוף, לקרוא "בוש הביתה" בשעה שרוב ההינדו מתענגים על תשומת לבו של נשיא ארה"ב, הוא לכל הפחות ביטוי של חוסר טאקט, ואולי גם ביטוי של חוסר לויאליוּת.

רגע אחד, אַתם אומרים, ומפסיקים אותי (בצדק). האם היית משתמש במלים הקשות האלה, "חוסר לויאליות", גם כלפי מפגינים אנטי-אמריקניים מן ההינדוּ?

אני מודה שלא. אני חושש שמיעוטים, בייחוד באזורי מריבה, נתבעים למידה גדולה יותר של איפּוּק, בייחוד כאשר המדינה שבתוכה הם יושבים היא תוצאה של חלוקה טריטוריאלית, ומדינות אחרות בקעו מן החלוקה, והן נועדו להבטיח את זכויותיהם הקיבוציות של המוסלמים. זה לא קל, בהתחשב בזה שהמוסלמים לא התנדבו להיות מיעוט בהודו. בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להתקוממותם של המוסלמים בהודו נגד שלטון בריטניה. בעקבות דיכוי המרד הודח אחרון הקיסרים המוסלמיים של השושלת המוגאלית, שישב ב'מצודה האדומה' בלב דלהי.

 

'המצודה האדומה' בלב דלהי הישנה, מקום מושבו של אחרון קיסרי השושלת המוגאלית, המוסלמית. בשנה הבאה ימלאו 150 שנה להדחתו.רוב שְׂכִיוֹת החמדה ההיסטוריות של דלהי נבנו על ידי מוסלמים, או מוקדשות למוסלמים

צילום: יואב קרני

אני מגיע אל עצם העניין: הערבים בישראל. כתבתי כאן בשבוע שעבר בִּגנוּת התנהגותם של כמה ממנהיגי הציבור הערבי – בישופים וחברי כנסת – לאחר הפֶּשַע בכנסיית הבשׂוֹרה. את התמעטות הלויאליות האזרחית שלהם השוויתי עם נִסיוֹן פולין בין שתי מלחמות העולם, שמיעוּטֶיהָ (שלא התנדבו להיות מיעוטיה) פיתחו איבה גלויה לקיומה.

השבוע אמר יוסי ביילין ל'הארץ', שהוא אינו מפחד מפני המלה 'אוטונומיה', "כי אנחנו לא חושבים שיש בקרב ערביי ישראל רצון אמיתי לאוטונומיה". ומפני שהוא אינו מפחד, הוא תומך ביצירת יסודותיה של אוטונומיה כזאת, כמו מערכת חינוך נפרדת והגברת השימוש בלשון הערבית. אני מציע למעוניין לעיין במצעה של מרצ, על הרשת (נחוצה תוכנת 'אקרובט'), עמ' 35-34.

ראיון עם אחמד טיבי, שהתפרסם באותו הגליון של 'הארץ', מאַשֵר לכאורה את הערכת ביילין על רצונות הערבים. על השאלה אם הוא תומך ב"פרלמנט לערביי ישראל", טיבי משיב, " לא. אני מהמתנגדים התקיפים ביותר להתבדלות ולהתנתקות מהמדינה". אבל במקום אחר הוא משווה את ערביי ישראל עם דוברי הצרפתית בקנדה, "אנחנו קולקטיב שהוא מיעוט לאומי כמו בקנדה", הוא אומר.

מעניין מאוד מדוע טיבי בחר בדוגמת קנדה, סוף סוף הוא היה יכול גם לדבר על הסקוטים ועל הוולשים. סוף סוף, אצל הקוובקים של קנדה יש תנועה בדלנית חזקה מאוד, הרוצה עצמאות. היא הפסידה במשאל-עם לפני עשר שנים ויותר על חודם של קולות ספוּרים – וחזקה עליה שהיא תחזור ותנסה. היתכן שטיבי לא ידע, או שהוא אמר את האמת מבלי להתכוון?

