כאשר יתפזר העשן, הכול ייראה אחרת. דרגת העקירה של הסדר הקיים אינה ניתנת כלל לחיזוי. מאזני כוחות ישתנו באופן דרמטי. הנעלמים במִשוואות היום יהיו הפאקטורים המכריעים של מחר.
בנסיבות כאלה אסור לאבד את העשתונות. ישראל זקוקה עד ייאוש לא להסברה, שתצדיק את מעשיה הקונקרטיים, אלא לנבחרת מדינית שתפגין את כֵּנוּתה, את רצונה לדבר שפה אחרת וּלהשתמש בכלים אחרים
שער מגזין סוף השבוע של ‘גלובס’, חמישה בפברואר 2009
ישראל בוחרת ממשלה בִּנסיבות שאין מנוס מִלשאול בשבילן את אחת הקלישאות החבוטות של האנגלית האמריקנית: “סוּפה מושלמת” (perfect storm). כל מה שיכול היה להשתבש אמנם השתבש. אילו פוליטיקאים ישראליים היו מתייעצים עם אסטרולוגים, אולי היו מקבלים מהם את העצה: לא עכשיו, רק לא עכשיו. צדק ושבתאי ונוגה ומאדים. חכו קצת.
הם החליטו שלא לחכות. הם האמינו שהם מערימים זה על זה. הם תמיד חושבים שהם מערימים זה על זה. הם כל כך ערוּמים.
הבחירות הישראליות נולדו בסימן התמוטטות של הנחות יסוד, כאן ושם וּבכל מקום. המערכת הפיננסית העולמית חדלה לתפקד. עצם השיטה הקפיטליסטית מועמדת עכשיו במבחן קיומי. אסון עצום ממדים פוקד את הארצות העשירות ביותר בעולם. על העניות אין מה לדבר.
כאשר יתפזר הֶעשן – והוא יתפזר יום אחד, אולי אפילו בימי חיינו – הכול ייראה אחרת. דרגת העקירה של הסדר הקיים אינה ניתנת כלל לחיזוי. מַאַזְנֵי כוחות ישתנו באופן דרמטי. הנעלמים בְּמִשוואות היום יהיו הפאקטורים המכריעים של מחר.
ארה”ב – פצועה וַחבולה, מבוהלת וּמרירה – זינקה בִּלהיטות ניכרת אל ניסוי פוליטי עוצר נשימה. היא לקחה מחוקק אלמוני ממדינת אילינוי, עם קיתונות של כריזמה ועם אפס נסיון, והפקידה אותו על כלכלתה ועל צבאה הלוחם בשתי חזיתות, והטילה עליו להציל אותה.
בדרך אל דירוג הזבל
בזו אחר זו חוסלו בחודשים האחרונים ציפיותינו הטבעיות. ממשל רפובליקני ימני, בִּשאֵרית כוחותיו וּבפירכוסי גסיסתו, השליך לכל הרוחות את האידיאולוגיה, ויזם את ההתערבות המסיבית ביותר בַּפעילות הכלכלית של איזושהי ממשלה אי פעם. אילמלא עשה כן, המערכת הפיננסית היתה מתמוטטת בסביבות ספטמבר-אוקטובר.
אבל הוא לא הציל אותה. חישוב די בסיסי מראה, על פניו, שהמערכת הבנקאית האמריקנית חדלה בעצם להתקיים. היא פיקציה, העמדת פנים (על פי החישוב, לא שלי, ההיווּן שלה מגיע בערך ל-1.5 טריליון דולר, והפסדיה מן האיגוח הפוחז של נכסי מקרקעים עומדים על חמישה טריליון דולר).
מה יקרה לארה”ב לאחר שהיא תפסיק להזרים סכומים דמיוניים לכלכלתה הגוועת – כן, גוועת – ותתחיל לנסות וּלאזן את תקציביה? מה יהיה כוחה של ארה”ב במערכת הבין לאומית, כאשר דירוג האשראי שלה יהיה סמוך מאוד לזה של אגרות זבל, אם לא למטה ממנו? מי יממן את החוב הלאומי שלה? מה יהיה כוחה להשפיע על המדיניות הבין לאומית, להגן על האינטרסים שלה, ולדאוג לשלומם של ידידיה ושל בעלי בריתה?
