הקפיטליזם הרע, הקפיטליזם הטוב

המפלגה הרפובליקאית מגישה סדרת חינוך לא צפויה לאמריקה: ביקורת חסרת תקדים על ”קפיטליזם אוכל נבלות“ מצד כמה מן הטוענים לנשיאות. היעד לביקורת הוא הפייבוריט, מיט רומני, המעמיד את הצלחותיו כאיש עסקים במרכז מסע הבחירות שלו. רגע אחד, מיט, אבל במה בדיוק הצלחת? שואל היריב העיקרי, עם הרבה כסף משלדון אדלסון. לא בטוח כלל שזה יעבוד

הכסף יוצא להם מן האוזניים. רומני ושותפיו ב Bain Capital בצילום קונדסי, כנראה משנות ה-80. הוא בעל עניבת-הפסים השחורה הדקה במרכז

עיצרו-נא את נשימתכם: בעוד עשרה ימים נדע אם המפלגה הרפובליקאית היא פרו-קפיטליסטית — או פופוליסטית.

את מי זה מעניין חוץ ממדעני מדינה? פוטנציאלית, זה יכול לעניין הרבה מאוד אמריקאים. זה יכול קודם כול לחרוץ את גורלם הפוליטי של הטוענים הרפובליקאיים לנשיאות, בייחוד הפייבוריט מיט רומני; וזה יכול להשפיע במישרים על סיכויי שיורו של הנשיא אובמה.

פשוט קשה להאמין שהמערכה האידיאולוגית הזו מתחוללת בתוך המפלגה הרפובליקאית; שרפובליקאים יירו בליסטראות כבדות זה בזה בוויכוח על האופי הרצוי של שוק חופשי ושל יוזמה פרטית. משקיפים על הפוליטיקה האמריקאית צובטים את עצמם. דמוקרטים מחייכים בעונג; רפובליקאים חורקים שיניים.

הכול קשור באוטוביוגרפיה של מיט רומני. הוא החליט להעמיד במרכז מסע הבחירות שלו את נסיונו כאיש עסקים. אמריקאים נוטים חסד לאנשים שאינם ”פוליטיקאים מקצועיים“. המקצועיים, במידה שהם רוצים להתמודד על הנשיאות, מוכרחים להעמיד פנים שאינם מקצועיים.

היה פעם מועמד, בוב דול, אשר כיהן כמעט 30 שנה בקונגרס. הוא התפטר שבעה חודשים לפני הבחירות לנשיאות, כדי שיוכל לטעון שהוא אינו מ“וושינגטון“ (אנשים אוהבים לקחת את משפחותיהם לטיול בוושינגטון, אבל הם שונאים את התרבות הפוליטית שלה).

רומני דחק איפוא לשוליים את ארבע שנותיו כמושל מסצ‘וסטס; התעלם למרבה הנוחיות מנסיונו הכושל להיבחר לסנאטור (עוד ב-1994); והודיע בלי ניד עפעף שהוא ”איש עסקים פרטי“, בניגוד לכל יריביו שהם ”פוליטיקאים של קריירה“. יתר על כן, בהיותו איש עסקים פרטי, רומני ”יצר מאה אלף מקומות עבודה“. מה לך ניגוד מבורך יותר עם הנשיא אובמה, אשר ”הרס מיליוני מקומות עבודה“.

קנה, פיטר, הרוויח

מהות עסקיו הפרטיים של רומני הוזכרה פה ושם עוד קודם. החברה, שהוא היה מבעליה, Bain Capital, עסקה בהון סיכון. היא קנתה חברות כושלות, וניסתה להפיח בהן רוח חיים, או מה שקוראים ”ערך“, כדי למהר ולמכור אותן ברווח — או כדי להוציא מהן משהו, ולחסל אותן.

