מכתבים מן הים הדרומי: "בוא", אמר סֶניוֹר דוּ אמאראל

את חמשת השבועות האחרונים בליתי במזרח טימור. מאחר שמזרח טימור תוסיף להעסיק אותי בחודשים הבאים – אני חוזר בשבוע הבא לוושינגטון כדי להתחיל את תהליך הכתיבה של דין-וחשבון על "אלימות ואי-אלימות במאבק העצמאות של עמים קטנים" (בשביל 'המכון האמריקני לשלום') – אל-נכון גם האתר הזה יעמוד בסימן מזרח טימור. עכשיו, כאשר הלילה יורד על דילי, וּמסעי למזרח טימור כמעט הסתיים, אני מתפנה לכמה הרהורים סנטימנטליים.

 

את עבודתי העתונאית התחלתי במארס 1975. הייתי אז בן 18 וכמה חודשים. גלי צה"ל אספו אותי תחת כַּנפיהם. הוצנחתי אל מחלקת החדשות העוּבָּרית בשמונה במארס. אני זוכר יפה את תרומתי הראשונה: תרגמתי את הידיעות הבאות מפורטוגל. ביום ההוא ניסה גנרל אנטוניו שפּינוֹלַה לחזור ולתפוס את השלטון. עשרה חודשים קודם הוא עמד בראש 'מהפכת הציפּוֹרנים', שהדיחה את הרודנות הימנית הוותיקה ביותר באירופה (48 שנה).

 

הרודנות ההיא התעקשה להוסיף ולהחזיק באימפריה קולוניאלית ענקית מֵעֵבֶר לים, גם לאחר שכל האימפריות האחרות התפזרו לכל רוח. פורטוגל הקטנה, העניה ביותר באירופה, לחמה מלחמות אבודות נגד תנועות עצמאוּת בַּיערוֹת המשווניים של אנגולה, של מוזמביק, של גיניאה ביסאו; והחזיקה בשתי קבוצות איים, קאבּוֹ וֶרדֶה (הכֵּף הירוק) וסאו תומה אי פרינסיפֶּה, מול החוף המערבי של אפריקה. היא החזיקה גם בשתי מושבות באסיה: מַקַאו שבחוף סין ומזרח טימור, בין אינדונזיה לאוסטרליה.

 

'מהפכת הציפורנים' שמה קֵץ לאימפריה. היא עשתה כן באופן אנרכי לחלוטין, שֶהֵניב אסונות איומים. הדה-קולוניזציה של פורטוגל היתה הגרועה ביותר בתולדות הדה-קולוניזציות. כמה מן המושבות המשתחררות נעלמו אל תוך חור שחור.

 

הפוליטיקה הפורטוגלית של הימים ההם היפנטה אותי. זה היה המאורע הבין לאומי הראשון, ללא כל נגיעה לישראל, שהצמיד אותי אל מַקלט הרדיו בגלים קצרים. הייתי אז בן 17, על סף בחינות הבגרות. אני זוכר יום שבת אחד, באפריל 1974, משחק כדורגל בבלומפילד, שבו ישבתי עם רדיו צמוד לאוזן. אני מנחש שהייתי היחיד במגרש שלא האזין ל'שירים ושערים', אלא ל Radio Newsreel בשירות העולמי של הבי.בי.סי, כדי לשמוע עידכונים על מַשַק כנפי ההיסטוריה בפורטוגל.

 

עשרה חודשים אחר כך, בגלי צה"ל, קיבלתי רשיון לשאוף את פורטוגל אל קִרבּי. הואיל ומפקדי גלי צה"ל נהגו בי נדיבות מיוחדת – מרדכי נאור ואילון שלו, חלוצים נועזים של רדיו, פתחו לפניי שערים שאיש זולתם לא היה פותח – ניתנה לי ההזדמנות לשַדֵר על פורטוגל עוד לפני שידעתי לשדר. הייתי מטלפן לליסבון, ומציג שאלות באנגלית לא-כל-כך טובה לכל מיני אנשים חשובים. אני זוכר למשל את פרנסיסקו בַּלשַמַאו, אז עתונאי מפורסם, שנעשה כמה שנים אחר כך ראש ממשלת פורטוגל.

 

הימים ההם גם הניבו את אחת הפגישות האינטלקטואליות החשובות של חיי. עורכי החדשות דחקו בי למצוא מומחה ישראלי לענייני פורטוגל, כדי שיוכל להציע פרספקטיבות. לא היה מומחה ישראלי לענייני פורטוגל בתור שכזה, אבל לבסוף מצאתי בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב פרופסור לא-ידוע ששמו היה מיכאל הרסגור. תחום ההתמחות שלו היה ימי הביניים המאוחרים, וימי הביניים האלה הביאו אותו לליסבון בימי המהפכה הראשונים. הואיל והרסגור האמין בהיסטוריה טוטלית – זו שאינה פוסקת רק מפני שתחום ההתמחות אינו מכיל אותה – הוא היה לומד את ההווה באותו תיאבון שבו היה לומד את העבר.

