“להילחם למען המעמד הבינוני”, הבטיחה כרזת הבחירות של ג’ון קרי (על קיר אולם ההתעמלות של בית ספר תיכון בעיירה אוסטינטאון, אוהיו, בתחילת אוקטובר). ההבטחה הזו הקפיצה את ביל קלינטון לבית הלבן, ב-1992. היא כמעט הכניסה לשם את אל גור, ב-2000. אבל ב-2004 נס ליחה. בשנה הזו, אנשים לא הצביעו בעד האינטרסים הכלכליים שלהם. הם חיפשו משהו גדול יותר.
צילום: יואב קרני
מדוע בעצם נחוצות מפלגות פוליטיות? האם הן נחוצות כדי להילחם על מצעיהן הרעיוניים? או האם הן נחוצות כדי להסדיר את התקדמותם של פוליטיקאים אל עמדות שלטון והשפעה?
צריך להודות ללא חמדה, אבל גם ללא עודף התחסדות, שפעם היו לנו מקורות השראה מעמיקים יותר מן המקור אשר יצוטט להלן. ב-1992 הוא רכש לעצמו תהילת עולם, כאשר הציע את האינסטינקטים שלו לביל קלינטון. “זו הכלכלה, טמבל”, שירבט ג’יימס קארוויל על פיסת נייר, עזר להביס את ג’ורג’ בוש האב, ונכנס לפנתיאון של ממליכי המלכים.
ב-2004, קארוויל רצה מאוד להביס את ג’ורג’ בוש הבן. כל כך רצה, עד שהתייצב יום אחד, בסוף אוגוסט, במשרדה של מנהלת מסע הבחירות של ג’ון קרי, וגעה בבכי. היא חייבת להתפטר, הוא אמר לה. “כדי שמישהו יעלה לשלטון, מישהו צריך לרדת ממנו” (על פי השבועון ‘ניוזוויק’, בכתבה מרתקת על מערכת הבחירות).
קארוויל היה בטוח שבוש יפסיד. הרבה דמוקרטים היו בטוחים בזה. (אני מודה שגם אני הייתי די בטוח.) פשוט לא היתה אפשרות אחרת. וכשבוש ניצח, קארוויל לא ידע את נפשו. הוא אפילו פיצח ביצה לא מבושלת על מצחו בשידור טלויזיה, מפני שבאנגלית אומרים “ביצה נמרחה על פרצופו”, כשמתכוונים להגיד שמישהו נחשף בקלונו. לאחר הבחירות, קארוויל היה המרשיע הלאומי. הוא דיבר ללא רחמים על מוּמֶיהָ של מפלגתו. “אם בבחירות האלה לא יכולנו לנצח…”, הוא לא השלים את המשפט. הוא לא היה צריך.
אבל להלן הוא הוסיף את התשובה לשאלה שהצגתי למעלה: “מטרתה של מפלגה פוליטית היא לנצח בבחירות — ואנחנו איננו מנצחים”.
קארוויל אינו פילוסוף פוליטי. הוא מתעניין בכוח פוליטי שעל מנת להשתמש בו. אבל הוא גם אינו ציניקן גמור. הוא מחזיק בהשקפת עולם שהאמריקנים קוראים לה “ליברלית”. ב-40 השנה האחרונות הוא צפה בשקיעתה של השקפת העולם הזו. הוא ראה את האמריקנים מגיבים “מן הבטן” כלפי נושאי הדגל של הליברליזם הקלאסי. פער של ממש התחיל להיפער בין האליטות של צפון החוף המזרחי ובין שאר אמריקה. בסוף שנות ה-80, לאחר תבוסה שלישית ברציפות בבחירות לנשיאות, התחילה להישאל ברצינות השאלה אם הרפובליקנים לא הפכו בעצם למפלגת השלטון הטבעית.
לפני 13 שנה, בבחירות משנה לסנאט במדינת פנסילווניה, לקארוויל היה נדמה שהוא מצא נוסחה איך לעקוף את הפער התרבותי. “זו הכלכלה טמבל” היתה נוסחת הנצחון של מועמד דמוקרטי חצי-אלמוני. קארוויל הוזמן לחזור על נוסחת הנצחון הזו בבחירות הכלליות, והצליח. הצליח יחסית, זאת אומרת. ביל קלינטון, המנצח בבחירות, קיבל 43% מן הקולות. 12 שנה אחר כך, אפילו 48% לא יספיקו לג’ון קרי כדי לנצח. קארוויל ניצח בזכות עורמה טאקטית, לא מפני שגילה עולם חדש.
מה צריך לעשות עכשיו, כדי להחזיר את הדמוקרטים לשלטון בארה”ב? קארוויל, וקלינטוניסט אחר הידוע יפה לישראלים, סטנלי גרינברג, חושבים שהם יודעים. מפלגתם לא הגיעה אל לבו של הבוחר – הם אומרים — מפני שהיא הגישה לו אוסף משעמם של עובדות במקום להציג “סיפור עלילה” (“נאראטיב”). לשון אחר, המסר הדמוקרטי היה משעמם, הוא לא הצית את הדמיון, הוא לא הצטרף לכלל “השקפת עולם”. הבוחר לא רצה מאה סיבות להצביע בעד מועמד, הוא/היא רצו סיבה אחת “גדולה”, או לכל היותר שתיים.
תנו לנו “נאראטיב”, אומר קארוויל המובס, “ואנחנו נבחר אפילו מישהו מגבעות הוליווד”.
