פורטוגל היתה פעם אימפריה של 500 שנה. היא התכווצה בן לילה, המתיישבים חזרו הביתה בהמוניהם. היא היתה פתאום קטנה מאוד, והיא לא ידעה בדיוק מיהי. כמה שהיא גדלה מאז. התכווצות טריטוריאלית אינה סוף הדרך. לפעמים היא רק ההתחלה. לפעמים ארץ קטנה מאוד יכולה להיות גדולה מאוד, אולי ענקית.
יוסי ביילין חלם פעם חלום: יום יבוא והדיפלומטיה הישראלית תמלא תפקיד חשוב ומועיל ביישוב סכסוכים בין לאומיים. מדוע לא? אם נורווגיה קטנת-האוכלוסים וּמעוּטַת-ההיסטוריה (שֶעַתָּה זה ציינה את יום הולדתה המאה) יכולה להשתתף בעיצוב המזרח התיכון, ויָדָהּ לה רַב גם בשאלות אזוריות אחרות, אז מדוע לא ישראל?
יום יבוא, ושר החוץ של ישראל ייצא למסעות מֵעֵבֶר לַים שלא על מנת לשווק תירוצים והתחסדוּיוֹת, אלא כדי להציע את שירותי התיווך שלו בסכסוך בין קולומביה לוונצואלה, או תיילנד למלזיה; או לדבר על לִבָּהּ של תנועת העצמאות בפּפּוּאַה; או להכין את ועידת השלום ההיסטורית שֶתָשׂים קֵץ למלחמות קונגו (היא תיוודע בהיסטוריה הדיפלומטית כ”ועידת הצימֶרים”, על שם חדרי-ההארחה במערב הגליל שבהם שוּכּנוּ משתתפיה).
ויום אחד, בסביבות שנת 2067 אם אינני טועה, ראש ממשלה ישראלי יוזמן לקבל את פרס נובל לשלום על חלקו ב. זה יהיה שלוש או ארבע שנים לאחר שהישראלי הראשון יתייצב בראש אחד הארגונים של האו”ם (Unesco, אלא מה. מי יאמין אז שפעם, לפני הרבה שנים מיותרות, ישראל גורשה מן הארגון הזה).
הצטרפות ישראל אל ‘הקונפדרציה האירופית’, באמצע המאה ה-21, תעמיד ישראלים תורנים בראש מועצות שרים. יום אחד, כאשר שתי המדינות החזקות באירופה – פולין וספרד – לא יוכלו להסכים על מועמד לכהונת יושב ראש הקבינט האירופי, ראש ממשלת ישראל תהיה מועמדת הפשרה.
אנטוניו גוּטְיֶרֶש
וּמאיפה שאולים כל החלומות האלה? מקור ההשראה המיידי שלהם הוא ההודעה, בסוף חודש מאי, שראש ממשלת פורטוגל לשעבר, אנטוניו גוּטְיֶרֶש (Guterres), יהיה נציב הפליטים הבא של האו”ם, אחת הכהונות גבוהות הפרופיל ורבות ההשפעה ביותר בבירוקרטיה הבין לאומית. יורשו של גוטיירש בהנהגת פורטוגל (לא מאותה המפלגה), ז’וֹזֶה מנוּאֶל בּארוֹסוֹ, נעשה בשנה שעברה הנשיא של נְציבוּת האיחוד האירופי בבריסל – זה לא בדיוק ראש ממשלת אירופה, אבל נגיד משהו הקרוב להיות יושב ראש מועצת המנהלים שלה.
| “מתוקף הביצים שלנו” |
לא רע בשביל ארץ של עשרה מיליון, בשוּלֶיהָ המערביים המרוּחקים של אירופה, שהאִפיוּן “העניה ביותר ביבשת” היה מִסתַפֵּחַ מעשֵׂה שִגרָה אל שְמָהּ עד זה לא כבר. אז מה רבותא בפורטוגל, אתם שואלים. לפורטוגל אין אויבים החורשים נגדה רעוֹת, ואקדמאים היסטריים באוקספורד אינם מנסים לטאטא אותה מזירת ההיסטוריה.
