לא היתה לי ההזדמנות לדון בגלגל החוזר ומתהפך במפלגה הרפובליקאית. נצחונו המוחץ של ניוט גינגריץ’ בדרום קרוליינה ביום שבת שינה ללא ספק את הדינמיקה של המירוץ. אתמול הראו שורה של סקרים, כי הוא עלה לעמדת יתרון בפלורידה, שבה יהיה הסיבוב הבא של המקדימות, ביום האחרון של החודש.
אינני חושב שראינו כבחירות האלה מאז עברה ההכרעה בתהליכי המינוי של שתי המפלגות לידי המצביעים במקדימות, זאת אומרת בתחילת שנות ה-70. בתוך חצי שנה צפינו ברוטציה מהירה בראש המחנה הרפובליקאי. עכשיו אנחנו רואים רוטציה של הרוטציה.
הנה עקומת סקרי המעקב היומיים של מכון גאלופ. היא מראה כיצד נמחק מעיקרו יתרון מוחץ לחלוטין של רומני בתוך שבוע אחד. ב-15 בינואר היו לרומני 37% בסקר הארצי, לגינגריץ’ — רק 14%. הסקר של 22 בינואר מוריד את רומני ל-29%, מעלה את גינגריץ’ ל-28%. קיראו-נא על הסקר הזה באתר גאלופ.
בפלורידה, שנתוניה אינם נראים כאן, גינגריץ’ עלה, לפי סקר אחד, ליתרון של תשעה אחוזים על רומני. אותו הסוקר הראה לפני שבועיים יתרון של 22% לרומני. פשוט קשה להאמין שציבור בוחרים כלשהו יוכל לשנות את דעתו במהירות כזאת, באופן כל כך מסיבי. אבל זה בדיוק מה שקרה בדרום קרוליינה, וזה עורר את ה’ניו יורק טיימס’ להכריז, תחת הכותרת “שקרי גינגריץ'”, כי התוצאות שם
“מאירות את בוחרי דרום קרוליינה באור עגום, מפני שהתירו לעצמם ליפול קרבנות למניפולציה מן הסוג הירוד ביותר”.
אכן, כפי שהציע פעם ברטולד ברכט למשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה, “הגיע הזמן להחליף את העם”.
ניוט גינגריץ’ הוא ההפתעה הגדולה של הבחירות, במובן הזה שהוא קם מן הקרשים זו הפעם השניה. שתי קימותיו היו מסחררות במהירותן, דרמטיות באפקט שלהן. הראשונה היתה קצרה למדי, ובעקבותיה באה נפילה מסחררת לא פחות. מה יקרה עכשיו? תלוי בפלורידה. נצחון מסיבי של גינגריץ’ במדינה השלישית במניין אוכלוסיה בארה”ב כנראה יבטיח את נוכחותו במירוץ פחות או יותר עד קו הסיום. הסיבה: הוא יוכל לטעון ללא עוררים לשרביט “המועמד השמרני”.
אתמול בערב, יום ב’ (לפנות בוקר יום ג’, שעון ישראל), נערך עוד ויכוח טלויזיה אחד, הראשון בפלורידה. לקראת סוף הוויכוח, המנחה ביקש מכל אחד מן המועמדים לנסות ולשכנע את שומעיו שהוא “שמרן אמתי”. מיותר כמעט להגיד, שכל אחד מהם טוען לתואר הזה, בתוקף מלא. סוף סוף, אי אפשר להיבחר למועמד המפלגה לנשיאות מבלי להיחשב לשמרן.
אבל התחרות הממשית על התווית מתנהלת בין גינגריץ’ ובין ריק סנטורום, הסנאטור לשעבר, שמלכתחילה איש לא העניק לו סיכוי להוסיף ולעמוד על רגליו בסיבוב הרביעי. סנטורום עשה חיל מיוחד באייווה, נחלש בניו המפשר, אבל שאף די חמצן בדרום קרוליינה כדי להמשיך לפלורידה.
זה לא יוכל להימשך לאורך זמן. זה עשוי להסתיים כבר בשבוע הבא. יתרון מוחץ של גינגריץ’ ישאיר את סנטורום ללא נוסחת נצחון.
