“בוש מצרף מנכ”ל קובאני לקבינט”, מודיע ה’מוניטור’, עתון היוצא בעמק הריו גְראנְדֶה של טקסאס. קרלוס גוטיֶרֶס, הנראה משמאל בחברת הנשיא, הוא סיפור הצלחה אמריקני מובהק: ילד שמשפחתו נמלטה מקובה של קסטרו, טיפס במעלה הסולם התאגידי עד שנעשה מנכ”ל תעשיית המזון ‘קֶלוֹג’. הוא ההיספאני השני לפי שעה בקבינט שבוש מעצב לקראת תקופת כהונתו השניה
ביל ריצ’רדסון הוא פוליטיקאי עתיר-תארים. הוא היה חבר קונגרס, שגריר ארה”ב באו”ם, שר האנרגיה בממשל קלינטון, מועמד ארבע פעמים לפרס נובל לשלום, שמו הוזכר כמועמד אפשרי לסגן נשיא, אולי אפילו לנשיא. כיום הוא מושל מדינת ניו מקסיקו הקטנה, בדרום מערב ארה”ב. אף כי שמו מצלצל בריטי לחלוטין, ריצ’רדסון הוא היספאני, או “לטינו”, כפי שמכנים את המהגרים מאמריקה הלטינית ואת צאצאיהם.
ערב הבחירות לנשיאות, ביל ריצ’רדסון השמיע תחזית מעניינת. לג’ון קרי יש סיכוי טוב לנצח, הוא אמר, אם לא יותר משליש ההיספאנים באמריקה יצביעו לטובת בוש. לעומת זאת, אם 35% או יותר יצביעו לטובת בוש, קרי אבוד.
זו היתה אגב הערה אופטימית. סקרי דעת הקהל לפני הבחירות הראו פעם אחר פעם כי שני שלישים של ההיספאנים יתמכו בסנאטור קרי. זה היה דפוס ההצבעה של ההיספאנים כמעט מאז ומעולם. הדמוקרטים הצטיירו כבעלי בריתם הטבעיים, מְגיני החלשים וּמסבסבדי הָעֲנִיִים. ואמנם, סטטיסטיקה רשמית מראה, כי ההיספאנים עניים. שוֹוי נכסיה של משפחה היספאנית ממוצעת הוא פחות מעשירית השווי של משפחה לבנה ממוצעת.
המטרה העיקרית של הדמוקרטים בבחירות לא היתה איפוא לשכנע את ההיספאנים להצביע לטובתם, אלא פשוט לשכנע את ההיספאנים להצביע. ככל שיצביעו יותר היספאנים, כך ייטב למועמדי המפלגה, התהלכה אז האמונה.
ביל ריצ’רדסון צדק, אם כי לא באופן שלו קיווה. ההיספאנים אמנם הצביעו בהמוניהם. תשעה מיליון טרחו אל הקלפי, עליה של 40% לעומת הבחירות של 2000. סקרי היציאה מן הקלפיות הראו, כי 44% מהם הצביעו לטובת ג’ורג’ בוש, עליה של כמעט 15% לעומת 2000. אפילו ניו מקסיקו – שתמכה במועמד הדמוקרטי בשנת 2000 על חוּדָם של 366 קולות – הצביעה הפעם לטובת בוש. (בשבועות האחרונים הורמו לא מעט קולות של הסתייגות מפני אמינותה של הסטטיסטיקה, כמו למשל זה.)
