נאומו השנתי של הנשיא בקונגרס השבוע בא בזמן נוח יחסית. הסקרים מראים שקצת רוח התחילה לנשוב בגבו, ויותר אמריקאים מאמינים שהם רואים אור בקצה המנהרה. הרפובליקאים, לעומת זאת, התחילו לראות חושך. ”יפסידו — ומגיע להם“, כתב השבוע פרשן ימני. הרבה יותר מדיי מוקדם, אבל עוד מעט יהיה מאוחר
"אני מתכוון להילחם". המוטיב של נאום אובמה בראש העמוד הראשון של עתון בקליפורניה, עשרים-וששה בינואר, למחרת נאומו על מצב האומה במליאת הקונגרס. מאחוריו יושב ראש בית הנבחרים ג'ון ביינאר (מימין) וסגן הנשיא, שהוא גם נשיא הסנאט, ג'וזף באיידן
המיקרופונים של רשתות הטלויזיה צותתו לכל הגה, גם להגאים שלא נועדו אלא לאוזני הנשיא ובני שיחו. הנשיא עתה זה נכנס אל מליאת בית הנבחרים בוושינגטון, כדי לשאת את נאומו השנתי ‘על מצב האומה’ (או בעצם ‘על מצב הברית’). זה היה הנאום האחרון של תקופת כהונתו הראשונה. בנאום הזה, לפחות במידת מה, תלויים סיכוייו לשאת את הנאום הראשון של תקופת כהונתו השניה.
הרגעים הראשונים של הכניסה האימפריאלית נועדו ללחיצות ידיים (לגברים) ולנשיקות (לגברות). הנה הוא מתקרב אל הדוכן, עוצר אצל חברי הקבינט, מאריך בלחיצת ידו של שר ההגנה, ליאון פאנטה. A very good job, הוא אומר.
אוזניו של כתב הטלויזיה מזדקפות. ”אנחנו נברר מייד על מה הנשיא מברך את שר ההגנה“.
התשובה ניתנה כעבור כמה שעות: קומנדו אמריקאי פשט באישון לילה, בין שלישי לרביעי, על יעד בסומליה, ממש שעה קלה לפני נאום הנשיא, שיחרר שני בני ערובה (אמריקאית ודני, עובדים בארגון הצלה בין לאומי), והרג את תשעת שוביהם.
מותר להניח שהנשיא התאפק רק בקושי מלגלות את ההצלחה הזו בנאומו, בעיקר בהתחשב בזה שתהילת הקומנדו האמריקאי עמדה בראש סדר יומו. הוא חזר והזכיר, וחזר והזכיר (וחזר והזכיר) את ההצלחה הצבאית הגדולה ביותר של נשיאותו: חיסול אוסמה בן לאדן והשימוש המסיבי, ללא תקדים, במזל“טים נגד יעדי טירור בדרום אסיה, במזרח אפריקה ובחצי האי ערב.
לא פופולרי? התעטף-נא בדגל
מה מעניין שאת נאום שנת הבחירות שלו פתח הנשיא בהצדעה ארוכה ודרמטית לכוחות המזוינים. המצלמה ריחפה על פניהם של גנרלים ואדמירלים רוויי עונג ביציע.
כלל ידוע הוא בפוליטיקה האמריקאית: לא בטוח? לא פופולרי? התעטף-נא בדגל הלאומי. ברק אובמה יצא מגדרו להתעטף בו. סוף סוף, הרבה מיריביו מעמידים בספק את עצמם האמריקאיות שלו. האיש המוביל לפי שעה בסקרי המפלגה הרפובליקאית, ניוט גינגריץ‘, סמך את ידיו על מסה עתונאית, שתיארה את אובמה כ”התגשמות חלומותיו” של אביו, “סוציאליסט אפריקאי” אנטי-קולוניאליסטי משנות ה-60, שרצה להרוס את הקפיטליזם המערבי (ץתומך חדש של מיט רומני, שחקן הקולנוע הקשיש ג’ון ווייט, Jon Voight, ‘קאובוי של חצות’, הכריז השבוע כי “אמריקה היתה מקום יוצא מן הכלל במשך מאות ומאות שנים, עד שהנשיא אובמה החיליט ללכת בעקבות אביו, ולהוביל אותנו אל סוציאליזם”).
