הוא מנצח. הוא ניצח. אולי. אולי לא

היתכן שגלגל הבחירות המקדימות בארה“ב עומד לחזור ולהתהפך? בשבוע שעבר, מיט רומני היה ”המועמד הבלתי נמנע“ של הרפובליקאים לנשיאות. היום, שבת, עשויה דרום קרוליינה להפוך אותו לקצת פחות בלתי-נמנע. איך זה קרה? עוד ויכוח טלויזיה אחד, אלא מה

"ריב במשפחה הרפובליקאית", מכריז הגדול בעתוני דרום קרוליינה ערב ההצבעה. ראשי התיבות GOP הם "המפלגה הגדולה הזקנה" כינויה של המפלגה הרפובליקאית. בצילום הזה נראים גינגריץ' (מימין) ורומני במהלך ויכוח הטלויזיה השני והאחרון של השבוע הדרום-קרוליני. הוויכוח הראשון, ביום ב', הפך את הקערה על פיה, והקפיץ את גינגריץ' אל ראש הסקרים. הוויכוח השני היה התכתשות אישית צורמת ומרירה, שהצטרף אליה במלוא כובד משקלו הקל גם ריק סנטורום. יום אחד קודם שינתה המפלגה הרפבוליקאית במדינת אייווה את הדיווח הקודם שלה, והכריזה כי סנטורום (בהפרש של 34 קולות), לא רומני (בהפרש של שמונה קולות), ניצח במקדימות שלה, בשלושה בינואר. איזו פארסה

אם הכתיבה על הבחירות המקדימות לנשיאות בארה“ב נראית כמו ביקורת טלויזיה, אין זה אלא מפני שהיא במידה רבה אמנם ביקורת טלויזיה. הבחירות האלה מוכרעות, או מתרחקות מהכרעה, בשרשרת אין-סופית של ויכוחי טלויזיה (כנראה שבעה-עשר, אבל מי סופר). ואנחנו נמצאים רק בשבוע השלישי, ורק שתיים מ-50 המדינות הצביעו. השלישית, דרום קרוליינה, מצביעה היום, שבת.

לא היתה עוד כשנה הזאת, שבה היטשטשו הגבולות בין פוליטיקה ובין reality-TV. איזה מתח, איזו דרמה. הגלגל התהפך, והוא חוזר ומתהפך, ומתהפך וחוזר, ועדיין אין לנו מושג ברור איפה אנחנו עומדים.

זה כשלעצמו לא היה צריך להפתיע. סוף סוף, בשביל מה צריך מקדימות ב-50 מדינות אם הכול מתברר לאחר שתיים. אבל ההפתעה מוסבת על הציפיות. כאשר כתבתי את הטור הזה לפני שבוע, ולפחות שלושה ימים לאחר פירסומו, ההערכה הכללית היתה שאת אקספרס מיט רומני אי אפשר עוד לעצור.

המושל ואיש העסקים לשעבר בוודאי אינו נוטף כריזמה, ואינו מעורר את חיבתו האינסטינקטיבית של הבוחר, אבל השתרר הרושם שהוא מבסס עכשיו את נצחונו. עמד לו הצירוף של ארגון, של תכנון, של אורך נשימה ושל הרבה מזל.

40% ורוח עזה

ביטוי אחד למזל היה הפיצול באגף הימני של המפלגה. עד תחילת ינואר התמודדו חמישה רדיקלים על חסדי הימין הרפובליקאי. רומני הסתפק בתמיכה של רבע הרפובליקאים, אבל הרבע הזה העמיד אותו בראש.

ביטוי שני של מזלו היה לוח-השנה. המדינה הראשונה, העורכת מקדימות מלאות, היא ניו המפשר, שבה יש לרומני יתרון ביתיות — גם כפשוטו, מפני שיש לו שם בית נופש, וגם מפני שהוא היה מושל מסצ‘וסטס השכנה.

