אני מתהלך ברחובות קיימברידג’, מסצ’וסטס, גשם דק אבל אני אינני מרגיש (לא מאיזשהו טעם רומנטי, אלא פשוט מפני שמגבעת רחבה היא כחיץ לי ביני ובין עולם). שעת ערב מוקדמת בקיימברידג’. עתה זה יצאתי מהקרנה של סרט אוּזבֶּקי, ‘האוראטור’. אומרים עליו שהוא הטוב ביותר שֶהוּפַק באיזושהי רפובליקה מאז התפזרה ברית המועצות לכל רוח (הבמאי הוא יוּסוּפּ רַזיקוֹב).
אני מתהלך, לפעמים בנחת, לפעמים לא, מִסַדנה לסַדנה בוועידה השנתית של האגודה ללימודי ‘אירו-אסיה’. זה השם האלגנטי המציין את המֶרחָב שהיה לפנים ברית המועצות, אם כי הוועידה הזו מתעניינת בייחוד בָּעַמים הלא-סלאביים של אסיה המרכזית ושל הקווקאז. זה כנראה המאורע רב-המשתתפים הראשון מאז ומעולם שאני נוכח בו לא כעתונאי. נישֵׂאתי לכאן על כַּנפֵי מְכוֹן השלום של ארה”ב (United States Institute of Peace), שהואיל להציע לי שנת שירות בפרוזדוריו, בתור מה שהם מכנים ‘עמית בכיר’. ניתנת לי בזה הרשות לעשות ספקולציות בלתי פוסקות על פוליטיקה ועל תרבות פוליטית ואולי גם, במקצת, על נפש האדם.
אני חופשי להאזין לדיונים בעניינים כמו חידושי הלשון של וַעדת המוּנָחים של האקדמיה למדעים של קזחסטן, או חשיבותם של קברי צדיקים מוסלמיים באוזבקיסטן של המאה ה-13; אני חופשי לשער השערות על שקיעת הדמוקרטיה הארמנית, או על הקשר בין האקסטאזה של חסידים סוּפִיִים ובין הפוליטיקה של מלחמת צ’צ’ניה.
ואני חופשי להתהלך ברחובות קיימברידג’ הקסומה, מכיכר הרווארד במעלה רחוב מסצ’וסטס. הַשַלֶכֶת עדיין לא התחילה – עניין קצת לא רגיל בשביל ניו אינגלנד של חודש אוקטובר. רוב הֶעָלים עדיין ירוקים, הלֵילות קָרים פחות מִלֵילות וושינגטון הדרומית.
נעורים עצוּמים מפַכּים ברחובות קיימברידג’ בואך הרווארד, אלגנטיים יותר מרוב סוגי הנעוּרים הנראים בדרך כלל. נערות מדברות אל נערים, ונערים מדברים אל נערות, ללא הרמת קול, בלשון גוף של בני טובים, ברמיזות מקניטות. צריח הכנסיה הבפטיסטית. שני גברים משַׂחקים שחמט על לוח אבן ליד פינת רחוב דאנְסְטֶר. חנויות ספרים. חנויות ספרים. חנויות ספרים כבר אמרתי? בזו של Harvard Co-opאני נעצר אצל מדפי המאה השש-עשרה, אבל יוצא בנזק קטן יחסי: ספר אחד וקובץ מסות אחד על אנגליה האליזבתנית. (הסיבה, אני מודה, היא כמעט-עתונאית: רשימתי הארוכה האחרונה ב’גלובס’ בעשרת החודשים הבאים תוקדש לאנגליה האליזבתנית. מַהֲרוּ-נא להזמין את הגליון אצל מוֹכֵר העתונים שלכם.)