ה‘וול סטריט ג‘רנל‘ בדק שבעים-ושבעה עסקים שבהם השקיעה Bain בחמש-עשרה שנות מנכ“לותו של רומני (1999-1985). העיתון דיווח בתחילת השבוע, כי עשרים-ושניים אחוז מן העסקים האלה נסגרו בתוך שמונה שנים מיום ההשקעה, ”לפעמים עם אבדן ניכר של מקומות עבודה“. בשמונה אחוזים, החברה איבדה את כל השקעותיה.

אמנם Bain הניבה רווחים יוצאים מן הכלל למשקיעיה (שני מיליארד וחצי דולר על השקעה של 1.1 מיליארד), אבל ממספר קטן מאוד של הצלחות. שבעים אחוז מן הרווחים באו מעשר עיסקאות. מתוך עשר המוצלחות, ארבע נאלצו בסופו של דבר לבקש את הגנת בית המשפט מפני נושיהן.

רומני מתפאר שבין בנות-טיפוחיו היו חברות מתחילות ולא-ידועות כמו Staples (רשת החנויות לציוד משרדי) או דומינו (של הפיצות). סטייפלס מעסיקה כיום תשעים אלף עובדים. דומינו מעלה את רמת הכולסטרול של מאות מיליונים בכל רחבי העולם.

מבקריו מקילים ראש בהתיימרות הזו, שהוא, רומני, יצר ”מאה אלף מקומות עבודה חדשים“. קודם כול, מפני שחישוב מקומות העבודה מצריך ידיעה על פיטורים, תחלופות, שחיקה. שנית, משרות נמוכות-שכר ומעוטות הטבות אינן מקור של השראה. אם אלה מקומות העבודה שהנשיא רומני ייצור, יהיו בארה“ב אמנם פחות מובטלים — אבל הרבה יותר עניים עם עבודה.

”אני אוהב להיות מסוגל לפטר“ 

כך או כך, לעומת סיפורי ההצלחה, יריבי רומני מזכירים את כשלונותיו: למשל, מפעל פלדה במדינת מיזורי, שנסגר ב-2001, וכל 750 עובדיו פוטרו; או מפעל בדרום קרוליינה, ש-150 עובדיו קיבלו הודעות פיטורים (אם כי תושבי העיר הדרום קרולינית מושכים בכתפיהם כשהם נשאלים. הם אינם זוכרים, ולא איכפת להם).

למרבה האיוולת, רומני נכשל בלשונו השבוע, ואמר בעצרת בחירות בניו המפשר,

”אני אוהב להיות מסוגל לפטר אנשים המספקים לי שירותים“.

הוא הסביר אחר כך שהוא דיבר רק על חברות ביטוח, המספקות פוליסות בריאות. אבל יריביו מתקשים לעמוד בפיתוי להוציא את המלים האלה מהקשרן, ולחזור עליהן בעשרות תשדירי טלויזיה.

מושל טקסס ריק פרי, שבשבילו דרום קרוליינה היא כמעט ללא ספק הזירה האחרונה, מתאר את רומני ”קפיטליסט אוכל נבלות“ (או, בתרגום מילולי מאנגלית, ”קפיטליסט-עיט“, vulture). [התרגום הראוי הוא בעצם “נשר”, כפי שמתקנים אותי כמה מגיבים, ראו למטה.]

יריבו העיקרי של רומני, יושב ראש בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ‘, אומר על Bain, כי היא

”שדדה את החברות [שקנתה], השאירה בעקבותיה מחוסרי עבודה, והסתלקה עם מיליוני דולרים בכיסיה“.

