קו המשווה

 

‘פילדלפיה אינקוואיירר’ מודיע את מסקנות ועדת החקירה הרשמית על אחד-עשר בספטמבר: “כשלון של שנים רבות, של ממשלים רבים” (23 ביולי 2004)

 

 

פורסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 30 ביולי 2004

 

אחת החוויות העתונאיות הראשונות שלי בוושינגטון, כמעט לפני 16 שנה, היתה האזנה לשיחה פומבית של ניוט גינגריץ’, מצליף סיעת המיעוט הרפובליקאית בבית הנבחרים. הוא היה לוחם גרילה פוליטי, להוט עד כאב לחלק מחדש את הקלפים בוושינגטון.

שש שנים אחר כך הוא חילק גם חילק: הוא הוביל את הרפובליקאים לנצחון ראשון בבית הנבחרים זה ארבעים שנה. בהנהגתו ובהשראתו, בית הנבחרים נעשה המנוע של פניה ימנית חדה.

 

נוּט גינגריץ’ בשיא הכוח של דמיונו הפוליטי ושל העזתו: מערכת הבחירות לקונגרס של 1994, אשר בה הנהיג מהפכה רפובליקנית לכל דבר תחת סיסמת “חוזה עם אמריקה”. באותה השנה, הדמוקרטים איבדו את שליטתם על בית הנבחרים לאחר 40 שנה. הרפובליקנים מוסיפים להחזיק בו, וכנראה יוסיפו להחזיק בו גם אחרי נובמבר 2004.

כוכבו של גינגריץ’ אמנם שקע מאז, אבל השפעתו על מהלך הפוליטיקה האמריקאית ארוכה ועמוקה אולי יותר מזו של כל נשיא בחצי המאה האחרונה

גינגריץ’ לא היה רק פוליטיקאי כוחני, אלא גם אינטלקטואל, היסטוריון וּפוּטוּריסט. מן ההופעה ההיא אני זוכר בייחוד את התרסתו החוזרת נגד “הרשלנות הלאומית”, national sloppiness, של אמריקה. אני זוכר עד מה הופתעתי. אמריקה עמדה אז בעיצומו של שגשוג כלכלי, וממדי נצחונה במלחמה הקרה התחילו להתחוור.

 

חזרתי ונזכרתי בביקורתו בשבוע שעבר למקרא הדין-וחשבון הסופי של ועדת החקירה על מאורעות אחד-עשר בספטמבר. היא תיארה את המחדל העצום לא סתם ככשלון מודיעיני, או פוליטי, או צבאי. היא אמרה עליו שהוא היה “כשלון של דמיון”, צד אחר של רשלנות לאומית.

 

איזו הגדרה מדהימה. כשלון של דמיון הוא כשלון אינטלקטואלי. כשלון של דמיון הוא תוצאה של סתגלנות, של התאבנות המחשבה היוצרת, של התמכרות לנוחיות ושל בירוקרטיזציה. מה מעניין לפנות עכשיו אל הדו”ח המלא של הוועדה.

“המרכז למלחמה בטירור”, כותבים מחברי הדו”ח, “לא ניתח כיצד מטוס חטוף, או עמוס בחומר נפץ, יכול לשמש כלי נשק. הוא לא ערך ניתוח כזה מנקודת המבט של האויב, אף כי טירור של מתאבדים נעשה טקטיקה עיקרית בין טירוריסטים מזרח תיכוניים”.

 

איך יתכן הדבר שלא נעשה “ניתוח מנקודת המבט של האויב”? לקהילת המודיעין של ארה”ב יש מערך של מומחים, שזה תפקידם העיקרי, אלה המכונים “הצוותים האדומים”. ישראלים אל-נכון לא יתקשו להיזכר מתי נכשלה המערכת המדינית והמודיעינית שלהם ב”ניתוח מנקודת המבט של האויב”.

 

אני מודה שעניין “כשל הדמיון” מסעיר את דמיוני. דמיון הוא כלי הנשק האפקטיבי ביותר של החלשים, של העניים ושל הקטנים.

דמיון היה הנכס העיקרי של ישראל, כאשר נאבקה על עצם שיורה, בעשרים שנותיה הראשונות. דמיון, במובן של העזה ושל נון-קונפורמיות, הוסיף להעניק לה השראה מפעם לפעם גם אחרי כן.

