עצמאות לכל דורש הניבה תוצאות קצת אבסורדיות. גיבור עצמאות אחד אומר שבעצם היה עדיף לשגשג בלעדיה. מה לעשות בלהט המצטנן של מהפכה מזדקנת. הערות בפרוש השנה הששים-ושלוש
ב-1947, כאשר האו”ם הצביע על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היו בו חמישים-ושבע חברות. רק אחת מהן (לוקסמבורג) היתה קטנה מִשִטחה של המדינה היהודית המוּצעת, רק בחמש מהן חיו פחות ממיליון בני אדם. מה מאוד השתנתה הדמוגרפיה של האו”ם. יש בו כיום מאה-תשעים-ושתיים חברות, בערך שלושים-וחמש מהן קטנות ממדינת ישראל, וּבארבעים-וחמש מהן חיים פחות ממיליון בני אדם.
זו תוצאה של דה-קולוניזציה מסחררת, אשר הביאה את רעיון העצמאות כמעט עד אבסורד. הקיסרות הבריטית המליטה מדינות כל כך קטנות, בים הקריבי וּבִדרום האוקיאנוס השקט, עד שלא היתה בררה אלא להעניק להן סיווּג מיוחד: מדינות-כיס (micro-states). גם הצרפתים התפרקו מֵרוב נחלותיהם, אבל השאירו תחת ידיהם כמה איים זערוריים, הנהנים ממעמד של “מחוזות מֵעֵבֶר לים”.
כאשר בא זמנה של פורטוגל להתפרק מקיסרותה, ב-1974, מושבותיה פרצו החוצה בשעטה. רק אחת לא הצליחה. היא היתה הנידחת מכולן, המוזנחת מכולן (אחד-עשר ק”מ של כבישים סלולים). שמה היה מזרח-טימוֹר. לאסונה, היא היתה רחוקה מאירופה וּסמוכה לאינדונזיה. זו האחרונה פיתחה הרגל לבלוע שכנות קטנות במקום להתקיים אִתן בשלום.
להלן התחיל כיבוש אכזרי. אולי רבע התושבים — מאתיים אלף — נִספּוּ. ההתנגדות לאינדונזיה התארכה להפתיע. בהדרגה, מזרח-טימור התחילה להתגנב אל מצפוּנה של דעת הקהל המערבית. מעט מעט התחילו להיוודע שמותיהם של גיבורי ההתנגדות: לוחמי גרילה, כמרים קתוליים, אינטלקטואלים גולים. ב-1996 קיבלו שניים מהם את פרס נובל לשלום. שלוש שנים אחר כך הסכימה אינדונזיה לצאת, בחריקת שיניים.
אין טימורים, אין פלסטינים
“טימור לֶסטֶה”, בשמה הפורטוגלי הרשמי, נולדה ב-2002. האינטלקטואל הגולה שהתחלק בפרס נובל לשלום נעשה שר החוץ הראשון שלה. שמו ז’וֹזֶה ראמוֹס הוֹרְטַה, וכיום הוא הנשיא הלא-אקזוקטיבי, מדינאי בין לאומי, חביבם של חוגי סילון ובוהמיה.
שנה אחת לאחר עצמאותה של מזרח טימור עשיתי בה כמעט חודש בשיחות עם מנהיגיה ועם מוּנהגיה, וּבכלל זה גם סוף שבוע בחברת ראמוס הורטה. הוא סיפר לי אז על עימות שהיה לו שנים קודם עם ראש ממשלה אוסטרלי, גוף וויטלאם. אוסטרליה היא שכנתה הימית של מזרח טימור, והרבה מפעילי העצמאות גָלו אליה. בעיני וויטלאם, דווקא איש שמאל, תנועת העצמאות לא היתה אלא מראית עין. לא היה מעולם עם מזרח-טימורי, וּממילא לא היו לו שאיפות קיבוציות. היחידים הרוצים עצמאות, אמר וויטלאם, הם קומץ של לבנים ובני-תערובת.
