הפיתוי האותוריטרי

הוא מונח עכשיו על השולחן, בבודפשט — ובירושלים. כללי התנהגות אירופיים יגנו על הדמוקרטיה ההונגרית, אבל ישראל אינה יכולה לסמוך עוד על הרגלים ועל הסתברויות נמוכות

התקוממות נגד עריצים מעוררת כמובן אהדה, בעיקר כאשר אפשר להוסיף לה את התואר “ראשונה מסוגה”. מאז ניסה נורי סעיד להימלט מבגדאד, במהפכת 1958 (לא הצליח, והוצא להורג), לא היה כדבר הזה בעולם הערבי: שליט נמלט בחסות החשיכה מארצו בשיאן של הפגנות רחוב נגד 23 שנות מלוכתו (“רפובליקה” בעולם הערבי היא עניין תיאורטי, בדרך כלל רק תחליף מנומס למלוכה אבסולוטית).

תוניסיה לא עוררה את האופוריה שעוררו התפרצויות דומות של “כוח העם” ב-25 השנה האחרונות. הפיליפינים והאיטי, ב-1986, התחילו את הגל. שלוש שנים אחר כך אחר כך באו ארצות הגוש הסובייטי. ב-2000 בא תורה של סרביה. בין 2003 ל-2005 באו גרוזיה, קירגיזסטן, אוקראינה ולבנון. אלה היו ימי הפריחה של הצבע הכתום. אפילו סרבני-פינוי בעזה מרחו אותו על כרזותיהם. התקוממויות רחוב הפילו נשיאים (שאגב נבחרו באופן דמוקרטי) במדגסקר, בבוליביה ובאקוואדור.

באמצע היו גם טרגדיות איומות: המשטר הסיני הטביע את “כוח העם” בדם, ב-1989; כך בדיוק עשה המשטר הצבאי בבורמה, שנה אחת קודם. התיאוקרטיה האיראנית שברה לרסיסים את “כוח העם” בשנה שעברה. הצבא בתאילנד עשה כן פעמים אחדות בשנים האחרונות.

האופוריה חסרה הפעם גם מפני שבזמן כתיבת הרשימה הזו איש עדיין לא ידע מה בעצם קורה, או קרה, בתוניסיה. היו רמזים מטרידים, שמנוסת הנשיא ומעצר כמה מיועציו לא היו אלא טכסיס-שיור של האליטה, ממין מה שקרה ברומניה לפני 22 שנה. אז בוימה התקוממות ספונטנית, שבסופה התייצב קומוניסט מן הדור הישן בראש משטר כמו-חדש.

תוניסיה גם לא-כל-חשובה, אלא באותה מידה שאל-ג’אזירה ליוויינה את מראות תוניס אל קאהיר ואל דמשק. מה יקרה אם ההמון ישתחרר מפחדיו, ינהר אל הרחובות, ויחשוף חזה מול החיילים היורים? לחלופין, מה יקרה אם ההמון יעשה בדיוק אותו הדבר בדרך מרמאללה לירושלים? היירו החיילים?

אף על פי שמתעורר החשק להאמין, כי אולי חזר הרגע הדמוקרטי, אני רוצה לכתוב כאן דווקא על האפשרות ההפוכה: על הרגע הלא-דמוקרטי, או על “הפיתוי האותוריטרי”. האקדמיה ללשון העברית הציעה “סמכותני” במקום “אותוריטרי”. טכנית זה בדיוק הפירוש, אבל “אותוריטרי” נושאת איתה מטענים ואסוציאציות, והיא תשמש להלן.

הזכות לרדוף אושר

“פיתוי אותוריטרי” מתרחש, כאשר חברה במשבר אומרת נואש: היא חדלה להאמין ביכולת התיקון העצמית של המוסדות הדמוקרטיים, והיא פונה נגד האליטות הפוליטיות. אירופה חזרה והתפתתה לאותוריטריות מ-1922 ואילך, השנה שבה עלה בניטו מוסוליני. הוא לא תפס את השלטון, אלא הוזמן באופן חוקתי בהחלט להרכיב ממשלה. הדיקטטורה לא הפילה את הדמוקרטיה, אלא יצאה מחלציה. 11 שנה אחר כך הוזמן היטלר, באופן חוקתי בהחלט, להרכיב ממשלה.