כך או כך, כשאנחנו בוחנים את רשימת השאיפות של טיבי, הן מתקרבות מאוד לאוטונומיה. גם אם נאמין לו שהוא אינו מבקש אוטונומיה, חזונו יניב בהכרח דינמיקה של אוטונומיה.

על העניין הזה כתבתי במידה גדולה יותר של הרחבה ב'גלובס' לפני ארבע שנים ויותר. יושב ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל דיבר אז על "רשות ערבית עליונה" בארץ, יישות אוטונומית לכל דבר, שיהיו לה איפיונים כמעט-ריבוניים. התנגדתי לרעיון הזה. אני חושב שכל הֶסדֵר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (שעכשיו הוא כמובן רק עניין היפותטי) יצטרך לכלול הסכמה מפורשת של כל הצדדים, כי בגבולות מדינת ישראל (אני חושב שהם צריכים להיות זהים, או דומים מאוד, לגבולות 1967) לא תקום שום אוטונומיה ולא יינתנו שום זכויות קבוצתיות ללא-יהודים.

את ההרהור האחרון, הלא-פשוט, הלא-ליברלי, הרחבתי קצת ברשימה נפרדת באתר הזה, שהמעיין אולי ירצה לדלג אליה. להלן הקישור

ניקחנה!

כתב איתמר בן אב"י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948. אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה

…מה אומרת אפוא האמא הפולניה

היא אומרת, לא תהיה אוטונומיה. שיעור בפולנית של 1922 לישראלים מתחילים: איך בוחרים 19 מפלגות, איך מקימים קואליציות והורסים אותן, איך מטורף ימני רוצח את הנשיא השמאלי, ואיך מיעוטים לאומיים מנסים להרוס את המדינה שסיפחה אותם. כדאי לשמוע, כי בפולין לא נולדה רק האמא הפולניה של חלקנו, אלא גם התרבות הפוליטית הישראלית של רובנו

 

דצמבר 1922: נשיא פולין החדש, גבריאל נארוּטוֹביץ', בחברת מרשל יוזף פילסודסקי, מייסד הרפובליקה הפולנית. נארוטוביץ' נבחר על אפם ועל חמתם של הלאומנים בפרלמנט הפולני, בזכות תמיכתו של גוש המיעוטים, שהיהודים היו חלק עיקרי שלו. "הנשיא של היהודים" קראו לו הלאומנים. אחד מהם תקע כדור בראשו שלושה ימים לאחר השבעתו — ופולין לא הֶחלימה

 

צילום: Wikipedia

 התפרסם לראשונה ב'גלובס', אוגוסט 2001

פולין, אם תרצו או לא תרצו, היא כנראה ארץ-המוצא החשובה ביותר של התרבות הפוליטית הישראלית. לא בזכות הבדיחות המשעממות על "האמא הפולניה", אלא בזכות השיטה הפוליטית, שהיתה קיימת בה בין שתי מלחמות העולם. שם נולדו טכניקות הפעולה הפרלמנטריות של רוב המפלגות הישראליות. קו ישר, או עקום, מוליך מן ה'סיים' (Sejm) הפולני אל הכנסת, אפילו כאשר הדמויות הפועלות יצאו מחלציהם של ילידי מרוקו ועיראק.

הרפובליקה הפולנית נולדה ב-1918, לאחר הפסקה של 125 שנה, עם יותר מיעוטים לאומיים מאשר בכל ארץ אירופית אחרת. מאוכלוסיה של 27 מיליון, הפולנים לא מנו אפילו 70 אחוז. 14 אחוז היו אוקראינים, עשרה אחוז היו יהודים, ארבעה אחוזים היו ביילורוסים, כמעט ארבעה אחוזים היו גרמנים – שעטנז, שלא הבטיח טובות למדינה החדשה.