זה כמובן נכון, אבל רק לפני שלושים שנה פורטוגל היתה מן הארצות הלא-פופולריות ביותר עלי אדמות. היא היתה דיקטטורה חצי-צבאית, עם שורשים חצי-פשיסטיים, שהתעקשה להוסיף ולהחזיק קיסרות קולוניאלית ענקית, וניהלה מלחמות עקובות מדם נגד תנועות עצמאות בשלוש מושבות אפריקניות. מה היו סיכויי הפורטוגלים להתייצב בראש ארגונים רב-לאומיים רבי-כוח? מה היו סיכויי פורטוגל להשפיע על המערכת הבין לאומית? אַפסִיִים, היא התשובה.
מה קרה איפוא לפורטוגל? שלושה דברים קרו לה: דה-קולוניזציה מלאה, דמוקרטיזציה – ואירופה. ב-1974 התחוללה בה “מהפכת הציפורנים”, המשטר הישן הושלך, אימפריה של 500 שנה פוזרה לכל רוח בתוך קצת יותר משנה, הוחזרו הביתה אולי מיליון מתיישבים פורטוגליים שהספיקו להכות שורשים עמוקים באדמת אפריקה. כינון דמוקרטיה מערבית מודרנית לקח קצת יותר זמן. 12 שנה לאחר המהפכה, אירופה פתחה את הדלת לרווחה, והזמינה את האחות האביונה להיכנס הביתה.
התפרקות פורטוגל הקטנה מנכסיה האימפריאליים לא היתה עניין של מה בכך. האימפריה היתה חלק לא-נפרד של זהותה. כאשר הפורטוגלים קראו למושבותיהם ‘אוּלְטְראמאר’, או ‘מחוזות שֶמֵעֵבֶר לַיָם’, הם התכוונו לזה. מיכאל הרסגור, שכתב לפני 25 שנה ספר מקסים על פורטוגל, מצטט שם פורטוגלי אחד שהעלה באוזניו על נֵס את אַחדוּת האימפריה. “אתם מאוחדים מתוקף ההיסטוריה שלכם?”, הקשה לו הרסגור. “לא”, ענה הפורטוגלי מיניה וביה, “מתוקף הביצים שלנו”.
פורטוגל הפוסט-אימפריאלית היא פורטוגל בשמה, היא פורטוגל בלשונה, אבל היא כל כך שונה עד שאילו היתה מחליפה את שמה, וטוענת ש-25 באפריל 1974 הוא יום עצמאותה הראשון, היא לא היתה מגזימה אלא במקצת.
|
 המידה שבה זהוּתה של פורטוגל היתה בלתי נפרדת מן האימפריה שלה מתחוורת ממרכזיוּתוֹ של המשורר לואיש ואז דה קאמוייש (Camões), בציור מימין. הוא חי במאה השש-עֶשׂרֵה, והיה דאנטֶה של הספרות הפורטוגלית, מחַבֵּר האֶפּוֹס המהולל Os Lusíadas, מקור מענג של מיתוסים על ראשית “האומה הלוּסיטאנית” ועל עלילות הגבורה של הגַלַאי ואשקוּ דא גאמא. קאמויייש היה במידה רבה אבי הלשון הפורטוגלית ואבי ההכרה הלאומית הפורטוגלית. מדי שנה, בעשרה ביוני, פורטוגל מציינת את “יום קאמוייש”, שבו היא מהרהרת במהוּתה וּבגוֹרָלָהּ. על תולדות חייו של קאמוייש ועל יצירתו אפשר לקרוא, באנגלית, באנציקלופדיה הקתולית. צילומים וקטע מסרט על חייו, בפורטוגלית, אפשר למצוא באתר המוקדש להיסטוריה פורטוגלית |
יומיים לאחר שחגגה את יום קאמוייש, פורטוגל התפנתה לציין את יום השנה ה-20 לחתימת ההסכם ההיסטורי על הצטרפותה לקהילה האירופית. הצילום כאן הוא משער העתון הפורטוגלי Jornal de Notícias, היוצא בעיר אופורטו. בצילום, על רקע המלים “20 שנות אירופה”, נראֶה האיש שחתם על הסכם ההצטרפות בשם פורטוגל, ראש הממשלה (אחר כך הנשיא) מאריו סווארֶש. סווארש היה הפוליטיקאי שכמעט הפסיד את אירופה — ואת הדמוקרטיה — לאחר ‘מהפכת הציפורנים’ של 1974, אשר שמה קץ לדיקטטורה ולאימפריה. את המפלגה הסוציאליסטית של סווארש כמעט הביסה קואליציה של המפלגה הקומוניסטית (הסטליניסטית) וקציני צבא מרקסיסטיים-לניניסטיים, מהם מעריצי מאו צה טונג ופידל קסטרו. המאבק בפורטוגל בימים ההם עמד במשך חודשים רבים במרכז ההתעניינות הבין לאומית, וכמעט התפתח למלחמת אזרחים. למרבה הסמליות, ביום שמלאו 20 שנה להסכם ההצטרפות אל אירופה, עתוני פורטוגל הודיעו על מותו של גנרל ואשקוּ גוֹנסַלוֶש, קצין הצבא הרדיקלי שניסה לכונן דיקטטורה קומוניסטית בפורטוגל בשנים 1975-1974, כאשר שימש ראש הממשלה. יום לאחר ההודעה על מות גונסאלווש, עתוני פורטוגל הודיעו גם על מותו של אַלְווארוֹ קוּניַאל, המנהיג הזקן של המפלגה הקומוניסטית (בן 91 במותו), אשר רצה לעקור את פורטוגל מן המערב, להעמידה לצד ברית המועצות במלחמה הקרה, וּלכוֹנן בה “דמוקרטיה עממית” חד-מפלגתית. אכן, כל כך הרבה סמליות היסטורית נדחסה בשבוע אחד, באמצע יוני 2005. |
פורטוגל לא היתה האחות העניה היחידה, שחיבוק אירופי אמיץ (ורב-סובסידיות) הוציא ממרתפים חשוכים של לאומנות עקרה, עיקשת ונוטפת רחמים עצמיים. מזהירה מכל המזהירות היא דוגמת אירלנד. היא הצטרפה לקהילה האירופית (כך קראו לה אז) ב-1972. היא היתה מפגרת, שיעור המהגרים ממנה היה הגבוה ביותר במערב אירופה יחסית לגודל האוכלוסיה, הפוליטיקה שלה היתה שרשרת רפליקות של מלחמת-אזרחים מתחילת שנות ה-20.
ראו-נא איפה היא היום: מעצמה כלכלית, שדילגה על המהפכה התעשייתית, כדי לעבור ישר אל טכנולוגיה עלית; נגמלה כמעט לחלוטין מֵרוּחוֹת הרפאים של מלחמות הדת ושל שִׂנאַת הבריטים, שושבינה של תהליך שלום נועז אם גם אטי וּמתַסכֵּל בצפון אירלנד, יצואנית מסיבית של כשרונות פוליטיים ודיפלומטיים אל הזירה הבין לאומית – ויַעַד של הגירה. אנשים מהגרים אל אירלנד, מי היה מאמין. וחיים בה רק ארבעה מיליון בני אדם.
לא כל סיפורי ההצלחה של מדינות אירופיות קטנות הן תוצאה של טראומות. מה לכם סיפור הצלחה מדהים יותר מזה של לוקסמבורג. אנחנו יודעים מדוע גרמניה קיימת, או צרפת, או איטליה. אבל מדוע לוקסמבורג קיימת? אילו הֶגיוֹן עצמאותה היה משוכפל על פני כל אירופה, לא היו כיום באיחוד האירופי 25 חברות אלא 250, או 500, או אולי יותר.
אבל היא שם, ולא זו בלבד שהיא אינה מפריעה לאיש, אלא אדרבא היא מעניקה השראה, וּמניבה עושר, ובעיקר מספקת סגל בכיר מאוד לאירופה. לא זו בלבד שלוקסמבורגי, ראש הממשלה, הוא עכשיו “שר האוצר” של אירופה והנשיא התורן של האיחוד האירופי, אלא ששניים מקודמיו היו נשיאים קבועים של נציבות האיחוד. לוקסמבורג מיוצגת במועצות אירופה לא רק פי חשיבותה המספרית המוגבלת למדי (470,000 תושבים מתוך 460 מיליון), אלא על פי סגוּלוֹתֶיהָ האינטלקטואליות והניהוליות. וחוץ מזה, כמובן, היא קטנה מאוד, ואינה חשודה בעיני איש, ואינה מעוררת אסוציאציות לא-נעימות.