בדרך כלל, נאומים על מצב הברית נפתחים בהכרזה, “הברית איתנה”, Our Union is strong. אובמה השמיע לבסוף וריאציה על ההכרזה הזו, “הברית מתחזקת”, the Union is getting stronger, רק בהמשך. אולי הוא חשש שפתיחה כזאת תישמע קצת לא סבירה בארץ ש-8.6% מכוח העבודה שלה מובטלים (בעצם הרבה יותר, מפני שרבים חדלו לחפש עבודה, או שהם נאלצים להסתפק במשרה חלקית), והחוב הלאומי שלה מתקרב ל-15 טריליון (15,000 מיליארד) דולר. המגיב הרפובליקאי על נאומו אמר אחר כך, בשלילה כפולה, כי “ספק אם הנשיא עצמו מאמין שמצב הברית פחות מחמור“.
לעומת זאת, אם פותחים ב”גברינו ונשינו במדים”, מהללים את סגולותיהם ואת דבקותם, ומניחים למצלמה ללטף כל קצין וקצינה באולם, חזקה על הנאום שיתחיל בקול תרועה. גם לרפובליקאים לא היתה בררה אלא להזדקף על רגליהם ולהריע.
זה היה נאום ארוך, כמעט 75 דקות. זה היה נאום אישי מאוד, עם שימוש תכוף, אולי מוגזם, ב“אני“.
זה היה נאום של התרסה, שבו הנשיא חזר והודיע כי לא ייסוג אף כמלוא הנימה ממאבקו ליתר ”הוגנות“ בחיים הכלכליים של ארה“ב.
זה היה נאום אופטימי, אולי אופטימי מדיי, על סיכויי הכלכלה האמריקאית. הכול הסכימו שזה היה נאום ”פופוליסטי“.
בשביל יריית הפתיחה של שנת בחירות ארוכה להחריד, זה היה נאום טוב, מבחינת הנשיא. (קישור יוטיוב שלהלן מתחיל בכניסת הנשיא למליאה, וכולל את מלוא הנאום.)
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=LD_wUNb0cw8[/youtube]
טיפה, טיפ-טיפה יותר טוב
מזלו הפוליטי של אובמה שיחק לו השבוע. ההנחה שהמצב הכלכלי משתפר אינה מוגבלת עוד לחזאים ולפרשנים. סקר דעת קהל (משותף ל‘וול סטריט ג‘רנל‘ ולרשת אן.בי.סי) מראה, שמספר האמריקאים המאמינים כי אור מבצבץ בקצה המנהרה גדול עכשיו פי שניים ויותר ממספרם של אלה המצפים לחשיכה. ובפעם הראשונה זה שבעה חודשים, יותר אמריקאים מעניקים ציון חיובי לנשיאותו של אובמה (בהפרש קטנטן, רק שני אחוזים, בגבולות סטיית התקן, עדיין פחות מ-50% הנחשבים היסטורית תנאי לבחירה חוזרת).
הסטטיסטיקה של הימים האחרונים חוזרת ומאשרת, שיש גידול ממשי במספר המועסקים, והגידול הזה ניכר ב-37 מ-50 המדינות. יתר על כן, הנתונים מראים שהירידה באבטלה אינה מראית-עין סטטיסטית, ואינה תוצאה של נשירת מחפשי עבודה: מפעלים וחברות אמנם שוכרים עובדים חדשים.
נתון פיננסי מבשר (קצת) טובות: חלקו של החוב הפרטי והציבורי בתוצר המקומי הגולמי עומד עכשיו על השיעור (המבהיל כשלעצמו) של 279%. אבל כאשר נכנס הנשיא לבית הלבן, חלקו של החוב עמד על 302%.
כללית, המשק האמריקאי רחוק מחוף מבטחים. הבנק המרכזי של ארה“ב הודיע השבוע, שלא יעלה את הרבית עד סוף שנת 2014. פירוש: הבנק מצפה שיידרשו עוד שלוש שנים כדי להשלים את התאוששות המשק מן השבר הפיננסי של 2008. אבל הבנק חוזה שהצמיחה תואץ: 2.7% השנה, 3.2% אחוז בשנה הבאה, ו-4% בשנה שאחריה.