הימים ההם היו זמן של אידיאליזם קצר ימים בדיפלומטיה הבין לאומית, ונשיא ארה"ב וודרו ווילסון, האידיאליסט הראשי, דרש מן הפולנים כללי התנהגות חסרי תקדים. הם התחייבו להבטיח את זכויותיהם הפוליטיות והתרבותיות של המיעוטים האלה, להעניק להם ייצוג פרלמנטרי על פי כוחם היחסי, להתיר למשקיפים בין לאומיים לוַדא את הזכויות – ולבסוף, הם הוזהרו מפני עונשים, אם לא יעמדו בסיכומים.

פולין, כמו רוב המדינות שקמו על הריסות אירופה הישנה, לא אהבה את הכללים שֶנֶאֶכפוּ עליה, ולבסוף גם התקוממה נגדם. אבל במשך כמה שנים, הפרלמנט הפולני היה קאקופוניה רבת רושם של מפלגות ושל רסיסי מפלגות, שכוננו קואליציות ופירקו אותן, והתמכרו לתככים זו נגד זו.

בפרלמנט הראשון, ב-1922, ישבו 19 מפלגות. בפעם הראשונה והאחרונה, השמאל הצליח לבחור את מועמדו לכהונת הנשיא. הימין יצא מגדרו מכעס, התחיל הסתה פרועה, ואיש ימין "חולה נפש" ירה בנשיא, וַהֲרָגוֹ. פולין החדשה מעולם לא החלימה מן היריה ההיא.

גרינבוים וקליינבוים ואיצ'ה-מאיר גם

בפרלמנט הפולני ישבו עשרות יהודים, מכל גוני הקשת הפוליטית: מסוציאליסטים מְתַקנֵי עולם, עבור דרך ציונים וגמור באגודת ישראל. דמויות קלאסיות של ראשית הפוליטיקה הישראלית התחילו שם את הקריירה: שר הפנים הראשון של ישראל, יצחק גרינבוים; ראש המטה הארצי של "ההגנה", משה סנה (קליינבוים), שסטה לימים לקוטב השמאלי, ונעשה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית; אפילו הרב יצחק מאיר לוין, המנהיג הראשון של אגודת ישראל בארץ, אשר שימש שר הסעד בממשלתו הראשונה של דויד בן גוריון. שם למדה אגודת ישראל איך לזכות ביתרונות חומריים מֵעֶמדת-מיעוט. את השיעור הזה היא הנחילה לימים גם לש"ס ולגופים פוליטיים אחרים.

בתחילת דרכה של הרפובליקה הפולנית, היהודים עשו יד אחת עם מיעוטים לאומיים אחרים, בייחוד האוקראינים והביילורוסים, כדי להבטיח את זכויותיהם במדינה שהיתה מעיקרה בלתי-סובלנית ושׂוֹנֵאת-זרים. זו היתה שותפות מלאה פרדוקסים, כי ללאומנים הסלאביים היו מעט מאוד רגשי ידידות ואחווה כלַפֵּי היהודים. אבל זה מה שמצמיחה פוליטיקה פרלמנטרית בארץ לא יציבה, שאף לאחת ממפלגותיה אין רוב, והיא מתקוטטת עם עצמה, עם מיעוטיה ועם שכניה. בקיצור, מעטים הם הישראלים שלא היו מרגישים בבית בפולין של הזמן ההוא.

ומעטים הם חברי הכנסת הערביים שלא היו מרגישים בבית בפולין של 1922. אני מעיין בנאום, שנשא ב-1923 ציר גרמני בפרלמנט הפולני. כשלעצמן, תלונותיו על קיפוח ועל אי-סובלנות מצד בני הרוב אינן בלתי הגיוניות. אבל הקורא בשנת 2001 יודע קצת יותר ממה שידע הקורא בשנת 1923. למשל, הוא יודע ש-18 שנה אחר כך גרמניה רמסה את פולין, חיסלה את האליטה הפוליטית, הדתית והאינטלקטואלית שלה, רצחה מאות אלפי פולנים במחנות ריכוז, וסיפחה חלקים גדולים שלה לרייך הגרמני. בשום פרלמנט גרמני ב-1940 לא היה מקום לנציגים של המיעוט הפולני. לפולנים לא נועדו שום זכויות, וממילא לא ניתנה להם ההזדמנות להתלונן על היעדר זכויות.

