פעם קרצו והתחכמו, חיכו לטלפונים, אמרו ”ללא תנאים מוקדמים“. האם זה היה אי פעם יותר מגימיק? מיום ששי שעבר ברור שהקריצה הסתיימה. עכשיו יהיו קיר ברזל וחרב מתהפכת
'מעריב', שלושה-עשר ביוני 1967
לאט לאט גוועות הפרות הקדושות, גם הבהמות הטמאות. מי זוכר שההתנגדות ל“מדינה אש“פית“ עמדה פעם במרכז הקונצנזוס הלאומי? ומה יהיה אם אש“ף יתנער מן הטירור ויכיר בישראל? אה, ”אז אש“ף לא יהיה עוד אש“ף“, רווחה תשובה אחת לפני 30 שנה. קשה להאמין איזו רוח שטות וסופיסטיקה נשבה אז, ואילו כמויות של אנרגיה לאומית התבזבזו. במקום לשקוע בדיונים נוקבים על העתיד, ישראלים נאלצו להאזין לחכמולוגים, אשר האמינו כי קריצותיהם מוליכות שולל את העולם כולו.
פרה קדושה אחרת היתה ההצעה החגיגית לפתוח משא-ומתן עם כל בן-שיח ערבי, מחוץ לפלסטינים כמובן, ”ללא תנאים מוקדמים“. האומנם אפשר להעלות משהו יותר הגיוני על הדעת? רק אנשים לא-רציניים, או לא-כנים, מסוגלים לדחות הצעה כזאת, בייחוד כאשר אלה המציעים אותה מחזיקים בנכסים טריטוריאליים יקרים, ומסוגלים להגן עליהם.
ב-1973 היה למצרים שר חוץ, ששמו היה מוחמד חסן א-זאייאת. עתונאי שאל אותו מדוע ממשלתו אינה נענית להצעה לשאת-ולתת ”ללא תנאים מוקדמים“. השר המצרי התחכם. הוא ניסה להפוך את הקערה על פיה. ”סירובה של ישראל לסגת אל קווי 1967 הוא-הוא התנאי המוקדם“, הסביר ד“ר א-זאייאת. אנוואר א-סאדאת נפטר ממנו בסמיכות זמנים למלחמת יום הכיפורים.
יונה צחורה ואושוויץ
ישראל לא הזדרזה להיפטר מחכמולוגיה, אם כי חלק מהם הצליחו להיפטר מחכמולוגיותיהם. משה דיין, אשר הודיע באמצע יוני 1967, ”אנחנו מחכים לטלפון מן הערבים“, התחיל לחייג בעצמו, אם כי רק עשר שנים אחר כך. האיש שהעניק סמי הזיה לישראל ב“טובה שארם א-שייח‘ בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח‘“ סלל את הקרקע לנסיגה כללית מסיני.
האומנם ”משא-ומתן ללא תנאים מוקדמים“ היה אי פעם יותר מפעלול של יחסי ציבור? מותר להטיל ספק. אבא אבן, יונה צחורה מן היונים הצחורות, פיזר את הערפל זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הכריז שקווי 1967 הם ”גבולות אושוויץ“. מוטב לזכור שהוא אמר את זה רק 22 שנה לאחר אושוויץ, כאשר לניצולי שואה היו עדיין ילדים קטנים, והם היו עדי שמיעה לסיוטי הלילה של אבא ושל אמא. הכול ידעו מה זו אושוויץ, בלי מצעדי חיים, בוודאי בלי מטסים של חיל האויר מעל כבשני בירקנאו.
לא ברור אם נשמע בארץ אי פעם דימוי נפסד יותר וקטלני יותר. אין זאת אומרת שאי אפשר לטעון ברצינות ובעמקות נגד גבולות 1967, מסיבות אסטרטגיות, או היסטוריות, או נוסטלגיות. אבל כריכתם בהשמדה ודאית של העם היהודי היתה מעשה של חוסר אחריות היסטורית. יוניותו של אבא אבן מילאה תפקיד שולי בתולדות המדיניות הישראלית. ”גבולות אושוויץ“, לעומת זאת, עיצבו השקפת עולם, גם אצל 10,000 באיה של ועידת אייפא“ק בוושינגטון, בתחילת השבוע.