 

פרופ' הרסגור היה כותב את פורטוגל על כרטסות קטנות, וקורא אותן באוטובוס, בנוסעו מדירתו הצנועה מאוד בבת ים אל חדר העבודה הצנוע מאוד שלו בספריית האוניברסיטה ברמת אביב. הוא שכנע את ספריית האוניברסיטה לחתום בשבילו על שבועון פורטוגלי. כך הפך פרופ' הרסגור למומחה גלי צה"ל לענייני פורטוגל, ולענייני כל אחת מן הארצות האירופיות שהפוליטיקה שלהן וההיסטוריה שלהו ותרבותן היו נהירות לו במידה שהיו נהירות רק לבניהן ולבנותיהן. לימים הוא גם כתב ספר נפלא על המהפכה הפורטוגלית, בצרפתית, שתורגם לעברית בהוצאת עם עובד, ולֵיחו כלל לא נָס.

 

אני מקווה שתרמתי כמה תרומות לתרבות המֶדיה הישראלית, גם אם שמי אינו חתום עליהן, וגם אם מקורן אינו עולה על דעת הנוגעים בדבר. אבל התפארות מיוחדת אני מתפָּאֵר בהכנסת מיכאל הרסגור אל כיכר השוק של התרבות הישראלית. אינני חושב שבאקדמיה הישראלית התהלכו יותר מקומץ אנשים שהשתַווּ לו בחוכמתו, בנעימוּתוֹ, בצניעוּתוֹ, בנדיבוּתוֹ, בחוש ההומור שלו.

 

הואיל והייתי נער קטון, והואיל וכל מה שעשיתי בימים ההם הייתי עושה ברצינות תהומית ובאינטנסיביוּת בלתי נסבלת, שיקעתי את עצמי בפורטוגל ובמושבותיה. שמותיהם של פוליטיקאים וקציני צבא פורטוגליים, של מורדים אנגוליים, של מהפכנים מוזמביקניים, של אידיאולוגים גיניאיים היו אז מנת חלקי.

 

אני זוכר יום אחד בדצמבר 1975, שבו התעוררתי בבוקר, ושמעתי שאינדונזיה פלשה למזרח טימור. טלפנתי בהתרגשות עצומה למחלקת החדשות של גלי צה"ל, והודעתי שאני מקדים להגיע, כדי לשדר ביומן הבוקר על נפילת "הרפובליקה הטימורית של עשרת הימים". היא הכריזה עצמאות חד-צדדית עשרה ימים לפני שאינדונזיה הטביעה אותה בדם ואש.

 

הגעתי אל האולפן מתנשם ומתנשף, ברגע האחרון ממש. אני זוכר את אלי ישראלי יושב אצל הגרמופון, מכין את 'חורף ישראלי', תכנית הבוקר הפופולרית שלו. אני זוכר את עצמי מדקלם את שמותיה של מזרח טימור, ואת שמות מנהיגיה, כמו למשל זה של נשיא הרפובליקה קצרת הימים, פרַנסישקוּ שַאביֶר דוּ אמאראל. נָשָׂאתי הֶספֵּד קטן למזרח טימור, במידה של פאתוס. אני זוכר שאלי ישראלי ציחקק למשמע הפאתוס. אני זוכר שתליתי בו עיניים נדהמות. אני זוכר שהייתי עצוב.

 

אתמול בבוקר צלצלתי אל פראנסישקו שאבייר דו אמאראל. בוא, הוא אמר, והסביר לי איך להגיע אל ביתו שבשכונת ליסידֶרֶה של דילי, על שְׂפַת הים, סמוך למשרדי הבנק העולמי. איש קטן וּמעוּט שיניים קיבל אותי באדיבות, והרשה לי לשאול אותו כל שאלה שעלתה על דעתי. לפחות כמה מן השאלות היו קשות, אבל לא עוררו בו התרגשות מיוחדת.

 

 

סניור דו אמאראל, אמרתי לו, אני הִכַּרתי את שמך עוד כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה בתל אביב. זכות היא לי לעמוד במחיצתך

                                                                  (צילום: יואב קרני)

 

 

רק בסוף, לפני שעמדתי לצאת, התעוררה בו התרגשות. "האם נולדת בארה"ב"? הוא שאל אותי. לא, עניתי, נולדתי בישראל. דמעות נקווּ בעיני דוּ אמאראל, וגרונו היה חנוק. הוא לחץ את ידי. ישראל, הוא אמר, ישראל. אין עוד ארץ אחת בכל העולם שאני אוהב יותר. היא הארץ הקטנה הגדולה ביותר.