גינגריץ‘ פתח קן צרעות. רק בעוד עשרה ימים נדע אם פרשת Bain תועיל לסיכוייו בדרום קרוליינה, אבל הוא כבר קומם עליו בעלי ברית טבעיים בתוך המחנה השמרני, משדר הרדיו הימני רב-ההשפעה-מאוד ראש לימבו, המשך במאמרי המערכת הימניים מאוד של ’וול סטריט ג‘רנל‘, וגמור ב’מועדון לטובת צמיחה כלכלית’. נשיא המועדון, ציר קונגרס לשעבר, תיאר את דברי גינגריץ‘ ”מגעילים“, והוסיף:

”התקפה על המושל רומני בגין השתתפותו בקפיטליזם של השוק החופשי היא חציית הגבול בשביל מי שמתיימר להיות שמרן-בנוסח-רייגן“.

(זו תבנית-הדיבור הרגילה אצל הרפובליקאים. הם רגילים להסמיך ”שמרן“ לשמו של הנשיא רונלד רייגן, המוסיף להיות מושא-געגועיהם.]

גינגריץ‘ עומד על דעתו. הוא לא תקף את השוק החופשי, מה פתאום,

”אני תקפתי סוג מסוים של התנהגות.. אם אנחנו נזהה את הקפיטליזם עם אנשים עשירים השודדים חברות, יהיה לנו קשה מאוד להגן עליו“.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=BLWnB9FGmWE[/youtube]

לקראת סוף השבוע התרבו הסימנים, שלגינגריץ’ יש הרהור שני. הוא קרא לוועדת-הפעולה העצמאית המפיצה סרט תיעודי של 28 דקות על קריירת העסקים של רומני (ראו-נא את קשר היוטיוב למעלה) “לתקן את שגיאותיה”. הוא נשמע מודה באוזני מצביע ביקורתי בדרום קרוליינה, שהמערכה נגד Bain בטעות יסודה.

המושל פרי אינו חוזר בו כמלוא הנימה. הסנאטור לשעבר ריק סנטורום נמנע מלכתחילה מלהצטרף להתקפה על עברו העסקי של רומני, ואין זה מן הנמנע שהוא יקצור את הפירות בדרום קרוליינה.

הסקרים האחרונים מראים התחזקות של רומני — התמיכה הארצית בו בין רפובליקאים חצתה בפעם הראשונה את התקרה של 30%. יותר ויותר רפובליקאים בכירים מדברים על מועמדותו לנשיאות כעל עובדה מוגמרת. אבל, למרבה העניין, הסקר האחרון בדרום קרוליינה מראה שיתרונו הניכר של רומני כמעט נמחק, ומתנהל מירוץ צמוד מאוד, כמעט-תיקו, בינו ובין גינגריץ’. התמיכה בסנטורום עולה, ובפעם הראשונה מסע הבחירות של רומני תוקף במישרים ובגלוי את סנטורום. היתכן שדרום קרוליינה תחזור ותציל את הימין הרפובליקאי, כפי שעשתה פעם אחר פעם בסיבובי בחירות קודמים? האין זה מאוחר מדיי?

”רפובליקאים נואשים“ 

כך או כך, מי שעקב אחרי ההתנהלות הרטורית של הימין האמריקאי בשלושים השנה האחרונות יתקשה להאמין לרב-שיח הזה, שאפשר להוסיף ולצטט ממנו עוד פיסקאות רבות. רפובליקאים אינם חושבים שיתרונות הקפיטליזם צריכים הוכחה או ראויים לוויכוח. ברק אובמה בעיניהם — בייחוד בעיני גינגריץ‘ — הוא ”סוציאליסט אירופי“, הזומם לכונן באמריקה ”מדינת סעד בנוסח אירופה“. והנה השבוע הרפובליקאים גילו שגם קפיטליזם אינו מחוסן מביקורת.

(אירופים, אמרנו? המלה הזו כשלעצמה, ”אירופה“, היא גידוף פוליטי מן המדרגה הראשונה אצל הרפובליקאים. מיט רומני הקדיש השבוע חלק ניכר מנאום הנצחון שלו בניו המפשר להתקפה על החזון ”הסוציאליסטי האירופי“ של ברק אובמה. מקורות ההשראה של הנשיא, הוא אמר, הם ”ערי אירופה“, בשעה שמקורות ההשראה של רומני הם ”הערים והעיירות של אמריקה“.)