”ירווה לו משפע“
לפני שנתיים, כמי שכפאו שד, נאלץ בנימין נתניהו להודיע שאמנם תהיה מדינה פלסטינית (גם אם מפורזת, מפוררת, מוקפת וכנועה). הוא תקע בזה את המאכלת בעומק מעיה של הפרה הקדושה. בשבוע שעבר, אצל ברק אובמה, ראש הממשלה שחט את הפרה הקדושה האחרת. הוא הודיע שלא יהיה משא-ומתן בלי תנאים מוקדמים. על פי כל אמת מידה ידועה, הודעה שישראל לא תיסוג אל גבולות 1967 היא תנאי מוקדם.
אל תתלוננו עליו. הוא רק סיכם בפומבי את מה שכל קודמיו עד אחד עשו בסדרה ארוכה של קריצות. היתה אולי מידה של צדק היסטורי במחוות נתניהו בלשכה הסגלגלה. הוא עשה מה שכל ראשי המחנה הלאומי ניסו לעשות מאז יסדו זאב ז‘בוטינסקי ובן-ציון נתניהו (ועוד כמה אחרים) את המפלגה הרוויזיוניסטית. הם לא רצו הסדרים, הם לא רצו פשרות; ובניגוד לראשי תנועת העבודה, הם גם לא רצו להעמיד פנים שהם רוצים.
גם כאשר ז‘בוטינסקי חזה ארץ הרמונית, שבה ”ירווה לו משפע, מאושר בן ערב, בן נצרת ובני“, הוא הקדים לזה, באותו השיר הקצר עצמו, את המלים ”אם ארצי דללה וקטונה/ היא שלי מראשה עד קיצה:/ משתרעת מים ישימונה, וירדן – הירדן באמצע./ שתי גדות לירדן: זו שלנו – זו גם כן“ (1930).
כנותו של ז‘בוטינסקי זכתה להערכה מעניינת אצל ערביי פלשתינה-א“י המנדטורית. כאשר ראש בית“ר ניהל את הקרב האחרון נגד בן גוריון על השליטה בתנועה הציונית, ב-1935, עתון ערבי ביפו כתב, שאדרבא, יגבר ז‘בוטינסקי, מפני שהוא אומר את האמת; יגבר — ואז תתהפך בינינו החרב. (זה לא ציטוט, אלא פרפרזה. הסתמכתי כאן על זכרוני, אולי לא דייקתי. טעות, לעולם חוזר.)
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ZkdAW0ejib4[/youtube]
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=YrpPrS4IHKI[/youtube]
מלה אחת קטנה
יצחק שמיר לא היה בשום פנים אידיאולוג. הוא היה ונשאר קצין-מבצעים עד אחרון ימיו הפוליטיים. אבל הוא האיש שאמר, לפני 30 שנה, ”עלינו להגיד מלה קטנה אחת, ’לא‘“. והוא אמנם חזר ואמר. נסיון לשמוע מפיו תיאוריה היסטורית לביסוס האינטואיציות שלו לא הניב תוצאות מרשימות. אבל הוא היה חדור הכרה, שמלחמת העצמאות של ישראל נידונה להימשך עשרות שנים, אולי מאות שנים; שהכרה בקיומה תהיה תוצאה של השלמה עם המציאות, לא של פשרה ושל ויתורים. מה נשאר עוד לעשות חוץ מאשר להגביה את קיר הברזל?
השיג-ושיח הפוליטי בארץ זולג טריוויאליזציות. אולי מפני שאני משכשך את רגליי בפוטומק אני מודה שהגילויים הסנסציוניים על התנהגותה של שרה נתניהו אינם גורמים לי התרגשות מיוחדת. מה שלא כן הנסיון להבין מה נמצא בעומק לבו של בנימין נתניהו.
