Archive for the ‘המזרח התיכון, 2011: אביב העמים?’ Category
מצרים בדרך בורמה
שבת, פברואר 19th, 2011שאלת 700 השנה
שבת, פברואר 12th, 2011התהיה ”דמוקרטיה ערבית“, או שקולו של פוסק הלכה מן המאה ה-14 יוסיף להכתיב את הקצב? זה, אם תרצו, עוד סיבוב במלחמת האיג‘תיהאד נגד הג‘יהאד
המהפכה והחנון
יום שישי, פברואר 11th, 2011איך תסתיים תנועת המחאה במצרים, איננו יודעים. אבל איך היא התחילה, ואיפה היא עומדת, למדנו השבוע. מהפכה ללא מנהיג הצליחה להביא המונים אל הכיכר באמצעות הודעה פשוטה: הבחור מגוגל ידבר. איסלאמיסטים אולי עוד יחטפו אותה, אבל בינתיים כיכר תחריר שייכת לעמק הסיליקון של קאהיר
מי איבד את מצרים?
שבת, פברואר 5th, 2011חוסני מובארק, לא ברק אובמה. התלונות הבוקעות מגרונות ישראליים השבוע הן חסרות שחר, ונודפת מהן היסטריה. ארה“ב לא יכלה להציע למובארק לטבוח מפגינים במרכז קאהיר. היא גם לא יכלה לשלוח דיוויזיה מוטסת. לא היתה לה בררה, אלא להשתמט במהירות האפשרית מחברתם של המובסים. חרדתה של ישראל במקומה — אבל אולי לא יזיק גם לה להעמיד פנים. סוף סוף, ראש ממשלתה טען פעם שארצות דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו
חורף של פטריארך
יום שישי, פברואר 4th, 2011כנראה מאוחר מדיי בשביל חוסני מובארק לחזור ולהשתלט על הרחוב. שיורו אינו משרת עוד את האינטרסים של האליטה הצבאית והכלכלית. היא זקוקה לפנים אחרות. הצבא יוכל לנסות לפתח נוסחת שלטון יותר אלגנטית, ולמשוך בחוטים מאחורי ממשלה אזרחית. כמו שהיה פעם בטורקיה, כמו שעכשיו בפקיסטן. התרצה האופוזיציה המצרית לבטל את המשטר הנשיאותי מעיקרו, כפי שרוצים רבים בתוניסיה? זה יכול להיות המפתח להגבלת נזקם של האחים המוסלמים
”הוא בן הכלבה שלנו“… (ועוד כמה אסוציאציות היסטוריות)
יום שני, ינואר 31st, 2011…אמר נשיא אמריקני לפני 75 שנה, כאשר סיפרו לו מה מעולל רודן מושחת בניקרגואה. ביוני 2005 קראה מזכירת מדינה אמריקנית בקאהיר לדמוקרטיה, והבטיחה תמיכה ב“גברים ובנשים האמיצים“ המנסים לכונן אותה. המטוטלת של מדיניות החוץ האמריקנית נעה בין שני ההפכים האלה. איפה היא תעצור במצרים?
שושלת יולי: הסוף?
יום שני, ינואר 31st, 2011כשלונותיה הרי הם רשומים על כל תמ”ג ותל”ג ואינדקס של עוני. היא נוסדה בקסרקטין ומעולם לא עזבה אותו. אבל במשך הרבה שנים עמדה לה תמיכתו של הרחוב, אפילו ברגעי שקיעה ותבוסה. לא עוד
שושלת יולי מתקרבת אל קיצה. היא מלכה על מצרים מאז יולי 1952, כאשר ”הקצינים החופשים“ חוללו הפיכה נגד המלך פארוק. שלושת קיסריה (הם העדיפו את התואר “נשיא”) נהנו מאריכות ימים, שהיתה מעוררת אפילו את קנאתם של הפרעונים ושל קיסרי רומא. הראשון מלך 17 שנה, השני מלך 11 שנה, השלישי עומד בשנתו השלושים.
בימי זוהרה, השושלת היתה מקור השראה לעולם הערבי כולו. עכשיו היא מוותרת על כל העמדות הפנים. במרוצת סוף השבוע, הקיסר השלישי הלביש את כל עוזריו ושריו במדים. אין לו עכשיו אלא כידוני צבאו, אבל עומדת בספק גובר מידת נכונותו של הצבא לשאת את הכידונים.
הקיסר הראשון, גמאל עבד א-נאצר, הילך אימים על המערב בדיוק מאותה הסיבה שהוא עורר תקווה והערצה במה שהתחילו לקרוא אז ”העולם השלישי“. בריטים וצרפתים ייחסו לו את תכונותיהם של דיקטטורים פשיסטיים באירופה של שנות ה-30. הוא היה דמגוג ועריץ. אבל הרחוב היה שייך לו. אמנם ”המהפכה הסוציאליסטית“ שלו לא התקרבה כלל לפתור את בעיות היסוד של ארצו, אבל הרחוב המצרי עמד לצדו גם לאחר תבוסת יוני 1967.
שבע שנים לאחר מות עבד א-נאצר, הרחוב עדיין היה שייך לשושלת. ב-1977, מיליונים הצטופפו בצדי הדרכים כדי לקדם את פני אנוואר א-סאדאת בשובו ממסעו ההיסטורי לירושלים. ארבע שנים אחר כך, לאחר שסאדאת נרצח, השושלת לא טרחה אפילו להזמין את ההמון ללכת אחרי ארונו. אדרבא, היא הטילה עוצר כללי לצורך הלווייתו — והכריזה מצב-חירום, שלא הוסר עד עצם היום הזה.
השושלת, לפנים אהובת הרחוב, התחילה לפחד מפניו. היא ניסתה ליצור שסתומי-בטחון באמצעות מנות קטנות, או קטנטנות, של חופש. ב-1978, סאדאת ביטל רשמית את המשטר החד-מפלגתי. אבל השושלת מעולם לא התכוונה ברצינות. השגים אלקטורליים של האופוזיציה באמצע שנות ה-80 הניבו חוקים להצרת צעדיה. השגים של האחים המוסלמים ב-2005 הביאו זיוף מסיבי של הבחירות הבאות ב-2010.
לפנים, לשושלת היתה אידיאולוגיה: סוציאליזם, איחוד העולם הערבי, “מדיניות חוץ בלתי מזדהה” (שהזדהתה בהחלט עם אויבי המערב). משנות ה-70 ואילך, את מקום האידיאולוגיה תפסה פרגמטיות, עם אוריינטציה מערבית מחוץ ועם ליברליזציה כלכלית מבית. פרגמטיות יכולה לרכוש אהדה אם היא נושאת פרי. אבל הפרגמטיות הזו הניבה קיטוב חברתי ומרירות.
בהיעדר בסיס אידיאולוגי, השושלת לא יכלה לסמוך על שום משקל-נגד אזרחי ליריביה. המשטר האיראני היה חופשי לשסות מיליציות מהפכניות (‘באסיג‘’) במפגיני האופוזיציה, ב-2009. השושלת המצרית, לעומת זאת, נאלצת לשלוח לרחובות מגויסי חובה, שאין להם כל חשק לירות בחבריהם, בשכניהם, באחיהם או בהוריהם.
כאשר קיסר שולט שלושים שנה – הרבה יותר מנפוליאון, למשל — קשה להגיד עליו שהוא לא ידע איך להחזיק מעמד. אבל בזיקנתו, חוסני מובארק התקשה להגיב על המציאות המשתנה, אפילו כאשר היא התדפקה על דלתו. מצרים עומדת כבר בעיצומו של ה‘אינטרגנום‘, שלב המעבר בין שושלות. ברומא העתיקה, כידוניו של המשמר הפרטוריאני היו מספיקים להעלות את הקיסר הבא. הגנרלים המצריים אמנם מסתדרים בתור הירושה. אבל הם עומדים לגלות כנראה מה שגילו הגנרלים של השאה האיראני בסתיו 1978: העולם שסביבם השתנה בשעה שהם קפאו על שמריהם.