רומני אמר במוצאי יום הבחירות בניו המפשר, שהוא ציפה לביקורת כזאת מצד הנשיא אובמה, אבל עכשיו היא באה מצד ”רפובליקאים נואשים“.

גינגריץ אמנם קרוב לייאוש. רק לפני חודש הוא התנבא בבטחון מלא, שהוא יהיה מועמד המפלגה לנשיא, ויכה את אובמה. אז באה התקפה מסיבית על אישיותו ועל הרקורד שלו — מימנו אותה ידידים עשירים של רומני — והוא צנח במהירות מסחררת. הוא החליט להשיב מלחמה שערה, והוא נוהג עכשיו כבולדוג זועף. ”מספיק עם הבבל“ת המתחסד (pious baloney) שלך“, הוא אמר לרומני במרוצת ויכוח טלויזיה במוצאי השבת שעברה.

את התקפת גינגריץ‘ על הקפיטליזם הטורפני של רומני מממן עכשיו ידיד אישי ותיק, שלדון אדלסון, ששמו אולי ידוע לשניים-שלושה, או ששה-שבעה מיליון ישראלים. חמישה מיליון דולר שתרם יאפשרו לתומכי גינגריץ‘ להציף את דרום קרוליינה בעשרת הימים הבאים בתשדירי-טלויזיה נגד רומני. גינגריץ‘ חייב לנצח בדרום קרוליינה, כדי להציל את מסע הבחירות שלו מהתמוטטות. אבל אפילו ינצח, הוא עלול למצוא את עצמו ללא חברים בממסד הרפובליקאי. לא בטוח שזו ההשקעה הטובה ביותר שהשקיע אי פעם אדלסון.

כך או כך, סדרת-חינוך בלתי צפויה ניתנת עכשיו לאמריקה. זה אגב מה שמערכת בחירות צריכה לעשות בכל מקום: לנסות להעמיק, ולברר לא רק מה הם רוצים, הפוליטיקאים האלה, אלה גם מה מניע אותם, ואילו כוחות אינטלקטואליים נאבקים על הבכורה במוחם.

ב-2009 התפרסם בארה“ב ספר הנקרא ’ההשתלטות על אמריקה: כיצד הון פרטי יגרום את משבר האשראי הבא‘. כתב אותו ג‘ושואה קוסמן.

הוא מתאר בו, בפרק הששי, ויכוח טלויזיה בין הטוענים למועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיא בקיץ 2007. מיט רומני לא עשה חיל, רק 12% מן הנשאלים בסקר דעת קהל אמרו שיצביעו בעדו. הוא ניסה כבר אז ליצור ניגוד קריירה בינו ובין האחרים. הוא היה ”איש עסקים פרטי“, בשעה שהם היו ”פוליטיקאים מקצועיים“.

מה היית אומר לצופים, המאמינים שיש ברית הדוקה מדיי בין חברות הנפט הגדולות ובין הרפובליקאים?, שאל המנחה.

חברות הנפט הגדולות עושות עכשיו הרבה כסף, השיב רומני. ואני הייתי רוצה שישתמשו בכסף הזה, כדי להשקיע בבתי זיקוק. אל נא תשכח כי כאשר חברות מרוויחות כסף, הכסף נועד להשקעה חוזרת בצמיחה. 

“האירוניה של העצה הזו לא התחוורה מייד למי שלא הכירו את הרקע של רומני כבעלים של Bain Capital, או את יחסיו עם חברות הון פרטי (private-equity, או PE) אחרות או עם שלו.