ואמנם, הוא נחל נצחון מוחץ בניו המפשר, 40%. רוח עזה נשבה בגבו, והסקרים חזו לו נצחון מוחץ גם במדינה הבאה, דרום קרוליינה, בדרום-מרכז החוף המזרחי. שם אין יתרון ביתיות לאיש, אבל הואיל והיא שמרנית ודתית היה מותר לצפות שמצביעיה הרפובליקאיים יעדיפו מועמדים בצלמם.

מסקנה: אם רומני ינצח בדרום קרוליינה, הוא יהפוך למעשה, אם גם עדיין לא להלכה, למועמד מפלגתו לנשיאות.

תוצאת לוואי: מערכת הבחירות הכלליות תתחיל כבר בשבוע הבא, וזה אומר שהיא תהיה הארוכה ביותר בתולדות הרפובליקה: תשעה חודשים. מי שפוליטיקה עדיין לא נמאסה עליהם ימאסו בה עד סוף השנה.

ואז בא ויכוח הטלויזיה של יום ב‘ השבוע. הוא נערך סמוך לעיר צ‘רלסטון, שבחופיה התחילה מלחמת האזרחים האמריקאית, לפני 150 שנה. להכביר את הסמליות, הוויכוח התקיים במוצאי יום מרטין לותר קינג, הקדוש המעונה של המאבק לשיווי זכויות האזרח. מאה שנה בדיוק עברו ממלחמת האזרחים עד שהקונגרס האמריקאי כפה שוויון אזרחי מלא על מדינות הדרום.

”חואאאן“, אמר ניוט

את הוויכוח ארגנה ושידרה Fox, רשת-הבית של הימין האמריקאי. אחד המראיינים היה חואן ויליאמס, פרשן בכיר בפוקס, המחזיק בהשקפות ליברליות יותר מרוב עמיתיו ברשת. ויליאמס הוא שחור. הוא שאל את יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ‘, על הרושם שהוא, גינגריץ‘, מתייחס בהתנשאות ובביטול אל שחורי אמריקה. השאלה היתה קשורה בכמה התבטאויות של גינגריץ‘, כולל קריאתו להעסיק ילדים שחורים בעבודות שרתות בבתי הספר שבהם הם לומדים, כדי ללמד אותם ”אתיקה של עבודה“.

גינגריץ‘ לא חזר בו אף כמלוא הנימה. הקהל הגדול באולם הגיב בתשואות על כל דברי גינגריץ‘ — ובשריקות-בוז רמות על שאלות ויליאמס. תגובה מעניינת באה לאחר שגינגריץ‘ פנה אל ויליאמס ב“חואאאן“, בהארכה מוטעמת של ההברה השניה בשמו, ברמיזה משוערת לזרותו. קולות צחוק ולעג בקעו מן האולם. הנה חילופי הדברים על יוטיוב.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=4c1-22w2G7M[/youtube]

גינגריץ‘ הוכרז המנצח בוויכוח הזה, שבו התגלה מיט רומני בחולשתו, אולי בפעם הראשונה מאז נפתחה עונת הוויכוחים. לפחות חלק מנצחונו של גינגריץ‘ מיוחס לעימות בינו ובין ויליאמס. קהל ימני באמריקה אוהב לשנוא עתונאים שמאלניים בעלי משוא פנים, אפילו כאשר הם מופיעים בפוקס, ואפילו כאשר אינם שמאלנים. אבל בעימות הזה היו טונים נוספים, גזעיים אם לא גזעניים. 150 שנה לאחר מלחמת האזרחים, 45 שנה לאחר חקיקת זכויות האזרח, טונים כאלה הם עדיין מטבע עובר לבוחר בחלקים של אמריקה.

סקרי המעקב היומיים (עם מידגם קטן יותר, וממילא עם סטיית תקן גדולה יותר) הראו שהתמיכה בגינגריץ‘ זינקה כמעט ב-10% לאחר הוויכוח. ההפרש בינו ובין מיט רומני אולי לא נמחק, אבל הצטצמם מאוד.