הכרזת וויטלאם הזכירה קצת את “אין פלסטינים, לא שמענו עליהם לפני 1967” של גולדה מאיר. שתיהן באו בסמיכוּת מפתיעה של זמנים (1973 ו-1975). שתיהן היו נכונות כשלעצמן — אבל לא-רלוונטיות. זהויות לאומיות הן תופעות חדשות למדי בכל העולם. באירופה הן הופיעו רק לאחר המהפכה הצרפתית, והתפשטו רק באמצע המאה ה-19.
מה גדולה היתה הפתעתי, כאשר ראמוס הורטה אמר לי, שהוא היה מעדיף שגשוג ללא עצמאות על פני עצמאות ללא שגשוג.
אירופה שבדרום האוקיאנוס השקט
תראה את קאלֶדוֹניה החדשה בדרום האוקיאנוס השקט, הוא אמר. הילידים רצו עצמאות, צרפת הציעה להם לחכות עשרים שנה, ולראות מה הם יוכלו להרוויח מאינטגרציה. הם הסכימו, ועכשיו הם חלק של האיחוד האירופי — גם אם דרושות להם איזה עשרים שעות טיסה כדי להגיע לאירופה — וסובסידיות נדיבות העלו את ארצם לדרגת שגשוג וּרווחה, שלא היתה מתאפשרת לעולם תחת דגלם הלאומי.
עכשיו הוא נזכר? טוב, אמר הורטה, אצלנו זה כבר לא מעשי. פורטוגל עזבה אותנו ב-1975, אין עוד דרך חזרה. הוא אמר זה שלוש שנים לפני שחיילים מורדים ניסו להתנקש בחייו, וחיל-משלוח אוסטרלי היה צריך להציל את ארצו העלובה ממלחמת אזרחים.
השיחה עם הורטה הזכירה לי את הקלישאות הגדולות של רבע האלף האחרון. אמריקאים אוהבים לצטט — לפעמים אפילו על לוחיות הרישוי של מכוניותיהם — את אחד מראשוני תנועת העצמאות שלהם, פטריק הנרי. הוא אמר, “הבו לי חירות — או הבו לי מוות”.
אני אינני מציע להקל ראש בהכרזה הזו. פטריוטיוּת היא מידה נאה בכל חברה, וּזכות ההגדרה העצמית של כל עם צריכה כבוד. אבל אין טעם להכחיש שבחברה משכילה וּמשגשגת, עם נופך קוסמופוליטי, עם טלפונים חכמים ועם חברים מעבר לים, קצת קשה לטפח ברירות מהפכניות לאורך ימים.
חֲבָרות כאלה עורגות אל הנורמליוּת. הן מעדיפות להגביל את הלהט הפטריוטי למסע ג’יפים למדבר הסמוך. “כאן ועכשיו” מעניינים אותן יותר מן הנצח.
להנדס את הדחף האנושי
אני אינני מדבר על ציניות ניהיליסטית, המקָרבת אחדים עד הנכונות לוותר על עצמאות. אני מדבר, לעומת זאת, על פוטנציאל ההתעייפות הניכָּר של אלה הנדרשים להוכיח את נאמנותם למולדת באמצעות חידוד הברירה של חירות או מוות. השאיפה לשגשוג אינה מגוּנָה מעיקרה. היא אינה משקפת רק חמרנות, או אנוכיות, או הֶדוניזם. היא תוצאה בלתי נמנעת של התרככות הקהילה. הנסיון להנדס את הדחף האנושי, כדי למנוע התרככות, מניב אסונות.
ישראלים רשאים להתגאות בהצלחתם לכונן עצמאות וּלהגן עליה. העצמאות הזו לא היתה הֶשׂג טבעי, ולא היתה תוצאה של אבולוציה. היא היתה מהפכנית. כמו כל המהפכות, היא מתקשה לקיים את הלהט לאורך ימים. הטרגדיה הישראלית היא תוצאה של חוסר היכולת ליישב את הצטננות הלהט עם חוּמרת הנסיבות. עמידה במאבק קיומי מצריכה שיעורים מסוימים של להט. מהפכה מזדקנת, לעומת זאת, צריכה נורמליוּת.
השאלה היא, כמובן, איך מחדשים את הלהט.
או, כמובן, ההיפך, איך מקדמים את הנורמליות.