אינני יודע למה בדיוק התכוון ב”גבעות הוליווד”, אבל אין כל קושי להכיר את הייאוש. היועץ רב העצות ביותר של השמאל האמריקני הוא עכשיו אובד עצות. אף על פי שהוא יודע מה, אין הוא יודע איך. ובעיקר, אין הוא יודע מי.
יש דמוקרטים האומרים שמפלגתם צריכה עוד יותר להטעים את הפופוליזם שלה, את התייצבותה לצד האדם הקטן נגד אליטת הממון. יש דמוקרטים האומרים שמפלגתם דווקא צריכה לזנוח מעיקרה את המסורת הפופוליסטית, מפני שאמריקה השתנתה. ג’ורג’ וויל, אולי הפרשן הימני הבולט והמעמיק ביותר באמריקה, חישב ומצא שמדי שנה מתים באמריקה 2.4 מיליון קשישים. רובם הגדול הם דמוקרטים, מפני שרוב הקשישים באמריקה הם דמוקרטים. הם היו צעירים ונפעמים בשנות ה-30 וה-40, כאשר המפלגה נשענה על קואליציה רחבת בסיס שהקים פרנקלין רוזוולט. מאז שנת 2000 מתו אולי שבעה מיליון דמוקרטים. השורות אינן מתמלאות.
הדמוקרטים איבדו את הבית הלבן לפני ארבע שנים. את הקונגרס הם איבדו לפני עשר שנים. זה לא כל כך נורא בהשוואה עם מפלגת העבודה הבריטית. היא איבדה את השלטון ב-1979, ולא חזרה אליו אלא 18 שנה אחר כך. שמונה עשרה שנה! אבל בניגוד לחזרת הדמוקרטים בארה”ב ב-1992, היא חזרה באופן כל כך מוחץ, עם רוב כל כך עצום, עד שאין זה כלל מן הנמנע שהיא עצמה תבַלֶה 18 שנה בשלטון.
מה עשתה העבודה הבריטית? היא עשתה את ההיפך ממה שעושות רוב המפלגות בדמוקרטיות פרלמנטריות (בניגוד לדמוקרטיות נשיאותיות). היא דילגה על דור שלם, ומסרה את עצמה לידי מנהיג צעיר וחסר כל נסיון. זה עבד להפליא, בין השאר מפני שהמנהיג הזה לא ניסה כלל להתחרות על אידיאולוגיה. הוא התחרה על נעורים ועל רעננות. והוא גרף את כל הקופה.
בהשראת הנסיון הבריטי, גם מפלגת העבודה האוסטרלית דילגה בשנה שעברה על דור שלם, בתקווה שֶפָּנים חדשות וצעירות יחזירו אותה לשלטון לאחר שמונה שנים. זה לא עבד, בעיקר מפני שזו היתה הכלכלה, טמבל. לאוסטרלים היו סיבות להצביע נגד ממשלתם, אבל לא היתה להם סיבה אחת מכריעה.
מה שמביא אותנו אל מפלגת השמאל הדמוקרטית הרביעית בַּמִשוָאָה, זו שאינה חדלה לרדת מנכסיה, הלוא היא מפלגת העבודה הישראלית. היא עכשיו חוככת בדעתה אם לא הגיעה השעה להחזיר לעמדת מנהיגות את האיש שהרס את הבסיס האלקטורלי שלה, הרחיב את הפער התרבותי בינה ובין “ישראל האמצעית”, ניסה להרוס את מוסדות הרפובליקה הישראלית, הפגין חוסר הבנה של תהליכים פוליטיים, והאזין בייחוד לעצמו — איש שענן של חוסר לגיטימיות העיב על חודשי שלטונו האחרונים, איש שעדיין לא ביקש סליחה.
“ניקולה הקדוש”, מכריז העמוד הראשון של ‘ליבראסיון’ הפריסאי. ניקולה סארקוזי, הדינאמו האנושי של צרפת, נבחר ביום א’ שעבר לנשיא מפלגת השלטון ברוב מסחרר, 85%. הוא הציג מייד את “הרעיון הגדול” שלו, לקראת הסתערותו על הנשיאות
מעניינות הן עוויתותיהן של מפלגות שמאל דמוקרטיות, שהבוחר השליך מן השלטון בדרגות משתנות של חימה. כולן יכולות להתבונן בקנאה, בתדהמה ואולי בתקווה בניקוֹלַה סארקוֹזי, שנעשה השבוע נשיא מפלגת השלטון של צרפת, בהפגנה חסרת תקדים של כוח תקשורתי ושל התחדשוּת. הפוליטיקאי הצרפתי הצעיר, קְטַן הקומה ועצום-המרץ גמר אומר להתמודד על הנשיאות בעוד שנתיים. הוא אינו מתבייש להיות פרו-אנגלו-סקסוני, ופרו-קפיטליסטי, ולהודיע לצרפתים שהגיע הזמן להתנער, ולחפש ייחוד חדש בִּמקוֹם זה המעלה עובש במזוויהם. סארקוזי מזריק עכשיו נסיוב חסר תקדים של דינאמיות אל עורקיה של מערכת שהסתיידה.
מחפשים רעיון ל reality show? אחרי שתמצאו שגריר, שֶחֶלקַת לשונו תשכנע את העולם החיצון כי פִּצעֵי הבַּגרוּת של ישראל הם גוּמוֹת חֵן, נַסוּ נָא למצוא מנהיג למפלגת העבודה. זה המדיום, זו השעה. אולי סארקוזי יסכים לשפוט.
שהמפלגה הזו מסוגלת לעשות מה שמפלגות מקבילות בחו”ל עשו?
הרי בארץ כבר שנים יודעים מה צריך לעשות, אבל יותר מדי אנשים עם אגו גדול מפריעים לזה להתרחש.