גם לרון פול, ציר הקונגרס הזקן מטקסס, אין נוסחה כזאת — אבל פול מייצג תנועה, ונוכחותו במירוץ מסתייעת בהתלהבותם יוצאת הדופן של ליגיונות של תומכים צעירים. לתנועה הזו יש הווה, ויש עתיד, גם מבלי לנצח הפעם. לסנטורום, לעומת זאת, אין תנועה. תומכים בו בייחוד מצביעים נוצרים אוונגליסטיים, אבל אוונגליסטים רבים תומכים בגינגריץ’.
סנטורום יכול להחליט להישאר מתוך ציפיה להתמוטטות שלישית של גינגריץ’. הכול תלוי בשיעור התמיכה בו בפלורידה. פחות מ-10% יחייבו אותו להרהר הרהורים קיומיים, או לפחות הרהורים פיננסיים. פשוט לא יהיו עוד תורמים.
אשר לרומני, הוא בלחץ. כמה שהוא בלחץ. הוא בילה את 24 השעות האחרונות בהתקפות אישיות מרות על גינגריץ’, והוא תקף אותו פנים אל פנים בוויכוח הטלויזיה. האריסטוקרט קר-הרוח פלט הרבה חום. בזמן כתיבת הדברים האלה עדיין לא מצאתי קישור יוטיוב לוויכוח, הנה איפוא קישור לתשדיר אנטי-גינגריץ’ שרומני מקרין השבוע בפלורידה.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=63n6N11mrO4[/youtube]
על התקפת רומני בוויכוח הטלויזיה אמרו לפנות בוקר כמה פרשנים, שהיא נועדה לא רק לשכנע את את שומעיה, אלא גם להוציא את גינגריץ’ משיווי משקלו. הוא לא יצא.
לרומני מוסיף להיות יתרון כספי וארגוני מוחץ. יתרון ההתלהבות של גינגריץ’ זקוק לתרגום מיידי בשטח. אחת מבעיותיו באייווה היתה שעד סמוך להצבעה לא היו לו פעילים בשכר, לא היו לו מתנדבים, לא היו לו משרדים, לא היו לו קווי טלפון. יתרון ההתלהבות שלו באייווה התפוגג במהירות, לא רק בגלל הכשל הארגוני, אבל בוודאי גם בגללו.
אתמול בערב (שעון וושינגטון) נודע שמרים אדלסון, אשתו של, תורמת חמישה מיליון דולר לוועד-פעולה עצמאי, התומך בגינגריץ’. זה סידור המאפשר למועמדים לעקוף את חוקי מימון הבחירות. אין בו שום פגם חוקי, אבל יש בו בהחלט פגם אתי. בעלה של ד”ר מרים תרם חמישה מיליון לפני שבועיים, והם שימשו בעיקר להתקפות אישיות על רומני. אבל הכסף הזה, חיוני כאשר יהיה, אינו עובר למועמד עצמו. הוא אינו יכול להשתמש בו לשכירת עובדים או למימון הוצאות.
הנה איפוא ארבע שאלות:
- באיזו מידה של רצינות צריך להתייחס אל תנופה שמעניק נצחון אחד? גינגריץ’ נחל נצחון מדהים בדרום קרוליינה, והסקרים חוזים לו נצחון נוסף בפלורידה. אבל עשרה ימים קודם נחל רומני נצחון מוחץ בניו המפשר, והסקרים הקפיצו אותו מייד ליתרון גדול בדרום קרוליינה. היתרון התפוגג מכוח שני ויכוחי טלויזיה. היחזיק יתרונו של גינגריץ’ מעמד עוד שבוע?
- האם התייצבותו של הממסד הרפובליקאי לצד רומני מועילה לו, או מזיקה לו? מצביעי המפלגה הרפובליקאית עדיין שרויים במצב-הרוח של מורדי 2010, פעילי ‘מסיבת התה’, שהתקוממותם נגד הממסד ונגד הרגליו נשאה את הרפובליקאים לנצחון היסטורי בבחירות לבית הנבחרים. המצביעים האלה אולי מעדיפים את רומני על פני ברק אובמה, אבל רומני אינו משאת נפשם. הוא מייצג סטאטוס-קוו אליטיסטי.