על עמוד א’ של העתון הלוקסמבורגי ‘טאגֶבּלאט’ (אחד ביוני 2005) נראים ראש הממשל, ז’אן-קלוד יוּנקֶר, “שר האוצר” של אירופה, ונשיא צרפת, ז’אק שיראק. הנשיא קפץ לביקור בדוכסות הזעירה מייד לאחר תבוסתו במשאל העם על חוקה חדשה לאירופה. הכותרת בעתון מודיעה את התוצאות של סקר דעת קהל לקראת משאל עם בלוקסמבורג עצמה: צפוי נצחון לתומכי החוקה. ומה הפלא. ספק אם בכל היבשת יש מדינה שיצאה נִשׂכֶּרֶת מֵאַחדוּת אירופה יותר מלוקסמבורג. הצלחתה הכלכלית הפנומנלית היא כולה תוצאה של אירופיותה. לאומנות ואגוצנטריות אינן אופציות רציניות בשביל מדינה קטנטנה. על לוקסמבורג אפשר להגיד, כי אירוֹפִּיוּת היא הזהות העיקרית שלה. כל השאר הוא פולקלור לא-מזיק וטיפת לוקאל-פטריוטיזם
תיכף לסיום ועידת הפיסגה האירופית בבריסל, שהוא ישב בראשה, ז’אן-קלוד יונקר התעופף לוושינגטון בחברת ז’וֹזֶה מנואל בארוֹסוּ, הנשיא הפורטוגלי של נציבות האיחוד האירופי, כדי לעדכן את נשיא ארה”ב. “עוד אירופה חיה”, הרגיע ראש הממשלה של הקטנה בחברות האיחוד את נשיא מעצמת העל. המעמד הזה, שבו ראש הממשלה של פחות מחצי מיליון בני אדם נוֹשׂא ונותן מֵעֶמדַת שִוויוֹן עם נשיא ארה”ב היא אילוסטרציה טובה למידה שבה אירוֹפּיוּת העניקה משמעות לא רק לענקי היבשת, אלא בייחוד לנַנָסֶיהָ (20 ביוני 2005)
|
לא קל להיות קטנים. בבתים קטנים קצת צפוף ומחניק, והגינה שמסביב אינה מספיקה כדי לחלץ את הרגליים. לא קל להיות קטנים, בייחוד כאשר הקוטן הוא קליימאקס אבולוציוני של התכווצות טריטוריאלית. לא קל להתכווץ טריטוריאלית, בייחוד כאשר הטריטוריה האבודה היתה חלק מרכזי של הזהות. אבל יתכנו בהחלט חיים לאומיים, שיש בהם משמעות ותוקף, ואפילו ייעוד, גם לאחר הוויתור על רוחות הרפאים ועל הפְּסָגוֹת הכמוסות.
אולי זה מה שישראל צריכה בימים האלה: תראפיה אינטנסיבית מצד פסיכולוגים פורטוגליים ואיריים ולוקסמבורגיים. אולי היא צריכה לשמוע, שיום אחד נמל בן גוריון יוכל להיות בית נתיבות, לא כתובת סופית. כאשר כל החלונות והדלתות יהיו פתוחים לרווחה, איש לא יספור עוד את הקילומטרים הרבועים, או בכל אופן לא יהיה מוכרח לספור. ארץ קטנה תוכל להיות גדולה מאוד, אולי ענקית.
אנטוניו גוטיירש בשבוע הראשון של כהונתו כנציב הפליטים של האו”ם. הוא נראה כאן (בצילום ענקי על עמוד השער של העתון הפורטוגלי PÚBLICO) מבקר אצל פליטים אוגנדיים על גבול ארצם עם סודאן. רק לפני 32 שנה היה קשה להעלות על הדעת שפורטוגלי ינהל מאמצי הצלה בין לאומיים ביבשת הזו, שארצו ניהלה מלחמת חורמה כדי להוסיף ולשלוט בנתחים ענקיים שלה
- עמוד מיוחד על מינוי גוטיירש לנציב הפליטים של האו”ם באתר הרשת של העתון הפורטוגלי ‘פּוּבּליקוֹ’
- כוח הקניה של תושבי לוקסמבורג הוא הגבוה ביותר באירופה
- לוקסמבורג, לא ארה”ב, היא שהזמינה את איראן להשתתף בוועידה בין לאומית על שיקום עיראק
- הלוקסמבורגים מנסים להיות לוקסמבורגים: רנסאנס של הלשון הלוקסמבורגית בספרות ובדיבור (‘וושינגטון פוסט’)
אבל לתגובה יותר רצינית: גם אני סבור שישראל זקוקה לתראפיה קבוצתית. החיים בצל הטרור של השנים האחרונות, שהשאירו כאן למעלה מאלף הרוגים, ועשרות ואולי מאות אלפים במעגלים נוספים של קרובי משפחה ונוכחים בפיגועים שנפגעו נפשית או פיסית – בהכרח משאירים את חותמם על הנפש.