עקרותה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית התחוורה לכל מי שצפו בה, כולל דמוקרטים וליברלים מחו”ל. מותר לשער שרוב תומכי מוסוליני והיטלר לא העלו בדעתם שתמיכתם מבטיחה חורבן. הם רק רצו ש”הרכבות ייצאו בזמן”, או שהיררכיה “טבעית” תחזור אל חיי החברה. הם רק רצו את מה שהחותמים על מגילת העצמאות האמריקנית כינו “הזכות לרדוף אושר”.

פיתויים אותוריטריים לא פסחו אלא על ארצות מעטות מאוד בעולם. לא היתה כמעט ארץ אחת ביבשת אירופה שלא התנסתה בהם באופן כזה או אחר. לא היתה אף ארץ אחת באמריקה הלטינית. אני מדבר לא סתם על אקט אלים של השתלטות, אלא על אקט אלים הנהנה מתמיכה רחבה, או לפחות מאדישות רחבה: צ’ילה ב-1973, ארגנטינה ב-1976. שתיהן למדו כמובן את הלקח, או האומנם.

עתון שמאלי בהונגריה מכריז על פני כל עמודו הראשון, בכל לשונות האיחוד האירופי, "הקיץ הקץ על חופש העתונות בהונגריה" (שלושה בינואר 2011). ההצהבה היא תוספת שלי

בשבועות האחרונים הופתעו ארצות האיחוד האירופי לשמוע על “פיתוי אותוריטרי” מתוך שורותיהן. הוא בא מהונגריה. ממשלת ימין עלתה שם לשלטון לפני שבעה חודשים, עם רוב ענקי בפרלמנט. בעיצומו של משבר כלכלי עצום ממדים, ראש הממשלה ויקטור אורבאן התפנה ליוזמת חקיקה שנועדה לצמצם את החרויות הפוליטיות ואת חופש העתונות.

לרוע מזלה של הונגריה, החוקים החדשים אומצו זמן קצר לפני שהיא עמדה לקבל עליה בפעם הראשונה את הנשיאות הזמנית של האיחוד האירופי. הונגריה הוקעה כמעט בכל בירה אירופית. היא נדרשה לתקן את החוקים. אורבאן הכריז ששום דבר לא יניא אותו מלאכוף אותם. עיתון בגרמניה קרא להונגריה “פיהרר-שטאדט”, או “מדינת-המנהיג”. זה היה מעמדה המשפטי של גרמניה בימי היטלר, כאשר רצונו של הפיהרר היה הבסיס היחיד לחקיקה.

בפעם הראשונה לאחר 50 שנה

אין לי כאן המקום לצטט הערכות וניחושים על מגמת פניו של הימין ההונגרי. זה גם לא כל כך חשוב כשלעצמו (אם כי יהודים רשאים להיזכר ללא געגועים באותוריטריות של הימין ההונגרי בין שתי מלחמות העולם ובזמן השואה). ההזהרה הנובעת מהונגריה היא המעניינת. נסיבות של משבר כלכלי ושל דכדוך לאומי מעניקות הזדמנות לאופורטוניסט רודף שררה למסד את שלטונו. דעת הקהל אינה יוצאת מגדרה. פרלמנטריזם התחיל לשעמם אותה. פטפטנותה של התקשורת נמאסה עליה.

אירופה אל-נכון תציל את הונגריה מידי עצמה, אבל מי יציל דמוקרטיות לא-מאושרות אחרות מן הפיתוי האותוריטרי?

זו שאלה שלא נידונה ברצינות בישראל לפחות מאז הסתיים עידן בן גוריון, כמעט לפני 50 שנה. בימי בן גוריון האחרונים דווקא שררה חרדה, בייחוד בין אינטלקטואלים. עליית לוי אשכול, ב-1963, הפיגה אותה.