לרוע המזל, ככל שגדל כוחה הצבאי והכלכלי כך התחזקה אצלה מגמת הבולדוזריזציה (לשון בולדוזר). ומה לכם ראיה טובה לבולדוזריזציה מזו של אריאל שרון. הוא היה לפנים אלוף אלופי הדמיון, הוא הוציא מים מן הסלע. כיום הוא מוציא סלע מן המים.

 

האם ארה”ב היתה אי פעם בעלת דמיון צבאי ובטחוני?

נדמה לי, שדמיון לא היה מעולם הנכס העיקרי של אמריקה, מזמן מלחמת עצמאותה ועד היום. פרדוקסלית, דווקא מלחמת עיראק, זו שהניבה הסתבכות מכאיבה, הצטיינה בדמיון ובהעזה: מהירות התנועה והחדירה, סדרת הפטרולים האגרסיביים שהרסו את הגנת בגדאד בתוך כמה ימים. אבל וייטנאם? מלחמת קוריאה (חוץ משלביה הראשונים)? מלחמת העולם השניה? מלחמת העולם הראשונה? המלחמה נגד ספרד?

 

לא בזכות הדמיון

 

 לא, לא בזכות דמיון ניצחה אמריקה (או לא ניצחה). היא ניצחה בזכות הריכוז העצום של משאבים תעשייתיים ושל כוח אדם, וגם כמובן בזכות פטריוטיות והקרבה.

הטענה שהחייל הגרמני, והגנרל הגרמני, היו טובים בהרבה מן החייל האמריקאי ומן הגנרל האמריקאי היא כמעט מובנת מאליה. אילו רוֹמֶל וגוּדֶריאן ומַנשטיין ואולי גם פוֹן בּוֹק ורוּנְדְשְטדֶט לא היו כפופים לאדולף היטלר, אפשר מאוד שהמלחמה היתה מסתיימת ב-1941, בנצחון גרמני עצום. כמובן, בלי היטלר אולי כלל לא היתה פורצת מלחמה, אבל זה עניין נפרד.

 

למרבה העניין, הטענה על נחיתוּתוֹ האינדיבידואלית של הגנרל האמריקאי אינה מתחילה בסכסוכים בין לאומיים. היא נשמעת זה 140 שנה גם על הגנרלים של הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית.

לדרום היו גנרלים הרבה יותר טובים ונועזים. על אף נחיתותו המספרית והכלכלית של הדרום, הגנרלים האלה הצליחו להעביר את המלחמה פעם אחר פעם אל עומק שטחו של הצפון. עוצמתו התעשייתית של הצפון היא שהכריעה את הכף, אבל גם כך כמה תיקונים קלים של מהלך ההיסטוריה העובדתית היו יכולים לשנות את התוצאות.

 

כל זה הניב שיטפון עצום של ספרי היסטוריה חלופית על מלחמת האזרחים, שבהם הדרום מנצח, ולצד ארה”ב מתייצבת ‘הקונפדרציה’ הגאה ורבת-העבדים.

אחד התורמים האחרונים לספרות הזו הוא ניוט גינגריץ’ בכבודו ובעצמו. בשנה שעברה הוא פירסם, יחד עם שותפו הספרותי ויליאם פורסטצ’ן (Forstchen), ספר ששמו “גֶטיסבֶּרג”, שבו הוא מציע תרחיש חלופי לקרב המפורסם ביותר של המלחמה. החודש מתפרסם ההמשך, “גראנט בא מזרחה”. לא קראתי אף אחד מהם, אבל ממה שקראתי עליהם נראה שהם מטעימים תחילה את הברק ואת ההעזה של הדרום, ואחר כך הם עוסקים בהתאוששותו ההדרגתית והמגושמת של הצפון.

 

אבל בעוד שספרי מה-היה-אילו על מלחמת האזרחים הופיעו במאות, אם לא באלפים, הנה יחיד במינו הוא ספר שכתבו גינגריץ’ ופורסטצ’ן כמעט לפני עשר שנים, ששמו ‘1945’. זה היה ספר על היסטוריה חלופית של מלחמת העולם השניה. זה היה הספר הראשון שעליו חשבתי, כאשר שמעתי על אחד-עשר בספטמבר.