השאלות האלה, וּשאלות דומות להן, נשאלות בימים האלה במערכת הבחירות של ישראל, הלוא כן?
לא, לא כן. למי יש זמן, כאשר הכול הוא עניין של טקטיקה, ואת ההוראות מקבלים מקבוצות המיקוד של להטוטני בחירות. והלהטוטנים שיכנעו את עצמם ואת זולתם שצריך לדבר רק על דגמ”חים ועל בטלדרסים, ולא להגיד דברים טובים על ערבים, ולא לשאול את המועמד המוביל לאן, במטותא, הוא מוביל.
ילד שעשועיהם
האם מיותר להזכיר את מקורות ההשראה העיקריים של בנימין נתניהו? הכרתו הפוליטית התעצבה בִּימי נשיאותו של רונלד רייגן בשנות ה-80. נתניהו נעשה ציר ישראל בוושינגטון בשנה הראשונה של נשיאות רייגן, וחזר משליחותו במרכז האו”ם בשנה השמינית של רונלד רייגן. הוא היה ילד שעשועיהם של ‘השמרנים החדשים’ באמריקה וּבן בית בטרקליניהם שנים רבות לפני שהם נודעו לשִמצה. בימים ההם הם היו כוכבי-העל האינטלקטואליים של הימין האמריקני, דובריו הרהוטים והנועזים ביותר, האיקוֹנוֹקלאסטים המובהקים (זאת אומרת מנפצי האלילים, או שוברי המוסכמות).
שנות ה-80 היו זמן של קריאת תיגר על כל האורתודוקסיוֹת. בכלכלה, זהירות בניהול פנקסים וּבאיזון תקציבים פינתה את מקומה למינוּף. הכול מינפו את הכול. אנשים התחילו לקנות נכסים ענקיים בכסף שלא היה להם (הסרט האופייני של הזמן ההוא נקרא ‘כסף של אנשים אחרים’). הקוסם הפיננסי מייקל מילקֶן המציא את אגרות הזבל. ואשף הבורסה אייוואן בוסקי הקסים סטודנטים למִנהל עסקים בהכרזה המפורסמת, “תאוות בצע היא דבר טוב”.
בשנות ה-80, מדיניות החוץ האמריקנית סיגלה לעצמה טון של תחרות אגרסיבית נגד ברית המועצות. זה הסתיים בנפילת ברית המועצות, תוצאה רצויה בהחלט. אבל זה העניק לארה”ב שִכרון-כוח, וחידש את להיטותה להשתמש בכוח צבאי להשגת יעדים מדיניים.
בשנות ה-80, תוצאה של שינויים במערך הכוחות הפנימי בארה”ב, משיחיוּת דתית נכנסה לניהול מדיניות החוץ. הרפובליקנים חזרו וניצחו בזכות תמיכתו הסולידית של זה המכוּנה “הימין הנוצרי”. הימין ההוא נעשה הכלי הֶחשוב ביותר של גיוס דעת קהל לטובת ישראל. זה היה קהל חדש. לא הליברלים והסוציאל-דמוקרטים מִשֶכּבר הימים, אלא שמרנים פוליטיים וחברתיים. מטיפי יום א’ במאות כנסיות אוונגליסטיות קטנות במערב התיכון וּבדרום העמוק לימדו את צאן מרעיתם לאהוב את ישראל.
הם ראויים להכרת טובה עמוקה, לא לַעקימת חוטם. אבל הם הקלו על ישראל להתפנק. זה הסתיים. כוחם הפוליטי של האוונגליסטים תש. הרבה מהם פנו עורף למפלגה הרפובליקנית. המפלגה עצמה הוכתה שוק על ירך בבחירות לנשיאות, לקונגרס, למושלי המדינות.