במרוצת 2010, וביתר שאת בינואר 2011, השאלה הזו אינה עוד הזיה של שמאל סהרורי, הזקוק לדחלילים או לתירוצים. עכשיו אמנם מתרחש נסיון לצמצם את החרויות הפוליטיות. זה נסיון מאורגן, באמצעים פרלמנטריים, מכוח רצונו של רוב הציבור. אם הנסיון הזה יעלה יפה, אין כל סיבה להניח שהוא לא יימשך ויתרחב.

הנסיבות הן קלאסיות: התמוטטות האמון במוסדות הדמוקרטיים, עייפות כללית מן הפוליטיקאים, פסימיות וציניות. נסיבות כאלה מזמינות פיתוי אותוריטרי. לרוע מזלה של ישראל, תנועה פוליטית חזקה, עם מנהיג כריזמטי, אורבת לרגע הזה. מייסדיה ניסו פעם לפתות את הציבור באמצעות דיבורים על משטר נשיאותי. עכשיו הם מנסים להושיב את השמאל הקטן, החלוש והלא-רלוונטי על ספסל הנאשמים. מחר הם עשויים להעמיד את עצמם בראש תנועה אנטי-דתית, כדי לפתות חלקים של המרכז החילוני (ניחוש: הוא יתפתה).

מבחן הדמוקרטיה בישראל הוא רציני. משבר כלכלי, או משבר צבאי, או החמרת יחסים בין יהודים לערבים, או מהומות על רקע דתי יעניקו תוקף לאופציה האותוריטרית.

כך או כך, היא מונחת עכשיו על השולחן. באירופה, המכניזמים וכללי ההתנהגות בתוך האיחוד האירופי מגינים על החוליות החלשות ביותר מפני כניעה לפיתוי. ישראל יכלה עד הזמן האחרון לסמוך על הרגלים פוליטיים ועל הסתברויות נמוכות. היא אינה יכולה לסמוך עוד.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

14 Responses to “הפיתוי האותוריטרי”

  1. יונתן כרמל הגיב:

    אם ישראל ביתנו תטה לכיוון אנטי דתי, היא תוכל לסחוף ציבור חילוני גדול, אבל היא תאבד את היכולת להשפיע בצורה משמעותית בכנסת ובממשלה.

    ישראל ביתנו מסוגלת לשבת עם ש”ס ועם הליכוד (וחלקים גדולים ממצביעי הליכוד הם מסורתיים עם זיקה נמוכה לדת) רק בגלל שהיא לא מתמקדת בענייני דת ומדינה. אני לא רואה מצב שבו ליברמן אומר מעל בימת הכנסת על הרב עובדיה “אם לא יסכים לכך וכך — שיילך לעזאזל”, ככה שגם אם מספר המנדטים שלו יגדל (ואני לא בטוח כי יש עוד חסמים) הוא יאבד את יכולת ההשפעה שלוץ היכולת הזאת נובעת מיכולתו לפרק את הקואליציה, והיא די זהה ליכולתה של ש”ס.

    יש גם הפן האישי של ליברמן, יש סיכוי סביר שהוא עומד לרדת מהבמה הפוליטית עקב הגשת כתב אישום.

  2. יוסי הגיב:

    זו תחזית קודרת , אבל לתחושתי , היא בעלת סבירות גבוהה מאוד להתקיים. אהבתי מאוד את דרך ההצגה של הדברים , היא מאוד מאירת עיניים . תודה

  3. רני הגיב:

    אני לא בטוח שתאשר אמירה כה חריפה. א-ת-ה צ-ו-ד-ק. חוץ מזה לא כל האשמים הם בצד השמאלי של המשחק הפוליטי, אם בכלל יש שמאל בישראל. אשר לתנועה אנטי דתית, הנה מפלגת ליברמן מביאה עכשיו את חוק הגיור הצבאי. גם אנטי דתי, גם בכל זאת דתי; גם גונבים את הסוס של לפיד הצעיר (בן לפוליטיקאי “הונגרי”, אם נישאר במסגרת מאמרך); גם מחברים ימין-שבימין עם גיור במוסד הכי לאומני; גם עיכבו אותו, כדי לתפוס את נתניהו במקום רגיש, לפני פירסום דעת הפרקליטות על ליברמן.