לפני שנתיים היו שורה של אנשים בשמאל, או לפחות בשוליים הליברליים של המרכז, אשר האמינו לדיבורי הבחירות של מר נתניהו על חזונו המדיני הנועז. מה בדיוק הביא אותם להאמין, אינני יודע. לא היה שום דבר ברקורד שלו שרמז על אפשרות כזאת. אלוף בן מן ’הארץ‘ אפילו תרם אז רשימה לגליון יום א‘ של ה‘וושינגטון פוסט‘, והודיע בה כי נתניהו השתנה מעיקרו, ”הוא איש אחר“. אינני מזכיר את זה לצורך הקנטה, כולנו רבי-טעויות, גדולות וקטנות.
אני מציע לעומת זאת לחזור אל הדיון בשאלת הליבה: מה הוא רוצה באמת. אי אפשר להתייחס ברצינות אל התשובות, ”להישאר בשלטון“, או להניח את דעתה של גב‘ שרה, או לא למנוע את ילדיו מלהתחצף אליו בנוכחות אורחים בכירים. לא יתכן שהוא מחשיב את מאזן-הכוחות במרכז הליכוד, או את התקוטטותו הנצחית עם סילבן שלום-ואין-שלום, או את דעתה של חברת הכנסת ציפי יותר ממה שהוא מחשיב את נצח ישראל.
הוא מאמין במשהו, בטוח שהוא מאמין במשהו. אני מאמין שהוא מאמין במשהו. אדם אינו נמצא בפוליטיקה מפלגתית במשך 24 שנה מבלי להאמין במשהו. עכשיו אין עוד מנוס מלהניח שהוא מאמין כי מכאן ואילך תתהפך החרב, כפי שכתב העתון היפואי לפני 76 שנה.
תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה
עצוב, מאוד עצוב. להגיד “מצעד האיוולת” זה (שוב) לחטוא בבנליזציה וטריוויאליזציה. זה החזון הציוני, או בניכוי האידאולוגיה, החיים שלנו, מה שהולך כאן לאט אבל בטוח לעזאזל.
אני לא יודע במה נתניהו מאמין, אבל לו אני במקומו הייתי מאמין ב:
צמצום פערים, העלאת רמת החינוך, שיפור תשתיות (רכבת לאילת למשל), מלחמה בתאונות דרכים, בנייה מהירה של עוד ועד מתקני התפלה כדי להפוך את הארץ ליותר ירוקה וכיוצא באלה פרוייקטים משפרי איכות חיים.
כן, ובאשר לסכסוך המציק הזה הייתי מגיע למסקנה מפוכחת שאין לו פיתרון אמיתי בחמישים השנים הקרובות (לפחות), ופועל בהתאם כדי לתחזק את העניינים באופן נסבל – גם אם הדבר מצריך נאומים נבובים, וגם אם יש בכך להזמין מאמרי ביקורת עם ציורים מפחידים על הקירות.
מוזר בעיני שהרכבת לאילת נבחרה לפרויקט-הדגל של אקטיביסטֵי הרשת. מדובר במיזם יקר מאין כמותו, שידרוש תחזוקה שוטפת עצומה (מסילות רכבת אוהבות להיגנב אם לא שומרים עליהן) ושתועלתו מזערית: האזור בו תעבור המסילה מאוכלס בדלילות ולכן המסילה תשרת רק את האילתים, את הנופשים ואת החיילים, שיכולים כולם כבר היום ברבע מהזמן ובמחיר מתקבל על הדעת לטוס. (מסילת משא יש כבר עד בקעת צין, ולהמשיכה אין צורך בכזו הפקת ענק כמו קו נוסעים).
המסילות במרכז הארץ ובצפונה (ועד אשקלון-ב”ש) חשובות לאין שיעור, וברות השגה הרבה יותר. שלא לדבר על חשמול הרכבת, או על הקמת נמל פרטי, או על מערך הסעת המונים בגוש דן.
ולגבי החינוך כבר נאמר בקווי היסוד של הממשלה, שהוא “יעמוד במרכז סדר העדיפויות”. כלומר, איפשהו באמצע.
ההנחה שנתניהו *חייב* להאמין במשהו היא הנחה מסוכנת.
אני חושב שאין לזלזל בכוח האינרציה במערכות כמו המערכת הפוליטית. 24 שנים של פוליטיקה מפלגתית אינם ערובה לאיזו אידאולוגיה יוקדת, אוליי בדיוק להיפך. היה לנו כבר ראש ממשלה אחד (אולמרט) שהצהיר בלי למצמץ שראש ממשלה בישראל בכלל לא צריך “אג’נדה”.