הנשיא האמריקני הקרוב ביותר לישראל מאז ומעולם עתה זה ירד מן הבמה. שוררת הסכמה רחבה ששמונה שנות כהונתו הניבו את סדרת הכשלונות הדרמטיים ביותר של איזשהו נשיא אמריקני בן זמננו, ואולי של כל הזמנים.
הוא ראה – אבל לא הבחין
כולנו חסידי השוק החופשי, כולנו מאמינים בערכה של הדמוקרטיה הקפיטליסטית, כולנו יודעים את הלקחים ההיסטוריים של היעדר חירות, וּבדיוק מן הטעמים האלה מִצווה עלינו לדון בִּרצינות מחמירה בַּסיבות למשבר, וּמצווה עלינו להציג שאלות, וכל המרבה להישאל וכל המרבה לפקפק הרי זה משובח.
כאשר בנימין נתניהו שמע בפעם הראשונה על תכנית החילוץ מס’ 1 של האוצר האמריקני, בתחילת הסתיו שעבר, הוא אמר, “אה, זה בסך הכול חמישה אחוזים של התמ”ג”. על המשבר הוא אמר, “אה, זה בסך הכול בעיה של רגולציה שכבר פותרים”. על הביקורת הוא אמר, “אה, מה אתם רוצים, כלכלה צפון קוריאנית?”
הנה כי כן, הטוען העיקרי לראשות הממשלה התבונן במשבר הגלובלי הגדול ביותר של ימי חייו, ולא הצליח לזהות אותו. הוא ראה, אבל לא הבחין. הוא מוסיף להאמין במה שהאמין מאז ומעולם. המציאות לעולם אינה טופחת על פניו, אדרבא פניו הם הטופחים על המציאות.
נתניהו מכיר היטב את אמריקה. הוא גדל בה, הוא בילה בה את השנים המעצבות של חייו. אבל כאשר יודע אמריקה, בעל האנגלית המלוטשת, היה צריך להתמודד עם מציאויות אמריקניות, הוא נכשל כשלון חרוץ.
כאשר היה סגן שר החוץ בממשלת יצחק שמיר, נאסרה עליו רשמית הכניסה לבניין מחלקת המדינה בוושינגטון. מזכיר המדינה דאז, ג’יימס בייקר, הוא שהוציא את האיסור, לאחר שנתניהו מתח ביקורת יהירה על ממשלת ארה”ב בהיותו על אדמת ארה”ב. מעט מאוד אנשים נוּדוּ ממחלקת המדינה. אבל בנימין נתניהו, לאחר שהפגין חֵירשות צלילים, הועמד בקטגוריה אחת עם איראנים, עם קובאנים ועם צפון קוריאנים.
זמן קצר לאחר שנעשה ראש הממשלה, ב-1996, נתניהו יצא לביקורו הראשון בוושינגטון. הנשיא היה ביל קלינטון, פחות או יותר בן גילו של נתניהו. זה האחרון גם השווה את עצמו לקלינטון, כאשר שחר את מנהיגות הליכוד, ב-1992. מה טבעי היה בשבילם יותר מאשר לפתח חיבה והבנה.
אבל הרושם המיידי שראש הממשלה הצעיר ביותר של ישראל עשה על אחד הנשיאים הצעירים ביותר של ארה”ב היה נורא ואיום. נתניהו, בהפגנת יהירות, ניסה להסביר לנשיא “מי הם באמת הערבים”. הנשיא קלינטון חזר וחרק שיניים שנתיים אחר כך, כאשר התבונן בהתנהגותו של נתניהו כלפי אורחו הרשמי יאסר ערפאת.
בוז כלפי אורחו של נשיא ארה”ב, במחיצת הנשיא, הוא ביטוי של חוסר תבונה, של חוסר שליטה, של נרקיסיזם. הבוז ההוא אינו שונה איכותית מן הבוז לישראלים שאינם מסכימים אתו (“הם לא יהודים”, הוא לחש פעם על אוזנו של המקובל כדורי עליו השלום).