 

סניור דו אמאראל, אמרתי לו, אני הִכַּרתי את שמך עוד כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה בתל אביב. זכות היא לי לעמוד במחיצתך.

 

דו אמאראל נענע בראשו. "לא", הוא אמר, "זכות היא לי לעמוד במחיצתך".

 

אני יושב עכשיו באכסדרת בית המלון 'טימור'. עוד מעט אֶכָּנֵס לחדר האינטרנט, כדי לשפוך את ההגיגים האלה על הרשת. אני חושב על המעגל שנסגר. אני חושב על טעם הימים ההם, 1975, כאשר הייתי אומר "ואשקוּ גוֹנסאלווש" ו"אותלו דה קארוואליוּ" ו"פּיניירוּ דֶה אַזֶבֶדוּ" ו"קוֹשטה גומש" ו"אנטוניו שפינולה" ו"ראמאליוּ אייאנש" ו"רוֹסַה קוֹטיניוּ" ו"אוגושטינו נֶטוּ" ו"סאמורה מאשל" ו"פראנסישקו דו אמאראל" יותר פעמים ממה שהייתי אומר איזשהו שם אחר באיזושהי לשון אחרת. לא הגיתי את השמות האלה כל כך הרבה שנים, עד שהיה נדמה לי שנמחקו מזכרוני. אבל כאן, 1975 חזרה ונגעה בי.

 

בני שיחי המזרח טימורים מפצירים בי להזכיר לעולם את ארצם הקטנטנה והאומללה והנידחת. למזרח טימור, שנולדה מחדש, יש נשיא מקסים, ששמו שאנאנה גושמאו. ישבתי במשרדו כמעט שלוש שעות. הוא איש של כל הרבה פרצופים, עד שלא הצלחתי להפסיק לצלם אותו. לפני כמה דקות בא להיפרד ממני אַז'וּ פֶּרֶרַה, ראש הסגל של הנשיא. הוא התעניין בצילומים. אולי יכלול אותם בספר שהוא מתכוון לכתוב על שאנאנה.

 

שאנאנה גושמאו, הנשיא של אלף הפרצופים (צילום: יואב קרני)

 

ובזמן שאני כותב את הדברים האלה נגע בכתפי הכתב החדש של סוכנות הידיעות הפורטוגלית Lusa, הציג את אשתו, התעניין במעשיי, והצטרף אל ידידיו לכוס משקה של ליל שבת. פורטוגלית ממלאת עכשיו את חלל האכסדרה. אינני מבין אף מלה אחת, אבל אני טובע במתיקותה של הלשון ובמלאנכוליה שלה.

 

אני מבטיח לכל השואלים שעוד אחזור. ליתר בטחון מצאתי לי היום מפה ענקית של מזרח טימור. יידרש לה קיר שלם במשרד של המכון האמריקני לשלום. קולונל יפאני מֵחֵיל המשלוח של האו"ם נפצר לתחנוניי, והעניק לי אותה, בחמישה חלקים, צריך להדביק.

 

אני מחַשב את השעות. ארבעים שעות של טיסה ושל המתנות בנמלי תעופה יעברו לפני שאחליף את החום ואת הלחות הבלתי נסבלים של דילי בשלג של וושינגטון. אני קצת מתעצב אל לבי.

 

קיימברידג', מסצ'וסטס, בגוף ראשון (רק עוד קצת)

 

אני מתהלך ברחובות קיימברידג', מסצ'וסטס, גשם דק אבל אני אינני מרגיש (לא מאיזשהו טעם רומנטי, אלא פשוט מפני שמגבעת רחבה היא כחיץ לי ביני ובין עולם). שעת ערב מוקדמת בקיימברידג'. עתה זה יצאתי מהקרנה של סרט אוּזבֶּקי, 'האוראטור'. אומרים עליו שהוא הטוב ביותר שֶהוּפַק באיזושהי רפובליקה מאז התפזרה ברית המועצות לכל רוח (הבמאי הוא יוּסוּפּ רַזיקוֹב).

 

אני מתהלך, לפעמים בנחת, לפעמים לא, מִסַדנה לסַדנה בוועידה השנתית של האגודה ללימודי 'אירו-אסיה'. זה השם האלגנטי המציין את המֶרחָב שהיה לפנים ברית המועצות, אם כי הוועידה הזו מתעניינת בייחוד בָּעַמים הלא-סלאביים של אסיה המרכזית ושל הקווקאז. זה כנראה המאורע רב-המשתתפים הראשון מאז ומעולם שאני נוכח בו לא כעתונאי. נישֵׂאתי לכאן על כַּנפֵי מְכוֹן השלום של ארה"ב (United States Institute of Peace), שהואיל להציע לי שנת שירות בפרוזדוריו, בתור מה שהם מכנים 'עמית בכיר'. ניתנת לי בזה הרשות לעשות ספקולציות בלתי פוסקות על פוליטיקה ועל תרבות פוליטית ואולי גם, במקצת, על נפש האדם.