בתי קפה לָרוֹב, הרבה יותר ממה שֶמזַמנת עיר אמריקנית מן המניין. תור ארוך מִשׂתָרך בכניסת Border Café. השלט, בכתב יד, אומר, “עליכם לעמוד בתור כדי להיכנס אל בית הקפה. בפקודת מועצת העיר קיימברידג'”. מועצת העיר מתערבת בהרבה דברים. היא אסרה למשל על עישון בכל בתי המלון, המסעדות והבארים; והיא קבעה תעריפים מדויקים להסעת תיירים נבוכים מבתי המלון המקומיים לנמל התעופה. רעיון לא רע.
בכל זאת חסר משהו, אני אומר אל לבי, וחוצה את הכביש בדרך אל שום מקום. אחר כך אני נכלם לנוכח הגילוי: את Strabucks שָאֲלָה נפשי, אלא מה. אני מָכוּר לחלוטין למוצר החדש שלהם. לא, לא אַרוֹמַה של קפה, אלא אינטרנט מהיר, מכוח מעגלי הקסמים הדיגיטליים של חברת הטלפונים הסלולריים Tmobile. אתה נכנס אל בית הקפה, מדליק את הנישָׂא-הנישָׂא ההוא, מתבקש להקיש סיסמה, וגולש במהירות DSL אם לא למעלה ממנה. זה האינטרנט עשיר הקפאין ששירת אותי בימי העלטה בוושינגטון, כאשר ישבתי וכתבתי על עץ אשר נָפַל, על עץ אשר נוֹפֵל, הזמן קצר, אני איני קובל.
כמה מֵאוֹרחֵי האתר הזה הואילו לטפוח על שכמי, והפצירו בי להוסיף ולכתוב בגוף ראשון. אַחֵרים, בגָלוּי או במסרים דיסקרטיים, נזפו בי על ה’בלוֹגיזם’ הפתאומי שתקף אותי. מה מאוד אני מודה לאלה גם לאלה. תשומת לבם והתעניינותם הן מקורות של השראה ושל עידוד וגם כמובן של התחבּטוּת: מה בדיוק אני רוצה לעשות באתר הזה? איזה דגם אני מְשַוֶה לנגד עיניי? האם האתר הזה הוא רק צג המחשב שלי, או גם שולחן הכתיבה שסביבו, שלא לדבר על השטיח, ועל המגֵרות, ועל המטבח שמאחור?
בימי אי-הכתיבה המִתאָרכים שלי רציתי דווקא להגיד הרבה מאוד על ענייני היום. למשל, תכננתי לכתוב על צו החיסול שהוציא אהוד אולמרט ליאסר לערפאת. בטקסט שנגנז לרגל התיישנותו הופיעו בין השאר השורות הבאות על סגן ראש הממשלה
סביבו יש אוסף של נחשים. צפעוני אחד, אֶפעֵה, קוֹבּרה, נַחשי משקפיים רבים מִספוֹר, נחשים ללא ארס, נחשים עם טיפת ארס, נחשים משעממים, נחשים פאתטיים, נחשים לוחשים, נחשים רוחשים, נחשים נוחשים, נחשים מנחשים, נחשים שאבד עליהם הכלח, נחשים הסבורים שעדיין מזומנות להם עתידות, נחשים כִּבדֵי פֶּה, נחשים ארוכי לשון, נחשים שהתבלבלו בַּמאוּרָה, נחשים המתגעגעים אל האוֹר, נחשים שהשילו את העור מבלי להרגיש, נחשים הסבורים שעדיין יש להם רגליים, נחשים הנושאים תרמיל תפוחים (שיהיה), נחשים המחפשים את חווה, נחשים שמצאו אותה, נחשים נחלשים, נחשים חלושים, נחשים, נחשים ונחשים.
סביבו יש כל כך הרבה נחשים. אבל הוא טיפש. הו, כמה שהוא טיפש.