למִקרָא הנתון הזה, הדם אזל מִלֶחְיֵי הדמוקרטים. פירושו, שתמיכתם האוטומטית של ההיספאנים מתכרסמת והולכת. מאחר שבערך 30 מיליון ההיספאנים הם עכשיו קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בארה”ב, גדולה אפילו יותר מן השחורים, והיא גדֵלָה בקצב מהיר (15% מן האוכלוסיה עד 2010), לדמוקרטים ניתנה סיבה טובה מאוד לחרדה. “ברית המיעוטים” שלהם, שעמדה ביסוד הקואליציה הדמוקרטית המנצחת של שנות ה-30, ה-40 וה-60, התחילה להיסדק עוד לפני 24 שנה. מצביעים קתוליים לבנים ערקו אז בַּהֲמוֹנֵיהֶם אל המפלגה הרפובליקנית. אם גם ההיספאנים יַעַזבו, יהיה קשה מאוד לחַבּר תַרחיש אמין לנצחון דמוקרטי בעתיד הנראה לעין.
| לסַדֵר מֵחדש את לוח השחמט |
נצחונו של ג’ורג’ בוש לא היה גדול ממדים. שלושה אחוזים אינם יתרון עוצר נשימה. אבל אחד הדברים שהפכו את הנצחון הזה להיסטורי היה התגבורת האלקטורלית של ההיספאנים. מאז, הנשיא יוצא מגדרו להביע להם את הכרת הטובה שלו. באמצע נובמבר הוא הודיע על המינוי הפוליטי הבכיר ביותר של איזשהו היספאני בתולדות ארה”ב: אלברטו גונסאלס, יועצו המשפטי וידידו מטקסאס, יהיה התובע הכללי הבא של ארה”ב, כהונה רבת כוח שמתמזגות בה, פחות או יותר, סמכויותיהם של שר המשפטים, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ושר המשטרה בישראל.
|
הודעת הנשיא על מינוי קרלוס גוּטְיֶרֶס (בווידיאו) |
בתחילת השבוע הודיע בוש, שאיש עסקים היספאני מצליח, קארלוס גוּטְיֶרֶס (Gutierrez), יהיה שר המסחר הבא של ארה”ב. אמנם שר המסחר אינו עומד בשורה הראשונה של הקבינט, ואמנם נשיאים משתמשים בכהונה הזו באופן מסורתי כאמצעי של כיבוד פוליטי – אבל חזקה על ג’ורג’ בוש ששורה ארוכה מאוד של שוחרי כיבודים השתרכה בדרך אל לשכתו הסגלגלה. העובדה שהוא העדיף תומך היספאני על פני אוסף גדול של תומכים לבנים היא רבת משמעות.
ה’מיאמי הרלד’ מודיע על מינויו של היספאני לשר המשפטים במקום ג’ון אשקרופט (11 בנובמבר 2004). אלברטו גונסאלס, בן למהגרים קשי יום מהונדורס, נראה מימין בחברת הנשיא. הוא ההיספאני הבכיר ביותר מאז ומעולם בממשלת ארה”ב, בכהונה רבת כוח. אין זה כלל מן הנמנע שכאשר תינתן לבוש ההזדמנות למנות שופט חדש לבית המשפט העליון, הוא ימנה את ראשון ההיספאנים. הכוונה: לכונן ברית ארוּכַּת-ימים בין המפלגה הרפבוליקנית ובין המיעוט הגדול ביותר באמריקה
הנשיא הזה חושב, לפעמים בקול רם, שהוא הגיע לבית הלבן כדי לסדר מחדש את הכלים על לוח השחמט האמריקני. מנוי וגמור אתו להרחיב את הבסיס הדמוגרפי שעליו יושבת מפלגתו, כדי שהיא תוסיף לשבת עליו עוד עשרות שנים. יועצו הפוליטי הראשי, קארל רוֹב (“האדריכל”, קרא לו בוש בנאום הנצחון שלו, ב-3 בנובמבר), השווה פעם את בוש עם ויליאם מֶקקינלי, הנשיא הרפובליקני שנבחר ב-1896, הוציא את ארה”ב אל “מלחמת הברירה” הראשונה שלה מֵעֵבֶר לים, וכונן רוב רפובליקני שהחזיק מעמד 35 שנה.
הגידול באוכלוסיית ההיספאנים באמריקה הוא פנומנלי. הגידול בכוח הצריכה שלהם אמנם אינו מדביק את הגידול הדמוגרפי, אבל מצריך תשומת לב גוברת מצד יצרנים וּמשווקים. כוח הקניה של ההיספאנים גדל מדי שנה בשיעור של 8.7%, והוא יתקרב בשנת 2008 לטריליון (1,000 מיליארד) דולר, על פי מחקר של המרכז לצמיחה כלכלית באוניברסיטת ג’ורג’יה.