אגב, מושל טקסס ריק פרי, אשר פרש מן המירוץ ביום ד’ השבוע, והעביר את תמיכתו לגינגריץ’, התקרב מאוד להשוות את המתח ביחסי מדינות הדרום עם הממשלה המרכזית בוושינגטון למצב שקדם למלחמת האזרחים.

הוא נשאל בוויכוח של יום ב’ על התנגדות וושינגטון לנסיונותיהן של מדינות אינדיבידואליות לאכוף חוקי הגירה. הגירה היא עניין פדרלי, אומרת וושינגטון, כנראה בצדק. פרי השיב, ש”טקסס נמצאת תחת התקפה של הממשלה הפדרלית” ו”דרום קרוליינה עומדת במצב מלחמה עם הממשלה הפדרלית“. (המעוניינים יוכלו למצוא את הציטוט בנוסח המלא של הוויכוח, באנגלית, באתר הרשת של פוקס.)

אני מודה ששיפשפתי את עיניי למשמע הדברים האלה. כנראה רק בגלל חוסר הרלוונטיות של מועמדותו, לא היה הד לדברים האלה. הוא כבר הכריז פעם, שתושבי טקסס רוצים לפרוש מארה”ב, בגלל התנגדותם למדיניות וושינגטון, “אם כי כנראה לא יעשו כן”. האיש הזה רצה להיות נשיא. עתוני טקסס כתבו השבוע, לאחר פרישתו מן המירוץ, שהוא לא ויתר על האפשרות שיחזור וינסה.

אלמנט של אי-ודאות הושלך אל הזירה רק 48 שעות לפני ההצבעה בדרום קרוליינה: וידוי סנסציוני של אשתו השניה של גינגריץ' על נסיבות גירושיהם. לדבריה, הוא הציע לה "נישואים פתוחים", כדי שיוכל להמשיך רומן עם עובדת במשרדו. האשה השניה, מאריאן, סירבה בתוקף, והעובדת, קרליסטה, נעשתה האשה השלישית. ה'ניו יורק טיימס' כתב על ההתפתחות הזו, שהיא "מתנה למיט רומני". נראה. הטבלואידים האמריקאיים (שמספרם קטן להפתיע) התענגו על הסיפור הזה, כפי שמראות הכותרות בעמודיהם הראשונים. מלמעלה למטה, 'בוסטון הרלד', 'ניו יורק פוסט', 'דיילי ניוז' (של ניו יורק).

רגע אחד, זה עדיין לא נגמר

בחודשי-התהפוכות האחרונים התחוורה תבנית-התנהגות חוזרת: כאשר מועמד אחד צובר תנופה פתאומית, התנופה הזו מתארכת ומתגברת לפחות במשך כמה ימים, לפני שהיא שוככת. הואיל וההצבעה בדרום קרוליינה מתקיימת חמישה ימים לאחר הוויכוח, אפשר לנחש שתנופת גינגריץ‘ תישמר, יהיו סיבותיה אשר יהיו. סקר אחד, שהתפרסם ביום ששי אחה”צ, העניק לגינגריץ’ יתרון של ששה אחוזים על פני רומני. וזה שבוע לאחר ששורה של סקרים העניקו לרומני יתרון כמעט של 20% על פני גינגריץ’.

אלה הנתונים לדרום קרוליינה בלבד. במישור הארצי, לרומני עדיין יש יתרון, אבל סקר המעקב היומי של מכון גאלופ (מידגם קטן) מראה שהיתרון הזה הצטמק בתוך חמישה ימים מ-23% ל-10%. “תמיכת רומני קורסת לעיניו”, כתב ביום ו’ אתר הרשת של סי.בי.אס.