אבל המשוואה הלאומית הישראלית איננה כה פשוטה, ואתן רק שתי נקודות מבט שלי על השלום והלאומיות.
ראשית לגבי השגת השלום. בראיה של טווח ארוך, מהותו של שלום היא הגעה למצב יציב, של איזון כוחות ואיזון אינטרסים. אבל כדי שמצב יציב יחזיק מעמד צריך לקחת בחשבון גם את העתיד: גידול האוכלוסיה משני הצדדים ושאלת עתידם של הפליטים הפלסטינים והעם היהודי בגולה כולם חלק מהמשוואה. במצב לאומי לא סטאטי, הסכם שלום שמתבסס רק על המצב הקיים היום ולא על הדינאמיקה העתידית לא יחזיק מעמד, והשלום באירופה מתבסס לדעתי במידה לא מועטה על עצירת הגידול באוכלוסיה שם והירידה באנרגיות הלאומיות, גורמים שלא קיימים באזורנו. אפשר לדון בסיבות לאנרגיות של שני הצדדים לסכסוך כאן (למשל בישראל אחת הסיבות היא הרצון להשלים את האובדן מהשואה), אבל אי אפשר לדעתי לפטור אותן כ־”לאומנות עקרה”.
ושנית ביחס ללאומיות. הרצון (המבורך) של השמאל בשלום גורם זה שנים רבות לעוורון מכוון מצידו להיסטוריה הלאומית של ישראל ולהשחרה אוטומטית של כל מי שנתפס בעיניו כמזיק לעניין השלום. למשל, בעיני השמאל, ההימנון של ישראל הוא על פי הגדרתו בהכרח המנון של אנשים גזענים וגסים (שלא לומר קלגסים) http://www.notes.co.il/tirza/8662.asp ; קבר רחל ומערת המכפלה הם קברי שייח’ שסתם אנחנו נטפלים אליהם; וירושלים איננה הלב ההיסטורי של היהדות כי אם מקום של גזענים עלובים שראוי להתרחק ממנו ולמסרו לפלסטינים. לא אכנס כאן למהותה של פשרה ולטיבו האפשרי של שלום, ויש הרבה מה לומר על כך, אבל רק אעיר שאני לא מאמין שעם שמתכחש למהותו ומתעלם מסמליו הלאומיים יכול באמת לעשות שלום. הבסיס לשלום הוא כבוד עצמי וכבוד לזולת, ואנו זקוקים כאן להרבה מאד משניהם, לצערי.
כבוד עצמי וכבוד לזולת לא נמצאים בקבר רחל ודומיו, גם לא בחרוזים שנחרזו לפני שקמה מדינה לעם ללא ארץ בארץ ללא עם.
הכבוד העצמי והכבוד לזולת כבושים ויש מקום רק לכבוש את הפנים מרוב חרפה.
אפשר להתווכח על מה נכון לעשות מבחינה פוליטית, אבל מבחינה תרבותית אינך יכולה לבטל את “התקווה” ואת רחל אמנו ואינני מבין מדוע את רוצה בכך. לדעתי אין לך תוכן אחר מבלעדיהם, ותרשי לי לפקפק בכך ש”בילאדי בילאדי” או להבדיל ויזלטיר ולוין יכולים להוות תחליף הולם.
הלוואי שזה יהיה נכון
אבל כדי שזה יהיה נכון, צריכים להתקיים עוד כמה תנאים, ואת התנאים האלה יש לדרוש דווקא משכנינו.
פורטוגל יכלה להתקפל מהקולוניות שלה, ולהחזיר את ה”מתנחלים” הביתה – כי הן היו רחוקות ולא מאיימות. אם ישראל תעשה זאת, היא עדיין תהיה מוקפת באויביה, שעדיין חומדים את אדמתה-כולה, לא רק את השטחים. לצערי, התפכחתי מאשליית אוסלו. חשבתי ששלום אפשרי תמורת השטחים. כפי שזה נראה היום, נקבל במקרה הטוב הפסקת אש לזמן זה או אחר.
אני מקווה שהעולם המוסלמי יעבור שינוי שיהפוך אותו למשהו דומה לשכניה של פורטוגל. אם כך יהיה, הכתוב במאמר יתממש
הייתי רוצה להסביר לך משהו, דודי, שאינו נוגע כלל לתוכן הערתך, אלא נוגע לסיבה שאני מקיים את האתר הזה, לפעמים במידה המנוגדת להֶגיון עבודתי.