תכננתי לכתוב, אבל לא כתבתי
רציתי לכתוב על המשך מסעו של ארנולד שוורצנגר אל מעון המושל בסקרמנטו עוד לפני שנשמעו וידוייהן הפומביים של נשים שידעו את אצבעותיו החטטניות ואת תובענותם של הורמוניו. ורציתי לכתוב על מסעו לאחר שנשמעו הווידויים, ולאחר שיוחסו לו ביטויי הערצה, או לפחות הערכה, לאדולף היטלר. הו, כן, הוא תרם מיליונים למוסד שמעון ויזנטל. והוא עזר לפזר הפגנה של בריונים ניאו-נאציים ב-1966.
רציתי לכתוב על ווסלי קלארק, הגנרל החצי-יהודי הרוצה להיות נשיא. ועל שלושת יריביו, הסנאטור היהודי המלא מקונטיקט, והסנאטור ממסצ’וסטס שסבו היה יהודי, והמושל מוֶרמונט שאשתו יהודיה, ולחזור ולהתפעל מן המידה שבה השתנו הערכים באמריקה ב-50 השנה האחרונות.
רציתי להעיר כמה הערות במלאות שלוש שנים לאינתיפאדה. הפלסטינים – כתבתי – פיתחו מחלה פוליטית. שמה בַּלקַנִיטִיס, וּמַהוּתה קנאה בתשומת הלב הבין לאומית האקטיבית שבה זכו בעשר השנים האחרונות המוסלמים של הבלקן. איך מביאים צבא בין לאומי אל הגדה ואל עזה, כפי שצבאות בין לאומיים הגיעו אל בוסניה ואל קוסובו ואל מקדוניה? תשובה: מַעלים לשלטון בישראל את האיש הקרוב ביותר לִדמוֹת לסלובודן מילושביץ’, ומקווים שהוא ימהר לצאת מדעתו.
רציתי להשתומם על יום הולדתו של שמעון פרס, לא מפני שהוא בזבזני וקולני מדיי, אלא מפני שהוא העניק הזדמנות לכל מי שאינם סובלים את ישראל להעמיד פנים שהם אוהבים את מה שהיתה בזמן פרס. אבל פרס אינו האנטי-תיזה, פרס הוא אב מייסד ומקור השראה של תרבותנו הפוליטית, של מזגנו הציבורי, של חוסר סובלנותם המופלגת של כל הישראלים כלפי דעות שאינן כדעותיהם. איזה מזל שנלסון מנדלה לא הגיע. אמרו שהוא יגיע. האומנם הוא היה מתייצב לצד האיש שחתם ברית צבאית סודית עם האפרטהייד, ומעמיד פנים שבו מתמצות הליברליות וההומניות ואהבת-האדם של היהודים?
רציתי אפילו לספר על יריד חתולים ארצי, שנערך לא הרחק מוושינגטון בחודש שעבר, ולהציג צילומים נבחרים של לוחיות הרישוי של הנוכחים, עם מוטיבים פֶליניים.
אני חושש שלא עשיתי את כל זה, ואני מתנצל לפני המתעניינים. אינני מצליח לכתוב לאינטרנט כלאחר יד. אין זאת אומרת שאני מייחס קלות-ראש למי שמצליחים. כלל וכלל לא. אני חושב את אטיות הכתיבה שלי לחיסרון ניכר. אני משתומם עליי, כאשר אני נזכר שלפני כמה חודשים קוויתי ברצינות להעביר בהדרגה את כל מה שכתבתי בעשר השנים האחרונות אל האתר הזה. בזמן שעבר מאז לא הצלחתי להעביר לכאן אפילו את שליש החומר שאני כותב באופן שוטף.
אבל אין זה מן הנמנע שאני עוד אֶשתַפֵּר.
(נכתב בקיימברידג’, מסצ’וסטס, במוצאי שבת)
יכולת להשתתף ב BloggerCon, כנס הבלוגרים הגדול של הבלוגרים הגדולים שהתקיים שלשום ואתמול בבי”ס למשפטים בהרווארד. ארגן את הכנס אוּבּר-בלוגר בשם דייב ויינר.