המיעוטים הילידיים, המיעוטים החתרניים

התנהגותם של חברי הכנסת הערביים מתחילה להזכיר יותר ויותר את זו של נציגי המיעוטים הלאומיים בפרלמנט הפולני. כמו הערבים בישראל כן הגרמנים והאוקראינים בפולין השמיעו מדי פעם תלונות צודקות, או לפחות לגיטימיות. אבל התלונות שלהם לא נועדו סתם לתקן, הן היו חתרניות מעיקרן.

"המיעוטים הילידיים", שנכללו בפולין (הם לא הצטרפו אליה, היא הצטרפה אליהם) שנאו את הקונספציה שהניבה את המדינה הפולנית. בעיני עצמם הם היו כבושים ומסופחים, ועיניהם היו נשואות אל הדרך שתוציא אותם מפולין.

אין הרבה מדינות בעולם, שמיעוטיהן הלאומיים מאורגנים במפלגות פוליטיות. יש מדינות לא מעטות, האוסרות התארגנויות כאלה בחוק, למשל טורקיה (מפלגות כורדיות פורקו פעם אחר פעם מפני שהיו כורדיות). בדרך כלל, התארגנויות כאלה הן ביטוי של ניתוק ושל קיטוב: ההונגרים ברומניה ובסלובקיה הן דוגמא לא מרנינה אחת.

בהודו יש יותר מ-130 מיליון מוסלמים, אבל אין מפלגות מוסלמיות; אם כי יש מפלגות של מיעוטים לאומיים לא-מוסלמיים, כמו הטאמילים. אין מפלגות של אינדיאנים באמריקה הדרומית, לפחות לא בתור שכאלה.

באפריקה השחורה פורקו במהירות הדמוקרטיות הפרלמנטריות, בשנות ה60- וה-70, מפני שמפלגות ייצגו שבטים, לא אסכולות פוליטיות, והתעורר החשש שהתמודדות אלקטורלית ביניהן תניב מלחמות אזרחים.

כך קרה בניגריה, בשנות ה-60. הניגרים כתבו לעצמם חוקה מסובכת, המחייבת מפלגות להיות מיוצגות בכל איזור של הפדרציה, כדי שיוכרו ויוכלו להתמודד. כיוצא בזה, נשיא אינו יכול להיבחר על יסוד רוב פשוט, הוא צריך מינימום של קולות מכל איזור. אבל גם זה לא הסיר את הענן השבטי.

ארץ אחת, שבה מפלגות של מיעוטים לאומיים עלו יפה, לפחות לפי שעה, היא ספרד. מפלגות של באסקים וקַטַלַנים משמשות לא פעם לשון המאזניים בפרלמנט המרכזי. הן מתנהגות יפה, בין השאר מפני שהן מחזיקות בשלטון באזורים האוטונומיים של הבאסקים ושל הקטלנים.

נסיון האוטונומיות של ספרד מועמד בימים האלה במבחן קריטי. גם קַטַלוּניה, גם חבל הבאסקים מתקרבים במידה חסרת תקדים לתבוע עצמאות דה-פאקטו. הכותרת בעמודו הראשון של העתון הספרדי 'אֶל מוּנדוֹ', 10 במארס 2006, מודיעה שמפלגת השלטון הסוציאליסטית מסכימה שלקטלוניה יהיה דגל לאומי, המנון לאומי וחג לאומי. העתון הזה, המתנגד לכל השלושה, מקיף את המלה 'לאומי' במרכאות. הימין הספרדי שבאופוזיציה מתנגד מעיקרו למהלך הזה