“במהלך גאות ההשתלטויות (buyouts) של השנים 2007-2003, PE השתמשו בחברות שרכשו, כדי להגדיל את רווחיהן לטווח קצר באמצעות צמצום השירותים ללקוחות, העלאת מחירים והפסקת הזרמה של הון. הרווחים האלה לא חזרו והושקעו, ולא הופנו לפירעון חובות, אלא שימשו ללקיחת הלוואות נוספות, כדי לחלק דיבידנדים לבעלי ה PE. הרבה מן העסקים האלה כורעים עכשיו תחת נטל חובות בשעה שרווחיהם פוחתים והולכים.

“ארבע-עשרה מחברות ה PE הגדולות ביותר באמריקה השתמשו ב-40 אחוז מן החברות שרכשו בין 2002 לספטמבר 2006 כדי לשלם דיבידנדים לעצמן. ב-32 מ-83 מקרים, או 38 אחוז, הם הוציאו את הכסף במהלך השנה הראשונה.

“מיט רומני היה חלוץ של האסטרטגיה הזו. חברת ההון הפרטי שלו, Bain Capital, היה ה PE הגדולה הראשונה שהפיקה חלק גדול מרווחיה לא באמצעות מכירת חברותיה, או הנפקתן בבורסה, אלא באמצעות חלוקת דיווידנדים ועמלות הפצה. זה ההיפך הגמור מהשקעה חוזרת בחברה. Bain Capital ידועה לשימצה על הימנעותה מלחזור ולהשקיע את רווחי החברות בשיפור עסקיהן”.

את הקטע המצוטט כאן אפשר למצוא באתר הספרים של ‘גוגל’. שם, וגם באמאזון, אפשר לרכוש גירסה אלקטרונית או פיזית של הספר.

מחבר הספר, ג’וש קוסמן, כתב תקציר של טענותיו כלפי Bain כמעט לפני שנה ב‘ניו יורק פוסט’.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

10 Responses to “הקפיטליזם הרע, הקפיטליזם הטוב”

  1. ארז שץ הגיב:

    שתי הארות קצרות למי שמעוניין לקרוא עוד על הטקטיקות של רומני. האחת, אנשי עסקים מסןגו של רומני מכונים corporate raiders,והשניה, בארץ ניתן לראות התנהלות כזו אצל אילן בן דוב

  2. אורי ג . הגיב:

    מרתק
    רק הערה אחת – וסליחה על הנוקדנות…

    vulture זה נשר (או יותר נכון קבוצה הכוללת גם את הרחם והעזנייה), עוף אוכל נבלות

    Eagles זה עיט, עוף דורס גדול, שמזוהה עם הרבע שלטי אצולה באירופה, וכולל בתוכו את העיטם לבן הראש – הסמל הכל אמריקאי (Bald Eagle)

    אורי

  3. אורי ברוכין הגיב:

    מאחר וביין קפיטל היא סוג של חברת הון סיכון, שאכן חלק מהשקעותיה הן בעסקים כושלים, כל המספרים המובאים בקשר אליה הם במסגרת הצפוי. חלק מהמספרים אפילו מוצלחים יחסית לעולם הזה.

    אבל… הם אכן שומטים את הקרקע לכל טיעון של הצלחה ובנייה בלבד, כי לא ככה זה עובד.

  4. מאיר גוטמן הגיב:

    וסתם הערה זואולוגית/אורינטולוגית: למיטב ידיעתי, Vulture שהוא אוכל נבלות, הוא הנשר, לא העיט. העית שהוא דורס, נקרא Eagle, ראה על שטרות הכסף ובסמלי המדינה של ארה”ב.

    וגם התואר “אוכל נבלות” מטעה במקצת. “נבלה” מעלה דמות של פגר מסריח בן הרבה ימים בשדה. אבל למיטב ידיעתי, הנשרים מתאספים כבר כשהטורף המקורי, ברדלס (צ’יטה) או נמר, אוכל את הטרף והם מחכים לשיריים שיותיר אחריו. זהו טרף שניצוד זה עתה ולא ישאר ממנו שריד ופליט תוך דקות!