- איזו השפעה תהיה לפירסום שומות המס של רומני, היום, יום ג’? הן מראות הכנסה של 45 מיליון דולר, ניכויי מס של 6.2 מיליון דולר, שיעור מס של 15% (הנמוך בהרבה מזה שאמריקאים משלמים על הכנסתם. רומני משלם את רוב המס שלו על “רווחי הון”, לא על הכנסה מעבודה). מה יחשבו הפלורידיאנים על המולטי-זיליונר המבטיח להציל אותם מאבטלת המונים ומהתמוטטות השווי של נדל”נם (בעיה חמורה במיוחד בפלורידה, מן הקרבנות הקשים של מפולת הנדל”ן ב-2007 וב-2008)?
- באיזו מידה יצליח רומני להעמיד את חולשותיו האישיות של גינגריץ’ במרכז המערכה? הוא עשה כן באייווה, במידה גדולה של הצלחה. אף על פי כן, הבוחרים חזרו אל גינגריץ’. האם זה אומר שהבוחרים פיתחו חיסון טבעי מפני ההתקפות? האם הבוחרים פונים אל גינגריץ’ על אף חולשותיו, או מפני שאינם בקיאים די הצורך בחולשות האלה?
הערב, זאת אומרת רביעי לפנות בוקר שעון ישראל, הנשיא אובמה יישא את נאומו השנתי על מצב האומה באוזני מושב משותף של שני בתי הקונגרס. בערך חצי האמריקאים מקווים שזה יהיה נאומו האחרון. האם קצת פחות מחצי, או קצת יותר מחצי? זו בעצם השאלה היחידה הצריכה תשובה.
תודה,
נדמה לי שמה שמריץ מועמד כזה או אחר – על אף סיכוייו הנמוכים – הוא הרצון להישאר על הלופ בתקווה לזכות במועמדות לסגנות (סנטורום לדוגמא).
ובהקשר זה נשאלת השאלה אם גינגריץ’ ורומני יכולים להתחבר בהמשך כמועמד לנשיאות וסגנו, או שהדם ביניהם רע מדיי.
יתכן, יוסי, אבל אני נוטה לחשוב שיש מאבק מסורתי במקדימות הרפובליקאיות על עצם המקום השני, מפני שהמפלגה פיתחה ב-35 השנה האחרונות הרגל מעניין: היא חוזרת ומעניקה את המועמדות לבעל המקום השני מן הפעם הקודמת.
רונלד רייגן ניסה לגזול את המועמדות מן הנשיא ג’רלד פורד ב-1976, וחיבל בסיכויי הבחירה של פורד. אף על פי כן הוא היה המועמד ב-1980;
ג’ורג’ בוש האב הפריע לרייגן, והיה המועמד ב-1988 (אם כי כאן הנסיון דווקא מתיישב עם הערכתך, מפני שבוש נעשה סגן הנשיא של רייגן);
בוב דול התחרה עם בוש האב ב-1988, ונעשה המועמד ב-1996;
ב-2000 זה לא הסתייע, אף כי המו”ל סטיב פורבס, מתחרהו של דול מ-1996, ניסה את כוחו. בוש הבן ניצח;
ב-2008, מתחרהו העיקרי של בוש הבן מ-2000, ג’ון מקיין, נבחר למועמד המפלגה;
השנה, אולי, המועמד יהיה מיט רומני, מתחרהו העיקרי של מקיין מ-2008.
גינגריץ’ לא יהיה המועמד ב-2016, בוודאי לא ב-2020. קשיש מדיי. אבל סנטורום? מי יודע.
צריך להודות שיש בזה היגיון. זה נותן תוקף לעצם התהליך ומעניק לו המשכיות. מעניין שזה לא קרה אצל הדמוקרטים. אף אחד ממועמדיהם ב-40 השנה האחרונות לא היה פינאליסט בסיבוב הקודם. זה כמעט קרה ב-1988 (גרי הארט, הפינליסט של 1984, הרס את עצמו בפלירט-חצות טיפשי); ב-2008 ניסה ג’ון אדוארדס, הפינליסט של 2004, להיבחר למועמד. הוא נכשל, ומאז לא חדל להיכשל בכל עניין.
אני מהסס להסיק כאן מסקנות, אבל אולי אצל הרפובליקאים יש סדר ירושה פאטריצי יותר, אולי נטייה גדולה יותר לטובת נסיון ומעמד. אולי.