    חוץ מזה, האמת? אני סב לנכדים, שסבו ואביו קבורים בישראל, חמישה דורות מצביעי מפא”י וגירסותיה עד ברק. די נמאסה הדמוקרטיה הישראלית, ונציגי הימין בראשי הגבעות, ובריונות היא תג המחיר שלהם; גם נמאס השמאל (יום בחצרו של שוקן ויום בסיבובי הרצאות בחו”ל), ומינהל מקרקעי ישראל, והשחיתות בכל אשר יעשה. גם נמאסו לי מי שחושבים שמינוי שירי ויצמן לראש הקרן הקיימת; או שילוח עיני, מזכ”ל ההסתדרות, לעבוד אצל תשובה (או דומה-תשובה); ואישור בג”צ, בשם הליברליזם, להפרדת מינים בתחבורה ציבורית מגבירים את אהבתי לדמוקרטיה בגירסתה הציונית-ישראלית.

    אכן, כפי שהתחלתי, צדקת.

  4. מאיר אברמוביץ הגיב:

    בנוסף לחששות בשלהי תקופת בן גוריון היה חשש אחרי המהפך מ 1977 ששלטונו של מנחם בגין יביא לקץ הדמוקרטיה. המציאות הוכיחה שהיום אותם חוגי שמאל שחששו מבגין מציינים את תקופתו כתקופה של פתיחות עם כבוד למנגנונים הדמוקרטיים המרכזים כגון בית המשפט העליון, כנסת, ואף העיתונות נהנתה משגשוג.

    במקרה זה שימש בגין כדחליל להגנת ההגמוניה הפועלית ששלטה יובל שנים.

    רוצה לאמר שאנחנו צריכים להיות זהירים, ולא ליצור אווירה של חשש לדמוקרטיה כדי לעצור תהליכים של שינוי.

    • יואב קרני הגיב:

      נקודה מעניינת, אבל כלפיה יש לי שתי השגות.

      אחת, אינני בטוח שהיה חשש מפני כירסום הדמוקרטיה לאחר עלייתו של בגין. לפי מיטב זכרוני, גם כותבים של השמאל ציינו את נאמנותו לפרלמנטריזם ואת הקפדתו על שלטון החוק. אבל, טעות לעולם חוזר. אם תפנה אל הארכיון, ותמצא ביטויים של חשש, אני אשמח לפרסם אותם.

      שתיים, בהמשך לאחת, בגין היה פרלמנטר ומשפטן, איש בעל תודעה היסטורית עמוקה, יודע ספר, מעריץ של תרבות המערב. אני לא הייתי מחסידיו, אבל ברור לי בהחלט היתרון המוסרי והאינטלקטואלי שהיה לו על פני מר ליברמן. האיש שבילה את רוב חייו בדירה של שני חדרים, בקומת קרקע, בבית ישן בדרום-מרכז תל אביב, לא היה מגיע אל הפרקליטות. זה בטוח למדי.

      אגב, אין זאת אומרת שאנשים סביבו לא השתעשעו ברעיונות דמוקרטיים פחות. היו בארץ אז רק רשות שידור אחת, רק ערוץ טלויזיה אחד. אחד מנערי בגין בימים ההם, רוני מילוא, קיבל אחריות על רשות השידור, הכריז שהיא נמצאת בשליטת “המאפיה השמאלנית”, והבטיח להיפטר מבעלי “הפנקסים האדומים”. ההכרזה ההיא עוררה חלחלה ניכרת. בגין, באירוניה מושחזת, התערב והבטיח שלא לגעת לרעה בבעלי הפנקסים.