 

וזאת בעצם השאלה: האם השאיפה ארוכת-הטווח של הפוליטיקאים הערבים בישראל היא לכונן אוטונומיה מדינית בגליל ובמשולש? רמז לזה אפשר למצוא בראיון, שהעניק שאוקי חטיב, היושב ראש החדש של ועדת המעקב של ערביי ישראל (לעופר שלח ב'ידיעות אחרונות', 3 באוגוסט 2001). הוא אומר למראיינו, כי הוא רוצה "רשות ערבית עליונה", שתהיה לה הסמכות לגבות מסים, ותוקצה לה "קרקע לתעשיה". הזכות לגבות מסים אינה נתונה למשל לממשלות האוטונומיות בספרד.

רשות הגובה מסים אינה רשות אבסטרקטית. גביית מסים על מישור ארצי, לא מקומי, היא זכות הניתנת רק לממשלות. אם זה רצונו של חטיב, כי אז הוא שואף מיניה וביה לממשלה של ערביי ישראל בתוך ישראל.

משהו מעין זה ניתן ליהודים בפולין במשך 200 שנה, במאה ה-16 וה-17. זה לא סיכן את פולין, מפני שאיש לא חשד ביהודים שהם רוצים להקים מדינה משלהם. הם רק רצו, שאיש לא יתערב בענייניהם הפנימיים, וּלמַלכֵי פולין לא היה איכפת, לפחות עד סביבות 1650. אבל אוטונומיה פנימית ערבית בישראל היא דבר אחר לחלוטין.

זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות

שאוקי חטיב אומר ל'ידיעות אחרונות'

"אני לא מבין, ליהודים מותר להפגין לאומנות – ולערבים אסור? מה שהח"כים הערביים עשו משקף את הקונסנסוס המוחלט בציבור הערבי".

אבל הוא טועה. מיעוטים לאומיים, בייחוד בארצות במשבר, מקבלים עליהם כללי התנהגות שונים. הם אינם עושים כל מה שהרוב עושה, מפני שהם מבינים את עמדת החולשה הבסיסית שלהם. אם "הקונסנסוס המוחלט" שלהם מתנגש עם "הקונסנסוס המוחלט" של הרוב, המיעוט הוא זה הצריך להסתגל, או לפחות להיזהר.

אולי אין זה רעיון רע להנהיג באוניברסיטאות ישראליות לימודים השוואתיים של מיעוטים, כדי לעורר את הזכרון ולהגדיל את התודעה. פולין של שנות ה-20 צריכה להיות ספר-יסוד בכל קורס מבוא, ואולי גם להיקרא בספריות ציבוריות ערביות. היא תַראֶה, שביחסים בין רוב למיעוט (גם אם המיעוט הזה הוא "ילידי", כפי שמטעימים מנהיגי הערבים בישראל) יש לא פעם דינמיקה מסוכנת.

וגם אם הסכם סופי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלום רחוק, אולי צריך להתחיל להרהר בהכללת ערביי ישראל בתהליך. עצמאות פלסטינית ממשית, אם תבוא, תצטרך לשים קץ לכל תביעה של אוטונומיה ערבית בתוך ישראל. הזכויות היחידות שיצטרכו להינתן לערביי ישראל הן זכויות אינדיבידואליות, לא קבוצתיות.

זה לא רעיון כל כך רע. יש מדינה אחת בעולם, שזה עֶקרוֹן הפעולה העיקרי של שיטתה הדמוקרטית. שמה ארצות הברית. מגילת זכויות אדם, שהציות לה יהיה מעניינו של בית משפט חוקתי, תבטיח את ערביי ישראל מפני אפליה – אבל לא תעניק להם מדינה שניה בגליל. ה"לא" הזה צריך להיאמר בכל התוקף, לפני שיהיה מאוחר.