 

אני חופשי להאזין לדיונים בעניינים כמו חידושי הלשון של וַעדת המוּנָחים של האקדמיה למדעים של קזחסטן, או חשיבותם של קברי צדיקים מוסלמיים באוזבקיסטן של המאה ה-13; אני חופשי לשער השערות על שקיעת הדמוקרטיה הארמנית, או על הקשר בין האקסטאזה של חסידים סוּפִיִים ובין הפוליטיקה של מלחמת צ'צ'ניה.

 

ואני חופשי להתהלך ברחובות קיימברידג' הקסומה, מכיכר הרווארד במעלה רחוב מסצ'וסטס. הַשַלֶכֶת עדיין לא התחילה – עניין קצת לא רגיל בשביל ניו אינגלנד של חודש אוקטובר. רוב הֶעָלים עדיין ירוקים, הלֵילות קָרים פחות מִלֵילות וושינגטון הדרומית.

 

נעורים עצוּמים מפַכּים ברחובות קיימברידג' בואך הרווארד, אלגנטיים יותר מרוב סוגי הנעוּרים הנראים בדרך כלל. נערות מדברות אל נערים, ונערים מדברים אל נערות, ללא הרמת קול, בלשון גוף של בני טובים, ברמיזות מקניטות. צריח הכנסיה הבפטיסטית. שני גברים משַׂחקים שחמט על לוח אבן ליד פינת רחוב דאנְסְטֶר. חנויות ספרים. חנויות ספרים. חנויות ספרים כבר אמרתי? בזו של  Harvard Co-opאני נעצר אצל מדפי המאה השש-עשרה, אבל יוצא בנזק קטן יחסי: ספר אחד וקובץ מסות אחד על אנגליה האליזבתנית. (הסיבה, אני מודה, היא כמעט-עתונאית: רשימתי הארוכה האחרונה ב'גלובס' בעשרת החודשים הבאים תוקדש לאנגליה האליזבתנית. מַהֲרוּ-נא להזמין את הגליון אצל מוֹכֵר העתונים שלכם.)

 

בתי קפה לָרוֹב, הרבה יותר ממה שֶמזַמנת עיר אמריקנית מן המניין. תור ארוך מִשׂתָרך בכניסת Border Café. השלט, בכתב יד, אומר, "עליכם לעמוד בתור כדי להיכנס אל בית הקפה. בפקודת מועצת העיר קיימברידג'". מועצת העיר מתערבת בהרבה דברים. היא אסרה למשל על עישון בכל בתי המלון, המסעדות והבארים; והיא קבעה תעריפים מדויקים להסעת תיירים נבוכים מבתי המלון המקומיים לנמל התעופה. רעיון לא רע.

 

בכל זאת חסר משהו, אני אומר אל לבי, וחוצה את הכביש בדרך אל שום מקום. אחר כך אני נכלם לנוכח הגילוי: את Strabucks שָאֲלָה נפשי, אלא מה. אני מָכוּר לחלוטין למוצר החדש שלהם. לא, לא אַרוֹמַה של קפה, אלא אינטרנט מהיר, מכוח מעגלי הקסמים הדיגיטליים של חברת הטלפונים הסלולריים Tmobile. אתה נכנס אל בית הקפה, מדליק את הנישָׂא-הנישָׂא ההוא, מתבקש להקיש סיסמה, וגולש במהירות DSL אם לא למעלה ממנה. זה האינטרנט עשיר הקפאין ששירת אותי בימי העלטה בוושינגטון, כאשר ישבתי וכתבתי על עץ אשר נָפַל, על עץ אשר נוֹפֵל, הזמן קצר, אני איני קובל.

 

כמה מֵאוֹרחֵי האתר הזה הואילו לטפוח על שכמי, והפצירו בי להוסיף ולכתוב בגוף ראשון. אַחֵרים, בגָלוּי או במסרים דיסקרטיים, נזפו בי על ה'בלוֹגיזם' הפתאומי שתקף אותי. מה מאוד אני מודה לאלה גם לאלה. תשומת לבם והתעניינותם הן מקורות של השראה ושל עידוד וגם כמובן של התחבּטוּת: מה בדיוק אני רוצה לעשות באתר הזה? איזה דגם אני מְשַוֶה לנגד עיניי? האם האתר הזה הוא רק צג המחשב שלי, או גם שולחן הכתיבה שסביבו, שלא לדבר על השטיח, ועל המגֵרות, ועל המטבח שמאחור?