מציגי השאלה הראשונה מציעים להתגבר על המהלך הטבעי, אפילו להכחיש אותו. מציגי השאלה השניה מציעים לאמץ אותו, או אפילו להיכנע לו.
ישראל בגיל ששים-ושתיים היא אחת הארצות המעניינות ביותר בעולם. היא “מעניינת”, מפני שהיא מוסיפה לפשוט צורה וללבוש צורה; וחברתה הפלורליסטית עד-כאֵב מציגה אוסף עוצר נשימה של שאלות קיומיות (על מצב האדם, לא רק על מצב האומה); וּמַדָעניה ויַזָמֶיה מוכיחים יום אחר יום, שאפשר לעשות חיל גם בארץ שכמעט כל פוליטיקאיה מעוררים סלידה אינסטינקטיבית.
לרוע המזל, ישראל מעניינת גם מפני שהיא נקרעת לגזרים; ואין לה עוד מושג, אף לא שמץ-שמצו של מושג, מה יילד יום, או מה היא רוצה שיילד יום. היא מניבה פחות אופטימיות ממה שהניבה ביום הולדתה החמישים. אבל היא מעדה וקמה, והיא עדיין חברה דינמית המסוגלת להשתנות. כל זמן שהיא תסגל לעצמה פרגמטיות, ותכיר במגבלות הנתונות, היא תוכל להיחלץ ממשברים.
אולי. קרוב לוודאי. בהחלט. מי יודע. צריך לחכות ולראות. לחיי ששים-ושתיים השנה הבאות.
חירות או מוות בגרסתה האמריקאית מתייחסת בעיקר לחירות הפרט וזכותו להתנער ממנהיג לא לגיטימי. אני חושב שהיא גם נכונה לדוגמאות שנתת ברשימה הזו – השאלה איננה שאלה של שגשוג גרידא אלא האם עדיף שלטון “זר” המבטיח את חירות הפרט או שלטון עצמי המדכא אותן.
אכן, רוגל.
על זה אפשר להוסיף את השאלה שאני הצגתי: האם עדיפה עצמאות מדינית מלאה על פני שלטון זר המבטיח שגשוג מבלי לדכּא חרויות. זאת אומרת, איזה שיקול תופס שלב גבוה יותר בסולם הערכים שלנו: הזכויות הקבוצתיות, שעצמאות מדינית תיטיב להגן עליהן — או הזכויות האינדיבידואליות (מה שאבות העצמאות האמריקאית קראו “רדיפת האושר”, pursuit of happiness), שאולי שלטונה הנאור של ממשלה זרה ייטיב לשרת?
זו שאלה ששוב אינה עומדת על הפרק, אבל עצם הצגתה מועילה לבירור מצב הדעת של החברה. ישראלים, אילו נניח הוצעה להם חברוּת מלֵאה באיחוד האירופי באמצעות היספחות ליישות מדינית אירופית, היו מתבקשים לבחור בין הגדרה עצמית מלאה וּבין די הרבה פחות. בררה כזאת לא היתה קיימת ב-1947. אבל נניח שהיתה קיימת, מֶה היינו אומרים עליה כיום?
דילמה מעין זו מוסיפה להתקיים במקומות כמו פוארטו ריקו, הטריטוריה האמריקאית בים הקריבי; או גרינלנד, הטריטוריה הדֶנית בים הצפוני; סקוטלנד כלפי בריטניה; קטלוּניה וארץ הבסקים לעומת ספרד; אולי יום אחד גם במקומות אחרים באירופה; במידה מסוימת (מסוימת, אמרתי) זו גם הדילמה של הדרום-סודאנים הנוצרים/אנימיסטים כלפי סודאן הערבית-מוסלמית.
פוארטו-ריקו שייכת לארה”ב זה מאה ועשר שנה, מאז המלחמה עם ספרד. תושביה הם אזרחים שווי זכויות של ארה”ב, חוץ מזה שהם אינם מיוצגים בקונגרס ואינם משלמים מסים פדרליים. אחת לכמה שנים הם נשאלים במשאל-עם אם יש להם חשק להצטרף לארה”ב כמדינה מן המניין, או לקבל עצמאות מלאה. הם דוחים פעם אחר פעם את שתי האופציות. התמיכה בעצמאות שולית לחלוטין. הם מעדיפים את כנפיה העשירות של ארה”ב, אשר נשאו אותם הרבה מעל שכניהם בים הקריבי.