הדחיה האינסטינקטיבית שנתניהו עורר בארה”ב לא היתה תוצאה של מדיניותו או של אמונותיו. היא היתה תוצאה של סגנונו ושל פגמי האופי האינהרנטיים שלו.
סגנון, אופי וּמזג רלוונטיים לחלוטין, כל אימת שאנחנו דנים במידת התאמתו של אדם לעמדת מנהיגוּת. הם מַטבע עובר לַבוחר בכל חברה דמוקרטית.
כמו 1948
ישראל עומדת עכשיו במִתקפה גדולת ממדים. אינני מתכוון לחמאס ולבעלי בריתו. הם מסוכנים כשלעצמם, ולישראל שמורה הזכות להתגונן מפניהם. אני מתכוון לַהסתערות הרב-יבשתית על עצם הלגיטימיות של ישראל. זה האלמנט המרכזי השני של “הסוּפה המושלמת”.
המלחמה בעזה שיחררה קיטור של איבה בשיעורים לא צפויים.
אינני בטוח שאני יודע את הסיבה. אולי זה קרה מפני שעזה התקרבה להיות רפליקה של 1948. מֶה היה קורה אילו מצלמות אל ג’אזירה היו מלוות את מנוסת ערביי יפו, או טבריה, או סאפורייה, או לוד? אין זה כלל מן הנמנע שישראל לא היתה נולדת, ואילו נולדה לא היתה נהנית מתמיכה רחבה של ליברלים ושל הומניסטים.
זה רק ניחוש. יהיו הסיבות אשר יהיו, עזה קראה דרור מלא לשנאת ישראל. ב”שנאת ישראל” אני מתכוון למושג הקלאסי, שבו “ישראל” אינה רק ארץ אלא עַם ודת ותרבות. למרבה העצב, אנטישמיות חוזרת אל מרכז הזירה, או לפחות אל קִרבתה המיידית.
אני מחטט הרבה בעתונים מאמריקה הלטינית. אני נדהם, שבוע אחר שבוע, מן המקומות שבהם היא מופיעה, מן הגרונות שמהם היא בוקעת. בזמן כתיבת הדברים האלה אני מתבונן בתמונות בית הכנסת המחולל של קאראקאס, ונצואלה, עם כתובות הנאצה נגד היהודים. אני מעיין בהצהרות חדשות של הכחשת שואה הבאות משם.
בדרום אפריקה נערכה בשבוע שעבר עצרת פוליטית, שיהודים מקומיים השוו עם עצרות נירנברג של המפלגה הנאצית. פוליטיקאית בכירה של מפלגת השלטון – סגנית שר החוץ, לא פחות – הלהיבה את שומעיה בהכרזה שהיהודים שולטים בעולם באמצעות כספם. פרשן אחד העיר שהיא שמטה לחלוטין את הַעֲמָדַת הפנים הרגילה של אויבי ישראל, שהם מתנגדים רק “לציונות, לא ליהודים”. היא דיברה במפורש על היהודים.
בבית הנבחרים בלונדון התנהל זה לא כבר ויכוח חסר תקדים על המזרח התיכון, שבו נשמעו רמזים עבים כשק על יהדותו של שר החוץ הבריטי הצעיר, ונשמעו קריאות לגרש את שגריר ישראל וּלהחרים “עסקים ישראליים”, כאשר הכוונה הברורה היתה לַעסקים יהודיים. נציג של מפלגת אופוזיציה בפרלמנט האירי השווה את שגריר ישראל בדאבלין לשר התעמולה הנאצי יוזף גבלס.
האפיפיור החליט להחזיר אל חיק הכנסיה קבוצה דתית קיקיונית, שפעיליה ידועים בהכחשה פומבית של השואה. לאחר מחאות יהודיות, אחד הפעילים בקבוצה הזו, כומר ששמו אברמוביץ’ (!), חזר והכחיש את השואה בנימוס. “איננו יודעים אם אנשים הושמדו בתאי הגאז”, הוא אמר בראיון עתונאי, “או שרק עברו חיטוי”.