 

בימי אי-הכתיבה המִתאָרכים שלי רציתי דווקא להגיד הרבה מאוד על ענייני היום. למשל, תכננתי לכתוב על צו החיסול שהוציא אהוד אולמרט ליאסר לערפאת. בטקסט שנגנז לרגל התיישנותו הופיעו בין השאר השורות הבאות על סגן ראש הממשלה

 

סביבו יש אוסף של נחשים. צפעוני אחד, אֶפעֵה, קוֹבּרה, נַחשי משקפיים רבים מִספוֹר, נחשים ללא ארס, נחשים עם טיפת ארס, נחשים משעממים, נחשים פאתטיים, נחשים לוחשים, נחשים רוחשים, נחשים נוחשים, נחשים מנחשים, נחשים שאבד עליהם הכלח, נחשים הסבורים שעדיין מזומנות להם עתידות, נחשים כִּבדֵי פֶּה, נחשים ארוכי לשון, נחשים שהתבלבלו בַּמאוּרָה, נחשים המתגעגעים אל האוֹר, נחשים שהשילו את העור מבלי להרגיש, נחשים הסבורים שעדיין יש להם רגליים, נחשים הנושאים תרמיל תפוחים (שיהיה), נחשים המחפשים את חווה, נחשים שמצאו אותה, נחשים נחלשים, נחשים חלושים, נחשים, נחשים ונחשים.

 

סביבו יש כל כך הרבה נחשים. אבל הוא טיפש. הו, כמה שהוא טיפש.

 

תכננתי לכתוב, אבל לא כתבתי

 

מה הם הקולות האלה הבוקעים מוושינגטון? היתכן? הַאָעֵז להגיד? האלה הם קולות התמוטטותה של נשיאות ג'ורג' בוש?

 

רציתי לכתוב על המשך מסעו של ארנולד שוורצנגר אל מעון המושל בסקרמנטו עוד לפני שנשמעו וידוייהן הפומביים של נשים שידעו את אצבעותיו החטטניות ואת תובענותם של הורמוניו. ורציתי לכתוב על מסעו לאחר שנשמעו הווידויים, ולאחר שיוחסו לו ביטויי הערצה, או לפחות הערכה, לאדולף היטלר. הו, כן, הוא תרם מיליונים למוסד שמעון ויזנטל. והוא עזר לפזר הפגנה של בריונים ניאו-נאציים ב-1966.

 

רציתי לכתוב על ווסלי קלארק, הגנרל החצי-יהודי הרוצה להיות נשיא. ועל שלושת יריביו, הסנאטור היהודי המלא מקונטיקט, והסנאטור ממסצ'וסטס שסבו היה יהודי, והמושל מוֶרמונט שאשתו יהודיה, ולחזור ולהתפעל מן המידה שבה השתנו הערכים באמריקה ב-50 השנה האחרונות.

 

רציתי להעיר כמה הערות במלאות שלוש שנים לאינתיפאדה. הפלסטינים – כתבתי – פיתחו מחלה פוליטית. שמה בַּלקַנִיטִיס, וּמַהוּתה קנאה בתשומת הלב הבין לאומית האקטיבית שבה זכו בעשר השנים האחרונות המוסלמים של הבלקן. איך מביאים צבא בין לאומי אל הגדה ואל עזה, כפי שצבאות בין לאומיים הגיעו אל בוסניה ואל קוסובו ואל מקדוניה? תשובה: מַעלים לשלטון בישראל את האיש הקרוב ביותר לִדמוֹת לסלובודן מילושביץ', ומקווים שהוא ימהר לצאת מדעתו.

 

רציתי להשתומם על יום הולדתו של שמעון פרס, לא מפני שהוא בזבזני וקולני מדיי, אלא מפני שהוא העניק הזדמנות לכל מי שאינם סובלים את ישראל להעמיד פנים שהם אוהבים את מה שהיתה בזמן פרס. אבל פרס אינו האנטי-תיזה, פרס הוא אב מייסד ומקור השראה של תרבותנו הפוליטית, של מזגנו הציבורי, של חוסר סובלנותם המופלגת של כל הישראלים כלפי דעות שאינן כדעותיהם. איזה מזל שנלסון מנדלה לא הגיע. אמרו שהוא יגיע. האומנם הוא היה מתייצב לצד האיש שחתם ברית צבאית סודית עם האפרטהייד, ומעמיד פנים שבו מתמצות הליברליות וההומניות ואהבת-האדם של היהודים?

 

רציתי אפילו לספר על יריד חתולים ארצי, שנערך לא הרחק מוושינגטון בחודש שעבר, ולהציג צילומים נבחרים של לוחיות הרישוי של הנוכחים, עם מוטיבים פֶליניים.

 

אני חושש שלא עשיתי את כל זה, ואני מתנצל לפני המתעניינים. אינני מצליח לכתוב לאינטרנט כלאחר יד. אין זאת אומרת שאני מייחס קלות-ראש למי שמצליחים. כלל וכלל לא. אני חושב את אטיות הכתיבה שלי לחיסרון ניכר. אני משתומם עליי, כאשר אני נזכר שלפני כמה חודשים קוויתי ברצינות להעביר בהדרגה את כל מה שכתבתי בעשר השנים האחרונות אל האתר הזה. בזמן שעבר מאז לא הצלחתי להעביר לכאן אפילו את שליש החומר שאני כותב באופן שוטף.