      הוא מינה, לעומת זאת, את יוסף לפיד למנכ”ל רשות השידור. תקופת כהונתו זכורה לוותיקי הרשות כזמן של פוליטרוקיות פוליטית. מר לפיד המנוח אולי העמיד את עצמו לימים בראש תנועה ליברלית, ואין זה כלל מן הנמנע שהוא היה ליברל בביתו — אבל מנכ”לותו לא היה עידן של ליברליות. היא היתה המבוא להשחתת המידות של הוויכוח הציבורי בעידן פופוליטיקה. (אני מניח שבני 25 ומטה יתקשו לעקוב אחרי האסוציאציות, איתם הסליחה. קצת קשה להתבטא טוויטרית).

      • מאיר אברמוביץ הגיב:

        אין ספק שאין מקום להשוואה ביו בגין לליברמן לגבי יחסם לדמוקרטיה ולמדינת חוק.יחד עם זאת ה” אין מקום ” לגבי בגין הוא מנקודת מבט בדיעבד. בזמן אמת ראו בו אנשי ההגמוניה הפועלית סכנה לדמוקרטיה. לדוגמא, הצהרתו של יצחק בן אהרון [במוצאי יוום-הבחירות ב-1977] שאינו יכול לקבל את החלטת הבוחר, כי זה הרס המדינה. והן תשדיר בחירות של המערך שערך אותו יוסי שריד שבו מתואר חזון בלהות, אם בגין חס וחלילהיעלה לשלטון.

        לגבי רשות השידור בגין ירש דפוס התנהלות ברשות השידור שנבנה עוד בימי בן גוריון בדגם שיש בו יתרון למפלגת השלטון.

        אדגיש: אין לי מחלוקת איתך לגבי ליברמו כסכנה לדמוקרטיה הישראלית. סכנה דומה אורבת מצד מנהיג דתי בתמיכתה של סמכות רוחנית לכאורה, כמו אריה דרעי בחסות הרב עובדיה יוסף .

  5. עופר הגיב:

    יואב שלום

    בכתבה כתבת כי ברומניה היתה הפיכה “מטעם” מפלגת השלטון הקומוניסטית.

    האם תוכל להקדיש לכך מקום ? כבר אז היתה הרגשה “מסריחה”, אך האם התגלה מידע מוצק?

    אשר לפגיעה בדמוקרטיה, מצטער אך דווקה הזרמת כספים של ממשלות וגופים זרים דרך עמותות קש לגופים ישראליים על מנת להשפיע על השיח הפוליטי בישראל הוא זה הנתפש בעיני כסכנה לדמוקרטיה, דרך אגב אני מניח שאתה זוכר שגם אובמה אמר דבר דומה כאשר בית המשפט העליון התיר לתאגידים כלכליים לממן מסעות בחירה של מעומדים שיסייעו לאינטרסים שלהם.

    תודה

    עופר

    • יואב קרני הגיב:

      אני אשתדל למצוא מראי-מקום, אבל מהלך המאורעות ידוע למדי, כולל התבצרות קומוניסטים לשעבר בשלטון (הנשיא יון אילייסקו, לשעבר חבר בפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית תחת צ’אושסקו).

      הנשיא אובמה התנגד לפסיקה של בית המשפט העליון, אשר הסירה הגבלות על מימון של מערכות בחירות. חקיקת הקונגרס, שבית המשפט ביטל, נועדה למנוע הזרמה מסיבית של כספים לטובת מועמדים או מפלגות, מבלי שיימסר דיווח מלא על מקורם.

      חקירת ארגוני השמאל בישראל, לעומת זאת, אינה נוגעת למערכת בחירות, אלא לפעילות וולונטרית וחוקית. מימון של פעילות פרטית אינו מעניינה של המדינה, אלא אם כן כרוכה בו עבירה על החוק. אם יש עבירה, המשטרה והתביעה הן הכתובת.

      הרעיון לחקור את ארגוני השמאל, כמו הרבה מרעיונותיו של מר ליברמן, נלקח לא מן הדמוקרטיה האמריקנית כי אם מן האותוקרטיה הרוסית, ממש כמו שם תנועתו של מר ליברמן (‘ישראל ביתנו’ אינו אלא תרגום שמה הקודם של מפלגת ולדימיר פוטין, ‘נאש דום ראסייה’). פוטין כל כך נבהל מן ההתקוממויות האזרחיות נגד משטרים אותוריטריים באוקראינה, בגרוזיה ובקירגיזסטן באמצע העשור עד שמייד חוקק חוקים נגד מימון זר של פעילות עמותות כלשהי על טריטוריה רוסית, יהיו מטרות העמותות אשר יהיו. זה היה אקט מובהק של חניקת הדמוקרטיה הרוסית. התוצאות מדברות בעדן.