לצד זה היתה עדנה לרעיון “המדינה הדו-לאומית”.
בסוף השבוע שעבר, עתון גדול באולבאני, עיר הבירה של מדינת ניו יורק, פירסם מאמר בזכות פירוקה של מדינת ישראל. ה’ניו יורק טיימס’ הקצה מקום טוב בעמודו המול-אדיטוריאלי למאמר מאת מועמר אל קדאפי בזכות פיזורה של ישראל. ‘לוס אנג’לס טיימס’, העתון הגדול ביותר במערב ארה”ב, פירסם מאמר מאת חאלד משעל, בחזקת דעה לגיטימית של הצד השני.
להיות ההיפך מאובמה
שחיקת הלגיטימיות של ישראל מקבלת הרבה יותר ביטויים, ומה שנתתי למעלה אינו אלא אוסף אנקדוטי.
בנסיבות כאלה אסור לאבד את העשתונות, כפי שאיבד שמעון פרס בדאבוס, כפי שחוזרים וּמאבדים פוליטיקאים ישראליים. ישראל זקוקה עד ייאוש לא להסברה שתצדיק את מעשיה הקונקרטיים – גוויית תינוק כרותת ראש היא חסינת-הסברה — אלא לנבחרת מדינית שתפגין את כֵּנוּתה, את רצונה לדבר שפה אחרת וּלהשתמש בכלים אחרים.
כבר הצעתי מקודם, אל-נא תקלו ראש בסגנון. ישראל צריכה להישמע נאורה, מפני שהיא זקוקה לידידים. זה אינו צורך אסתטי, או קוסמטי. זה צורך קיומי.
מה פאתטי הוא החיזיון של פוליטיקאים ישראליים המתחרים על הזכות לייצג את הפטנט של ברק אובמה בארץ. איש אינו עומד בתקן. אבל עצם הנסיון להתחרות מעיד שהם משגיחים לפחות בקיומו של האתגר. עכשיו אין מתחרים על הזכות להיות רונלד רייגן חדש, או מרגרט תאצ’ר חדשה. התחרות היא על מידת הדמיון עם הנסיך משיקאגו, האיש המתהלך עם ההיסטוריה בקַלוּת וּבִנעימוּת שלא היו דוגמתן. האיש שכניסתו אל החדר משפיעה אפילו על מצב הצבירה (אני התנגדתי למועמדותו, אבל אני נִשבֶּה והולך בקסמיו.)
בִּן לילה, האיש הזה שינה את דעת רוב העולם על ארה”ב. הוא זכה לקבלת פנים אקסטאטית. הוא מתואר כתקווה החדשה, כאור בקצה המִנהרה החשוכה. זה קרה עוד לפני שהוא עשה צעד אחד באיזשהו כיוון. זה כוחו של הסגנון.
אני מהרהר בחלחלה ברושם הנורא שישראל תעשה על כל רואיה אם בשבוע הבא בוחריה יחליטו לעשות את ההיפך מאובמה. אני כותב את הדברים האלה ממרחק גיאוגרפי ניכר, וּבזמן האחרון הואילו שורה של קוראים, בִּדרגות מִשתַנוֹת של נימוס, להזכיר לי את המרחק הזה. יש למרחק חסרונות מוּבָנים, אבל לפעמים רחוקות יש בו גם יִתְרון מסוים. לא כל מרחק מֵניב פרספקטיבה, אבל יש מרחקים המְניבים אותה (והקורא חופשי להחליט אם זה אַחַד המקרים).
מה מאוד אני מקווה שבשבוע הבא לא תיטרק הדלת. היא אינה מוכרחה להיטרק. היא אינה צריכה להיטרק. טריקתה תאיץ את תהליך הדה-לגיטימציה. שנתון 2009 לא היה רוצה להיזכר בִּזכוּת מורשת כזאת.
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.
