מצרים בדרך בורמה

או אולי דרך פקיסטן, או טורקיה, או ניגריה, או בוליביה, או גאנה. הצצות בפסיכולוגיה ובפוליטיקה של משטרים צבאיים. האם הגנרלים המצריים יצליחו, או ירצו, לוותר על הרשיון להציל את המולדת מידי עצמה? צבאות בעולם השלישי אינם נוטים לחזור לקסרקטיניהם, אלא לפעמים. ורודנים צבאיים נוטים לחזור זה על שגיאותיו של זה, מסיבה עיקרית אחת: הם מזדקנים בשלטון

קצין וג'נטלמן, אמר דויד בן גוריון על הגנרל הבורמי נה ווין. הוא הציל את המולדת, והחזיר את השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת. הג'נטלמניות, אבוי, לא האריכה ימים (המקור: ספריית 'לייף' עלי-רשת עם טיפול פוטושופ)

להמשיך לקרוא מצרים בדרך בורמה

שאלת 700 השנה

התהיה ”דמוקרטיה ערבית“, או שקולו של פוסק הלכה מן המאה ה-14 יוסיף להכתיב את הקצב? זה, אם תרצו, עוד סיבוב במלחמת האיג‘תיהאד נגד הג‘יהאד

להמשיך לקרוא שאלת 700 השנה

המהפכה והחנון

איך תסתיים תנועת המחאה במצרים, איננו יודעים. אבל איך היא התחילה, ואיפה היא עומדת, למדנו השבוע. מהפכה ללא מנהיג הצליחה להביא המונים אל הכיכר באמצעות הודעה פשוטה: הבחור מגוגל ידבר. איסלאמיסטים אולי עוד יחטפו אותה, אבל בינתיים כיכר תחריר שייכת לעמק הסיליקון של קאהיר

וואיל סעיד ע'ונים נואם בכיכר 'תחריר' זמן קצר לאחר שחרורו מן הכלא, ביום שלישי השבוע. הוא האנטי-גיבור של המהפכה המצרית, היפוך כמעט מושלם של גמאל עבד א-נאצר, שהיה בן גילו (30 פלוס) כאשר השתלט על מצרים לפני 58 שנה. אמנם קשה להאמין שע'ונים יעפיל לעמדת הנהגה, אבל מרכזיותו מאירה את המאורעות בקאהיר באור אחר בהחלט. (הצילום: שער העתון הלבנוני 'אל אחבאר'. הצילום נערך כדי להקטין את שטחו)

להמשיך לקרוא המהפכה והחנון

מי איבד את מצרים?

חוסני מובארק, לא ברק אובמה. התלונות הבוקעות מגרונות ישראליים השבוע הן חסרות שחר, ונודפת מהן היסטריה. ארה“ב לא יכלה להציע למובארק לטבוח מפגינים במרכז קאהיר. היא גם לא יכלה לשלוח דיוויזיה מוטסת. לא היתה לה בררה, אלא להשתמט במהירות האפשרית מחברתם של המובסים. חרדתה של ישראל במקומה — אבל אולי לא יזיק גם לה להעמיד פנים. סוף סוף, ראש ממשלתה טען פעם שארצות דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו

"עוד מצרים חיה", מכריזה (בערך) הכותרת על שערו של היומון הלבנוני 'אל אח'באר', עשרים-ותשעה בינואר 2011

להמשיך לקרוא מי איבד את מצרים?

חורף של פטריארך

כנראה מאוחר מדיי בשביל חוסני מובארק לחזור ולהשתלט על הרחוב. שיורו אינו משרת עוד את האינטרסים של האליטה הצבאית והכלכלית. היא זקוקה לפנים אחרות. הצבא יוכל לנסות לפתח נוסחת שלטון יותר אלגנטית, ולמשוך בחוטים מאחורי ממשלה אזרחית. כמו שהיה פעם בטורקיה, כמו שעכשיו בפקיסטן. התרצה האופוזיציה המצרית לבטל את המשטר הנשיאותי מעיקרו, כפי שרוצים רבים בתוניסיה? זה יכול להיות המפתח להגבלת נזקם של האחים המוסלמים 

לא לגמרי ברור אם קריעת הכרזה הזו היא אקט של התנגדות לחוסני מובארק, או של תמיכה בו. לכאורה התנגדות, מפני שהידיים קורעות לגזרים את דיוקנו של הנשיא. אבל הכתובת על הכרזה הנקרעת והולכת אומרת, "צא ממצרים". אז מה קורעות הידיים? את הנשיא, או את הקריאה להסתלקותו? הוא עצמו אמר אתמול בראיון טלויזיה בארה"ב, שלא איכפת לו מה אומרים עליו. זו כנראה היתה הבעיה שלו בשלושים השנה האחרונות. עכשיו זו תהיה הבעיה שלנו