"הכלכלה צוברת תנופה", מכריז ה'וול סטריט ג'רנל' בראש עמודו הראשון, 28 בינואר. "צמיחה של 2.8% ברבעון הראשון של השנה -- המהירה ביותר זה 18 חודש, אבל אינה נראית בת-קיימא". הצבע האדום בעקומה שמימין מראה את עומק שקיעתה של הכלכלה בסוף 2008 ובתחילת 2009; השחור משקף את חיוורון התאוששותה מאז
במשוואה הזו יש כל כך הרבה משתנים, עד שאין מנוס מלחשוב אותה לניחוש מלומד. מי יודע מה יקרה ביוון בשבועות הבאים; מי יודע אם האירו יחזיק מעמד; מי יודע מה יקרה במצרי הורמוז; או לאורך קו הפסקת האש בקוריאה; ומי יודע מה יקרה לכלכלת סין.
אף על פי כן, טיפה, או בעצם טיפה-טיפה, ניטלה מן העוקץ של מסע הבחירות הרפובליקאי. במקום ”המצב אינו משתפר“, הרפובליקאים עומדים כנראה לסגל לעצמם ”המצב היה יכול להיות הרבה יותר טוב“, אילמלא חנק אובמה את היוזמה הפרטית באמצעות עודף פיקוח, עודף מסים ועודף הוצאות.
ויכוח על “מה היה קורה אילו” נוח לנשיא הרבה יותר מוויכוח על “תראה מה עשית”. ב”מה היה קורה אילו” הוא יוכל לטעון, במידה של סבירות, שאילמלא הזרים מאות מיליארדי דולרים אל המשק בימים הראשונים של נשיאותו, המיתון החמור שירש מקודמו היה הופך לשפל בנוסח שנות ה-30.
הוא בוודאי יוכל לטעון, וכבר התחיל לטעון, שממשל רפובליקאי היה מניח לתעשיית הרכב להתמוטט. הוא העניק לה חבל הצלה עבה וארוך, בתחילת נשיאותו, והתוצאה היא שלארה”ב עדיין יש תעשיית רכב, ניצלו מאות אלפי מקומות עבודה, ויתכן מאוד שניצלה עיר גדולה — דטרויט — מחורבן. החודש, ג’נרל מוטורס חזרה ונטלה את התואר “יצרנית הרכב הגדולה ביותר בעולם”. כל שלוש תעשיות הרכב של דטרויט דיווחו בימים האחרונים על גידול מרשים בהכנסותיהן.
נקל לשער מה אובמה יגיד למיט רומני, אם זה האחרון יהיה מועמד הרפובליקאים לנשיא. רומני חוזר ומעמיד את נסיונו כאיש עסקים במרכז מסע הבחירות שלו. הואיל והנסיון הזה בא מהון-סיכון, רומני היה שושבינן של הצלחות — ושל כשלונות. הוא הניח לחברות חסרות סיכוי לגווע. “ארץ אי אפשר לנהל כמו קרן הון סיכון”, יגיד אובמה.
הוא יצדק, לפחות בעניין הזה. שום קרנאי הון סיכון לא היה מסכן את הון משקיעיו בהצלת GM וקרייזלר. ההחלטה להציל לא היה מיוסדת על היגיון כלכלי, ובוודאי לא על כללי ההתנהגות של שוק חופשי. היא היתה פוליטית.
תפסיקו לפני שיירד דם
המזל שיחק לנשיא גם בעניינים אלקטורליים. מלחמת האזרחים במפלגה הרפובליקאית מגיעה אל שיאים של כיעור ושל מרירות, עד שקארל רוב (Rove), יועצו הפוליטי הבכיר של הנשיא ג‘ורג‘ בוש הבן, קרא השבוע ל“הפסקת אש“, לפני שייגרם נזק ללא תקנה לסיכויי המפלגה בנובמבר. בעל טור ימני מאוד ב‘וול סטריט ג‘רנל‘ כתב השבוע, ש“הרפובליקאים יפסידו בבחירות — ויגיע להם להפסיד“.
