קו המשווה

נשיא ארה“ב ניסה להקדים ולהציב רף גבוה לראש ממשלת ישראל. נחשו-מי נפל בקפיצה. ברק אובמה לא עמד בכלל הוושינגטוני רב השנים: לא לבקר את ישראל ערב הפגנת הכוח השנתית של אייפא“ק. אבל השבוע הפוליטי של אובמה הסתיים באקורד מפתיע של נצחון, ואולי לא היה כדאי לעלות לו על העצבים

זה היה שבוע מסובך בתולדות יחסי ישראל-ארה“ב, גם שבוע מסובך בתולדות נשיאותו של ברק אובמה. צריך להגיד, שהדחליל של ”גבולות 1967“ מילא תפקיד מוגבל בהצגה הרבה יותר גדולה — התגוששות-האדירים על החוב הלאומי של ארה“ב. אבל רגע נתון אחד הוא שיקף את חולשתו הכללית של הנשיא.

בחוכמה שלאחר מעשה (ואולי גם בחוכמה שלפני מעשה) היה אפשר לטעון, שמר אובמה טעה בבחירת התאריכים. נראה שהוא רצה להקדים את ראש ממשלת ישראל, מבלי להביא בחשבון את הנסיבות. כמובן, מדהימה כשלעצמה היא עצם ההנחה שנשיא ארה“ב אינו אדון לנסיבות הפוליטיות בעיר בירתו, והוא נאלץ להתחרות על אהדת הצופים נגד אורח זר במגרש הבית שלו.

הוועידה השנתית של אייפא“ק בוושינגטון בדרך כלל אינה זמן טוב ליוזמות נשיאותיות בענייני המזרח התיכון. זה זמן שבו נופלת שתיקה גם על אלה, החושבים שאין זהות אוטומטית בין האינטרסים של ארה“ב ובין אלה של ישראל. ועידות השדולה הפרו-ישראלית הן הפגנות-כוח שכמעט אין דוגמתן בזירה האמריקאית. בעלי משרות ושוחרי משרות מכל הזרמים ומכל הרמות מתייצבים במליאת הוועידה כדי להיראות ולהזדהות. זה הזמן שבו מנהיגי הקונגרס, רוב ומיעוט, נשבעים אמונים לפירוש הפרו-ישראלי המקסימליסטי של יחסי ישראל-ארה“ב, ומתנערים מכל רמז של שינוי או של ביקורת.

עד כמה שניתן לשפוט, ברק אובמה רצה להציב רף גבוה בדרכו של בנימין נתניהו. ראש הממשלה עמד לשאת נאום באייפא“ק, ואחר כך בקונגרס. הנשיא נשא איפוא נאום מדיני על המזרח התיכון, אולי החשוב ביותר של נשיאותו, ביום שבו נחת ראש הממשלה בוושינגטון. מר אובמה אמנם התלונן אחר כך, בטון כמעט-בכייני, שאין לו זכויות יוצרים על ”גבולות 1967“, שכל קודמיו דיברו עליהם, שמה-בכלל-רוצים-ממנו. אבל כדי להאמין שהתגובות הפתיעו אותו יהיה צריך תחילה להאמין שתהליך קבלת ההחלטות בבית הלבן לוקה בחובבנות מבהילה.

בקיצור, הנשיא היה צריך לשאת את נאומו על המזרח התיכון חודש לפני נתניהו, או חודש אחריו: אם כדי להרגיל את המערכת הפוליטית למה שהוא אמר, לפני שהיא תשמע את ההיפך מראש הממשלה — או להפתיע אותה, לאחר שהספיקה לשכוח את מה ששמעה מפיו. כמובן, יתכן מאוד שהנשיא חשב לפי תומו שראש ממשלת ישראל לא יעז לסתור אותו בלשכה הסגלגלה, בנוכחות התקשורת.

איך להיות פרו-ישראלי

בעל טור ב‘וול סטריט ג‘רנל‘, ברט סטיבנס, לשעבר העורך הראשי של ה‘ג‘רוסלם פוסט‘, מקורב פוליטי של נתניהו, כתב השבוע שאובמה הוא ”נשיא אנטי-ישראלי“, וגישתו לישראל טבועה בחותם של ”חוצפה“ (הוא השתמש במלה העברית-יידית, chutzpah, כפי שהתאזרחה באנגלית האמריקאית). סטיבנס הציע משוכות-רף גבוהות משלו ל“נשיא פרו-ישראלי“: ”הוא יגיד לפלסטינים שאין זכות-שיבה. הוא יעמיד במרכז מאמצי השלום שלו את תיקון מצב-הדעת של הערבים כלפי ישראל. הוא יפרש בפרוטרוט את חומרת התוצאות של הצטרפות חמאס לממשלה“.

משונה שנשיא ארה“ב פסע אל תוך המלכודת הזו. הוא מוכרח היה להניח הנחות לא-ריאליות על יכולת השכנוע שלו, על הדיסקרטיות של אורחיו ועל גינוני הלויאליות של האופוזיציה בקונגרס. הוא טעה בכל השלוש. הוא נחל מפלה. הוא התקפל כמניפה רק שלושה ימים לאחר שניסה לתוות דרך חדשה לדיפלומטיה הכושלת שלו.

