לוח השנה הנוצרי מתקרב אל שיאו: היום האחרון בשבוע הקדוש של חג הפסחא – הלוא הוא צומת הדמים שבו נפגשות הנצרות והיהדות, לפני שהן נפרדות בטריקת דלת קולנית. ביום המסתורי ההוא, לפני 1977 שנה, התרוקנה גומחת הקבר, ונולדה הנצרות. איזה שבוע איום ונורא הוא בשביל הכנסיה הקתולית. אין זה כלל מן הנמנע שאם היא מקווה להאריך ימים, היא תצטרך להיפטר מיורשו של שמעון הדייג
‘ליל הסדר’ של ישו כריסטוס הוא הרקע לכרוניקה שגרתית בעמוד הראשון של עתון במנילה, בירת הפיליפינים. ארצות קתוליות, בייחוד באמריקה הלטינית, לובשות חג השבוע וחלקן שובתות מעבודה. החג ניכר קצת פחות בארצות בעלות רוב פרוטסטנטי
סצינה מחזיון ה’פאסיון’ — עינוייו, צליבתו, מותו ותחייתו של ישו — מרוחה על פני רוב העמוד הראשון של עתון ברזיליאני, עשרים-ושבעה במארס 2010
עתון בקולומביה מתייחס ברצינות מקצועית לצליבתו של כריסטוס. על רקע סצינה מן ה’פאסיון’, בחוצות העיר מֶדִיִין (Medellín ), העתון מצטט דוח מוסמך של פתולוג על הסיבות הרפואיות למותו של ישו: “מתח, אנמיה חריפה, לחץ דם גבוה, שבץ” ועוד. ורופאי הסנהדרין סירבו אל-נכון לרשום לו תרופות
רוחניות עמוקה שורה השבוע על שתי הדתות המונותיאיסטיות העתיקות ביותר. דַרכֵיהן של היהדות ושל הנצרות מצטלבות, אם תסלחו לי על שימוש הלשון הזה. הנוצרים מאמינים כי ביום חמישי לפני 1977 שנה — יום חמישי הקדוש, או “יום המסתורין” — הסב ישוע משיחם עם תלמידיו אל “הסעודה האחרונה”. היום, “יום ששי הטוב”, הוא התהלך במעלה “דרך הרחמים” אל גבעת גולגולתא, ונצלב עד שנפח את נשמתו. ביום ראשון הוא יקום לתחיה — וּמִקברו הריק תיוולד הנצרות.
ניחוחות של רוּחניוּת נודפים למרחקים מקריית הוותיקן. כותרת בולטת בעמוד א’ של ‘אוֹסֶרְוַטוֹרֶה רומאנו’, יומונו של הכֵּס הקדוש, הכריזה אתמול בטון אינפורמטיבי מובהק: “מלאכי השרת רועדים למראה הבן הרוחץ את רגליהם של האחים”. “הבן” הוא בנו של אבינו שבשמיים כמובן, ו”האחים” הם תלמידיו-שליחיו.
הֶחָשוב בשליחים היה שמעון בר-יונה, הדייג מבית-ציידא, שישו העניק לו את השם “פֶּטרוס”. פטרוס ביוונית הוא “סלע”. על הסלע הזה אמר ישו לכונן את כנסייתו, “ושערי השאול עצמם לא יוכלו לה” (על פי כתבי הקודש הנוצרים). הנצרות המערבית האמינה שפטרוס הפך בזה ל”אפיפיור הראשון”. הקתדרלה המפורסמת ביותר של הנצרות קרויה על שמו, והמאמינים מאמינים שהוא שומר הסף בגן העדן.
תהיה התרגשותם של מלאכי השרת אשר תהיה, יורשו של פטרוס הקדוש שרוי בצרות צרורות, ושערי שאול עצמם מאיימים עכשיו על הכנסיה הקתולית. בִּפְרוֹשׂ השבוע הקדוש, הכותרת הראשית בעתון הוותיקן, לכל רוחב העמוד, לצד צילום של צלב ענקי, הכריזה: “להעלות ארוכה לפצעים, לחזור ולכונן את האמון”. זה לא היה עוד מסר של תיקון עולם מאוצר הקלישאות של האב הקדוש. זו היתה, אבוי, בקשת מחילה ממאמיני הכנסיה הקתולית באירלנד.
