לחברה דמוקרטית מותר להתגונן, אבל אסור לה לאבד את העשתונות. הבה ניזכר, לפחות חלקית, בדונלד ווּדְס, עתונאי שארצו ניסתה למחוק מן הזיכרון. על השאר מותר רק לרמוז
התפרסם במגזין סוף השבוע של ‘גלובס’, שניים באפריל 2010
בערך לפני שבע שנים, במסיבת ריעים, אמר השופט העליון אהרן ברק, “האמריקאים מאבדים את המכנסיים”. הוא דיבר על סדרת החוקים הדראקוניים נגד טירור שנפלטו מן המכבש של הקונגרס בוושינגטון, מה שקוראים “פקודת הפטריוט” (Patriot Act). “אנחנו”, הוא הוסיף, “איננו מאבדים את המכנסיים”.
פרופ’ ברק לא היה היחיד. מִשפָּטָנים גדולים וּקטנים בעולם הדמוקרטי חשבו שארה”ב מקריבה אלמנטים של דמוקרטיה לטובת המלחמה בטירור. הרושם היה שהדמוקרטיה הגדולה והבטוחה ביותר בעולם נאחזת פאניקה, שהיא אינה מאמינה עוד באפקטיביות של שלטון החוק.
כמובן, הכול יחסי. מה שאמריקה עשתה מפעם לפעם בשם פחדיה, סין עושה כִּבדרך אגב, יום אחר יום, למיעוטיה האתניים, לשוחרי זכויות האדם, למאמינים.
אף על פי כן, לא נעים לראות דמוקרטיה מאבדת את עשתונותיה, גם כאשר סכנה ממשית מרחפת עליה. אם שלטון החוק אינו מסוגל להגן עליה, אולי אין בו צורך מעיקרו, אולי אין בה צורך מעיקרה. שלטון החוק פירושו עליונותו הגמורה של החוק. שלטון החוק פירושו שהאמצעים אינם חשובים פחות מן המטרה.
הדמוקרטיות העצלות
בדמוקרטיות יש תמיד חולשה נתונה, מוּבנֵית. הואיל והן מבטאות רצון כללי, והואיל והרצון הזה הוא תוצאה של יחסים חברתיים מסובכים בין ממשלות לאזרחים, דמוקרטיות נוטות להיות עצלות, אטיות, הססניות. הן אינן מסוגלות להתגייס במהירות שבה מתגייסות דיקטטורות, בין השאר מפני שאינן מסוגלות לשקר כמו דיקטטורות; וּמפני שהן מצייתות לחוק, נתונות לביקורת, ונאלצות להתמודד בִּבחירות.
ראינו את זה בשנות ה-30, כאשר הדמוקרטיות המערביות לא הקדימו להבין את היטלר; והוסיפו להשתעשע בתקוות שווא על כוונותיו עד הרגע האחרון ממש; ולא היו להוטות להקריב עוד דור אחד של צעירים בשדות הקרב של אירופה. ראינו את זה, באופן קצת אחר, גם בִּימי המלחמה הקרה, כאשר חלקים ניכרים של דעת הקהל המערבית הכחישו את האיום הקומוניסטי, והתייחסו בביטול אל הברֵרה שהוא הציב בפניהן.
לִקחי שנות ה-30 מעיבים על הדמוקרטיות. אחדות מהן מנסות מפעם לפעם לפצות את עצמן על החולשות שמזמנת החירות.
בארה”ב התפרץ בסוף שנות ה-40 המקארתיזם, ציד המכשפות נגד קומוניסטים אמתיים וּמדומים. הוא היה כאין וכאפס לעומת הסטליניזם והפשיזם, אבל הוא הניב כמה מן הימים הקודרים ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית. אבדן עשתונות אשר כזה פקד את אמריקה גם בעיצומן של מלחמות העולם. ב-1917 היא פנתה נגד אזרחיה ממוצא גרמני; ב-1942 — נגד אזרחיה ממוצא יפאני. מי יודע מֶה היה קורה לארה”ב, אילו אויב היה פולש לתחומיה.
בזמן מלחמת האזרחים, לפני 150 שנה, הרפובליקה האמריקאית — שהוסיפה לבחור קונגרס ונשיא באופן דמוקרטי — ויתרה על חרויות חשובות אחרות. היא השעתה למשל את אבן הפינה של שלטון החוק, את ה’הַבֶּאַס קוֹרפּוּס’, החובה להביא כל עציר לפני שופט בתוך זמן קצוב — או לשחרר אותו.