שני הטוענים העיקריים למועמדות המפלגה לנשיאות, ניוט גינגריץ‘ ומיט רומני, תוקפים זה את זה על גלי האתר של פלורידה. שם יהיה ביום ג‘ הבא הסיבוב הרביעי של עונת הבחירות המקדימות. רומני החליט לוותר על סגנונו הפאטריצי הכמעט-מתנשא, והסיר את הכפפות בשני ויכוחי טלויזיה השבוע (השמונה-עשר והתשעה-עשר במניין).
המטוטלת של פלורידה נעה בתכיפות פראית. לפני שבועיים, בעקבות נצחונו של רומני בניו המפשר, הסכימו הסקרים שמושל מסצ’וסטס לשעבר יקצור נצחונות גדולים גם בשתי התחנות הבאות: דרום קרוליינה ופלורידה. אבל ניוט גינגריץ’ שמט את הקרקע מתחת לרגליו, והביס אותו בהפשר ניכר. הסקרים הראו מייד שההפרש בין רומני לגינגריץ’ בפלורידה מצטמצם באופן דרמטי. בתחילת השבוע הראה סקר אחד שגינגריץ’ נהנה מיתרון של שבעה אחוזים, תנודה מדהימה למדי של כמעט 30% בשבוע אחד.
לא עוד. אותו הסקר הראה רק ארבעה ימים אחר כך שרומני חזר וביסס יתרון של שמונה אחוזים על פני גינגריץ’. אין מנוס מלייחס את התהפוכה הזו לשיפור גדול באפקטיביות של רומני בוויכוחי הטלויזיה האחרונים. חולשותיו בוויכוחי דרום קרוליינה עלו לו ביוקר. הוא מיהר לשכור מאמן-ויכוחים חדש (כן, כן. מאמן-ויכוחים), והתוצאות מדברות בעדן.
מפתיע היה חוסר האונים של גינגריץ’. סוף סוף, הוא חזר ונופף בווירטואוזיות הוויכוחים שלו כסיבה מרכזית לתמוך בו (מה שהוא יעשה לאובמה בוויכוחי הטלויזיה ביניהם בסתיו). אבל השבוע הוא נראה כמעט אובד עצות. הוא עמד במיגננה, וכמעט לא עשה שום נסיון להתקיף. משקיף ותיק ומנוסה על הפוליטיקה האמריקאית, דייוויד גרגן, שהיה מנהל התקשורת בבית הלבן של רונלד רייגן, אמר לאחר הוויכוח התשעה-עשר שגינגריץ’ היה זקוק לנוקאאוט, אבל נוקאאוט לא היה.
הסבר אחד לחולשת גינגריץ’ הוא הצורך שלו להתמודד נגד דימויו השלילי. נוקאאוט בוויכוח אחד, באמצעים אגרסיביים מדיי, עלול לגבות מחיר כבד בהמשך. אבל אם גינגריץ’ יפסיד בפלורידה, כפי שנראה עכשיו, הוא יתקשה להתאושש.
זו כנראה הסיבה שלמחרת הוויכוח השני הוא התחיל להקרין תשדיר חדש בפלורידה, התוקף את רומני אישית באופן חסר תקדים. התשדיר כולל קטעים מתשדירי בחירות מ-2008. אז, רומני התמודד נגד ג’ון מקיין, מייק האקאבי ורודי ג’וליאני על מועמדות המפלגה לנשיאות. כל יריביו אמרו עליו אז דברים קשים מאוד, כולל שהוא שקרן וסלפן, והמטרה מקדשת בעיניו את כל האמצעים.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=pSkLw6UvpaM[/youtube]
ביום חמישי השבוע הראה סקר דעת קהל רב-סמכות (‘וול סטריט ג’רנל’ ואן.בי.סי), כי גינגריץ’ מוביל בין רפובליקאים בזירה הארצית, 37% לעומת 28% לרומני, 18% לסנאטור לשעבר ריק סנטורום, 12% לציר הקונגרס רון פול. כאשר משתתפי הסקר התבקשו לבחור בין גינגריץ’ לרומני, התוצאה היתה 52% לעומת 39%.