 

סקוֹרצֶני קופץ לביקור

 

 בתרחיש ההוא, גרמניה הנאצית אינה מנצחת, אבל היא מלמדת את אמריקה לקח נורא ואיום. ב-1945 היא שולחת יחידות קומנדו מוטסות לתקוף את הבסיס הסודי במדינת טֶנֶסי (Oak Ridge), שבו ארה”ב מפתחת את פצצת האטום שלה. היא עושה כן באמצעים מעניינים מאוד: היא מציבה סוכנים רדומים בשדות תעופה קטנים ונידחים; היא שולחת את קצין הקומנדו המובחר ביותר שלה, אוטו סְקוֹרצֶני, בראש יחידה קטנה ונועזת, כדי להכין את הפעולה; לבסוף היא שולחת צי של מפציצים חוצי-אוקיאנוס (שכמעט נבנו בהיסטוריה האמתית).

הגרמנים מנצלים את כל הפרצות שחברה חופשית מזמנת לאויביה. סקורצני מזהה אחת לאחת את חולשות המערכת, וחודר לתוכה בקלות מבעיתה. רק קצין ביון אמריקאי אחד חושד, ומפציר בממונים עליו לשׂים לב שמשהו קורה. לשווא. גורלה של הציוויליזציה המערבית תלוי על בלימה. המשך יבוא.

 

זה היה בשנת 1995, והמשך לא בא, אולי מפני שהספר היה מוזר, ואיש לא הבין מדוע האיש המנהל מכף ידו את תהליך החקיקה בוושינגטון צריך לבזבז את זמנו על היפותיזות כאלה. איננו יודעים איפוא איך ארה”ב התאוששה מן הפגיעה האנושה בתכנית הגרעין שלה, וכמה זמן היה דרוש לה כדי להכות את היטלר. אולי המלחמה היתה נמשכת עד עצם היום הזה.

 

לפי מיטב ידיעותיי, איש לא מצא עותק של ‘1945’ במערות אל-קאעידה באפגניסטן. אבל גם אם סוכני אוסמה לא שאבו השראה משעשועיו האינטלקטואליים של גינגריץ’ (והם יכלו לשאוב), ברור בהחלט שסוכני האף-בי-איי היו צריכים לשאוב רוב השראה (והם לא שאבו).

גינגריץ’ ושותפו חזו בחדות מפתיעה התקפה מסיבית על אדמת אמריקה, שאמריקה לא תהיה מוכנה לקראתה. ומדוע היא לא תהיה מוכנה? לרגל “הרשלנות הלאומית”, שהניבה את פרל הרבור, שהניבה לימים את אחד-עשר בספטמבר, תערובת של שאננות ושל מאובנות, “כשל של דמיון” בלשונה של ועדת החקירה.

 

סיפור עלייתה של אמריקה הוא איפוא במידה רבה סיפורן של ירידות צורך עליות. הואיל ואמריקה גדולה מאוד ועשירה מאוד ורחוקה מאוד משאר העולם, היא יכולה לספוג מכות איומות מבלי לכרוע תחתיה. יש לה מרווח טעות ניכר, ויש לה די זמן כדי להתאושש. או לפחות היה לה. היא יכלה להסתדר ללא דמיון. אבל האם היא תוכל להוסיף ולהסתדר בלעדיו לאורך ימים?

 

המתינו-נא להיסטוריה החלופית הבאה של ניוט גינגריץ’.

 

הדו”ח המלא של ועדת החקירה על אחד-עשר בספטמבר (בפורמט ‘אקרובט’. אני מציע להשתמש בשורת החיפּוּשׂ של תוכנת ‘אקרובט’, כדי למצוא את הקטע העוסק בכשל הדמיון. תקתקו-נא מלה אחת בלבד, imagination)

ארבעת הפרקים הראשונים של ‘1945’, ספר ההיסטוריה החלופית של ניוט גינגריץ’. עותקים חדשים של הספר כבר אזלו מן החנויות, אבל אפשר למצוא עותקים ישנים (וזולים להחריד) באתר ‘אמזון’ (ואני בטוח שגם באתרים נוספים)

ניוט גינגריץ’ על “אחריותו של המנהיג בזמן מלחמה” (נוסח של נאום פומבי, יוני 1998)

 

This entry was posted on יום ראשון, אוגוסט 1st, 2004 at 21:12 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.