 

אבל אין זה מן הנמנע שאני עוד אֶשתַפֵּר.

 

(נכתב בקיימברידג', מסצ'וסטס, במוצאי שבת) 

השעה התשעים-ותשע

 


הבוקר שאחרי 'איסאבֶּל' בוושינגטון הפצועה

 

אני מודה שמעולם לא הייתי אסון פדרלי. אבל עכשיו אני אסון. עובדה, כאשר נכנסתי בהיסוס ניכר וּבִמבוּכה אל חצר בית הספר היסודי מֶרְץ' אשר ברחוב דאבֶנפּוֹרט בצפון-מערב וושינגטון, ושאלתי בנימוס אם מוּתָר לי לקחת קצת קֶרַח, אמר לי איש צעיר וּמשׂוּפָם, שהיה לבוש במדים חומים וחבש מגבעת רחבת תיתוֹרֶת, שאדרבא, אבל מדוע זה אינני מביא את המכונית, כדי שהם ימַלאוּ את תָא-המִטען שלי.

 

עשיתי חשבון מהיר. תא המטען שלי יכול להחזיק בדרך כלל 500 מטולי זהב, חבית נפט אחת, שלוש גופות… תא מטען מלא קרח ממילא יכול לצנן את האוירה במידה ניכרת. או לפחות במידה שֶתָפיג במקצת את ריח המזון הנרקב והולך (הוא מוסיף להפיץ ריח, אף כי כולו פּוּנָה לפני יומיים, ונאסף על ידי משאית אשפה עירונית).

 

"אנא חַלֵק את הקֶרַח לִשכניך", אמרה לי אשה במדים בחיוך מנומס. "כמובן", אמרתי, "אחלק ברצון". ואחר כך שאלתי מי הם, והם השיבו   FEMA(ההגיה היא פִימַה). FEMA, אמרתי. זאת אומרת FEMA!, אמרתי (אני אינני אומר סימני קריאה לעתים קרובות). ואז הבנתי שאני אסון פדרלי, ונוהגים בי עכשיו על פי אותם עקרונות המדריכים את הממשלה הפדרלית כאשר היא מטפלת בנפגעי אסונות טבע. (FEMA הם ראשי התיבות האנגליים של 'הרשות הפדרלית לניהול מצבי חירום').

 

לפני 97 שעות אירע לי אסון טבע. או אולי 98 שעות, מי בכלל סופר. 97 וחצי נגיד. זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, השעה היתה 3:32, או 3:33, מי מסתכל בכלל על השעון. מַכָּרָה טילפנה מֵעיר-שינה במדינת מרילנד, בגבולה הצפון-מזרחי של וושינגטון, כדי להגיד שֶעַתָּה זה נותק אצלה החשמל. והיא הוסיפה קללה ברוסית. היא הוזמנה מייד לביתנו המחושמל, אף כי יש לה שני כַּלבֵי טֶרְיֶר, ונוכחותם של טריירים אינה מתיישבת בדרך כלל עם חתולים. היא נֶעֶנתָה בעונג, ועד שהתיישבה במכוניתה פסק החשמל גם כאן.

 

 


כלבת הטֶרייר בִּינִי, אורחת נוטה לָלוּן בביתי לעת איסאבֶּל, מפַלֶסֶת את דרכָּהּ אל הדלת המבוּצרת של חדר השינה, שבו הוסתרו מִפָּנֶיהָ שני חתולים. מֶה היתה ביני עוֹשָׂה לחתולים אילו הורשתה לָגַעַת? איסאבל היא תשובה אפשרית אחת

 

זה היה קצת משוּנֶה. סוּפַת ההוריקאן האיוּמה, שֶשֵם קוֹרָא לה איסאבל, זאת אומרת איזבל (חצי הסופות הקטלניות מקבלות שמות של נשים, וחצי – של גברים), עדיין לא הגיעה. היא עמדה להגיע רק עשר או 12 שעות אחר כך. ידענו שלא יהיה חשמל, אבל כבר? וחוץ מזה אני מודה שהשתעשעתי במחשבה הדיסקרטית שאולי הפעם דווקא תחזיק המערכת מעמד. בסוף החודש שעבר דיווחתי למבקרֵי האתר הזה על עלטה של 48 שעות בעיר הבירה האימפריאלית, היתכן שהיא תחזור?