צריך לסייג את התוצאה הזו: הסקר נערך מייד לאחר נצחונו הלא-צפוי של גינגריץ’ בדרום קרוליינה ותחת הרושם של מעידות רומני. הדיון הארוך והמזיק בשומות המס של רומני היה טרי בזכרונם של הנשאלים. כל זה יכול להשתנות בן-לילה, אם רומני ינצח בפלורידה בהפרש הניכר החזוי לו עכשיו.
אבל עצם האיום של נצחון גינגריץ‘ במאבק על מועמדות המפלגה לנשיאות מדיר שינה מעיניו של הממסד הרפובליקאי. שום מועמד לא הצליח להיבחר נגד רצונו של הממסד הזה מאז 1964 (בארי גולדווטר הרדיקל).
פחד מפני התוצאות של מועמדות גינגריץ‘ יחזור כנראה ויעורר את השאלה אם לא מוטב למצוא חלופה אטרקטיבית.
נראה שחליפת החלופה תפורה על מידותיו של האיש שעליו הטילו הרפובליקאים להשיב השבוע על נאום אובמה: מיץ‘ דניאלס, שר התקציבים לשעבר בממשל בוש, המושל שהפיח רוח חיים במדינת אינדיאנה, במערב התיכון של ארה“ב.
הוא נשא נאום רגוע, מנומס, לא חוצב-להבות. אבל הוא היטיב להציג את עמדותיה של מפלגתו (צפו-נא ביוטיוב, להלן) — והוא נהנה מאשראי ניכר על הביוגרפיה שלו, על הקריירה הפוליטית שלו, ועל אישיותו. כמובן, לשמאל האמריקאי יש דעה שונה מאוד על דניאלס, בגלל המלחמה שאסר על האיגודים המקצועיים (צפו להלן במונולוג של רייצ’ל מדו, Maddow, מגישה פוליטית שמאלית בערוץ הכבלים MSNBC).
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=OSAmkDUi4PQ[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Oh8BsnhADmg[/youtube]
הראש האמריקאי ממציא לנו פטנטים
אין כמעט תקדים להצטרפות מועמד בשלב הזה, לאחר חודשים ארוכים של מערכת בחירות, כאשר תהליך הניפוי הטבעי עומד בעיצומו (חמישה טוענים כבר נשרו, ארבעה נשארו). חוקי מימון הבחירות סחטו את רוב הספונטניות מן המערכת. אי אפשר לגייס תרומות ולהניח תשתית בן-לילה.
אבל הראש האמריקאי ממציא לנו פטנטים. ב-2010, בית המשפט העליון יצר פירצה בחוקי המימון, כאשר פטר יחידים ותאגידים מהגבלות על שימוש ”עצמאי“ בכספם. מותר להם להוציא כל סכום שירצו לטובת מועמד, ובלבד שלא יהיו ”קשורים“ במועמד הזה. גם אם הפירצה מעוגנת בחוקת ארה“ב (חופש ביזבוז שקול כנגד חופש דיבור, קבע בית המשפט), ברור למדי שזו אחיזת עיניים.
משפחת אלדסון, שלדון וד“ר מרים, מממנים עכשיו מסע ”עצמאי“ עתיר-מיליונים לטובת ניוט גינגריץ‘. למיט רומני יש נדבנים משלו. האחים קוץ‘, שני מיליארדרים מטקסס, יוצקים מיליונים למסע נגד אובמה. האחים, או אחרים, יכולים לממן מסע בחירות עצמאי לטובת מיץ‘ דניאלס, מבלי שמושל אינדיאנה יצטרך לנקוף אצבע.
קריקטורה בשורה של עתונים בארה“ב הראתה השבוע את הנשיא אובמה מתחת לכרזת הבחירות הקלאסית שלו מ-2008, זו המציגה אותו מעל המלה ”תקווה“, באותיות-ענק. הוא נראה בקריקטורה מוסיף בכתב-יד מתחת ל“תקווה“, ”שהרפובליקאים יבחרו בניוט גינגריץ‘“. הוא היה כנראה מצביע בעד גינגריץ‘ בפלורידה. ביום ד‘ לפנות בוקר נדע אם המדינה הזו, השלישית במניין אוכלוסיה בארה“ב, תעמיד את המערכת הפוליטית על ראשה.