להמשיך לקרוא חורף של פטריארך

”הוא בן הכלבה שלנו“… (ועוד כמה אסוציאציות היסטוריות)

…אמר נשיא אמריקני לפני 75 שנה, כאשר סיפרו לו מה מעולל רודן מושחת בניקרגואה. ביוני 2005 קראה מזכירת מדינה אמריקנית בקאהיר לדמוקרטיה, והבטיחה תמיכה ב“גברים ובנשים האמיצים“ המנסים לכונן אותה. המטוטלת של מדיניות החוץ האמריקנית נעה בין שני ההפכים האלה. איפה היא תעצור במצרים?

 

אסוציאציה, אסוציאציה. השאה של איראן על עמוד השער של 'טיים', ספטמבר 1978. לצידו -- צילום של מפגינים בטהראן מתרועעים עם כוחות הבטחון. בספטמבר 1978 נחרץ גורלו של השאה, כאשר נחיל ענקי של מפגינים מילא את השדרות המרכזיות של עיר הבירה. השאה הפסיד את הרחוב -- ועד מהרה הפסיד את כתרו

להמשיך לקרוא ”הוא בן הכלבה שלנו“… (ועוד כמה אסוציאציות היסטוריות)

שושלת יולי: הסוף?

כשלונותיה הרי הם רשומים על כל תמ"ג  ותל"ג ואינדקס של עוני. היא נוסדה בקסרקטין ומעולם לא עזבה אותו. אבל במשך הרבה שנים עמדה לה תמיכתו של הרחוב, אפילו ברגעי שקיעה ותבוסה. לא עוד

הפיכת 'הקצינים החופשים' של עשרים-ושלושה ביולי 1952 מתפתחת למהפכה: המלך פארוק גולה ממצרים (בעמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס', עשרים-ושבעה ביולי 1953)

ראשון הקיסרים של שושלת יולי, עבד א-נאצר, מפלרטט עם ההמון בסצינה אופיינית של שלטונו

אנוואר א-סאדאת וחוסני מובארק מנופפים להמון הצוהל ממכונית-שרד פתוחה. זה היה בשובו של סאדאת ממסעו לירושלים, נובמבר 1977. מאות אלפים, אולי מיליונים, הצטופפו בשוליו של נתיב הנסיעה הנשיאותי מנמל התעופה של קאהיר אל הארמון אצל הנילוס. המכונית התקדמה במהירות של עשרה קמ"ש ופחות. הקיסר השני לבית יולי לא פחד מכדורי מתנקש

הקיסר השני ויורשו, זה במדי פילדמרשל שאולים, זה במדי גנרל של חיל האויר שלבש בדין, דקות אחדות לפני שאנוואר א-סאדאת נורה בידי מתנקש, ששה באוקטובר 1981

הרחוב האבוד: אנוואר א-סאדאת נהג לעמוד במכונית שרד פתוחה כדי לקבל את תשואות ההמון. ביום הלווייתו, המשטר חשב שההמון מסוכן אפילו בשביל גוויה חסרת חיים, ואסר על השתתפות אזרחים במסעו האחרון של נשיאם (העמוד הראשון של ה'ניו יורק טיימס', אחד-עשר באוקטובר 1981)

שושלת יולי מתקרבת אל קיצה. היא מלכה על מצרים מאז יולי 1952, כאשר ”הקצינים החופשים“ חוללו הפיכה נגד המלך פארוק. שלושת קיסריה (הם העדיפו את התואר "נשיא") נהנו מאריכות ימים, שהיתה מעוררת אפילו את קנאתם של הפרעונים ושל קיסרי רומא. הראשון מלך 17 שנה, השני מלך 11 שנה, השלישי עומד בשנתו השלושים.

בימי זוהרה, השושלת היתה מקור השראה לעולם הערבי כולו. עכשיו היא מוותרת על כל העמדות הפנים. במרוצת סוף השבוע, הקיסר השלישי הלביש את כל עוזריו ושריו במדים. אין לו עכשיו אלא כידוני צבאו, אבל עומדת בספק גובר מידת נכונותו של הצבא לשאת את הכידונים.

הקיסר הראשון, גמאל עבד א-נאצר, הילך אימים על המערב בדיוק מאותה הסיבה שהוא עורר תקווה והערצה במה שהתחילו לקרוא אז ”העולם השלישי“. בריטים וצרפתים ייחסו לו את תכונותיהם של דיקטטורים פשיסטיים באירופה של שנות ה-30. הוא היה דמגוג ועריץ. אבל הרחוב היה שייך לו. אמנם ”המהפכה הסוציאליסטית“ שלו לא התקרבה כלל לפתור את בעיות היסוד של ארצו, אבל הרחוב המצרי עמד לצדו גם לאחר תבוסת יוני 1967.