אבל טוב עשית כשכתבת את זה. אני חושש שהפתעת הבחירות תהיה ליברמן, עם 19-20 מנדטים. אם זה יקרה, קשה לראות איך תקום כאן ממשלה שאיננה ממשלת ימין למהדרין, כזו שגורסת ש”עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה” ושתכניס אותנו ראש בראש בממשל אובמה.
מאמר יפה, חשוב ואמיץ – שמחמיץ את הלך רוחו הקרתני של האלקטורט הישראלי. כולם ממילא אנטישמים, לא?
מרתק לראות כיצד ההיסטוריה מיקמה את נתניהו בצמתי הכרעה קריטיות בתולדות המדינה, בהן כשלון מנהיגותי לא רק שהוליך (ועוד צפוי להוליך) לסדרת כשלונות פעוטי משמעות אלא סדק סדק עמוק וחריף בציונות ובסיכוייה לשרוד את המאה ה-21
שוב פעם הבחירות הכי חשובות בתולדות המדינה?
שוב פעם ארצות הברית הולכת לפח הזבל של ההיסטוריה?
יואב, לא שאתה טענת את זה, אבל הטענות האלו נשמעות בקצב קבוע של לפחות פעם במערכת בחירות.
מצטער, אני לא קונה את הסחורה הדי אבשה הזו. לאיש בעולם לא באמת אכפת מה קורה לפלסתינאים (אם בכלל יודעים על קיומם) ואיש לא יצטער אם מחר יקום ראש הממשלה ליברמן ויגרש אותם לירדן (לא שזו התוכנית שלו למיטב ידיעתי).
בטח לא בעולם של משבר כלכלי חריף שבו כל המדינות עסוקות בלהציל את הכלכלה ומקומות העבודה שלהן. בריטניה לא רק שסובלת מהתמוטטות בועת הנדלן האישית שלה, אלא גם מהמשבר הפיננסי שבטח מחסל את הסיטי של לונדון. אירופה מעולם לא ממש הצליחה לצמוח במידה משמעותית אחרי 2001 והיא עסוקה עם ההתמוטטות הפיננסית של איסלנד הונגריה ואוקרינה בנוסף לבעיות האבטלה שלה. רוסיה מגלה שכשבועטים באנשי עסקים בדרך למעלה יש פחות סיכוי שהם יעזרו לך כשאתה בדרך למטה, סין תלויה בצורה נואשת בכך שארצות הברית תהיה חזקה מספיק ועם דולר חזק מספיק בשביל להחזיר את ההלואות שסין נתנה. אז למי בעולם יש ראש להתעסק עם בעיה שפתרונה לא ישפר כלל את הבעיות הכלכליות מבית.
ובקשר למעמדה של ארצות הברית כמעצמה – היא מעצמה ותישאר מעצמה עד שיקום גוף אחר שיהיה מוכן להשתמש בנשק בשביל לכפות את הדעות שלו. אני לא רואה שהאירופאים מתלהבים מהרעיון הזה ואם לא הם אז מי?
נהניתי (ונבהלתי, בהלה מזדהה) מקריאת הפוסט. ארצה להתעכב על שתי נקודות.
ראשית התייחסות (וסליחה מראש על אורכה) על האופן בו אתה כורך את הבחירות לסוגיית הלגיטימציה של ישראל בעולם. גם אני מביט בחרדה על תגובת העולם ל”בעייה” הקרויה “ישראל”. גם אני מעריך שישראל תורמת לבידודה היא, וכי בידוד זה מסוכן לישראל. אולם יחד עם זאת ברור לי גם כי התגובות שישראל מעוררת אינן רק תגובות סבירות למעשיה של המדינה. הביקורת על ישראל איננה על דברים של מה בכך, אבל ישנן כידוע מדינות איומות יותר שזוכות להפגנות דלות יותר… ברחובות מדריד שמור צלב הקרס להפגנות נגד ישראל בלבד (בהפגנה נגד פוטין נכתבו סיסמאות מנומסות על חשיבותה של עיתונות חופשית….). המאבק בחזית הזו צריך לשלב שיפור בתדמית המדינה (בין השאר באמצעות כל אותם אלמנטים סגנוניים עליהם אתה מרחיב), יחד עם התמודדות נכונה (מתוחכמת, לאו דווקא חזיתית) עם ההגזמה, עם התגובה המופרזת, שאינה מנותקת מאנטישמיות (ואינני חפץ לתלות הכל בגורם זה), אותה מעוררת ישראל. זה מדכדך.