איגרת החרטה של בנדיקטוס הששה-עשר אל צאן מרעיתו באירלנד ערב השבוע הקדוש של חג הפסחא. הכעס באירלנד על הכנסיה הקתולית הוא עצום ממדים
הכנסיה נמצאת בעיצומה של סערה חובקת עולם. אין זו כלל הגזמה לטעון, שהיא נקלעה למשבר קיומי, לרגל גל גילויים חדש על היקף הניצול המיני של ילדים בידי כמרים. אירלנד וגרמניה עומדות במרכז הסערה. גילויים חדשים באים גם מארה”ב, אם כי שם הסערה הגיעה אל שיאה בתחילת העשור, ושככה מאז. אפשר להניח במידה של סבירות, שתור הגילויים יתארך ויילך גם במקומות אחרים.
הרפלקס: לקרוא תיגר על העולם
אפשר שהכנסיה היתה מצליחה לשַכּך את הסערה אילו יכלה לשכנע את מאמיניה שהכמרים הזדוניים היו יחידים תועי דרך. אבל עד מהרה התברר היקף החיפוי מצד צמרת הכנסיה. פעם אחר פעם, כמרים שסרחו לא הודחו, לא נמסרו לידי השלטונות החילוניים — אלא הועברו לכנסיה אחרת, למחוז אחר, לִמדינה אחרת. וּפעם אחר פעם, הכמרים שהתעללו חזרו והתעללו. וּפעם אחר פעם, הכנסיה חזרה וחיפתה.
הכנסיה הקתולית היא ארגון ריכוזי, שאין דוגמתו בשום דת. האב הקדוש ברומא הוא מקור כל הסמכות. הקטון בכמרים, בנידח שבכפרים, ברחוק שבאיים, כפוף לאפיפיור וחייב בציות גמור.
התיזה המפורסמת, המגביהה את האפיפיור מעל כל בני אנוש, וּמעניקה לו חסינות מכל טעות, היא לאמתו של דבר די חדשה. היא באה אל העולם רק לפני 150 שנה, כאשר כוחו החילוני של האפיפיור תש. הוא איבד אז את השליטה על ממלכה גדולה למדי במרכז איטליה, וסמכותו התכווצה לקומץ הרחובות המכונים כיום “מדינת הוותיקן”. אז, הרפלקס התיאולוגי של הכנסיה היה לקרוא תיגר על העולם כולו, לגַנות את המודרניות, להוקיע את החילוניות, לבוז לאינטלקטואלים, לתכנן את חזרת מרותה — ולאפוף את עצמה ואת ראשיה בהילה מיסטית.
בעשורים הבאים, הכנסיה הסתבכה בשורה של הרפתקאות מחפירות, כמו למשל התפרצויותיה האנטישמיות סביב פרשת דרייפוס, בשנים האחרונות של המאה ה-19; או נכונותה לשתף פעולה עם הפשיזם האיטלקי; או שתיקתה בשנות השואה.
משורה משחרר רק המוות
מה שמייחד את המשבר הנוכחי הוא זה שקרבנות הכנסיה אינם יהודים, או אתיאיסטים, או יפי-נפש. קרבנותיה הם קתולים מאמינים, אשר הפקידו לפי תומם את יַלדיהם הרכים בידי שליחי הכס הקדוש. הפרק הנוכחי, הרחוק מסיום, הוא בעל פוטנציאל דרמטי: אחד החשודים בחיפוי הוא בישוף גרמני ישיש, יוזף ראצינגר מבאוואריה, שבדיוק לפני חמש שנים נטל לעצמו את התואר “בנדיקטוס הששה-עשר”. בהיותו ארכיבישוף בבוואריה, בשנות ה-70, הוא התעלם מִמִזכָּר שהזהיר אותו מפני פשעיו של כומר הכפוף אליו. הכומר נשלח למקום אחר, והוסיף לפשוע.