קריקטורה שהופיעה השבוע בעיתון San Diego Union-Tribune ובשורה של עתונים נוספים: אובמה מייחל לגינגריץ'
מועמדים חדשים הם חלומות מרקע, רעיון המופיע במספר רב של כתבות לצורך העלאת גירה. נשמע נואש.
מדוע הקוצ’ים והאדלסונים שורפים את כספם תחת רגלי מועמד היריב? הרי גם הם מבינים שהם לא מזיקים לאובמה.
זה שלב מוקדם מאד של המרוץ, ועד אוגוסט הספינה תתאזן, וכולם יתחבקו ויבחרו אחד בשני לסגן.
כל דבר שיקרה בעולם (פרט לפרסום סרט חדש של אוסמה חי) יכול רק לשפר את סכויי הבחירה של אובמה.
הם לא שורפים כסף אלא משקיעים לטווח ארוך. התוצאה הצפויה כרגע היא לא נזק לאובמה אלא (1) לגרום לכך שרבים ככל האפשר במפלגה הרפובליקאית יהיו חייבים להם, ו (2) למצב את עצמם כבעלי כיסים עמוקים ומוכנים לפתוח אותם לטובת המועמד המתאים, כך שתמיד יבואו אליהם לחפש כסף.
אין שום סיבה למועמד חדש להכנס לזירה כעת. כל מועמד יהיה בעמדת נחיתות מול אובאמה ועדיף להם להתמודד בעוד 4 שנים אז יהיה קל יותר להביס מועמד דמוקרטי חדש אחרי 8 שנות שלטון.
לגבי גינגריץ’, הוא מאוד טוב בעוד אנדרדוג אבל לא בתור מועמד מוביל ואני חושב שהוא יפסיד בגדול בפלורידה. צפיתי בעימות וגיגריץ’ לא מישיר פעם אחת את מבטו לרומני אפילו אם רומני מדבר אליו. רומני לעומת זאת מסתכל על מי שמדבר ויש לו מין מבט אבהי יותר בעוד גינג’יץ’ נראה כמו הילד השובב שיצא משליטה.
יואב, שאלה- פלורידה היא הגדולה מבין המדינות בהן נערכו בחירות עד עכשיו, ובהפרש ניכר. היפותטית, נניח ומישהו כמו סנטורום מנצח שם, זה שם אותו במקום הראשון?
תוכל להרחיב מעט על השיטה בה נבחרים המועמדים. מה זה הממסד הרפובליקאי? דברים כאלה, כי זה מרתק ולא מובן..
עומרי-
הוספתי שני קישורי-רשת בפיסקה העוסקת ב”מימסד הרפובליקאי”.
הנה אני מעתיק אותם לנוחיות הקורא, אחד ב‘ניו יורק טיימס’, והשני ב‘פוליטיקו’
עניין גודלה של פלורידה: משונה, היא אמנם השלישית במניין אוכלוסיה בארה”ב (אחרי קליפורניה וטקסס, לפני ניו יורק), אבל מספר הצירים שהיא שולחת לוועידת המינוי הרפובליקאית קטן בהרבה מזה של ניו יורק, קטן במידה ניכרת מזה של ג’ורג’יה, שווה לזה של אלבמה, רק שליש מזה של טקסס. הסיבה היא שפלורידה נענשה על החלטתה להקדים את תאריך מקדימותיה, כדי ליהנות מתשומת לב ארצית. מדינות תמיד נאבקות על מקום גבוה יותר בלוח הזמנים ההיסטורי, השרירותי מאוד, של המקדימות. גדולות ורבות אוכלוסים נוהגות להתלונן שהקטנות והדלילות דוחקות אותן לשוליים בגלל ראשוניותן. כדי להעפיל למקום הרביעי בטורניר הנשיאותי, המפלגה הרפובליקאית של פלורידה נאלצה לוותר על חצי ציריה לוועידה. היגיון משונה ביותר, המערער בעצם את העיקרון של דמוקרטיה ייצוגית.