אני מאמין שנתניהו לא יודע מה הוא רוצה מלבד הרצון להמשיך להיות ראש הממשלה של העם-היהודי-העתיק-הסובל-הנרדף-שהקים-מדינה-אחרי-2000-שנות-גלות-ופוגרומים-וכו’. משמרת של 4 שנים תעבור כך עם הרבה סיפוק; הבן זוכה החידון התנ”כ ומביא כבוד לבית בן-ציון נתניהו, הרעיה זוכה להנות ממטעמי השלטון בנסיעות ותפנוקים וראש הממשלה עצמו זוכה לתשואות רמות בעת נאומיו מול הגויים. פעם בשנה יתן נאום ויזרוק איזה עצם לקהל, אפשר ככה להיות ראש ממשלה עוד הרבה זמן – לפחות מספיק זמן על-מנת להקניט את יושבת ראש האופוזיציה. מתענוגות הקדנציה.
בנימין נתניהו מאמין בהישרדות.
חסידיו יאמרו הישרדותו של עם ישראל אל מול מציאות מאיימת. צניקנים יאמרו הישרדותו הפוליטית, באמצעות שימור הסכסוך על אש קטנה.
גם שמעון פרס, איש החזון, לא העמיד כאן משנה סדורה באמת, השונה המהותית מחזון ההישרדות שמצג בנימין נתניהו, והציגו קודמיו. ישראלים לא באמת שואפים לנורמליזיציה (כמו שיוסי מבקש בתגובתו): מי שכל שאיפותיו “לשבת בשקט על המרפסת” (כפי שציין בשעתו אהוד אולמרט בנאומו בכנסת בלב מלחמת לבנון השניה), מתכבד ועוזב לקנדה.
ביבי כאמור לא שונה מקודמיו, והחרב למקרה ששכחת מתהפכת כבר שנים, וקוצרת לנו חברים, ילדים ואחים.
ליוסי —
אבל נתניהו פועל הפוך ממה שאמרת: את הפערים מרחיב; את התשתיות מרקיב’ או מוכר בפרוטות לקונגלומרטים מסחריים’ שרק מחמירים את המצב; את איכות החיים ואת המעמד הבינוני מדרדר, ומוביל אותם אל גבול ההומלסיות; ואת אי ההסכמות הפנימיות על בסיס שבטי מעודד (דתיים חילוניים,מזרחיים אשכנזים,בעלי הון ולומפן-פרולטריון).
זאת בצד חלל ריק מדיני’ ההולך ונמלא בסטיכיות עוינות לישראל ולבטחונה/
האין נתניהו מאמין שדרוש לשמור על ישראל כך שיהיה בה רוב אתני יהודי?
האין הוא סבור שחוסר הפרדה לשתי מדינות משמעותה אחת משתיים: אפרטהייד או מדינה דו-לאומית?
והאם הוא מאמין שאפרטהייד יוכל להתקיים בלא שישראל תאבד את הלגטימיות בעולם כולו, כולל “במדינות הנחשבות” (היינו אלה שאינן אוטומטית בצד הערבי) ואת התמיכה של בעלת בריתה היחידה, ארה”ב?
“על פי כל אמת מידה ידועה, הודעה שישראל לא תיסוג אל גבולות 1967 היא תנאי מוקדם.”
האומנם? על פי אמת המידה שלי, זה לא תנאי מוקדם אלא עמדה למשא ומתן. ביבי אינו מבקש מהפלסטינים להסכים כבר עתה לכך (כמו שהם מבקשים ממנו עם ההקפאה, וכמו שדרשו הסורים בחוצפתם בימי המו”מ בשנות התשעים). הדבר היחיד שמזכיר תנאי מוקדם לדידי הוא עניין ההכרה בישראל כמדינה יהודית (שכמוה שלילת תביעת השיבה, שאין מה לעשות – זה עניין שצריך להידון במו”מ).