היתכן שגינגריץ‘ יצליח להתרומם מן הקרשים בפעם השניה בתוך חודשיים? הוא השתטח אפרקדן בקיץ שעבר, כאשר כל יועצי הבחירות שלו התפטרו, והתמיכה בו התמעטה כמעט לממדי טעות סטטיסטית. הוא התאושש באופן דרמטי בתחילת נובמבר, אבל הרוח יצאה ממפרשיו בתוך חודש, הרבה בגלל תשדירי בחירות עוינים מאוד של מחנה רומני. בסוף דצמבר השתרר הרושם, שהשרביט השמרני עובר לידי הסנאטור לשעבר ריק סנטורום, אשר הוכרז לבסוף המנצח במקדימות של אייווה, בהפרש המוחץ של 34 קולות (מתוך 108,000).

הימין הרפובליקאי היה רוצה לבלום את רומני. הוא אינו נותן אמון בהתיימרותו של משול מסצ’וסטס לשעבר להיות ”שמרן“. הזכות להיחשב ל”שמרן” היא מבחן הלאקמוס של כל טוען רפובליקאי לנשיאות מאז רונלד רייגן. השבוע המליצו רוב מנהיגי הנוצרים האוונגליסטים למאמיניהם להצביע בעד סנטורום. אבל הופעת גינגריץ‘ בוויכוח של יום ב‘ הזכירה להרבה רפובליקאים את יתרונו הרטורי הבלתי מעורער. זה יהיה נכס ניכר בוויכוחי הסתיו בטלויזיה עם הנשיא אובמה.

גינגריץ’ עצמו שוקד עכשיו להוסיף את התווית “המתון ממדינת מסצ’וסטס” כל אימת שהוא מזכיר את רומני. מסצ’וסטס אינה סתם מדינה. בעיני הימין האמריקאי היא מצב-דעת מסוכן, חממה של ליברלים המאמינים ב”ממשלה גדולה” ובזבזנית.

להיות גם מתון, גם מסצ’וסטסי, הוא עלבון נורא ואיום באוצר הגידופים הרפובליקאי. ללמדכם איפה עומד בימים האלה הימין של ארה”ב. פעם, שמרנים, דווקא שמרנים, חשבו מתינות לתכונה הכרחית של ממשלה טובה. לא עוד.

דרום קרוליינה עומדת איפוא להשיב על שתי שאלות: האם מיט רומני נבלם? מי יהיה המועמד החלופי של האגף השמרני?

קצת קשה להאמין, אבל אין זה מן הנמנע שדרום קרוליינה עומדת לטרוף את הקלפים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 Responses to “הוא מנצח. הוא ניצח. אולי. אולי לא”

  1. צור שפי הגיב:

    אני תמיד מקונן על “דלות החומר” בפוליטיקה הישראלית. כשאני רואה את הנבחרת הרפובליקנית אני מבין שיש לנו עוד לאן לרדת.

  2. נמרוד ספיר הגיב:

    האם אני מבין נכון, שמיט רומני השמרן (כלומר, כזה שעומד באיזור של ג’ורג’ בוש, נניח) הוא המועמד הכי פחות קיצוני בחבורה (אם מתעלמים מרון פול, שיושב על סקאלה אחרת לגמרי משאר המועמדים). איזה קפיצה עשתה המפלגה מאז הבחירה במקיין הימני אך השפוי והאחראי.

    • יובל פ. הגיב:

      רומני יושב שמאלה ממקיין. טענה מרכזית נגדו היא שבהיותו מושל מסצ’וסטס הוא הנהיג מדיניות ביטוח רפואי דומה להפליא לזו שהנהיג כעת אובמה במישור הלאומי, זו שכל רפובליקאי יוצא נגדה בשצף-קצף.

      • ארן הגיב:

        אני לא חושב שניתן להגדיר את מיט כ”ימני” יותר או “שמאלי” יותר ממישהו.

        ובקשר לנושא של ביטוח בריאות, למיט יש טענה סבירה מבחינה רפובליקנית (למרבה הצער רוב המפלגה הזו החליטה לתת גט פיטורין לרעיונות סבירים).