אגב, מה דעתך לנסות את הצירוף “איבה אישית” במקום “דם רע”? כשלעצמי אני מוצא טעם לפגם בתרגום מכאני של ניבים אמריקאיים. אבל זו דעתי בלבד. (-:
לא יודע.. משום מה אני מרגיש באינטואיציה שדם רע הוא משהו פחות חריף מאיבה אישית. הרי היריבות ביניהם אינה על רקע אישי ממש, אלא יותר בין הפונקציות (הזמניות) שלהם כמועמדים. דם רע, כך נראה לי, הוא משהו יותר שטחי, ואילו איבה אישית יושבת עמוק בתוך העצמות.
זכותך, כמובן, לבחור את תבניות הלשון הרצויות בעיניך. אני לא הבעתי דעה על כוונתך, אלא על שימוש הלשון שלך.
ל”דם רע” אין שום משמעות בעברית, לא היסטורית, לא ספרותית, לא פואטית, לא רגשית. הוא תרגום מכאני של אנגלית-אמריקאית.
לרוע המזל, העברית של זמננו משופעת בניבים כאלה, שהם בעיניי תוצאה של עצלות מסוימת ושל ויתור על אסתטיקה של לשון.
כשאני שומע מישהו טוען, ש”הטענה לא מחזיקה מים”, אני מתרשם שהכותב יודע אנגלית אבל נוהג בעברית כעגת-מטבח.
אישית, אני מצטער. אבל, כאמור, אין לי הרשות לכפות את העדפותיי עליך, ובוודאי אין לי הרשות לרמוז שהעברית שלי נקיה מדופי, או אפילו קרובה להיות נקיה.
קפץ לי הרעיון לבדוק מה יש לגוגל לומר על העניין:
“איבה אישית” – 1400 פעם.
“דם רע” – 24,800 פעם.
יוסי, ל”גוגל יש מה לומר”? מאימתי יש לגוגל מה לומר? ומאימתי הרוב קובע בעניינים של דיוק לשוני?
יש לי הצעת-נגד: בקש מגוגל לומר לך כמה פעמים מופיע שימוש הלשון “יש לי את” על הרשת. התשובה המדהימה היא 47,600,000 פעם. האם אני צריך לאיית? ארבעים-ושבעה-מיליון-ושש-מאות-אלף. מה זה אומר? זה אומר שאחת משגיאות הדקדוק הצורמות ביותר של זמננו מופיעה 47,600,000 פעם על הרשת (“יש לו את” — 19,100,000; “יש את — 15 מיליון; “יש להם את” — 7,700,000).
היא אינה חדלה להיות שגיאת דקדוק צורמת רק מפני שמיליונים נכשלו בה. הצירוף הזה מחוסר כל שחר, הוא מכוער ונלעג. יש טעויות המתאזרחות, מפני שהן משרתות צורך ממשי. כאן, הסתפחות של מלת יחס מיותרת, בהיגיון תחבירי מסולף, אינה משרתת שום צורך, וחוזרת ומזכירה את מעמד הפידג’ין של העברית המודרנית.
ממה נפשך, 24,800 פעם “דם רע”, בעברית טכנוקרטית, אנגלית המתחפשת לעברית, הוא מספר מבוטל לעומת נתוני “יש את”.
לפעמים, כתיבה בלשון-אם יכולה להיות אתגר מעניין, דווקא מפני שאנחנו מתגוררים בקוסמוס אנגלופוני, דווקא כאשר אנגליציזמים נוטפים מכל פינה, דווקא מפני שגם אנשים משכילים פוטרים את עצמם מן הצורך לקיים סטנדרטים.
אין פה שאלה של כפיה, יש פה לעומת זאת שאלה של אסתטיקה.
אגב, אם בענייני רוב ומיעוט אנחנו עומדים, הרוב העצום של דוברי עברית אינם יודעים מה זה “דם רע”. אני מציע לך לנסות ולבדוק.
אם כל כך הרבה מיליונים אומרים משהו – או אז ניתן לומר שמתקיים בהם הפסוק קול המון כקול שדיי…
אבל גם לגופו של עניין, כמדומני שתיוג “יש לי את” כ”אחת משגיאות הדקדוק הצורמות ביותר של זמננו” תיוג זה יש בו מן ההיסחפות – באשר לא ניתן לפסול מכל וכל את הלגיטימיות של שימוש הלשון הזה – ראה כאן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9_%D7%90%D7%AA
ובאמת, מה אתה מציע? שבמקום “יש לי את הספר” אגיד “יש לי הספר”? האם אתה רוצה שהילדים שלי יפסיקו לתקשר איתי?…
אולי במקום “לתקשר” עם ילדיך, יוסי, תתחיל “לשוחח” איתם? (-:
חוץ מזה, אולי תתחיל להחיל את הגיון “קול המון כקול שדי” גם על תחומים אחרים של חיינו? למשל חוק ומשפט?