ישראל גם עשויה להינות מאהדה עולמית (או לפחות אירופאית) כמעט “מופרזת” כאשר היא מצויה בתוך נישה שעונה על ציפיות מסוימות (זה קרה אחרי קום המדינה והמשיך, באופן זה או אחר, עד מלחמת ששת הימים; וזה קרה שוב, קצת אחרת, בימי אוסלו ומיד לאחר רצח רבין). במלים אחרות, ישראל מעוררת תגובות לא-פרופורציונליות, בגלל שהיא מייצגת (מסיבות היסטוריות-תרבותיות-דתיות-פסיכולוגיות) כל מיני דימויים וערכים שחורגים מן המציאות השחוקה של היותה מדינה (ואפילו, באופן כלשהו, “מדינה ככל המדינות”). המושג “חוסר-פרופורציונליות” הוא כמובן טעון, כי על כך בדיוק מואשם צה”ל בקשר למבצע בעזה (והטענה אינה מופרכת לחלוטין).
התגובות באמריקה הלטינית מדהימות גם אותי. צ’אבס יודע להעצים אותן אבל הוא לא המחולל הבלעדי שלהן. כמנהיג גברתן, כריזמטי, מסית, הוא יודע לנתב זעם (אמיתי או מעושה) לצרכיו הוא. אני מתעכב על אמריקה הלטינית, שכן היא לכאורה רחוקה מן הסכסוך הישראלי-פלשתיני (או הציוני-ערבי, או היהודי-מוסלמי). אני מתכוון למרחק גיאוגרפי, למרחק היסטורי, למרחק דיפלומטי וכיוב’. אבל היא יבשת נוצרית, וזה בלבד הופך את ישראל לרלוואנטית באופן מרובה משמעויות (ואחר כך ישנן, כמובן, סוגיות גיאו-אסטרטגיות כגון היחסים הסבוכים עם ארה”ב וכיוב’). אני מתעכב על כך, שכן ניכר הבדל אדיר בין התגובה לישראל באמריקה הלטינית לבין התגובה לישראל במזרח אסיה (להוציא מדינות מוסלמיות). לכאורה, סוגיית המרחק דומה בשני המקרים. אבל חבר שחזר כעת מסין התרשם, למשל, מאדישות “בריאה” (כדבריו, ואני מצטרף להערכה) שעוררה הידיעה על כך שהוא מישראל בקרב מארחיו. זו, כמובן, דוגמא אחת, שולית, פרטנית, ואין להסיק ממנה על הכלל, אך היא מעידה, בכל זאת, על הלך רוח. סין, כמובן, איננה נוצרית, וישראל אינה מעוררת אצלה תגובות-קרביים הנובעת מן התשתית המנטאלית שלה…
במערב אירופה קשה שלא להתרשם מעצמת השנאה לישראל בבריטניה ובספרד. בשאר חלקי היבשת הגישה מורכבת יותר. תהיתי על כך לא מעט המהלך השנים האחרונות, ודומני שאי אפשר להתעלם מן העובדה ששתי המדינות החשובות הללו לא נכבשו ע”י גרמניה הנאצית. במלים אחרות, שואת יהודי אירופה לא התחוללה על אדמתן. אני אומר מן הסתם דבר מה עתיר רבדים שיש לפתחו, אולם קשה לי להתעלם ממנו לחלוטין.
