התפרסם בטור ‘קו המשווה’, ‘גלובס’, 26 ביולי 2004
הדמוקרטים פתחו את ועידתם בבוסטון במצב עניינים אלקטורלי שלא היה דוגמתו זה שנים: סקר אחר סקר, בזירה הארצית ובשורה של מדינות מפתח, מראה שוויון כמעט מלא בין המועמדים לנשיאות. אף אחד מהם אינו מקבל יותר מ-49%, וההפרש ביניהם אינו מצדיק שום הנחה מוקדמת על תוצאות הבחירות האלה.
אינני בטוח שאני יודע אימתי נכנסו שתי המפלגות העיקריות בארה”ב אל השלב הסופי של המירוץ במצב של תיקו. פעם אחר פעם, לאחד המועמדים היה יתרון ניכר, גם אם הוא התמוסס בסופו של דבר, או אפילו התהפך על ראשו. אבל דרגה כזאת של קיטוב, מידה כזאת של חוסר החלטיות לא נראו בארה”ב אולי מזמן שהתחילו להיעשות סקרי דעת קהל.
מסימני הזמן הזה הוא ששתי המפלגות נערכות עכשיו לקראת האפשרות של סיבוב אחרי-אחרון. אין זה כלל מן הנמנע שהפרשים קטנטנים בין המועמדים בשורה של מדינות יחייבו ספירה חוזרת, ואולי יצריכו מאבקים משפטיים. הסיוט של פלורידה, שעיכב בחמשה שבועות את הכרזת המנצח בבחירות של 2000, עשוי לחזור לא רק בפלורידה, אלא גם בשורה של מדינות במערב התיכון של ארה”ב (כמו אוהיו, מיזורי, וויסקונסין, מינסוטה ואיובה), אולי גם בדרום מערב (ניו מקסיקו, נוואדה, אריזונה).
הדמוקרטים נערכים לקראת מה שהם מתארים כ”הגנה על זכות ההצבעה” של שחורים. האיש העומד לקבל השבוע רשמית את מועמדות המפלגה לנשיאות, הסנאטור ג’ון קרי, מזהיר מפני נסיון רפובליקני לשלול את הזכות הזו ממיליון שחורים במדינות שבהן יש מושלים רפובליקניים. מנהיגים שחורים טוענים שמשהו מעין זה קרה לפני ארבע שנים בפלורידה, ורק בזכות זה הצליח ג’ורג’ בוש להיבחר לנשיא.
הרפובליקנים מצידם מתארגנים באופן קצת יותר דיסקרטי לנסיון להבטיח את טוהר הבחירות. שתי המפלגות מגייסות עשרות אלפי מתנדבים, בהם עורכי דין, כדי להשגיח על קלפיות.
|
מה עושות ועידות? |
סקר חדש של המגזין ‘טיים’ מראה, ש-53% של האמריקנים “מוכנים לבחור נשיא חדש”. אבל כאשר הם מתבקשים לנקוב בשמו של המועמד שבשבילו יצביעו, ג’ון קרי מקבל רק 46%. ג’ורג’ בוש מקבל אפילו פחות, רק 43%, והוא רשאי בהחלט להיזכר במערכת הבחירות השניה של אביו, ב-1992, שבה אבא הפסיד לביל קלינטון. כנגד הירידה הדרמטית במניותיו של בוש עומדת במלוא תוקפה השאלה, מדוע ג’ון קרי אינו מצליח לנצל את חולשת הנשיא, כדי לבסס את עצמו בעמדת יתרון ברורה.
במצב העניינים הזה אין לנו אלא אוסף של חוכמות אנשים מלומדות. נסיון השנים מלמד אותנו, שוועידות המפלגות מעניקות תנופה, או בלשון המקצוענים “מַקפּיצוֹת” את המועמד. תוחלת החיים של ה”הקפצה” בדרך כלל אינה ארוכה במיוחד. אפילו “הַקפָּצָה” גדולה אינה מבטיחה נצחון. בבחירות של 1988, המועמד הדמוקרטי יצא מוועידת מפלגתו עם יתרון של 15%, אבל הפסיד בהפרש של כמעט 7%. ג’ורג’ דאבליו בוש חזה את התופעה הזו על בשרו: הוא יצא מוועידת מפלגתו, לפני ארבע שנים, עם יתרון של כמעט 10%, ובסופו של דבר הפסיד במניין הקולות הארצי (היו לו חצי מיליון קולות פחות מאשר ליריבו הדמוקרטי אל גור).