שורה של אנשים מאמינים שמר נתניהו מאמין במשהו. שהוא בטוח מאמין במשהו (יציב, קוהרנטי, מוגדר). מה בדיוק מביא אותם להאמין, אינני יודע. לא היה שום דבר ברקורד שלו שרמז על אפשרות כזאת. נהפוך הוא.
קשה לי להבין כיצד שורה שלמה של אנשים חכמים כמו אלו שכתבו לפני לא מצליחים להבין כי נתניהו מאמין בעובדות הבאות:
1. מצפון, מזרח ומערב למדינת ישראל יש 180,000,000 ערבים וממערב הים.
2. המרחק בין הקו הירוק לים הוא 18 ק”מ, המרחק בין ת”א לקו הירוק 25 ק”מ, המרחק בין לשכת רוה”מ והקו הירוק בירושליים 2 ק”מ.
3. הסיכוי שערבויות, כוחות בין לאומיים או הסכמים מדיניים יתממשו בעת צרה שווה לסיכוי שהיה למוסלמים בשרברניצה שכוחות האו”מ ההולנדים יגנו אליהם מכוחותיו של מלאדיץ’.
4. הסיבה היחידה שהחמאס אינו שולט ביהודה ושומרון ומשגר משם טילים לת”א היא שצה”ל יושב שם (ואל תקשקשו לי על כוחות דייטון, בעזה הם התפוגגו בפני החמאס כשלג דאשתקד)ת והסיבה היחידה שהחמאס אינו משגר טילים בכמות מסחרית מעזה היא “עופרת יצוקה” .
5. הסכנה הדמוגרפית קיימת אך היא רחוקה (מה עוד שבכל הסכם למעלה ממיליון פלסטינים אזרחי ישראל יישארו בתחומה), הסכנה לשיבת מחבלים מתאבדים וירי טילים היא ברורה ומיידית.
6. הסיכוי למימוש מהלך של שלום תמורת שטחים אפסי מהסיבה הפשוטה שגם ברק וגם אולמרט הציעו לפלסטינאים בין 93-96% מהשטח וההסכם לא נחתם.
7. “האביב הערבי” יביא עימו תקופה של לאומנות מוגברת, טירור ואי יציבות כלפי פנים וחוץ לפני שיביא עימו הקמת דמוקרטיות מתפקדות בסגנון המערבית בדיוק כפי שהמהפכה הצרפתית הביא עמה את הטרור, נאפוליאון, שיבת מלכי בורבון, הפיכה נוספת, קיסרות נוספת, תבוסה וכאוס שלטוני עד שנות ה ;60 ואילו אביב העמים בגרמניה הביא עימו את וילהלם הראשון, השני, וויימאר והיטלר לפני ש 40 שנות הכיבוש האמריקאי עיצבו דמוקרטיה מערבית מתפקדת.
בין אם זה מוצא חן ובין אם לא,
לאור העובדה שמספר המנדטים שזכה גוש השמאל בקרב האוכלוסייה היהודית הוא 17 בלבד נראה שמרבית הבוחרים מאמינים גם הם בעקרונות אלו.
עופר היקר —
אני אהבתי בייחוד את השורה האחרונה, רוב הציבור מאמינים בעקרונות האלה. יש לי רושם לא מבוסס שרוב הציבור אינם שותפים מלאים להערכותיך ההיסטוריות על הקשר בין אביב העמים הגרמני ובין וילהלם הראשון. ידוע לי שהרבה וילהלמינים באשדוד חולקים עליך.
רק התבדחתי, אל דאגה.
אני מסכים בהחלט עם רוב הדברים שאתה אומר. המסקנה ההכרחית איננה איפוא ש”לא תהיה חזרה לגבולות 1967″, אלא שלא תהיה שום תזוזה מן הגבולות הקיימים. אני חושב שאתה מדבר במידה קצת יותר גדולה של כנות מזו שמפגין ראש הממשלה. אבל זו בדיוק טענתי: הוא נמנע מלהגיד שאין הוא רוצה הסכם שלום בר-השגה. כמובן, הוא רוצה שלום. מי לא רצה שלום? נפוליאון רצה שלום. וילהלם השני רצה שלום. היטלר רצה שלום (אתה הזכרת את שלושתם). אבל איש זולתם לא רצה בשלום שהם ניסו לכפות.
