עשרה בנובמבר 2012, אחת אחה”צ שעון וושינגטון, שמונה בערב שעון ישראל. לצפיה בצילום מוגדל הקישו-נא כאן. (המקור: צילום מסך, אתר הרשת של NBC)
מניין הקולות בפלורידה אמנם עדיין לא הסתיים, אבל הפרש הקולות גדל במידה כזאת שרשתות הטלויזיה הכריזו סוף סוף על המנצח: ברק אובמה. הפרש הקולות קטן מזה שהשיג אובמה ב-2008 (רבע מיליון), או מזה שהשיג ג’ורג’ בוש הבן ב-2004 (380 אלף) — אבל מי שזוכרים את 571 הקולות שהפרידו בין בוש לגור ב-2000 יחשבו את 75,000 הקולות המפרידים עכשיו לנצחון עצום.
כך או כך, זה נצחון גדול. כמעט כל הסוקרים — גם אלה שהניחו את נצחון אובמה בבחירות הכלליות — חזו את תבוסתו בפלורידה. אבל גם פלורידה השתנתה. ההסבר הסביר ביותר הוא הִתרַבּוּתם של מצביעים היספאניים לא-קובאניים. הקובאנים ידועים בנטייתם למפלגה הרפובליקאית, אבל הם אינם נהנים עוד ממונופול פוליטי בדרום פלורידה.
בסך הכול, יש לנשיא אובמה יתרון בערך של 3.2 מיליון קולות, או שלושה אחוזים. לא הפרש ענקי, אבל סולידי בהחלט. נשיאים בדרך כלל אינם נבחרים ברוב עצום בארה”ב. אפילו פרנקלין רוזוולט הגדול קיבל רק 53% של הקולות ב-1944, בעיצומה של מלחמת העולם השניה.
המתבוננים במפה יתרשמו מריבוי הכתמים האדומים, המציינים (אירונית) את המפלגה הרפובליקאית. הם משתרעים על חלק גדול יותר של היבשת מאשר הכחולים, הדמוקרטים. אבל זה עניין רגיל. ההינטרלאנד האמריקאי אמנם רפובליקאי, ובדרך כלל אוכלוסייתו דלילה הרבה יותר. לדמוקרטים יש בפעם הראשונה אחיזה יציבה במערב (קולורדו, נוואדה) והגמוניה כמעט מלאה באזורים התעשיתיים של המערב התיכון. אחיזתם בצפון המזרח טוטלית, ממש כמו אחיזתם של הרפובליקאים בדרום העמוק, מחוץ לפלורידה.
בחבר האלקטורים קיבל אובמה 332 מושבים. מעט מאוד אנשים האמינו שהוא יגיע אל המספר הזה. אלה תוצאות לא צפויות, מרשימות מאוד — אבל הן כשלעצמן אינן מעניקות מנדט ביצועי לאובמה. הוא מוסיף להיות תלוי במשוואת הכוח בקונגרס, שאינה מבשרת לו טובות. היא גם אינה מבטיחה אותו מפני גל-הנגד הרגיל של אמצע הקדנציה. המפלגה השלטת נוטה לאבד כוח, לפעמים הרבה כוח, בבחירות לקונגרס באמצע כהונתו השניה של הנשיא. אין סיבה להניח שזה לא יקרה גם הפעם. קרה אפילו לרונלד רייגן, ב-1986.
המניין הסופי של הקולות כנראה לא יושלם עוד ימים אחדים.