מלכתחילה קוויתי להציע כאן ערך מוסף. לא עוד פורום של הבעת דעות על ענייני השעה, אלא הזמנה להציץ בפרספקטיבות קצת אחרות, בין אם אלה פרספקטיבות היסטוריות ובין אם אלה פרספקטיבות בין לאומיות. הרשימה הזו, שאתה מגיב עליה, אינה עוסקת בשאלה אם אוסלו טובה או אם אוסלו רעה (אני הבעתי יותר מפעם אחת הסתייגויות נמרצות מתוצאות אוסלו ומן התהליך שהניב אותה).
אני נסיתי להזמין כאן את קוראיי להרהר בקול רם על עתיד – מרוחק, אבסטרקטי, מטאפיזי, פנטסטי, פיקטיבי – שֶבּוֹ ישראל תצטרך להתפרק מכל נכסי 1967, וּלהתכּווץ לַממדים המדכדכים של תשע-עֶשׂרֵה שנות קיומה הראשונות. זו תהיה טראומה לאומית – פוליטית, תרבותית, נפשית – שתעמיד במבחן גורלי לא רק את שִיוּר המדינה כי אם גם את שיור זֶהוּתה ותוֹדעתה.
אני חושב שהתפרקות כזאת תבוא, אני חושב שהיא הכרחית, אבל אני גם חושב שהיא מעציבה, ואינני ממתין לה בכליון עיניים או בשִׂמחה לאֵיד. הואיל ואני חושב שהיא הכרחית, הייתי רוצה לדון בשאלה מה לעשות כדי לרכך את הנחיתה הקשה להחריד המזומנת לישראל ביום ההוא: מה אפשר לעשות לטובת הרוח הלאומית, כדי לפַצוֹת את ישראל על ירידתה מגדוּלָה טריטוריאלית.
זו הסיבה שעסקתי בפורטוגל. אני עצמי הערתי למעלה, שפורטוגל אינה מוקפת אויבים הרוצים לכַלוֹתָהּ, ואינה מוחרמת על ידי אינטליגנציה שמאלית רדיקלית מתאנפפת וִיהִירָה בקמפוסים אקסקסלוסיביים ואקסקלוסיביים-למחצה. אינני זקוק לתזכורות האלה ממך. הזכרתי את פורטוגל בינת ארץ שהיתה צריכה להתמודד, בזמננו, עם התכווצות טריטוריאלית דרמטית, שקיפחה אותה מזהות בת חצי אלף, והיתה צריכה לחפש זהות חדשה.
אני רוצה להציע, במלוא דרך הארץ וההוקרה, שתגובות מיידיות על ענייני השעה יושארו באתרים אחרים. אני באמת מתברך וּמתפאר בכל אורחיי וקוראיי ומבקריי. אבל הייתי רוצה ליצור כאן אוירת שיחה ובירור, שתהיה נבדלת מתרבות קריאות הביניים ואיפיונים-של-שורה-אחת, המפרנסים בנדיבות את תרבותה הפוליטית של ישראל.
זה בשום פנים לא אמור רק בהערתך. שורה של הערות הצטברו כאן בזמן האחרון, שאני מכבד מאוד את משמיעיהן, ואינני טועם בהן שום טעם של חוסר לגיטימיות, אבל הייתי מעדיף שהן לא יהיו כאן. אין לי כוונה למנוע אותן, אני רק מביע מִשאָלָה.
לפעמים כדאי להתרחק קצת מסיר-הלחץ היומי, ולהציג שאלות במידה גדולה יותר של ריחוק ושל ספקנות. הרבה מן השאלות האלה לא ימצאו תשובה. אַחֵרות יימצאוּ מופרכות. אבל בארץ הזרוּעה סימני קריאה אינטנסיביים, הבה ננסה להציג פה ושם גם סימני שאלה.
אני מקווה שאיש לא יפָרש את הדברים האלה כטריקת דלת. אדרבא, הדלת נפתחת לרווחה. אני רק מציע מפתחות אחרים.
מר קרני היקר,
הטורים שלך הם אחד הדברים הכי טובים – אם לא הטוב ביותר – בהם נתקלתי ברשת האינטרנט. הרחבת הדעת והמבט הצלול לא פחות ממרגשים.
אנא במשך בעבודתך הטובה, חבל מעט שאתה לא כאן קרוב, כדי לתת אות ומופת לעיתונאים אחרים בדרכך הנעימה.
כל טוב.