אנחנו מתקרבים לחצות את גבול האבסורד, ואני נסוג לפני שיהיה מאוחר מדיי.
כפי שציינתי בתגובה לאחד הטורים הקודמים שלך, לגינגריץ’ יש יתרון שהוא “חינך” דור שלם של שמרנים צעירים עם המכון למנהיגות שלו, והרצאות. אני לא אומר שלארגון אין משמעות, אבל אולי החשיבות שלו פחותה בימים אלו של אינטרנט.
בנוסף לניוט יש משהו שאין לשום מועמד אחר (אפילו לא לאובמה): אמונה בצדקת הניוט. הוא באמת מאמין בלהט שהוא היחיד היכול להציל את ארה”ב. כשיש לך מגלומניה כזאת, אין כמעט דבר שיכול לגרום לך להשאר על הקרשים. ובנוסף אמונה כזו עוזרת לך להשאר קר רוח, כי אתה יודע שאתה תנצח בסוף.
בנוסף, הבוחרים של המפלגה הרפובליקאית פשוט לא סובלים את רומני. הם כל כך לא סובלים את ה”מתון ממסצ’וסטס”, שלדעתי הנצחון שלו בניו המפשר לא אמר הרבה. אפילו ה”נצחון” באייווה לא אמר הרבה, מכיון שהוא בעצם קיבל אותו מספר קולות שניתנו לו ב-2008, כארש הגיע למקום השני (המנצח, בהפרש גדול, עם 34%, היה מייק האקאבי).
אשר לשומת המס של רומני, לדעתי היא לא מועילה לו, אבל כנראה לא מאד מזיקה בעיני בוחרים שמרניים. היא תזיק לו מאוד, לעומת זאת, מול אובמה, כאשר ינסה למשוך בוחרים עצמאים (מה ששומט את הקרקע מתחת לטענתו שיש לו “היכולת להיבחר”).
לדעתי הבוחרים מודעים היטב לבעיות האישיות של גינגריץ’.
א. לחלק לא ממש איכפת.
ב. הנישואים הנוכחים שלו, שמחזיקים מעמד הרבה זמן, מאפשרים לו לטעון שהוא “חזר בתשובה”, והאמריקאים — במיוחד הנוצרים האוונגליסטיים — פשוט מתים על סיפורים של born again.
ולגבי עמדת הממסד הרפובליקאי, אין ספק שתמיכתו פוגעת ברומני. מרואיינת ברשת הרדיו הציבורית NPR הסבירה, כי גינגריץ’ לא היה מאנשי הממסד (Washington insider), על אף שנותיו הארוכות בוושינגטון,
אינני בטוח שהבוחרים “מודעים היטב לבעיות האישיות של גינגריץ'”.
מרכז המחקר Pew (‘פיו’), המתמחה בניתוח של נטיות דעת הקהל, פירסם באמצע החודש מחקר מעניין, הטוען בדיוק את ההיפך: שהבוחרים הרפובליקאיים יודעים פחות, אולי הרבה פחות, על מועמדי מפלגתם ממה שנדמה, או ממה שצפוי. הנה קישור למחקר הזה.
הניצחון של גינגריץ’ הצליח לגרום לפרשן הימני גורג’ וויל לומר את הדברים האלו.
הפרצוף שלו בסוף המשפט אומר הכול.
תודה. המעוניינים לקרוא את מלוא טענתו של וויל — שנצחון ג’ינגריץ’ בדרום קרוליינה יחריד מרבצם מאות מועמדים רפובליקאיים לשורה של כהונות בכל רחבי ארה”ב, מפני שהם עלולים לרדת אל תהום הנשייה אם הוא יהיה מועמד המפלגה בנובמבר — מוזמנים לעשות כן בקישור הזה
וויל הנ”ל, אני מוצא, נבחר בזמנו (על ידי ה’וול סטריט ג’רנל’) לעתונאי המשפיע ביותר באמריקה, חתן פרס פוליצר. אם הוא משתמש במשפט מניפולטיבי קלוש
הרי הוא יודע מה משפיע על קהל הבוחרים.