כנגד זה אפשר להביא דוגמאות של ועידות, אשר הצילו את סיכויי המועמדים, אם בזכות מהלכן, ואם בזכות הנאום שנשא המועמד בסיומן. הנשיא הארי טרומן התחיל את התאוששותו המפורסמת ב-1948 בנאום לוחמני בלילה האחרון של הוועידה. ארבעים שנה אחר כך, ג’ורג’ בוש האב נשא נאום מבריק בוועידה, שחילץ אותו ממעמד של מפסידן רכרוּכי (זה היה הנאום שבו הכריז, “קיראו-נא את שפתיי, לא יהיו מִסִים חדשים”). ארבע שנים אחר כך, ועידה דמוקרטית מצוינת חילצה את ביל קלינטון ממקום שלישי בסקרי דעת הקהל, הוא עבר ליתרון, ולא שמט אותו עוד.
הוועידה הזו תיבָּחֵן כמובן על פי “ההקפצה” שתעניק לג’ון קרי. אם בעוד שבוע לא יהיה לו יתרון של 5% ויותר בסקרים, הוועידה הזו תוכרז לכשלון, והרפובליקנים ילקקו את שפתיהם. אפילו ב-1984, המועמד הדמוקרטי יצא עם יתרון קל מוועידת מפלגתו, אף כי בבחירות עצמן הוא נחל את אחת התבוסות האיומות ביותר, בהפרש של 18%.
|
מה עושות ועידות? |
מצפים ש-60% מן האמריקנים יַעַקבו אחרי הוועידה באמצעות הטלויזיה, במידה כזאת או אחרת של עניין. בסוף הוועידה הם יידעו מיהו ג’ון קרי. האם הידיעה תִמחֶה את ספקותיהם? האם הוא יצטייר באור אליטיסטי פחות? האם הם ישתכנעו בעוצמת אישיותו וּבַתוֹקף של אמונותיו? האם יִגבַּר רצונם לטרוח אל הקלפי, בארץ שֶבָּהּ רק קצת יותר מ-50% מן המצביעים הרשומים טורחים להצביע? אלה שאלות המפתח.
יהיה מעניין לִצפּוֹת בצִבעֵי הוועידה הזו. יהיו בה הרבה מאוד צירים שחורים והיספאניים, יותר ממה שהיו מאז ומעולם. המפלגה הדמוקרטית היא עכשיו מפלגת המיעוטים. סקר מתחילת החודש הֶראָה, כי בג’ון קרי תומכים רק 41% מן הלבנים. הרפובליקנים הם עכשיו מפלגת הלבנים, וזה עשוי להתחיל לא להספיק להם, בהתחשב בזה שֶגוֹן עורה של אמריקה מַשחים והולך. יתכן מאוד שההיספאנים יכריעו את הבחירות האלה.
נאמנים לחוכמת אנשים מלומדה, הדמוקרטים יַעֲטוּ ארשת אופטימית. הרפובליקנים מאשימים אותם שהם “פסימיים”, ואין לך תווית מפלילה יותר בתרבות פוליטית המאמינה בחדשות טובות. במערכת הבחירות המוקדמות של הדמוקרטים, הכף נטתה תחילה לטובת מושל מדינת ורמונט לשעבר, הווארד דין, שהיטיב להבין את עוצמת הכעס של מצביעי מפלגתו כלפי ממשל בוש. ג’ון קרי חזר והכריז ש”לא מספיק לכעוס”.
האומנם? ההיסטוריה הפוליטית של ארה”ב מראה, שנשיאים נכשלים בנסיון להיבחר מחדש רק כאשר הבוחרים כועסים. בתשעים השנה האחרונות זה קרה רק ארבע פעמים. אפשר להגיד על תבוסת נשיא שהיא כמעט מנוגדת לכללי המשחק ההוגן של הפוליטיקה האמריקנית. הוועידה הזו תצטרך להפיח אופטימיות – אבל גם לתָעֵל את הכעס. בסופו של דבר, כדי שג’ון קרי יהיה נשיא, ג’ורג’ בוש יצטרך תחילה להפסיד.