חשדות דומים הביאו את הקץ על שירותיהם של מנהיגי כנסיה ידועים, בהם אפילו קרדינל או שניים. היתכן שהאפיפיור עצמו ייקרא למסור דין-וחשבון? ייתבע להתוודות בפומבי, וליפול על ברכיו? יועמד למשפט האינקוויזיציה הקדושה? עצם הרעיון אינו מתקבל על הדעת. אפיפיורים אינם יוצאים לפנסיה, משורה משחרר רק המוות. יוחנן פאולוס השני מת בשידור חי, שריתק מאות מיליונים אל מקלטי הטלויזיה שלהם במשך ימים. ייסוריו האיומים התיישבו עם תחושת השליחות שלו. כְּאֵבָיו היו משל על כאבי הצלוב מגולגולתא.
בעוד שקתולים רחשו אמפתיה עצומה ליוחנן פאולוס, רבים מהם מנידים בראשיהם בספקנות למשמע הצטדקויותיו של בנדיקטוס. סקר דעת בצרפת הראה ביום א’ השבוע, כי ארבעים-ושלושה אחוז מן הקתולים מעדיפים שהאב הקדוש יפשוט את גלימתו.
אירופים חילוניים, אמריקאים דתיים
הואיל ואנחנו חיים בזמנים מודרניים, שבהם אנשים אינם מוכרחים להיות דתיים, המחאה הפשוטה ביותר נגד התנהגותה של הכנסיה היא לפרוש ממנה. במערב אירופה, הַבּריחה מן הכנסיה נמשכת זה עשרות שנים. ארצות שהתרגלנו להניח את אדיקותן — איטליה, ספרד, צרפת — עברו תהליך רדיקלי של חילוּן ושל ליברליזציה חברתית. הכנסיה מנסה ללא הצלחה למצוא נתיבים חדשים. האפיפיור הנוכחי היה אידיאולוג של התחדשות לפני שנעשה אפיפיור. מאז שנעשה, הוא רכש לעצמו מוניטין של מוֹעֵד סידרתי, עם פליטות פה, עם מֶחוות ועם מינויים שהעמידו את הכנסיה בהתגוננות נואשת.
“בושה בוותיקן”, מכריז עתון בבוגוטה, קולומביה, ביום ראשון של השבוע הקדוש. פני האפיפיור מוסתרות — אבל לא ברור כלל אם הוא אמנם מתבייש
בארה”ב המצב שונה. ריחה של הדת לא הובאש באמריקה במידה שהובאש באירופה. הרוב הגדול של האמריקאים מוסיפים לייחס לעצמם אמונה באלוהים וזיקה לארגון דתי. הכנסיה הקתולית נהנית מנאמנותם כמעט של רבע האמריקאים. השיעור הזה יעמוד בסימן עליה בשנים הבאות: תגבורת דמוגרפית באה מצד מהגרים לטינו-אמריקנים, שחלקם באוכלוסיית ארה”ב יעמוד על 29% בשנת 2050.
אין לכנסיה הקתולית סיבה לסמוך על נאמנותם האוטומטית של ה”לטינוס”, או “היספאנים”. אמנם 68% מכל הלטינוס הם קתולים (נתוני 2004), אבל גדל והולך חלקם של האוונגליסטים, אלה הנוהים אחרי מטיפים כריזמטיים, המטעימים מיסטיקה וחוויה דתית אינדיבידואלית, ודוחים מעיקרה את מרות האפיפיור. ההגירה אל האוונגליסטים עשויה להתגבר בכל מקום, אם הכנסיה הקתולית לא תצליח לשכנע את מאמיניה שהיא מוכנה להרחיק לכת בביעור עשביה השוטים.
אגב, יישוב התביעות על התנכלות מינית בארה”ב עלה לכנסיה בערך שני מיליארד דולר. אין זה מן הנמנע שיהיו דרושים לה עוד כמה מיליארדים לטפל בתביעות חדשות. אבל מה המחיר הכספי לעומת המחיר הרוחני. הסלע של שמעון הדייג נראה עכשיו רופף להפליא.
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
התנועה האתאיסטית היא אחד המיעוטים ששיעורם באוכלוסייה מתגבר בקצב הגבוה ביותר. אפילו אובאמה הזכיר אותם בנאום ההשבעה שלו. השכלה היא המנבא החזק ביותר לחילון ולא סתם מדינות רבות בארה”ב מנסות לדחוף את הבריאתנות לתוכנית הלימודים ולא ללמד אבולוציה.
למדנו באותו בית ספר בליך ברמת גן ואתה דיברת אז על כך שהשפה העברית לא צריכה להכיל מילים לועזיות.