מחריד שכזהו הקהל שצריך לבחור את האדם שתהיה לו גישה לאטום ויותר מזה לעתידו הכלכלי של כל אחד מתושבי העולם, אין לי ספק שצריך להחליף את הקהל, אולי בסינים. ולכם האמריקאים יש ביקורת על המשטר בסין?
הדברים שארן אמר מרשימים, שכנעו אותי.
ורק בחצי לצון: לגינגריץ’ סכוי קלוש: מאז הויכוח של קנדי-ניקסון אין הרבה סכוי שהבוחר האמריקאי יבחר בנשיא כפול סנטר. ואני מתכוון רק למראה ולא לשום דבר מטפורי.
במקום “דם רע” אולי “משקעים”?
וויל הוא האפיפיור העיתונאי של הימין האמריקאי, מלך-פילוסוף, ידען, חד כתער, נמנע מהפלגות לשון ומרטוריקה. הוא היה מראשוני חסידיו של רייגן, רחש בוז עמוק לג’ורג’ בוש האב; ורחש הרבה מאוד בוז לכל הדמוקרטים שנראו בסביבה בדור האחרון. הוא התנגד לגינגריץ’ באופן עקיב, וניסה לקדם את מועמדותו של מיץ’ דניאלס, המושל המצליח של מדינת אינדיאנה, שלא-מעט רפובליקאים חושבים כי הוא היה צריך להיות נושא הדגל של המפלגה נגד אובמה.
טענת וויל, שהואלת לצטט, מכוונת כלפי התיימרותו העיקרית של גינגריץ’ במירוץ עד כה: שהבחירות יוכרעו בוויכוחי טלויזיה עם אובמה, ואיש לא ייטיב ממנו להתווכח. הטענה הזו נוגעת לדילמה העיקרית של המצביעים הרפובליקאיים: האם לבחור את בעל הסיכויים הטובים ביותר לנצח, ולהתעלם מחולשותיו, או להעדיף מישהו על יסוד האידיאולוגיה שלו או על יסוד סגולות-הביצוע שלו.
וויל, שמרן קלאסי, דוחה את טענת “יכולת ההיבחרות” (electability), ומזכיר למצביע הרפובליקאי מה חשוב באמת.
איכשהו, אורי, נדמה לי שהשיטה הזו טובה קצת יותר, טיפ-טיפה, מזו שאתה נוטה להעדיף, זו הנוהגת בין חומות העיר האסורה של בייג’ינג.
לעניין “משקעים”, שהצעת כתחליף ל“דם רע”: נאה דרשת. זו בדיוק המלה. אני מקווה שיוסי דר יאמץ אותה. תודה.
יואב,
המסקנות שאתה ועורכי הסקר מסיקים נראות יפה על הנייר, אבל בפועל הן מטעות מאד.
אם אתה חי בקליפורניה (או לצורך הענין בחצי ממדינות ארה”ב), לא ממש משנה לך סדר הפריימריז (כי אתה לא יכול להשפיע), ולא ממש דחוף לך לדעת מה העמדות של כל הרפובליקאים (כי משנים לך רק אלה שיישארו במירוץ).
אפילו מכורים לפוליטיקה עושים טריאז’ במה שהם עוקבים אלא אם כן הם גם pushers.
מכיון שהמדיה כולה ללא יוצא מן הכלל אומרת שוב ושוב, שלרון פול אין סיכוי, אין לך שום סיבה לדעת שהוא דוגל בבדלנות, אלא אם כן אתה אוהד שלו מלכתחילה, או אתה מתגורר במדינה שבה הפריימריז עשויים להשפיע.
לגבי מיט רומני, אני בטוח שרוב מוחץ של הבוחרים יודעים שהוא היה מושל של “מדינה כלשהי באיזור הליברלי של צפון מזרח ארה”ב. אולי ניו המפשר?” (הרי יש לו בית שם). מעשית, זה ידע מספיק בשביל רוב הבוחרים.
לגבי ניוט זה היה צריך להיות 100%, כי תמיד פונים אליו בתואר speaker. ובאמת זה 90%, מה שאומר של-10% אין שום ענין בבחירות, או שהם לא עוקבים אחרי חדשות.