שבע שנים לאחר מות עבד א-נאצר, הרחוב עדיין היה שייך לשושלת. ב-1977, מיליונים הצטופפו בצדי הדרכים כדי לקדם את פני אנוואר א-סאדאת בשובו ממסעו ההיסטורי לירושלים. ארבע שנים אחר כך, לאחר שסאדאת נרצח, השושלת לא טרחה אפילו להזמין את ההמון ללכת אחרי ארונו. אדרבא, היא הטילה עוצר כללי לצורך הלווייתו — והכריזה מצב-חירום, שלא הוסר עד עצם היום הזה.

השושלת, לפנים אהובת הרחוב, התחילה לפחד מפניו. היא ניסתה ליצור שסתומי-בטחון באמצעות מנות קטנות, או קטנטנות, של חופש. ב-1978, סאדאת ביטל רשמית את המשטר החד-מפלגתי. אבל השושלת מעולם לא התכוונה ברצינות. השגים אלקטורליים של האופוזיציה באמצע שנות ה-80 הניבו חוקים להצרת צעדיה. השגים של האחים המוסלמים ב-2005 הביאו זיוף מסיבי של הבחירות הבאות ב-2010.

לפנים, לשושלת היתה אידיאולוגיה: סוציאליזם, איחוד העולם הערבי, “מדיניות חוץ בלתי מזדהה” (שהזדהתה בהחלט עם אויבי המערב). משנות ה-70 ואילך, את מקום האידיאולוגיה תפסה פרגמטיות, עם אוריינטציה מערבית מחוץ ועם ליברליזציה כלכלית מבית. פרגמטיות יכולה לרכוש אהדה אם היא נושאת פרי. אבל הפרגמטיות הזו הניבה קיטוב חברתי ומרירות.

בהיעדר בסיס אידיאולוגי, השושלת לא יכלה לסמוך על שום משקל-נגד אזרחי ליריביה. המשטר האיראני היה חופשי לשסות מיליציות מהפכניות ('באסיג‘') במפגיני האופוזיציה, ב-2009. השושלת המצרית, לעומת זאת, נאלצת לשלוח לרחובות מגויסי חובה, שאין להם כל חשק לירות בחבריהם, בשכניהם, באחיהם או בהוריהם.

כאשר קיסר שולט שלושים שנה – הרבה יותר מנפוליאון, למשל — קשה להגיד עליו שהוא לא ידע איך להחזיק מעמד. אבל בזיקנתו, חוסני מובארק התקשה להגיב על המציאות המשתנה, אפילו כאשר היא התדפקה על דלתו. מצרים עומדת כבר בעיצומו של ה‘אינטרגנום‘, שלב המעבר בין שושלות. ברומא העתיקה, כידוניו של המשמר הפרטוריאני היו מספיקים להעלות את הקיסר הבא. הגנרלים המצריים אמנם מסתדרים בתור הירושה. אבל הם עומדים לגלות כנראה מה שגילו הגנרלים של השאה האיראני בסתיו 1978: העולם שסביבם השתנה בשעה שהם קפאו על שמריהם.

הרוח מטלטלת את כפות התמרים

האוטוקרטים של המזרח התיכון ניצלו מגלים קודמים של התקוממויות עממיות באירופה, באפריקה ובאסיה. הפעם רוח מהפכנית שורקת מן האטלנטי עד המפרץ הפרסי. מה סיכוייו של משטר בהתנגשות חזיתית עם נתיניו? מה קורה לו כאשר ההמונים מאבדים את הפחד? זה תלוי. מודל פראג לעומת מודל בייג‘ינג

"הזהרה", מכריזה הכותרת בעתון אופוזיציה, 'מסרי אל-יום'. זה היה בעשרים-וששה בינואר. יומיים אחר כך זו אינה עוד הזהרה. הכותרת (למטה) בעתון 'אש-שארק', המופיע בנסיכות קטר, מסכמת היטב: "מצרים על פי הר-הגעש"

להמשיך לקרוא הרוח מטלטלת את כפות התמרים

הפיתוי האותוריטרי

הוא מונח עכשיו על השולחן, בבודפשט — ובירושלים. כללי התנהגות אירופיים יגנו על הדמוקרטיה ההונגרית, אבל ישראל אינה יכולה לסמוך עוד על הרגלים ועל הסתברויות נמוכות

להמשיך לקרוא הפיתוי האותוריטרי