אני מניח שהועידה הרפובליקנית תהיה זו שצפוי בו יותר “אקשן” מאשר הועידה הדמוקרטית: הועידה נערכת בניו יורק, שהיא מצד אחד מבצר דמוקרטי, לב מחנה האויב, ומצד שני היא העיר שהותקפה ב-9.11, נושא שהרפובליקנים ללא ספק יבחרו להדגיש. אני משער שיהיו הפגנות סביב הועידה שיהיו הגדולות ביותר מאז מיאמי 1972 – יש לקוות שהפגנות אלו לא יפגעו בדמוקרטים כבמורנג – כפי שאתה טוען, הדמוקרטים צריכים ללמוד לתעל את הכעס. בניגוד ל-1972, יש לדמוקרטים היום נבחרת מרשימה ומתונה, שיכולה וצריכה לנצח…
שהווארד דין היה צריך להיות המועמד, קיבלנו אותה עכשיו.
לא מספיק שקארל רוב אמר שיש לרפובליקנים מזל שהווארד דין הוא לא המועמד כי אז הוא היה מכסח להם את הצורה בכל הנוגע למלחמה בעיראק, אלא גם כל הדברים שהוא העלה את הנס במערכת הבחירות – הספיישל אינטרסט, לקחת חזרה את אמריקה לידיים שלנו, לא להטבות מס לעשירים, ביטוח בריאות אוניברסלי – ואף מועמד אחר לא העלה, אומצו לחלוטין על ידי קרי.
מה גם שכל הדיבורים על התדמית האפורה והיבשושית של קרי לא היו קיימים כלל אם אדם כריזמטי כמו דין היה המועמד.
כמובן שברגע שקרי נבחר אין מקום לערערור על ההחלטה, אבל מטה קרי יוכל להיתרם מאוד אם הוא יקח את דין לסיורים במקומות בהם הוא חזק, הרי הדבר האחרון שלא הדמוקרטים זקוקים זאת שאננות יתר בוורמונט או בקליפורניה.
שאלה:
מהם הסיכויים לכך שדין יקבל מינוי כלשהו בממשל קרי?
ונדהמתי. למי שרגיל לנאומים של שרון, פרס, רבין ואפילו בגין
נכונה הפתעה.
נאום מרתק וסוחף בצורה בלתי רגילה. קלינטון משתמש בכל הארסנל, תנועות ידים, חזרה על סיסמאות, שינויים בטונציה ומה לא – בצורה מושלמת.
נואם ענק.
לא היה דמוקרט באולם שלא היה מעדיף אותו על קרי היבשושי.
אז קארל רוב אמר….
האם הדמוקרטים צריכים עוד ג’ורג’ מקגווארן, או את הגירסה הליברלית של בארי גולדווטר?
הרפובליקנים היו חוגגים על דין, מציירים אותו כאולטרה ליבראל (ושלא יהיה ספק – הוא היה עוזר להם בזה) ומפחידים למוות את קהל המצבעים מהמרכז והשמאל המתון שהם בדיוק המצביעים במערב התיכון בו יוכרע גורל הבחירות.
הדמוקרטים ינצחו בקליפורניה ובוורמונט גם ללא עזרתו של דין ואין שום הבדל בין ניצחון בהפרש של 10,000 קולות לניצחון בהפרש של קול אחד.
באשר לרעיונות של דין נו באמת…. אף אחד לא שמע על ספיישל אינטרסט לפני דין? אף אחד לא הציע קודם ביטוח בריאות ממלכתי? (ע”ע קלינטון, הילארי)
נראה לי שאסטרטגיה של תקיפת הנשיא על רקע המלחמה בעיראק תהיה טעות משום שתכשיר את הקרקע לתגובה רפובליקאית שתאשים את הדמוקרטים בחוסר פטריוטיות. לעניות דעתי הדמוקרטים ייטיבו לעשות אם יתרכזו בתחום מדיניות פנים ובעיקר בכלכלה. (זוכרים את הסיסמא של קלינטון?)
אולי תוסיף כמה מילים על ברק אובמה, הכוכב של הועידה, על ההיסטוריה האישית שלו והתקוות שהוא יהיה הנשיא (החצי) השחור הראשון של ארה”ב ?