הנה האתר של דייב http://www.scripting.com/
הנה האתר של הכנס http://blogs.law.harvard.edu/bloggerCon/
נסה להיפגש עם דייב,בחור מעניין, ולדבר איתו על בלוגים.
http://www.notes.co.il/sharabani/2809.asp
נהדר שחזרת.
שאנחנו נבין – אתה מתכוון להפסיק לכתוב בגלובס למשך 10 חודשים תמימים ? אם כך המצב חמור עוד יותר מששיערנו. זה מה שצפוי לנו עכשיו ? סיפורים על הנוער הקלוקל של הרווארד ? תאמין לנו שחבורת הסנובים האלה לא ראויה לאזכור. אתה יודע שאף אחת מהבחורות שם לא רצתה לתת לנו לדחוף לה ידיים בתירוץ הנואל שאנחנו מכוערים ויש לנו גיבנת ואנחנו מגמגמים וגם זה רק בעברית ? מייד שרפנו להם את המעונות של פיבודי והמשכנו הלאה מבלי להביט לאחור.
יואב, תפנים – קרני יש רק אחד. בלוגיסטים יש כמו זבל. תראה מה הולך שם: “מחייה של שמנה ויפה”, “נדב הנפלד הבלתי רשמי”, “מניאנה הלכה בשדות”, “רומיאו בעריסת החתול”, “אהבה לא גרה פה יותר”, “אחותו של”, “ההוא מ”, “זו ש” – כל זב ומצורע פותח בלוג. אתה באמת רוצה להשתייך לחבורה הזו של גרפומנים נודניקים ובחורות מתוסכלות שממלאות דיסקים שלמים בשרתים רק בגלל שעוד לא הצליחו למצוא חתן ?
אתה רוצה לכתוב על הרווארד ? למה לא ? אבל לא רק להתפייט על העלים האדומים של ניו אינגלנד שלא התייצבו למסדר בוקר, אלא גם (ובעיקר) מההיבט ההיסטורי, אם אפשר. ולהזכיר את התחרות עם ייל. ולהרחיב על קיימברידג’ ואוקספורד במולדת הישנה. ולתאר מתי ואיך בכלל הן הוקמו. ולספר על הפרעות שעשו הפלאחים בסטודנטים הראשונים שם. ולקפוץ לימינו אנו ולארצנו הקטנטונת כדי לבאר שגם כאן ישנם המון פלאחים מגורמטים שלא אוהבים סטודנטים בכלל ופרופסורים בפרט כי הם לא נוטים להצביע למפלגה של שאר העם (“השמאל, כבוד הרב, שכח מה זה להיות יהודים”). וכן הלאה וכן הלאה. אתה הרי יודע מה צריך לעשות, יואב – ארנולד, וסלי, בלקניטיס. אלה נושאים ראויים !
ארתור (שקוראים אותך שנים ועד עכשיו לא דיברו כי הכל היה בסדר)
נ.ב.: עורך הדין שלנו הכריח אותנו לכתוב שגם התיאורים היותר, איך נקרא להם, “פואטיים”, שלך הם חומר קריאה מעניין ומלא חן. (אבל שלא תחשוב שזה ימנע מאיתנו להוציא עליך קונטרקט אצל האחים אלפרון אם לא תשלב פה גם קולטורה. ראה הוזהרת !)
יואב – קודם כל, שנה טובה,מרובת כתיבה עם יד קלה על ה SEND.
אני משתייכת למצדדים בכתיבה בגוף ראשון, ואשמח לעוד פיוטים על ניו – אינגלנד בסתיו, ותיאורים מנכרי עניים על הקמפוס הנחשק.
ארתור, זה לא בא על חשבונך. הקשיחות הזאת בסינון התוכן לא מתאימה למדיום.
חנן, תודה על הלינקים.
יואב, זה האתר שלך, תכתוב באיזה גוף שבא לך: ראשון, שני, שלישי, OVER DRIVE, רוורס, משומן, מיובש, גבוה, נמוך, שמן או רזה.