אגב מישוואת המרחקים: השמת לב שלא רק משרד ראש הממשלה נמצא שני קילומטרים מן הקו הירוק, אלא גם הקו הירוק נמצא שני קילומטרים ממשרד ראש הממשלה? האוכלוסיה הפלסטינית הצפופה נמצאת בדיוק באותו המרחק, והיא באמת תהיה זקוקה לרחמי מלאדיץ’. אכן, מה טוב שהכנסת קורטוב של אקטואליה. במישוואת הכוחות הקיימים, מלאדיץ’ מדבר עברית שוטפת.
הכול נאמר, כמעט. נושא אחד שהעלה בעל הבית עבר בשתיקה. אני אפתח, בקצרה, במורשת זבוטינסקי. זקן ז”ל שהכרתי, חלוץ ובונה ארץ-ישראל, שהאמין שחובתו האישית לעסוק במו ידיו בבניית הציונות בארץ, עמד ובכה כשסיפר לשכניו על הרוגי כפר קאסם, שהכיר אישית. הוא שנא את זבוטינסקי שנאת נפש משום שהיה אשף נאומים נפלא.
אותו חלוץ (“חולוץ”, בהגיה האשכנזית)האמין ביום קטנות בעוד תלם, עוד עץ עוד תרנגולת ופרה, יום עבודה בידיים ממש היה עבורו האמת הציונית היחידה. בנימין נתניהו הנו יורש ישיר של הפטפטת הארורה הזו. כשעלה בגין לשלטון אמר הזקן “העסק אבוד”, וכשהופיע בנימין נתניהו אמר הזקן שהכיר את המשפחה בשם הישן, שבנימין זה הבטיח לאביו שיחריב את ישראל. סיפור האב כאי התאמה מתמשכת צריך שיסופר. כל היתר על האפסות המוחלטת כבר נאמר.
גרוע במיוחד? בחירת שר החוץ. העם שנתן לעולם את דיזראלי, את לנין ואת טרוצקי, את קיסינג’ר ואת ליאון בלום, גם אבן במידת מה, והאוסטרי ההוא קרייסקי שלא נתן מים לגולדה מאיר, ויילאה הנייר מלמנות עוד שרי חוץ יהודיים; ואת חיים ויצמן, שמאפסות העם היהודי יצר עם וארץ, יחד עם אחרים, כמובן — העם הזה, התרבות החכמה והמבינה הזו, הביאו כאן ועכשיו את התופעה הדוחה, המגעילה, הריקה והמזיקה (לעניינם של היהודים ושל הציונים), איווט ליברמן.
עצם המחשבה על כך, ההתעמקות בכל היכולת הזו של עלית העם היהודי מול אפסות שר החוץ הנוכחי שמינה נתניהו, מביאה לי, וכנראה לאחרים, את הסעיף, באמת.
רני – מה חבל שאותו חולוץ כבר איננו עימנו כי דעתו היא ודאי מדגם מייצג ומשנתו הסדורה עד למאוד היא אידיאולוגיה מוצקה שאין בלתה. אחרי הכל – הוא הרי האמין בעוד תרנגולת וגם בכה על הרוגי כפר קאסם.
מעט חבל גם שאין בתגובה מעט יותר יותר פאתוס. עם עוד קורטוב להט היינו ממנים את אותו חולוץ לשר חוץ של כבוד, גם אם רק אחרי מותו (בודאי משברון לב, שהרי “העסק אבוד”).
יואב –
מסייה אל-חדד מאשדוד (לשעבר שטרסבורג לשעבר אלז’יר) מוסר שיש מקרים בהם הקומונסנס של יושבי אשדוד יוצא חופף לביבליוגרפיה של וילהלמין מדופלם.
אכן אורן הנו אדם מלא חוכמה, אבל רגע? כל החוכמה הזו מבוססת על טקסטים של אחרים, מה לך, אורן, יש לומר משלך, מדעתך, ממקורך על הנושאים בדיון? האם בתנאים מסויימים ביקורת מתחכמת, צינית, חלקלקה, דבר מה דמוי טפילות, היא בס”ה שיטה להביא את שמך או כינויך מעל או מתחת לכמה שורות כתובות מבלי לומר כלום?