השוליים הגיאוגרפיים, החברתיים, המנטליים
דרום אפריקה של ימי האפרטהייד בוודאי אינה דוגמא טובה לדמוקרטיה. אבל בחיי המיעוט הלבן היו תהליכים דמוקרטיים מסוימים. היה פרלמנט, היתה אופוזיציה, עתונים התפלמסו, ביקורת נמתחה על מעשי הממשלה, בתי המשפט נהנו מעצמאות (כך למשל נידון נלסון מנדלה למאסר עולם, לא למוות). דרום אפריקה אפילו טענה שהיא דמוקרטיה, ואני זוכר שר בממשלת ישראל מבקר בה, בשנות ה-70, וּמכריז שהיא, יחד עם ישראל, “אחת משלושים הדמוקרטיות האחרונות בעולם”.
כמובן, ארץ אינה יכולה להיות דמוקרטית, אם היא שוללת את זכות ההצבעה מרוב תושביה.
בגבולות הצרים של חייה הדמוקרטיים, ממשלת דרום אפריקה כוננה מערכת חוקים דראקונית, אשר איפשרה לה לשרטט את גבולות החרות האזרחית, על פי גחמותיה, על פי צרכיה, על פי פחדיה. היה בה עונש ידוע לשימצה, שהיה שקול כנגד נידוי (באנגלית הוא נקרא banning). מכוחו היה אפשר להגלות כל אזרח אל השוליים הגיאוגרפיים, החברתיים והמנטליים.
הקורא אולי יזכור סרט מסוף שנות ה-80, ששמו באנגלית היה Cry Freedom, ואינני יודע איך תורגם, אם תורגם, לעברית. התרגום הראוי כנראה הוא “זעקי חירות”, על משקל ספרו המפורסם של אלאן פייטון, “זעקי ארץ אהובה”. הסרט תיאר את היחסים בין עורך עתון בעיר איסט לונדון, בחוף המזרחי של דרום אפריקה, ובין מנהיג שחור רדיקלי אך לא-אלים. קווין קליין מילא את תפקיד העורך הלבן, דונלד וודס, ודנזל וושינגטון מילא את תפקיד המנהיג השחור, סטיבן ביקו.
לימים, ביקו נעצר, ונרצח בתא כלאו. על וודס נגזר נידוי. העתונאי הפעיל והדעתן הוגלה אל חדר השינה שלו. נאסרה עליו היציאה מן הבית, נאסר עליו לדבר בטלפון, נאסר עליו לקבל דואר, נאסר עליו להיפגש עם יותר מאדם אחד בזמן אחד; על עתוני דרום אפריקה נאסר להזכיר את שמו, או לצטט אותו; הוא נמחק מזכרונה הקולקטיבי של החברה.
לנַדות עתונאי, או עתונאית
לא כל עתונאי נרדף הוא דונלד וודס, ממש כפי שלא כל משתמט הוא פציפיסט, ולא כל בוגד הוא שליח מצפונו. אבל חברה דמוקרטית אינה יכולה לנדות עתונאי, או עתונאית, להכניס אותם למעצר בית, לנתק את קו הטלפון שלהם, לאסור על עמיתיהם להזכיר אותם, או לדווח על עצם נידויים. אם חברה עושה כן, היא מוותרת על חלק מיומרותיה הדמוקרטיות.
ראש הממשלה דיבר לפני שבועיים בוועידת אייפא”ק בוושינגטון. הוא אמר שם, בין השאר:”ישראל, כמו כל דמוקרטיה, אינה מושלמת. אבל היא משתדלת לתקן את פגמיה באמצעות ויכוח חופשי ופיקוח. לישראל יש בתי משפט עצמאים, שלטון החוק, עתונות חופשית, ויכוח פרלמנטרי סוער”.
אין ספק. יש לישראל כל אלה. אבל ברשימה הזו אני יכול לכל היותר לרמוז על כוונתי. בזמן כתיבתה, במוצאי שבת, חמישה ימים לפני פרסומה, אני מנוע מלהסביר. אולי עד סוף השבוע תתבהר הכוונה מאליה.
כך או כך, הדמוקרטיה הישראלית פגומה עכשיו קצת יותר מאשר כרגיל. שלטונותיה מגלים קצת פחות סובלנות כלפי ביקורת, וקצת פחות נכונות להגן על חופש הביטוי של מבקריהם. כבר היו דברים מעולם, ובדרך כלל שלטון החוק יצא מחוזק מהם. אבל הפעם הנסיבות קצת שונות. הפעם, בממשלת ישראל יושבים פוליטיקאים המפלרטטים בגלוי, או בסמוי, עם רעיונות לא-דמוקרטיים; הלהוטים להעתיק דפוסי שלטון מארצות, המקילות ראש בשלטון החוק ובעליונות האמצעים על המטרה.
ג’פרסון אינו גר שם עוד
הדמוקרטיה הליברלית בעולם נמצאת בנסיגה זה שנים אחדות. ארצות שראו עצמן נאלצות להעלות לה מס שפתיים מוותרות בעונג על העמדת הפנים. אחת מהן היא קירגיזסטן במרכז אסיה. לפני עשרים שנה היא עוררה תקוות רמות, כאשר נשיאה ציטט בפומבי את תומס ג’פרסון, מאבות הדמוקרטיה האמריקאית. בשבוע שעבר אמר יורשו של הנשיא ההוא, כי “יש ארצות שדמוקרטיות, זכויות אדם ובחירות לא נועדו להן”.
אין זה מוטיב נעים לחג החרות הזה — אבל הן מספקות תזכורת מועילה על מקורות ההשראה של אחדים, ועל הסכנה הבלתי פוסקת האורבת לכל חירות. אשרי מפחד תמיד.
שבוע בדיוק לאחר פירסום הרשימה הזו הוסר האיפול על מעצרה של העתונאית ענת קם, שהרשימה רמזה עליו. ('גלובס', 8 באפריל 2010)
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
מפחיד…
כך תורגם שם הסרט
http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=3424
ואזרח למופת ופטריוט.
http://en.wikipedia.org/wiki/Daniel_Ellsberg
האם אתה רומז למסגרת הקטנה שפורסמה אתמול בעמוד 7 של “ידיעות אחרונות” ? לדעתי הם הפרו שם צו (שערורייתי) של איסור פירסום
תקף לגבי בלוגים ובכל מקרה לא סביר שיש הרבה אנשים שלא יודעים למי אתה מתכוון כרגע.
יש הבדל בין עיתונאי שנעצר עקב פעילותו העיתונאית ובין עיתונאית שנעצרת מכיוון והדליפה מסמכים מסווגים בעת שירותה צבאי ולאחריו נהייתה עיתונאית.
למיטב ידיעתי החוק בישראל אוסר על השגת מסמכים מסווגים גם כחלק מפעילות עיתונאית.
עקרונית צו איסור פרסום תקף כלפי “כולי עלמא”, אבל נכון שהנושא לא נבחן מעולם לעומק משפטית. ודאי שהוא מופר חופשי בשבועות האחרונים, ואני מקווה שאף אחד בשב”כ/פרקליטות לא ישתגע ויחליט לרדוף עכשיו בלוגרים, אבל אני כבר לא יודע למה לצפות.
אבל, אכן נכון שיש הבדל בין עיתונאית לחיילת, אפילו אם במקרה נהייתה עיתונאית אח”כ, ויש הבדל בין נידוי לבין מעצר בית שבו העצור יכול לדבר חופשי עם אנשים רבים בטלפון ופנים אל פנים.
בשינוי המאזן בין החופש האישי לבטחון האישי (והלאומי) לטובת האחרון אין דבר וחצי דבר עם אובדן שלטון החוק ו/או עם “הקרבת אלמנטים של הדמוקרטיה”. הרוב רשאי, ואף ראוי שכך יעשה, לכייל מדי פעם, עפ”י צרכי השעה, את האיזון הנ”ל ואין בכך, כאמור, משום פגיעה כלשהי בדמוקרטיה. נהפוך הוא, זהו ביטוי מצויין שלה, המבטא את רצון הרוב מבלי להיות שבוי בעקרונות כלשהם. דעתו של השופט ברק, בהקשר זה, אינה רלוונטית, ושווה במשקלה לאזרח מן הרחוב. הבה לא נבלבל בין דמוקרטיה לליברליזם .
שלום
לא מדובר בעבודה עיתונאית “נקיה” לפי כל הגדרה ומדד ידועים לי
גם בחברה מסחרית, בודאי בשוודיה, נורווגיה ועוד אבירי חופש עובד משרד שיצלם בלי רשות מעביד מסמכים חיוניים לעסק יוציא אותם מרשות העסק וישתמש בהם למטרותיו יסתבך. רק תחשבו מה יקרה לעובד בנק בשוויץ שינסה זאת. נסה לעשות זאת בארה”ב – זכור את פולרד ופקידי המוסדות היהודיים. תנסה זאת בבריטניה ימצאוך מתאבד אחרי כמה ימים- זה מה שקרה. כבר לא נדבר על ארצות כאן בשכנות. היות הממסמך מסמך ממשלתי זה תירוץ רק תירוץ. לפעמים עסקי בנקים, קבלנים ויצרני מזון משמעותיים לא פחות עבור האזרח הממוצע. אסור לעובד לגנוב מידע – זו עברה או פשע.
תמיד אבל תמיד תהיה לכך סיבה אידיאליסטית למען העולם והיקום. הגנה על הלויתנים, על העצים, או על ירבוע החולות. אלו כולם זקוקים באמת להגנה יותר מאשר קבוצות אתניות מסוימות
אבל במקרים רבים ניתן היה ויהיה להוכיח שהנ”ל עושה זאת למטרות שלו עצמו: קידום בחברה שהוא שייך לה, בונוס עיתונאי, ובכלל כוח והשפעה ובסופם של אלו, כה מפתיע, יש גם כסף או שווה כסף.
בישראל ובצה”ל הדבר הגיע למצב הרסני. למשל ולדוגמה קטנה מוחשית: לא ניתן לתכנן ולבצע פעילות כנגד המתנחלים בגלל הדלפות מתוך מערכת הביטחון. זה גורם מסבך רציני בסיבוך הנוכחי. מנגד כמובן מדליפים שמאלניים. ובכלל כאן בארץ כולם אוספים מידע על כולם והנפגע הנו האזרח שרק רוצה לחיות חיים נורמליים. מישהו מאמין שבבלעין ומקומות אחרים אין נוכחות של נציגים של ארגונים חשאיים מכל העולם, ייתכן אולי, ישמור האל, שירותי הביטחון של בריטניה, שוודיה, הולנד וכולם אוספים מידע שאין לדעת להיכן הוא מנופק אח”כ. על אליסטר קרוק שמעתם? הכנסו לרשת וחפשו. לא ניתן לנהל מדינה או כל מערכת אחרת בכזו עוצמת דליפה. הרע מכל שהרעש של ההדלפות מסתיר עוולות קשות למשל סתם כך דבר קטן שולי אבל מאות מיליוני $ של מחיר רכב. מי מדבר על מחיר רכב בישראל ועל המונופול של היבוא? וניתן להביא דגמאות נוספות לעוולות שהרעש מסתיר כמו עתון עם מדיניות הון עבודה מתקופת דיקנס שמרעיש עולמות בנושא הפלשתיני.
דומה שהמוסר החדש מוחק גם נורמות מוסריות שירשנו בתהליך אבולוציוני ארוך. למשל גם בע”ח לא מפרישים לתוך מקורות מים שהם שותים מהם.
אדם העובד במערכת חייב אמון למערכת והמערכת חייבת לו אמון ריסוק דרישה בסיסית זו יביא להתפוררות המערכת. לפעמים זו בדיוק מטרת מדליפי וגונבי הידע.
המערכת הדמוקראטית בנתה המון כלים לבקרת הממשל אבל יש כאן אבסורד מובנה. אותם אנשים שמתנגדים בחריפות ובצדק לשקיפות הגוברת של היחיד והחברה לכל המעוניין הם שיוצרים תקדימים בהם לכל אחד שיש לו תרוץ טוב יש זכות לגלות את הכל ולספר הכל על הכל. רק חסר תירוץ טוב.
לכל זכות כולל הזכות לחופש מידע וחופש עיתונות יש במקביל חובות. כל מערכת של זכויות שאינן מוגבלות בחובות לא תחזיק מעמד.
תודה עבור תשומת הלב וחג שמח וכשר ושבת שלום
http://www.shin-tech.org.il/?p=22
כל מבקריי מתפרצים אל דלת פתוחה. אני לא לימדתי סניגוריה על עצם המעשה — שאני מוסיף לראות את עצמי מנוע מלכתוב עליו, מפני שכך ציווה בית המשפט.
אני מדבר אך ורק על הפרקטיקה של השתקה, של מחיקה, של הגלייה ושל נידוי. אנשים צריכים להיענש על הפרת החוק. אין לי כל אהדה כלפי הפרת אמון, גניבה, או בוודאי בגידה. אני רק רוצה שהן יונחו על סדר היום, וייראו לכול.
המעצר, שעליו אתה כותב, לא נעשה בגלל היותה עתונאית. היא חשודה בעבירה שעשתה – אם עשתה – בהיותה חיילת.
הנושא העקרוני של מעצר נסתר והעלמת אדם – חשוב ביותר. אבל יש להדגיש שאין מדובר כאן בחופש העתונות.
העובדה שבבמשך מספר חודשים כותבים על זה ברמיזות (גם כאן) היא עדות חייה לכך שמדובר כאן בחופש הביטוי וחופש העיתונות. למה דיון כל כך חשוב לא מתבצע בפומבי?
אגב, סטיב ביקו – פיטר גבריאל כתב וביצע שיר מדהים עליו בשנת 1980, שלוש שנים אחרי מותו של ביקו. השיר מופיע כמובן בסרט “Cry Freedom”
ומבוצע על ידי גבריאל בכל קונצרט שלו, בדרך כלל כשיר הסיום של הקונצרט.
עומר לביב
הפרשה לא כוללת רק את מי שעצורה.
ואגב, אני לא יודע אם זה מקרה שזה מוזכר דווקא בהקשר הזה, אבל כדאי לשים לב שוודס יצא לגלות בלונדון (עיר בה היום יוצא עיתון בשם האינדפנדנט, שאז לא היה קיים, וגם אם היה קיים אי אפשר היה לקרוא אותו באינטרנט בדרום אפריקה, כי עוד לא היה אינטרנט)…
תקף לגבי בלוגים ובכל מקרה לא סביר שיש הרבה אנשים שלא יודעים למי אתה מתכוון כרגע.
יש הבדל בין עיתונאי שנעצר עקב פעילותו העיתונאית ובין עיתונאית שנעצרת מכיוון והדליפה מסמכים מסווגים בעת שירותה צבאי ולאחריו נהייתה עיתונאית.
למיטב ידיעתי החוק בישראל אוסר על השגת מסמכים מסווגים גם כחלק מפעילות עיתונאית.
לאחר הסרת צו איסור הפרסום, אני מקווה שהדברים נכנסו לפרופורציה. מדובר במעשים, שהעונש עליהם, ע”פ חוק, יכול להגיע למאסר עולם. השמתה במעצר בית, תוך הטלת צא”פ לא נועדו ל”העלים” אותה, אלא, ככל הנראה, לאפשר צעדים חקירתיים כאלה ואחרים.
עצוב לראות איך הרפלקס המותנה לגבי החשודה הוא להאשים את המדינה, השב”כ ומי לא – ולא את מי שככל הנראה פעלה במזיד בניגוד לחוק.
עצוב, שלומי, להיווכח מה קטן הוא המכנה המשותף. היו ימים רחוקים שבהם שמאל וימין יכלו להסכים לפחות על העקרונות הליברליים של שלטון החוק, כמו למשל בשיתוף הפעולה של אלייקים העצני עם אורי אבנרי בשנות ה-50, או של אורי אבנרי ושמואל תמיר בתחילת שנות ה-70. מה חבל לראות שהשנים הפיגו את היכולת להבחין בין מחלוקות פוליטיות ענייניות ובין כיבוד זכויות הפרט.
אני לא רואה כאן עניין עקרוני של זכויות האדם, אלא מקרה חריג שבו הזכות הציבורית לביטחון גברה על הזכות הפרטית. מה גם, שלא מדובר בהעלמתה של הגברת קם למרתפי לוביאנקה. תוסיף לכך את העסקה התמוהה שנערכה עם שותפה לפשע (לכאורה), אורי בלאו, אשר השב”כ רכש עבורו מחשב חדש בתמורה להשמדת מחשבו הכולל מסמכים מסווגים שנגנבו מצה”ל – ותקבל תמונה שונה לחלוטין מזו שהצטיירה בחרושת השמועות האינטרנטית.
שלומי,
זה לא קשור לאילו מרתפים או עינויים לקחו את ענת קם. יותר מזה, גם אם תתעלם מהפרת הזכויות שלה, הופרה פה זכות של כל אחד מאיתנו: הזכות לדעת.
אפשר לנפנף בזכות לבטחון עד מחר (או כל מועד אחר – בטח אחרי שהכתבה כבר פורסמה), אבל הקשר בין זכות זו לבין מה שקרה כאן שולי ביותר. הזכויות שעמדו מול עיני הממסד כאן היו הזכות לכיסוי ישבן, יצר הנקמנות ושכרון הכוח.
נפנופים מיותרים בזכות לבטחון רק נותנים לשיכורי הכוח עוד אלכוהול, ישר לווריד. אתה מוזמן להמשיך. בסוף נגיע גם למרתפים.