 

הלילה הראשון בלי אור היה משעשע. שתינו יין לאור פנסים נאותים שקניתי בעקבות לקחי הסופה הקודמת. האזננו לתחנת הרדיו WTOP, 1500 בגלים בינוניים, שלעולם איננו מאזינים לה, אלא אם כן עלינו לדעת איפה יש פקק תנועה. WTOP היא פרודיה של רדיו אמריקני. תרועה מוזיקלית פותחת כל סבב של חדשות, הקריינים צלולי הקול מדברים בחגיגיות תיאטרלית. משפטים אינם מסתיימים לעולם בנקודה, אלא תמיד בסימן קריאה. הטקסטים משקפים התמודדות בלתי פוסקת עם שרירות-לבו של הטבע האנושי או האלוהי. עכשיו אנחנו מכוּרים ל WTOP, כי היא מודיעה לנו מתי יהיה חשמל, או למען הדיוק מתי לא יהיה, או מי לכל הרוחות יודע אם יהיה.

 

ב-10:30 בערב חדלה הרוח בחוץ לנשב. פתחתי את הדלת. השמיים היו ורודים. האויר עמד. ענפי העצים לא נעו. אפילו הצרצרים המעצבנים השתתקו (אני חושב שאחדים נכנסו הביתה, בעקבות עציצים שהיה עלינו לפַנוֹת מן הֶחצר לפני בוא הסוּפה). היה חם. אולי בפעם הראשונה בחיי הבנתי את הביטוי "השקט שלפני הסערה". ידענו שאיסאבל מתקרבת. בן דוד טילפן אליי מלונג איילנד. הוא שמע בטלויזיה, או אולי ראה ברדיו, שאיסאבל שורקת עכשיו בִּשמֵי נורפולק, וירג'יניה, ויידרשו לה בערך חמש שעות להגיע אלינו.

 

איסאבל באה בערך ב-3 לפנות בוקר. בבוקר טענה אורחת הלילה, הפליטה ממרילנד, שהיא ראתה עץ נופל, התכווצה מתחת לשמיכה, קיוותה שהיא תקום בבוקר, ונרדמה. בבוקר התברר שהעץ אומנם נפל. עץ עצוּם ממדים, שענפיו כיסו את המרפסת האחורית כחוּפַּת כלה. ההיגיון חייב את העץ ליפול על גג הבית, ואילו נפל על גג הבית אין זה כלל מן הנמנע שאורחת הלילה לא היתה מתעוררת בבוקר. תחת זאת העץ התמוטט על פני כל כר הדשא של החצר האחורית.

 

 


בבוקר התברר שהעץ אומנם נפל. עץ עצוּם ממדים, שענפיו כיסו את המרפסת האחורית כחוּפַּת כלה. במקום להתמוטט על גג הבית, כפי שהיה אפשר לצַפּוֹת, הוא פסח עלינו, ונפל מלוא קומתו על כר הדשא

 

 

איזבל היתה זָרָה ונוכריה, כידוע לכל מי שהַשׂכָּלָתוֹ במוסיקה פופולרית ישראלית הגיעה אל קיצה לפני עשרים שנה ויותר. היא הפליאה את כל רוֹאֶיהָ. היא השאירה ששה מיליון ללא חשמל – התנועעתי באי-נוחות על הכסא כאשר ראיתי את הכותרת הזו – והיא הזכירה לעיר הבירה האימפריאלית שֶלעֵת הוריקאן אין היא אימפריאלית יותר מאחרון כפרי הדייגים.

 

מה משוּנָה היתה השכונה בלילה הראשון שלאחר איסאבל. זה היה ליל שבת, ואנשים ערכו מסיבת נֵרוֹת. פה ושם, בנסיבות לא ברורות, היה אור חשמל, ואגב שוטטות חוּצוֹת היה נדמה לי שֶבּנֵי האוֹר האֵלֶה יצאו קצת יותר מדיי מִגִדרָם להראות אותו, את האור. אבל אולי קנאה טבעית של בן חושך מדברת מגרוני.

 

 


'סטארבאקס' על שדרות קונטיקט פינת רחוב ליווינגסטון בבוקר שאחרי. ההמונים היו צמאים לקפאין

 


הַתוֹר לקפאין מִשׂתָרֵך על המדרכה, וּמִתפַּתֵל לאורך קירות בית הקפה. אנשים עמדו 45 דקות בתור כדי להזמין קפה 'גראנדֶה' בלי סוכר, או פְרַאפּוּצ'ינוֹ בטעם קַרַמֶל, או 'לאטֶה' בחלב קַצֶפֶת — כל המשקאות ההכרחיים כל כך לשיורה של ציוויליזַצְיָתֵנוּ. העובדים ב'סטארבאקס' אומרים, שביום שאחרי הם שירתו 5,000 שוחרי קפאין. הממוצע היומי הוא 1,000. בית הקפה הזה, היחיד בסביבה שֶחַשמַלּוֹ חזר זמן קצר לאחר ביקורה של איסאבל, היה הרבה יותר מבית קפה. הוא היה קהילה, הוא היה ביטוי של שיור, הוא היה ראָיָה לטירופם הבזבזני של אנשים החושבים שלשני קפוצ'ינו ביום התכַּוונוּ האבות המייסדים של הרפובליקה, כאשר הטעימו את זכותם הטבעית של בני האדם "לבקש להם אושר" (Pursuit of Happiness, 1776). זה כלל גם אותי, לפחות בימי האסון. לא עוד