סביר שנתניהו מאמין במשהו. כנראה שהמשהו הזה הוא “אין אפשרות לעשות שלום, לכן, בואו נעביר את הזמן במינימום חיכוכים ובעיות”. כנראה שלדעה הזו שותפים עוד רבים, על פני קשת רחבה של דעות: מאלה שטוענים שאי-אפשר לעשות שלום, אבל צריך ללכת “עד הקצה”, להציע ויתורים (שנראים לנו “קשים”) כדי לחשוף את פרצופם האמיתי של הפלסטינים (ברק בקמפ-דיוויד?) – ועד אלו שאומרים בבוטות את דעתם על המצב, כמו אביגדור ליברמן. אין, אגב, מרחק מאוד גדול ביניהם.
הבעיה היא לא במה שביבי מאמין או לא מאמין בו. הבעיה היא במה הוא עושה ואיך הוא מתנהל.
מול ממשל אמריקאי עם רצון (נאיבי/כן/אמיתי, באמת אני לא יודע) ועולם שמאבד את הסבלנות, ביבי מתנהג כפיל בחנות חרסינה, אולי מפחד הבית, המשפחה והמפלגה.
בניגוד אליו, אנשים כמו אולמרט, שרון ואולי גם פרס, ניסו לעשות משהו מתוך אמונה שהזמן לא עובד לטובתנו, ושללא מעשה (גם אם תוצאותיו לא בהכרח היו חיוביות, למרבה הצער) – מצבנו יוחמר.
אני חושב שלא רק שאי אפשר לומר על נתניהו, שאינו מאמין בדבר, אלא שצריך לומר שמאז בן גוריון לא היה מנהיג שעיצב את החברה הישראלית בדמותו כנתניהו, איש רעיוני מהמעלה הראשונה; מנצחונו על ממשלת רבין-פרס ועד הבאתו של ליברמן, מחיסול מדינת הרווחה ועד הפגיעה המתמשכת ביחסינו עם ארה”ב, מהחבירה לרב עובדיה נגד האליטות של השמאל ועד החלטתו של שרון לעלות להר הבית באוקטובר 2000 (שכזכור הייתה מחוברת להודעתו של ביבי על החזרה לפוליטיקה).
זה עשרים שנה נתניהו עקבי בכל קווי מדיניותו, ומצליח שוב ושוב (אפילו לאחר שפל כמו רצח רבין, או הקמת קדימה) לבנות את הליכוד מחדש על בסיס הכרות עמוקה עם הפסיכולוגיה של המעמד הנמוך, של הבורגנות, של הישראליות.
אני מבין את נתניהו כאיש בעל מספר פרוייקטים:
א. קודם כול – הפיכת מדינת ישראל ממדינת רווחה למדינה קפיטליסטית, כלומר שינוי עמוק מאד באופיין של האליטות של מדינת ישראל. בנימין נתניהו מחוייב למאבק באליטות הישנות בין אם זו ההסתדרות, התנועה הקיבוצית או בתי המשפט.
צריך לזכור: הוא לכאורה התפשר על אלף דברים, אבל הוא לעולם לא יוותר על הפרטת מקרקעי ישראל, שהוא מחוייב לה – גם רעיונית וגם פוליטית – כדרך לחבר אליו את כל מי שירוויח מההפרטה, ע”ע שמחון.
ב. בפירוש: מחוייבות אידיאולוגית להמשך הכיבוש. זה לא אופורטוניסטי. עוד בשנות ה 80 הוא ארגן כנסים שיצאו באמירה של “ירדן היא פלסטין”. נתניהו עוד לא הכריז על מלחמה אחת, אבל הוא בפירוש מייצר מציאות של עימות מתמיד.
ג. סקטוריאליזציה – מהלך מתמשך של אמירות שמחזקות את האיבה בין מזרחיים ואשכנזים (“הם מפחדים”), ערבים ויהודים (“הם סכנה דמוגרפית”) עולים מרוסיה וותיקים. ובצידה – חיזוק מנהיגים סקטוריאליים וגזעניים כליברמן וישי.