כאשר סיירה-ליאון, במערב אפריקה, התחילה לבקוע ממלחמת אזרחים איומה (זו שבה נערים מסוממים היו כורתים את גַפּיהם של אזרחים לא-חמושים כדי להלך אימים על האוכלוסיה), מספר ניכר של סיירה-ליאונים הביעו את המִשאלה לחזור ולהיות מושבה בריטית. זו כמובן דוגמא קיצונית, אבל היא מחדדת את בררתן של ארצות לא-מפותחות. עצמאות לאומית נחשבה בשעתה לאקט השִחרור הנעלה ביותר של אפריקה. האומנם היבשת יצאה נִשׂכּרת ממנה? אינני בטוח שסיירה-ליאונים, או קונגואים, או ניגרים, או זימבאבווים ישיבו פה אחד בחיוב.
זה, בסופו של דבר, רק שעשוע במרחבי הזמן. את הנַעשֶׂה אין להשיב.
היו מנהיגים אשר חתרו באופן עקבי להקמת מבנה על-מדינתי, ולא עם אירופה אלא דווקא במזרח התיכון.
לידל הארט מבקר בספרו “אסטרטגיה של גישה עקיפה” את גישת מאזן הכוחות האירופאי, וטוען שהמבנה היציב של המערך הבינלאומי הוא פדרציה של לאומים, אשר מגבילה את הכוח של אליטות מצד אחד ומונעת האחדה וניוון באמצעות כוח, ומצד שני משמרת אינטרסים משותפים כלכליים וגיאו-פוליטיים.
כך ישנה יכולת לשמר את האופי הלאומי כחלק ממארג רחב יותר.
גם במזרח התיכון היו אנשים שדחפו להקמת שותפויות כלכליות-פוליטיות, למשל מרטין בובר שהציע את “פדרציית עמי קידמת אסיה”.
המרכזי היה יגאל אלון, תלמידו של לידל הארט, שמבחינתו הייתה תוכנית אלון כמו גם החתימה על הסכמי הביניים עם מצריים, שלבים מקדימים להנחת התשתית למבנה פדרטיבי כלל מזרח-תיכוני.
מרטין בובר, אגב, טען ב 1953 שרעיון הפדרצייה במזרח התיכון איבד את הרלוונטיות שלו בגלל האיום האנטישמי המתגבר באירופה בשנות השלושים, שמנע תהליך עלייה איטי והדרגתי והוביל לבריחת ההמונים בזמן קצר לארץ ולצורך של הישוב להקים מדינה אשר תוכל לקלוט פליטים אלו, מה שהעצים מצידו את ההתנגדות הערבית. כלומר, הוא תמך בהקמת מדינה כצורך השעה של העם היהודי, אולם המשיך לטעון כי שותפות עמי קדמת אסיה צריכה להיות המטרה של כל מהלך פוליטי של המדינה.
תודה יואב. מעניין ומעורר מחשבה, כרגיל.
אכן, יואב, ישראל משתנה ללא הרף. אני זוכר שיעור לפני 20 שנה באוניברסיטה בנושא “כלכלת ישראל”, בו המרצה חשף את העובדה שבחודש הבא צפוי גל של 25,000 עולים מרוסיה. לא שיערנו אז את מידת השינוי העתיד להתחולל וזאת מבלי לקחת בחשבון את העובדים הזרים, גידול האוכלוסיה הערבית ושאר מסתננים ששינו לחלוטין את המפה הדמוגרפית במדינה.
ישראל היום היא פלורליסטית ופרגמטית שלא מדעת, מנסה לשמר אתוסים ישנים מחד, אך נעה קדימה כל הזמן, מאידך.
אני רוצה לשמור על אופטימיות ולקוות שנדע להיות פרגמטיים, תוך כדי שלא נשכח את העבר ואת מהות הקמת המדינה.