      אגב, היעד של החקיקה ברוסיה היה בייחוד ג’ורג’ סורוס. מעניין, הלוא כן.

      • ינון שפריר הגיב:

        המצב בארה”ב קצת יותר אפור ממה שאתה מתאר.

        מצד אחד, הממשלה מנסה לא להתערב יותר מדי בענייניהם של כל מיני ארגונים לא ממשלתיים, אבל זה לא מונע מראש וועדה זו או אחרת בקונגרס לגרור אל דיוני הוועדה (חקירה) נציגים מארגונים שונים כדי לחקור אותם מול המצלמות ולזכות בנקודות פוליטיות, וחקירות כאלה יש למכביר.

        יש לזכור שלוועדות הקונגרס יש סמכויות שיפוטיות לעילא ולעדות בפניהן יש משקלכמו עדות בפני בית משפט, ואם הם רוצים הם יכולים לדרוש מכל ארגון בארה”ב לפתוח את הספרים.

        כמו כן הם לא צריכים רשות (או לחכות ל) משרד המשפטים כדי לפתוח בחקירה עצמאית.

        למשל, היתה חקירה בסנאט (צ’ארלס גראסלי הוביל אותה כמדומני) לגבי ההתנהלות הכספית של כמה ארגונים נוצרים, כדי לראות אם היא לא עוברת על חוקי המס.

        כמו כן היו כמה וכמה ישיבות שדנו בכסף סעודי שעובר לארגוני צדקה מוסלמים בארה”ב ודרכם לארגוני טרור.

        היות וועדות הקונגרס מחולקות לפי מפתח פוליטי, אין להתפלא שגם לחקירות יש נופך פוליטי. דארל עיסא [היושב ראש הרפובליקני החדש של הוועדה לפיקוח על פעולות הממשל בבית הנבחרים] כבר מחמם מנועים.

        • יואב קרני הגיב:

          חקירה של טירור אינה דומה לחקירת מימון. גם חקירה על ההתנהלות הפיננסית של כנסיות-ענק פרוטסטנטיות אינה דומה. לראיה, ראש הימין בוועדת הכספים של הסנאט הוא שיזם אותה. אין לזה שום צד פוליטי. אגב, הואיל והוא נציג המיעוט, אין לו הסמכות לנהל חקירה, או להוציא צווי-הבאה.

          לפי מיטב ידיעותיי, לא היו מקרים שבהם הוזמנו נציגים של ארגונים וולונטריים, או של עמותות פילנטרופיות, כדי להסביר מימון פרטי חוקי. זה קרה כמובן בסיטונות לפני ששים שנה. אז קראו לזה מקארתיזם.

          חוץ מזה, השיטה האמריקנית שונה. בישראל אין ועדות חקירה פרלמנטריות, אין סטנדרטים של מידת הדין, אין מסורת ואין מינהגים. אולי יש טעם להתחיל חקירות פרלמנטריות, אבל תחילה יהיה צריך לעשות רפורמה מקיפה של כללי ההתנהגות הפרלמנטריים.

  6. יגיל הגיב:

    יואב, אני שואל ברצינות: האם עמותה עם מטרות פוליטיות אלו או אחרות, או כאלה שיכולות להתפרש ככה, יכולה בארה”ב להיקרא כדי להסביר מימון *ממדינה זרה*? ברור לי שמימון פרטי לא. אבל האם מימון מדינתי נשפט באותם קריטריונים, או בקריטריונים אחרים?

    • יואב קרני הגיב:

      אינני יכול לתת לך תשובה מוסמכת — שנינו יכולים לחפש את התשובה עלי-רשת. היא אינה נמצאת בהשג-ידי. הרושם שלי הוא שלא.

      חקירות נעשו, או נדרשו, כאשר היתה טענה של הפרת החוק. למשל, הדמוקרטים בקונגרס דרשו לחקור אם לשכת-המסחר האמריקאית השתמשה במימון זר, כדי לנהל פעילות פוליטית על אדמת ארה”ב, בקשר עם בחירות. אם התרחשה, זו הפרה של החוק האמריקאי.

      כללית, אולי אין זה רעיון טוב לחפש פרללים עם ארה”ב. היא כל כך גדולה, כל כך עשירה, כל כך רבת נדבנים, שפשוט אין צורך לחפש מימון מעבר לים. מוטב, אני חושב, לבדוק את החוק ואת המציאות בדמוקרטיות מערב אירופיות קטנות או בינוניות.

      מימון זר של עמותה, כל זמן שאינו מפר את החוק, אינו עניין לחקירה. ממה נפשך, הלוא אנחנו יודעים את שמותיהם של הארגונים המקבלים כסף מקרן ישראל החדשה. אין שום דבר פסול בפירסום הרשימה ובניתוח מרכיביה. אדרבא, תשפוט דעת הקהל. אבל חקירה פרלמנטרית של מימון השמאל תניב יום אחד חקירה פרלמנטרית של מימון הימין הישראלי בידי איל-הימורים ובידי איל-קוסמטיקה, שניהם אזרחים אמריקניים, בעלי אינטרסים כלכליים נרחבים בארה”ב ומעבר לים.

      אני מתנגד לחקירת השמאל ולחקירת הימין. אפשר בהחלט לנהל ויכוח פומבי על הלגיטימיות הפוליטית או המוסרית של המימון. אבל אין להשתמש בשאלה הזו כדי להבאיש את ריחו של יריב פוליטי.

      • יגיל הגיב:

        מה שאני מתחבט בו, שמאל וימין כאחד (לכן לא אכפת לי אם מה שייעשה בשמאל ייעשה בימין; אני מעוניין שלשניהם יהיה דין אחד) הוא שאלה כפולה:
        1. האם יש צורך בישראל בחוק חשיפה כדוגמת זה האמריקאי,
        2. האם יש צורך להפריד בין מימון ממשלתי (שאמור להיות שקוף לגמרי) למימון פרטי (שאולי פחות כיוון שאדם פרטי חייב פחות בשקיפות מממשלה)?

        אני לא יכול לומר שיש לי דעה מגובשת בעניין. ועדת חקירה פרלמנטרית נראית לי צעד אוילי (מה גם שאין לה סמכויות, זה בעיני בעיקר בלוף יחסי ציבור של שר פלוני בממשלת ישראל), אבל כשנסלק אותה הצידה – מה שמן הסתם יקרה – נותרת שאלת מקורות המימון וחשיפתם. כיום, אגב, היא איננה מוחלטת, ויש לא מעט דרכים לעקוף את חובת הגילוי של רשם העמותות.

  7. יאיר הגיב:

    “לרוע מזלה של ישראל, תנועה פוליטית חזקה, עם מנהיג כריזמטי, אורבת לרגע הזה.”

    ליברמן הוא נואם סביר אבל לא כריזמטי, והוא לא בראש “תנועה חזקה” – בשביל שישראל ביתנו תהיה תנועה היא צריכה יותר ממוקד כוח יחיד שבו אדם אחד. שום מהפכה לא הצליחה אך ורק עקב כישרונו של אדם אחד בלבד. איפה היה לנין בלי טרוצקי, בוכרין ואחרים, וושינגטון ללא אדמס, ג’פרסון ועוד, היטלר ללא גבלס וכד’ וכד’ (להבדיל אלפי הבדלות בין כל האישים האלו וגם בינם לליברמן). וכל זה בלי לקחת בחשבון כתב אישום אפשרי.

    האימה מליברמן הוא יותר דחליל שמוצב ע”י קבוצה חברתית אחרת ש(למרבה האירוניה) בעלת דעות שאינן כבר שונות מדי משלו אבל מחפשת רלוונטיות.

Leave a Reply