        הוא טוען שלמדינות צריכה להיות הזכות והסמכות להחליט על נושאים של ביטוח בריאות, ולא כפיה מלמעלה של הממשלה הפדרלית.

        • יואב קרני הגיב:

          כן, זו טענה רפובליקאית קלאסית, שעברה בירושה ממדינות הדרום. הן התנגדו להתערבות הממשלה הפדרלית, כאשר היא דרשה מהם לסיים את ההפרדה הגזעית.

          זה קוד היסטורי לפחות זכויות אזרח, פחות זכויות עובדים, פחות פתיחות במערכת החינוך, וכמובן הזכות לאסור על הפלות מלאכותיות.

          רומני משתמש באחת הקלישאות החבוטות של מפלגתו. אגב, הוא ורפובליקאים אחרים אינם מוכנים להחיל את ההיגיון של ”זכויות המדינות” על נישואים חד־מיניים.

          חוץ מזה, אני דווקא תומך בהרחבת הזכויות של ממשל מקומי.

  3. אמיתי ס. הגיב:

    עושה רושם שאם היית צופה בג’ון סטיוארט ובסטיבן קולבר יותר באדיקות, היית מתקשה להתייחס לפריימריז האלה ברצינות כפי שאתה עושה.

  4. רני הגיב:

    הפלאתני פלא גדול. ציטטה וכתבת את האמירה: “ו”דרום קרוליינה עומדת במצב מלחמה עם הממשלה הפדרלית”. איך לא הערת, כי זו אמירה קשה וכבדה, שם בצ’רלסטון, דרך אגב עיר ובה יהודים רבים, בירי על פורט סאמטר, שבתוך נמל צרלסטון, החלה מלחמת האזרחים.
    .

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, רני, על התזכורת. אבל אם תעיין בפיסקה העשירית של הרשימה תראה שאמנם ציינתי, כי הוויכוח “נערך סמוך לעיר צ‘רלסטון, שבחופיה התחילה מלחמת האזרחים האמריקאית, לפני 150 שנה”.

  5. גיל הגיב:

    יואב, היה גם עימות נוסף בCNN לפני יומיים וגם שם נראה שגינגריץ’ מנצח. הוא רכב על הגל הכל כך מוכר של התקפת התקשורת ה”ליברלית”, כשהשאלה הראשונה שנשאל על ידי המנחה היתה על הדיווחים שאשתו לשעבר אמרה שהוא היה בעד יחסים פתוחים.

    בכל מקרה, הפסד של רומני באמת יטרוף את כל הקלפים אבל לדעתי רק ידחה את הקץ. מכל הבלגן, המנצח הגדול הוא אובמה.

    • יואב קרני הגיב:

      גיל, עיין-נא בהסבר לצילום הפותח, ותראה שהזכרתי שם את הוויכוח השני.

      אני חולק על דעתך שגינגריץ’ ניצח בו. רומני כמובן הפסיד, אבל חוץ מן ההתכתשות הקולנית בין כל המשתתפים, אני חשבתי שלסנטורום היה הרגע המוצלח ביותר, כאשר כרך את רומני ואת גינגריץ’ יחד, תיאר את חוסר-אמינותם והזהיר שהם יתקשו לתקוף את הנשיא אובמה על ביטוח הבריאות בשעה שהם הטיפו לו, או לחלקים ממנו, עוד לפני אובמה.

  6. ori hippo הגיב:

    בהנחה שגרינגריץ’ יזכה בכל נציגי פלורידה, מה המשמעות בשלב כ”כ מוקדם? האם זכיה שלו בשלב האחרון קרוב לאוגוסט, לאחר מאבק צמוד עד הרגע האחרון עם רומני, תאפשר להתלהבות ממנו שלא לדעוך ותסייע לו מול אובמה?

Leave a Reply