כל זה מזכיר במקצת אפיזודה בת 19 שנה, סביב ועידת אייפא“ק של 1992. זו היתה שנה קריטית ביחסי ישראל-ארה“ב, כאשר עימות בין ממשל בוש האב ובין ממשלת יצחק שמיר הניב עיצומים פיננסיים. אייפא“ק החליטה אז לצאת למאבק נגד הנשיא. צירים לוועידתה פשטו על כל 535 המשרדים של הסנאטורים ושל צירי בית הנבחרים. הנשיא בוש, שפיתח את חוש ההומור שלו באגודות סטודנטים אליטיסטיות, ציחקק בתידרוך לעתונאים, ”זו לא חוכמה, כל כך הרבה מהם נגד איש אחד“, הם אייפא“ק, הוא הנשיא. אובמה לא התלוצץ השבוע, אולי מפני שהוא ”איש די חסר חוש הומור“, בלשונו של שלבי סטיל, האינטלקטואל השחור השמרני הבולט.

את דעתי על עצם דבריו של נתניהו אני מביע בטור נפרד, למעלה. להלן באה רק הערה על הרקע הפוליטי הפנימי של השבוע הזה.

האם התקרר התה של המסיבה?

קשה להימנע מן האיפיון ”היסטורי“ לתיאור המאבק על תקציב ארה“ב. על הפרק עומדים קיצוצים של טריליון (1,000 מיליארד) דולר בעשר השנים הבאות. מאחר שהקונגרס חצוי — בית הנבחרים בידי הרפובליקאים, הסנאט בידי הדמוקרטים — אין מנוס מפשרה. הרפובליקרים יצאו מחוזקים מאוד מן הבחירות של נובמבר שעבר, ויש אצלם חשק מוגבל להתפשר. מנגד, הדמוקרטים חוששים שהם יאבדו גם את הסנאט בשנה הבאה.

ההתעוררות העממית נגד הגרעון בתקציב (הקשורה בעיקר בתנועת ”מסיבת התה“) הניעה את הרפובליקאים להאמין שהם יכולים להציג תכנית קיצוצים רדיקלית, הכוללת רפורמה של תכניות הזכאות הפופולריות ביותר באמריקה: ביטוח רפואי לקשישים (מדיקייר) ולמעוטי יכולת (מדיקייד).

השבוע נחתה עליהם מהלומה מפתיעה: מושב קונגרס בצפון מדינת ניו יורק, שהיה בידי הרפובליקאים במשך עשרות שנים, עבר לידי הדמוקרטים בבחירות שלא מן המניין. המנצחת העמידה את עתיד מדיקייר ומדיקייד במרכז מסע הבחירות שלה. לחרדתם של הרפובליקאים, זה עבד. הנשיא אובמה, בלונדון בביקור רשמי, התקשה להסתיר את העונג שהחדשות האלה הסבו לו. זה נצחונו הפוליטי הראשון לאחר חודשים ארוכים של מפלות ושל השפלות.

הדמוקרטים מאמינים שהם גילו נוסחת הצלחה חדשה. הם מקווים להפוך את הקערה על פיה, ולהתחיל התקוממות אלקטורלית משמאל. סקרי דעת הקהל אמנם מאשרים, שהאמריקאים מתנגדים לפגיעה בתכניות הזכאות, אפילו כאשר הם מחייבים צמצום דרמטי של הגרעון. אלה הפרדוקסים הרגילים של חברה דמוקרטית, הרוצה דבר והיפוכו: הקרבה קולקטיבית, אבל לא הקרבה אינדיבידואלית.

כך או כך, שבוע שהתחיל בחריקה צורמת בשביל הנשיא, מתקרב אל סיומו בסימן אפשרי של שינוי המשוואה הפוליטית. מסקרן להיזכר שבנימין נתניהו נשא את נאומו הקודם בקונגרס ביולי 1996, כאשר רוב רפובליקני בקונגרס התקוטט ללא הרף עם נשיא דמוקרטי בבית הלבן. סופר אז, שלמשמע נאום-הבכורה של ראש ממשלת ישראל, באנגלית אמריקנית קולחת, חברים רפובליקניים לחשו זה לזה, ”מדוע הוא אינו המועמד שלנו לנשיאות?“ המועמד שלהם לנשיאות הובס בבחירות של נובמבר 1996, והדמוקרט, ביל קלינטון, הושבע לכהונה שניה. היחסים בינו ובין נתניהו היו רבי מתחים, ויועצי הנשיא — דניס רוס הנצחי היה אחד מהם — אמרו, אחר כך גם כתבו, דברים איומים על נתניהו.

יש תוצאות לתבוסות, זה מובן מאליו. יש גם תוצאות לנצחונות, והן לא תמיד התוצאות המקוות. לפעמים אפשר לכבוש יעד אחד יותר מדיי.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה