קו המשווה

נשיא ארה”ב לומד “ללכלך את הידיים” — וקוצר נצחון פוליטי היסטורי במדיניות פנים. היוכל לנצל את התנופה המחודשת של נשיאותו גם במדיניות חוץ? ומה זה אומר בשביל אורחו בבית הלבן, ראש ממשלת ישראל? במלה אחת: זהירות

בשבוע הֶעגום, שבו ריחה של ישראל חזר והובאש מוושינגטון ועד לונדון, ישראלים רשאים להתנחם בידיעה שגם לאמריקאים וגם לבריטים היו חדשות הרבה יותר חשובות. בוושינגטון חגגו הדמוקרטים את תחייתו הפוליטית של ברק אובמה. בלונדון נתקעו כנראה המסמרים האחרונים בארונה של ממשלת הלייבור, ששה שבועות לפני הבחירות הכלליות. עוד כמה דירות בירושלים, עוד כמה דרכונים מזויפים בדרך לדובאיי, קצת נבלעו במוסיקת הרקע.

תחייתו של הנשיא אובמה רחוקה מלהיות עובדה. היא לכל היותר השערה. הֶחודשים האחרונים של נשיאותו היו כל כך מזעזעים, וּצניחתו בסקרים כל כך דרמטית, עד שאפילו תנודה קלה של המטוטלת מצליחה לשנות את מצב הרוח. סקר של מכון גאלופ ביומיים הראשונים של השבוע שעבר הראה קפיצה של ששה אחוזים בפופולריות של הנשיא. היא עמדה, ביום ג ‘ בבוקר, על 50%.

הדעת נותנת שהקפיצה היא תוצאה של ההצבעה ההיסטורית בִּמליאת בית הנבחרים בתחילת השבוע שעבר. אם לקורא נדמה שהאיפיון “היסטורי” הוא מוגזם, אדרבא, יספור-נא את הפעמים שבהן הופיע התואר הזה בכותרות הראשיות של עתוני ארה”ב למחרת ההצבעה. אני ספרתי בערך 60 פעם (באמצעות גלריית העמודים הראשונים ב-newseum.org).

בית הנבחרים סמך את ידיו על חוק עצום-ממדים (2,600 עמוד) לתיקונה של מערכת הבריאות בארה”ב. הסנאט אישר את החוק עוד בחודש דצמבר. ביום ג’ בבוקר שלף הנשיא את עטו — או, למען הדיוק, 22 עטים נפרדים, כדי לחלק מזכרות — וחתם על החוק. אין זו הפרזה לטעון שאמריקה של יום שלישי שונה במידה מהותית מאמריקה של יום שני.

החוק הזה, לכשתושלם החלתו, יעניק ביטוח בריאות בערך ל-95% מתושבי ארה”ב. הרפובליקאים מבטיחים לבטל את החוק אם ינצחו בבחירות לקונגרס בחודש נובמבר. 14 מדינות בארה”ב כבר הודיעו שיערערו על חוקתיותה של רפורמת הבריאות. לשון העירעור, המטעימה את “זכויות המדינות” לעומת הממשלה המרכזית, מעוררת אסוציאציות לא-נעימות אצל היסטוריונים. היא מזכירה להם את ההתנצחויות שקדמו למלחמת האזרחים האמריקאית, בדיוק לפני 150 שנה.

הוא — ושני הרוזוולטים

בנסיבות כאלה — קרע פוליטי, סקרים מאיימים — קצת קשה להשתכנע שכוכבו של הנשיא אובמה חוזר ודורך. אבל זה היה הרושם שהדמוקרטים השתדלו לעורר בשבוע שעבר, וַחלקים ניכרים של התקשורת נטו לאמץ. פעיל רפובליקאי בולט, דייוויד פרום, לשעבר כותב הנאומים של הנשיא ג’ורג’ דאבליו בוש, אפילו הכריז שרפורמת הבריאות היתה “ווטרלו רפובליקאית”. מכון המחקר הוושינגטוני השמרני שבו הועסק פרום פיטר אותו שלושה ימים אחר כך.

הנה כי כן, הדמוקרטים הוכיחו שאין הם עֲקָרים ונִרפּים כפי שהיה נדמה; שהם לא בזבזו לשווא שנה שלמה של חקיקה; שוושינגטון אינה “מקולקלת” (כפי שהכריז סגן הנשיא באיידן באמצע החורף).

קונקרטית, הנשיא ואנשיו מקווים כי הרבה מאוד אמריקאים שנרתעו מפני החוק — בגלל ההוצאות הכרוכות במימושו, וּבגלל הרושם ש”הממשלה משתלטת על מערכת הבריאות” — ישנו את דעתם. בשבועות הבאים הם יתוודעו אל כמה מן התוצאות המיידיות, האטרקטיביות של החוק. הוא מאריך למשל את הגיל שבו ילדים זכאים להשתמש בביטוח הבריאות של הוריהם (מ-20, כיום, עד 26); והוא אוסר על חברות הביטוח לדחות בעלי מחלות קיימות.

הנשיא אובמה חזר והשווה את עצמו השבוע עם שלושה מן הנשיאים הגדולים ביותר של המאה העשרים: עם שני הרוזוולטים, טדי (1909-1901) ופרנקלין (1945-1933), ועם הרי טרומן (1953-1945). הם חלמו על ביטוח בריאות — הוא מימש. כותרת ראשית בעתון ניו יורקי הכריזה, “מורשתו של הנשיא”, זאת אומרת יש לו על מה שייזכר. עניין רגיל בדיון הפוליטי בארה”ב הוא לנסות ולדרג פוליטיקאים, בייחוד נשיאים, על סמך השובל שהם עומדים להשאיר בעקבותיהם. “מורשת”, או legacy, היא מטבע-לשון שגורה באוצר קלישאות האמריקאי.

לא להתעלות מעל הפוליטיקה

איך כל זה מתקשר עם ישראל? האם זה מתקשר? ובכן, מי יודע. כתב העת ‘פוליטיקו’, שוושינגטונאים מקצועיים אוהבים לקרוא, הכתיר השבוע פרשנות על יחסי ישראל-ארה”ב במלים, “הנצחון עשוי לשנות את הרושם על כוחו של אובמה”. רוצה לומר, נצחונו של הנשיא בעניין פנימי לחלוטין יחדש את תנופתו בכל החזיתות, ויפיג את הרושם שמשקלו מתמעט.

מורין דאוד חדת העין כתבה ב’ניו יורק טיימס’, כי אובמה הצליח בקונגרס מפני שהשתחרר סוף סוף מנטייתו לנהוג בפוליטיקה כמו היתה תרגיל אינטלקטואלי.

“הוא הבין, שלפעמים אי אפשר להתעלות מעל הפוליטיקה — אלא צריך לשקוע אל תוכה. צריך לחדול להיות שכלתני, צריך ללכלך את הידיים”.

פעיל יהודי ותיק, אם-ג’יי רוזנברג,כותב, כי המציאות טפחה על פני בנימין נתניהו. במידה שהוא קיווה למצוא ג’ימי קרטר חדש, הוא גילה שאובמה הוא שווה ערך של רונלד רייגן או לינדון ג’ונסון. קרטר היה אב-טיפוס של פוליטיקאי כושל, שהחמיץ הזדמנויות ואיבד תמיכה. רייגן וג’ונסון היו, לפחות זמן מה, כול-יכולים.

(חודשיים קודם, כתב-העת ‘פוריין פוליסי’ מרח את אובמה ואת קרטר על עמוד השער שלו, ותהה, כמעט רטורית, אם אובמה מידרדר למעלת קרטר. קרטר הגיב בחמת זעם, ומעניין לקרוא את חילופי הדברים.)

במובן הזה אפשר להגיד, שאולי היה מוטב לבנימין נתניהו להיוועד עם אובמה לפני נצחונו בקונגרס, או הרבה אחריו. אולי ביש מזלו הוא שהגיע אל הבית הלבן ארבעים-ושמונה שעות לאחר שהנשיא הושיב את עצמו בגלריה של גדולי הרפובליקה. אובמה, לאחר שחזר בטחונו העצמי וגבה פלאים האמון במנהיגותו — לפחות במפלגתו — עשוי לפתח תיאבון לסיכונים ואולי גם לעימותים.

“כל יום הוא חוק בריאות”

מר נתניהו, בנאום סביר אבל לא-מזהיר בוועידת אייפא”ק, ניסה לחמוד לצון. הוא פנה אל שומעיו — בהם בערך חצי חברי הקונגרס — ואמר, שהוא יודע כי עתה זה היה להם “חוק בריאות”. לנו, בכנסת בישראל, הוא הוסיף, “כל יום הוא חוק בריאות”.

זה עורר כמה חיוכים, אבל השאיר בעינה את התהייה אם ראש הממשלה מבין את הפוטנציאל האפשרי, הנובע משינוי כללי המשחק הפוליטיים בוושינגטון. ישראל יכולה לסמוך על תמיכה אינסטינקטיבית של שתי המפלגות הפוליטיות, כל זמן שהיא לא תיתן סיבה לרוב האמריקאים לפנות נגדה.

כוחם של ידידי ישראל בארה”ב בא במידה רבה מצירוף מסירותו מעוררת ההערצה של מיעוט פעיל מאוד — ושל אדישות הרוב. כשלרוב לא איכפת, המיעוט יכול להשיג הרבה. אבל כאשר לרוב איכפת, המיעוט נוטה להפסיד.

ישראל צריכה בכל כוחה להימנע מלהעמיד על הפרק עניין אחד העלול להוציא את הרוב מאדישותו, למשל נסיון ישראלי למשוך את ארה”ב אל מלחמה נגד איראן.

השימוש החוזר בהשוואות עם שנות ה-30 — לחם חוקו כמעט של כל נואם ישראלי, ושל כל תומך קצת-יותר-מדיי-נלהב בישראל — קצת מאבד תוקף. צבא אמריקאי לא לחם שתי מלחמות באירופה ב-1938, ולא סיבסד את תקציבי הצבא של צ’כוסלובקיה ושל פולין. תשואות סוערות בוועידת אייפא”ק לסנאטור, הקורא למלחמה נגד איראן, אינן משרתות את עניינה של ישראל. הן מעוררות את הרושם שישראל ותומכיה מחַכּים לִפניה חדה ימינה בפוליטיקה האמריקאית. מאורעות השבוע צריכים להזכיר שפנייה כזאת היא קצת פחות סבירה ממה שהיתה.

“אנטישמי”? נו, באמת באולם מלא מפה-אל-פה, בבניין המשרדים האקזוקטיבי הישן שליד הבית הלבן, הושבע לפני שבועיים דניאל גורדון לראש מינהלת הרכש של ארה”ב. השביע אותו המנהל היהודי של משרד התקציבים והניהול בבית הלבן, פיטר אורסאג, יועץ בכיר של הנשיא. אורסאג הזכיר את ייחוסו העיקרי של גורדון: הוא היה פעם הלולן של קיבוץ רביבים בנגב. את המאורע פתח אחד משלושת סגניו של אורסאג. המנהל וסגנו החליפו הלצות על אמותיהם היהודיות. שניהם החמיאו לאמו של גורדון, אשה נאה וצלולה בת 86, אשר ישבה בשורה הראשונה, והתמוגגה מנחת. כל הפקידים הבכירים במשרד הניהול והתקציבים הם יהודים, אולי אפילו על פי מניין גדולי התורה. במשרדו של דניאל גורדון תלויה כרזה בעברית, “צדק, צדק תרדוף”. לצידה מתנוססת כרזה ממוסגרת ביידיש משנות ה-40, הקוראת ליהודים לרכוש אגרות חוב לטובת מאמץ המלחמה של ארה”ב. כמובן, אפשר להגיד על היהודים בבית הלבן שהם לוקים ב”שנאה עצמית”. סוף סוף, מדוע זה ירצה יהודי גאה לעבוד בשביל האנטישמי ההוא, חוסיין אובמה? אובמה ללא דרמה?… אני מתנצל על הסרקזם. באחד השבועות הבלתי-נעימים ביותר בתולדות היחסים בין ישראל לארה”ב, ממשית מאוד היא הסכנה של אבדן פרופורציות. שימוש הלשון “אנטישמי” כדי לתאר את ממשל אובמה הוא מעשה כל כך נפסד, עד שנובע ממנו פוטנציאל ממשי של הרחקת יהודים — בעיקר אלה המכהנים בממשל הזה, ואלה התומכים בו — מעניינה של ישראל. אין זאת אומרת שאי-אפשר להתווכח עם מעשי הממשל בימים האחרונים. סוף סוף, תפארתו של הנשיא הזה היא על מתינותו. “אובמה ללא דרמה”, כינתה אותו התקשורת בימי מסע הבחירות שלו, שהצטיין בשיקול דעת ובקור רוח. האומנם סבלנותו היתה צריכה לפקוע דווקא כאן, דווקא עכשיו? מורין דאוד, ב’ניו יורק טיימס’, מזכירה, כי ארה”ב התנצלה רשמית לפני מועמר אל קדאפי, לאחר שדובר רשמי העז לפקפק ברצינותו. אבל כלפי ישראל, הבית הלבן “אינו מתקפל אל תנוחת ההתפייסות הרגילה שלו”. מדוע? “אובמה כל כך לא פופולרי בישראל”, היא מסבירה, “עד שאין לו מה להפסיד”. זה הסבר מסופק. לנשיא יש בהחלט מה להפסיד, אם לא בדעת הקהל הישראלית, הנה בוודאי בחלקים של דעת הקהל האמריקאית. כשהנשיא שאינו-מתפקע-מכעס מתפקע מכעס, תהיות על מניעיו הן כמעט בלתי נמנעות. …אובמה עם קצת דרמה תשובה אפשרית אחת היא שמשהו השתנה בכל סגנון נשיאותו. זה שבועות אחדים שהוא עלה על מסלול גלוי של עימות עם יריביו הפוליטיים מבית. הירידה התלולה בפופולריות שלו ושל מפלגתו שיכנעו אותו שאובמה-לא-דרמה דווקא זקוק לקצת דרמה. הוא החליט, באיחור של כמה חודשים קריטיים, להילחם לטובת רפורמות הבריאות שלו, להרים קול, לעשות שרירים — ולקבל סיכונים. זה עלה יפה. הרפורמות עברו, אם גם ברוב קטנטן. בתחילת ינואר, לאחר שהדמוקרטים ספגו תבוסה מהממת בבחירות משנה לסנאט במדינת מסצ’וסטס, אפילו היועצת לענייני רפורמות בריאות בבית הלבן התייאשה. אפשר שהרפורמה תעלה לדמוקרטים ברוב שלהם בקונגרס, ואפשר שהיא תמנע מן הנשיא כהונה שניה בבית הלבן. כיוצא בזה, הנשיא ויועציו הגבירו בשבועות האחרונים את התקפותיהם על חברות הביטוח ועל הבנקים. הנשיא להוט לחתום על חוק, שיבטיח כי הבנקים הגדולים של לעולם לא יהיו גדולים כפי שהיו ב-2008. לשכת המחסר האמריקאית, שהיא השדולה החזקה והעשירה ביותר של עולם העסקים האמריקאי, מנהלת עכשיו מלחמת חורמה נגד המפלגה הדמוקרטית, ומנסה להבטיח את תבוסתה בבחירות לקונגרס. הנשיא שקיווה בשנה הראשונה של כהונתו לכונן הסכמה לאומית חדשה, ולהימנע ממלחמות פוליטיות, מוותר עכשיו על תקוות לקונסנסוס ונראה שש אלי קרב. היתכן שמצב הרוח הזה, והנכונות הזו לקבל סיכונים, משפיעים גם על יחסי החוץ? אפשר רק לנחש.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on יום שני, מרץ 29th, 2010 at 9:57 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.