הגידול בהשפעה הפוליטית פיגר בשנים האחרונות אחרי הדמוגרפיה והפיננסים. בשלושים השנה האחרונות לא היה אף היספאני אחד בסנאט של ארה”ב (שבו יש 11 יהודים). והנה, בתחילת החודש נבחרו שני היספאנים לסנאט, אחד רפובליקני ואחד דמוקרטי.
‘רוקי מאונטיין ניוז’ של קולורדו מודיע על נצחונו הדחוק של קֶן סַלַזַר (בתמונה) בבחירות לסנאטור. אף כי ההיספאנים הם 12% של האוכלוסיה, עד החודש לא היה אף היספאני אחד בסנאט. בנובמבר נבחרו שניים: סלזר הדמוקרטי בקולורדו וּמֶל מרטינֶס הרפובליקני בפלורידה. סלזר הוא ממוצא מקסיקני, מרטינס נולד בקובה.
הרפובליקני, מֶל מַרטינֶס, הוא מֵאַנשֵי ג’ורג’ בוש, שימש שר השיכון במימשלו, והתמודד בעידודו על מושב הסנאט המתפנה של מדינת פלורידה. הדמוקרט, קן סאלאזר, ניצח בקולורדו. בשנים הבאות, הדמוקרטים יתלו בו הרבה תקוות. הוא אינו סתם היספאני, אלא הוא היספאני ממדינה רפובליקנית. היתכן שידוע לו משהו על אמריקה, שהלבנים מן החוף המזרחי אינם יודעים?
מעניין שיריבו הרפובליקני של סאלאזר היה אֵיל-הבירה פיטר קוּרְס (Coors), שהפסיד בכבוד ובהפרש קטן. למחרת תבוסתו הוא חזר לנהל את תעשיית השֵיכָר המשפחתית, ואחד העניינים שיצריכו את תשומת לבו האינטנסיבית הוא חלקם הגדל של ההיספאנים בשוק הבירה. אחת היריבות העיקריות של קורס, מילר, חתמה באוקטובר חוזה תלת-שנתי של מאה מיליון דולר לפירסום הבירה שלה ב Univision, רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בארה”ב בלשון הספרדית.
| קבינט “הנראה כמו אמריקה” |
ביל קלינטון, כאשר התחיל את נשיאותו, ב-1993, הבטיח לכונן קבינט “שֶיֵרָאֶה כמו אמריקה”, זאת אומרת שיהיה רַב נשים ולא-לבנים. הוא עמד בדיבורו, אם כי צריך להגיד שרוב מינוייו לא עצרו את נשימתו של איש. ללַמֶדְךָ עד כמה אמריקה השתנתה אפילו מאז שאבא של ג’ורג’ דאבליו ישב בבית הלבן, גם הקבינט המוּקָם והולך עכשיו בוושינגטון “יֵרָאֶה כמו אמריקה”.
ההבדל הוא שהקבינט הזה גם יצית את דמיונה של אמריקה, מפני שהסיפורים האישיים הכרוכים בו הם רֶפּליקוֹת של זה המכוּנֶה “החלום האמריקני”. אשה שחורה, שנולדה בלב הדרום הגזעני, תהיה מזכירת המדינה. בן למהגרים קשי-יום מהונדורס יהיה התובע הכללי. המינוי הטרי, זה של שר המסחר, שייך לאותה קטגוריה.
הוריו של קרלוס גוּטְיֶרֶס הביאו אותו לארה”ב בהיותו נער צעיר. הם נמלטו מקובה של פידל קסטרו. הוא למד אנגלית מפי השוער בבית המלון שבו הועסק אביו. ב-1975 הוא התחיל לעבוד כסוכן מכירות בשביל תעשיית המזון Kellogg, טיפס בהתמדה במעלה הסולם, עד שנעשה המנהל הכללי המצליח למדי שלה בגיל 46.