  5. עמנואל ילין הגיב:

    שתי הערות, אפשר אם אתה רוצה לא לפרסם אותן, אלא רק לתקן.

    אחת טכנית – נראה לי שהמאמר נקטע לפני סופו. ממש באמצע משפט.

    שניה זואולוגית – vulture זה נשר, לא עיט. יש בעברית הרבה בלבול בנושא, ובטעות מתרגמים eagle כנשר, למרות שזה עיט. בד”כ זה היה קטנוני לתקן את זה, אבל פה זה משמעותי. כי הנשר אוכל נבלות, אבל העיט לא.

  6. עוז הגיב:

    הערה תרגומית.

    אני לא יודע למה אבל בעברית המודרנית חל בלבול תמידי בין “נשר” ו”עיט”. כך למשל מתייחסים רבים לנשר הרומי, או לנשר בסמל של אמריקה, והנה גם יואב קרני נופל אבל בהפוך.
    “נשר” הוא עוף טורף נבלות שנשרו נוצות ראשו, כדי שלא יחטוף זיהומים שונים בעת עיסוקו המפוקפק. ה”נשר” הוא ה-vulture. ואילו ה”עיט” הוא עט על טרפו בעודו בחיים ואף בתנועה. עיטים ידועים ביכולתם לתפוס איילות צעירות, שפנים מהירי רגלים, נחשים ואף דגים השוחים קרוב למים.

    בעברי אף ראיתי עיט ערבות חוטף דג מבין רגליו של שלך (מין עיט אחר).

    ועל כן התרגום ל-capitalist vulture צריך להיות “קפיטליסט נשר” ולא עיט.

    עד כאן, פינת אבשלום קור. ותודה על פוסט מרתק כרגיל.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה למתקניי. מכל מלמדיי השכלתי.

      אגב, השארתי את הזיהוי השגוי בגוף הרשימה, כדי שקורא התגובות כאן יבין את מקורן — וילמד, כפי שאני למדתי הבוקר.

  7. עמית הגיב:

    האם יש מקום ליצור זיקה בין מיט רומני ובין דמות כמו זו של מייקל מילקן(טרום המאסר שלו, שכן לאחריו הבנתי שעשה מהפך של ממש בחייו והפך לפילנתרופ בין היתר)?
    מילקן נודענ כמדומני בכינוי “מלך אג”ח הזבל” של שנות ה- 80.
    נזכרתי בו כאשר יואב התייחס למועמדות אפשרית של מייקל דאגלאס השחקן למשרה ציבורית (כזכור הוא זה שגילם את גורדן גקו הבלתי נשכח בסרט “וול סטריט” ואומרים שההשראה באה לאוליבר סטון יוצר הסרט,מדמותו של מילקן)

    • יואב קרני הגיב:

      מקור ההשראה של “גורדון גקו” היה למען האמת אייוואן בוסקי, ספסר הבורסה היהודי מניו יורק, שמייקל מילקן אמנם היה שותפו העיקרי. בוסקי הוא שהשמיע את המלים המפורסמות “תאוות בצע טובה” (greed is good). אבל בלי שים לב לשאלת המקור המדויק, יש קירבה בין תרבות העסקים של שנות ה-80 ובין מה שעשה רומני. הוא תוצר אופייני של העשור ההוא, שהסוציולוגיה העממית קראה לו The Me Generation.

      אבל אם אתה רוצה למצוא סרט קרוב מאוד אל תרבות רומני, אני חושב שתמצא אותו ב‘כסף של אנשים אחרים’, שבו דני דה ויטו מגלם להפליא את דמותו של צייד-תאגידים. בעיניי, הסרט הזה היה אפילו טוב יותר מ’וול סטריט’ עם מייקל דגלס כגורדון גקו. הייתי משועשע שרומני עצמו הסביר בהזדמנות אחת מה שעשה כאיש עסקים אגב שימוש במלים “כסף של אנשים אחרים”.

Leave a Reply