זה לא הפגם היחיד. בעוד שבניו המפשר הצירים לוועידת המינוי התחלקו בין שני המובילים (רומני ורון פול), הנה בדרום קרוליינה ובפלורידה מתקיים הכלל של “המנצח לוקח הכול”. זה פחות או יותר הכלל המנחה של הדמוקרטיה האנגלו-סאקסית (First Past the Post), אבל הוא מעורר לא פעם התנגדות. ניוט גינגריץ’ קיבל 37% מן הקולות בדרום קרוליינה, אבל גרף את כל 25 ציריה. אם מיט רומני ינצח בפלורידה, הוא יגרוף את כל 50 ציריה. ההיגיון הזה עומד ביסוד הדואופול הפוליטי: שתי מפלגות, המצליחות למנוע (זה 150 שנה) את הופעתה של “מפלגה שלישית”, יהיה כיוונה האידיאולוגי אשר יהיה. היו שמועות בימים האחרונים שהמפסידים בפלורידה יערערו על הכלל, אבל המפלגה הקדימה להודיע שעירעור כזה יהיה ברכה לבטלה.
לשאלתך על סנטורום: אכן, במקרה הלא-סביר שהוא ינצח בפלורידה, הוא יוקפץ מייד למקום הראשון במניין הצירים לוועידת המפלגה באוגוסט.
למרבה העניין, טקסס עדיין לא החליטה איך יתחלקו 155 נציגיה. הבחירות בה ייערכו בעשרים-וארבעה באפריל. בדרך כלל בשלב כזה של המקדימות זהותו של המנצח כבר ידועה. אבל אם המאבק יתארך, אפשר שטקסס תשפיע על תוצאותיו במידה שלא השפיעה מאז 1976 (היא העניקה אז נצחון לרונלד רייגן על הנשיא ג’רלד פורד, והאריכה את ההתמודדות עד הוועידה ממש. המחיר היה גדול”: תבוסת פורד בבחירות הכלליות. אבל התוצאה ההיסטורית היתה נשיאות רייגן ב-1980). אם גינגריץ’ עדיין יהיה במירוץ בסוף אפריל, ועדיין ייאבק על הבכורה, או אז 155 נציגי טקסס עשויים להעניק לו דחיפה מכרעת. סביר להניח שגינגריץ’ ינצח במדינות “הדרום העמוק”. טקסס היא אחת השמרניות שבהן.
עוד נעסוק בעניינים האלה.
בהקשר הזה, רון פול מודע לכל העניין של הצירים והוא אמר שהוא מתרכז במאבק עליהם ולא רק בניצחון במדינה זו או אחרת. לפי מה שהבנתי (ותקן אותי אם אני טועה) הוא טען שבאיווה למשל עדיין לא החליטו איך לחלק את הצירים, ולמעשה הבחירות שם (באמצעות ‘אסיפות’, או caucuses) היו רק יריית הפתיחה לדיון שיערך שם עד לועידה המפלגתית. אכן משונה מאוד מערכת הבחירות האמריקאית.
תודה
אפשר להיזכר בהספד שלך לאבומה ולו לפני חצי שנה. תחזיות בפוליטיקה הן בעלות פג תוקף מהיר מסתבר. ניחא.
המירוץ נהיה מעניין.
לא הספד, אלא פסימיות. אני מוסיף להניח שסיכויי אובמה לחזור ולהיבחר אינם טובים מ-50/50. לאחר שישקע האבק במירוץ הרפובליקאי, רק אז, נדע מה יכולת ההתאוששות שלו. אין בינתיים כל סיבה להניח שיהיה שיפור מספיק במצב הכלכלי. הוא יצטרך לתת סיבות אחרות להצביע בעדו. יש אגב סיבות כאלה, אבל בינתיים לא הוכחה יכולתו להציג אותן.
אני לא יודע איך רואים את מצב הכלכלה האמריקאית מהמקום בו אתם נמצאים, מבחוץ כל המספרים והאוירה נותנים רושם חד משמעי בפרשנויות שאמריקה הצליחה במקום בו אירופה נכשלה, שיש שיפור בכלכלה ושככל הנראה אובמה לא יכול להפסיד. הרושם שלי מקריאת פרשנויות שגם הרפובליקנים כבר לא מאמינים שיש למועמד שלהם סכוי.