המסר ברור: אין באמריקה תִקרוֹת זכוכית, העוצרות אנשים מלהתקדם, גם אם עורם שחום, גם אם יש להם שמות לטיניים. חריצוּת והתמדה – מאותת הבית הלבן – הן המידות הנחוצות היחידות. אמריקה אינה זקוקה לשוויון תוצאות, היא זקוקה לשוויון הזדמנויות. ומשימתו הגדולה ביותר של הנשיא הזה בִּפרוֹשׂ תקופת כהונתו השניה היא לקָרֵב אותה אל הַיַעַד של שוויון הזדמנויות. עם גונסאלס ועם גוטיירס ועם מרטינס ועם ד”ר ראייס.
כרגיל יואב, תענוג לקרוא את הכתבות מאירות העיניים והמעמיקות שלך. רק הערה אחת לי אליך:
מק’קינלי לא היה צריך “לכונן רוב רפובליקני” – בין מלחמת האזרחים (1860) ועד בחירתו של וודרו ווילסון במאה העשרים לא היה נשיא אחד שלא הגיע מהמפלגה הרפובליקנית.
אגב, במקומו של קרל רוב הייתי נזהר עם ההשוואות למקקינלי – למיטב זכרוני הוא נרצח על ידי אנרכיסט שמאלי, וסגנו, טדי רוזוולט החליף אותו. לא בדיוק ההשוואה שבתור נשיא ארה”ב הייתי שמח לשמוע…
תודה על ההערות, יובל. “רוֹב”, במקרה של מקקינלי, מכוּוָן לא רק לתוצאות הבחירות לנשׂיאוּת, אלא אפילו יותר לתוצאות הבחירות לקונגרס. מ-1875 עד סמוך לעליית מקקינלי הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים, בשעה שהסנאט עבר מיָד ליָד. מזמן מקקינלי עד ערב מלחמת העולם הראשונה, הרפובליקנים שלטו בשני בתי הקונגרס, איבדו אותם בזמן המלחמה, וחזרו וזכו בהם בסוף המלחמה. הם נשארו בידיהם עד השפל הגדול. זו היתה תקופת ההגמוניה הרפובליקנית, והיא לא חזרה מאז. הרפובליקנים נאלצו לחכות שבעים שנה, עד 2002, לפני שהנשיאות ושני בתי הקונגרס ניתנו להם בעת ובעונה אחת.
חשובה הנשיאות כאשר תהיה בענייני חוץ, בלי שליטה על הקונגרס היא אימפוטנטית ברוב ענייני הפנים והכלכלה. לרפובליקנים היו נשיאים גם בזמן שהדמוקרטים שלטו בקונגרס, אבל הקונגרס הדמוקרטי נטה להכתיב את הטון.
זה מקור ההשוואה עם מקקינלי. אני מתעניין פחות בסיפור ההתנקשות בחייו, ויותר בעובדה שהוא הוציא את אמריקה למלחמתה האימפריאלית הראשונה, נגד דעתן של כל מדינות אירופה. זה פרלל מרתק עם בוש. מארק טוויין (ואחרים) ראו במלחמה ההיא את סופו של הרפובליקניזם האמריקני. לפחות במידת מה הצדק היה איתם.
ההתחשבות של בוש בהיספאנים צריכה לעורר דאגה אצלנו.
לא יעבור הרבה זמן עד שהערבים יהוו שיקול לבחירות יותר מאשר היהודים, והתוצאות יהיו ברורות.
אך על כך יהיה לו מה לכתוב… רק שזה יהיה מאוחר מדי.
זה לא משהו שאנו יכולים לשנות. אצל היהודים – נשואי תערובת. ולכן מספר היהודים בירידה. אצל הערבים, והמוסלמים – ההפך הוא נכון. ומאחר ומספרם בעליה – כל ממשל יהיה חייב להתחשב בהם יותר מאשר ביהודים.