בבוקר שַׂמתי את פַּעמיי לקפה היחיד הפתוח בשכונה. ידעתי שלסטארבאקס יש "כתמים לוהטים" (אל נא תגחכו למשמע התרגום הזה ל Hot Spots, תרגום מוצלח יותר יאומץ מייד). זאת אומרת, משהו מקביל לרשת אלחוטית ביתית, המאפשרת לבעלי מחשבים נישאים עם כרטיסי אלחוט (Wi-Fi) להתחבר ולגלוש. מעולם לא נסיתי, והיו דרושות איזה שעה וחצי של מגע עם מחלקת התמיכה, כולל שיחה עם טכנאית הודית שישבה אי שם בעמק הגאנג'ס, וניסתה להגות מלים ומושגים כדרך האמריקנים, במידה מוגבלת של הצלחה (זה מה שקורה בימים האלה בעולם הטכנולוגיה העלית האמריקנית, תמיכה ושירותי לקוחות עוברים להודו). אבל מקץ התמיכה, ולאחר שנסיתי שני כתמים לוהטים נפרדים, התחיל האינטרנט האלחוטי שלי באדיבות Tmobile מבית DeutcheTelekom, ששה דולרים בשעה, או עשרה דולר ביום, או שלושים דולר בחודש (עם התחייבות לשנה), או ארבעים דולר בחודש (ללא כל התחייבות).

 

 

 

 

הגלישה היתה מסחררת, DSL ויותר, ממש כפי שהובטח. בשעות הבוקר היה אפשר אפילו לשבת על המדרכה בחוץ. אחר כך הייתי צריך להיכנס פנימה. בִּפנים התרקמה והלכה קהילה של משתמשי Tmobile. שם שמעתי מפריסילה, קתולית מפרובידנס, רוד איילנד, את תלאות נישואיה לגבר יהודי, שתי בנות, כולל אליזבת ("נעים מאוד" אמרה אליזבת והושיטה את ידה בנימוס), וכולל עוד אחת שעוד מעט ימלאו לה 12 ואִמָהּ – דווקא אמה הקתולית – רוצה להעלות לתורה בבית כנסת רפורמי. הרב מסכים, אבל אינו מסכים שהאמא תשתתף בטקס. הִשֵׂאתי לפריסילה שורה של עֵצוֹת תיאולוגיות, ואחר כך גם עצות טכנולוגיות, וגם פריסילה היתה על הרשת. חשבתי שגילוי הלב של פריסילה ינחיל לנו יחסי ידידות ארוכים, וכבר כתבתי את הדואל שלי על פיסת נייר, אבל פריסילה קמה ללכת במהירות כזאת שלא הספקתי.

 

זה ארבעה ימים אני מתעורר בבוקר וניגש לסטארבאקס. מעולם לא זרם בעורקיי כל כך הרבה קפאין. אבל ההתרגשות של החידוש פגה. אתמול בלילה, אחרי שהכנסתי את החתולים הביתה מיום עמלם, עמדתי על המדרגות, וצרחתי אל הלילה השחור. אינני בן חושך, צרחתי. אינני בן חושך.

 

ב-9:37 בערב (מי מסתכל על השעון) בקעה צריחת-נגד מסביבות רחוב ריטֶנהאוז פינת רחוב נוואדה. היא היתה עשירה וּמלֵאַת שִׂמחה. בעקבותיה בקעו כמה צריחות רמות פחות. אחר כך נבחו הכלבים. אחר כך ירה מישהו שניים שלושה זיקוקי דינור. ידעתי שהאור חזר אל ריטנהאוז פינת נוואדה.

 

הוא לא חזר לכאן. צוותי תיקון הגיעו ממדינת ג'ורג'יה, ולפי WTOP הנ"ל תושבים קיבלו אותם בתרועות, "אם כי לא בדיוק אותן התרועות שבהן  הצרפתים קיבלו את האמריקנים בנורמנדיה" (מה אתם רוצים ממני, זה מה שהם אמרו, לא אני).

 

היום בסטארבאקס היה הרבה פחות משעשע. הקהל התמעט, אבל גם הקולות המעטים היו רמים מדיי. הילדים היו קונדסיים מדיי. שכניי לגמו את הקפה שלהם בגמיעות קולניות מדיי. אני רק רציתי חשמל.

 

תשעים ושמונה שעות, אבל מי סוֹפֵר.

 

 


צעיר חתוליי בוחן את הנזק למחרת ביקורה של איסאבל