הערה נוספת קשורה להערתך על הבחירות בישראל ו”תופעת אובמה”. אמרת שאתה רואה בפוליטיקה הישראלית ניצני חיקוי (עלובים, אך בעלי משמעות כשלעצמם) של המודל שמייצג אובמה… אני מתקשה עדיין להבחין בהם. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני רואה התייחסות למודל אחר, והיא רלוואנטית כיום יכיום בארצנו (כן, כמה נורא!). המודל הזה אינו קשור כלל לבנו חובב הכדורסל של כלכלן קנייתי אשר הפך למחוקק באילינוי ולנשיא בוושינגטון. זה מודל של קצין בק.ג.ב., חובב ג’ודו וציד, שהפך לנשיא במוסקבה…
אני מסכים עם הנתוח של מעמדה המדרדר לישראל בעולם (התאור אולי אפילו מתון יחסית). לגבי הכלכלה האמריקנית אתה אולי מגזים מעט. גוועת? אני עדיין לא רואה לה מתחרה בחדשנות ויוזמה. המשבר אכן יהיה כנראה עמוק, אך רבות מהמעצמות הכלכליות האחרות יינזקו עוד יותר מארה”ב.
איך כל זה אמור להשפיע על הבחירות בישראל, אני לא מבין. אובמה, למרבה הצער, אין לנו במלאי. בממשלה הבאה ידוע מראש שישבו לפחות שתים משלוש המפלגות הגדולות הנוכחיות. והעוינות לישראל ממילא בקושי מבחינה בין נתניהו ללבני לברק (בסופו של דבר שניהם הספיקו בקדנציות הקצרות שלהם להפעיל יותר כוח ברוטלי ולספוג יותר טרור מאשר נתניהו בכל שלטונו)
להביא את העובדה שנתניהו לא חזה את המשבר הכלכלי כטעון נגדו, קצת מוזר. הרי אתה יודע שמעטים מאד חזו את המשבר הזה, ספק אם ברק או ליבני בכלל מבינים את מהותו עד היום. קשה לטעון שמי מהם ידע לנווט בו טוב יותר ממנו. לפחות אפשר לומר לזכותו שהוא היחיד שמדבר מזמן על הקטנת/ביטול הסיוע האמריקני – תרחיש ששתי התופעות שאתה כותב עליהן מקדמות.
דבריך נכונים ללא ספק. אבל כהרגלך, גם אתה מתמקד בטקטיקה, לכל היותר באסטרטגיה פוליטית. איך אנחנו נראים בעולם היא בעיה הרבה פחות חמורה מאיך שאנחנו מתנהגים. הבעיה של המלחמה הזו לא הייתה הנזק שהיא מסיבה לישראל בעולם, אלא שהיא היתה התפרצות של טירוף אלים שמעיד על אובדן דרך מוחלט בקרב האליטות הפוליטיות והצבאיות בישראל. אנחנו מונהגים על ידי חדלי אישים שמובילים המון משולהב שצורך עיתונות שמשלה ומטעה אותו ואינו מבין את האסון שלעברו הוא צועד. הבחירות האלו חסרות חשיבות. אין הבדל בין ליבני שתמסמס את תהליך ה”שלום” בטרקליני אירופה, לבין נתניהו שיחסל אותו מכאן. ישראלים שנשארה להם טיפת שכל, ואולי גם מעט חמלה כלפי שכניהם וכלפי עצמם, צריכים ליחל בכל מאודם שהנשיא האמריקאי החדש יקח לידיו את המושכות ולא יותר למנהיגיהם הכושלים שום ברירה.
יואב,
ישראל ניכסה לעצמה את בני הדת היהודית – ובמידה רבה, גם התהליך ההפוך קרה. ואז ישראל רמסה את המוסכמות של מאה זו והמאה שעברה לגבי דרכי ניהול מדינה, חיים, ומלחמה.
היהפוך נתניהו עורו, או ליברמן חברבורותיו? ישנה בעיה יסודית שמדינת ישראל במתכונתה הנוכחית לא יכולה להסתיר – שהיא מדינה שקמה כדי ליצור “ג’ואיש סופרמסי” – עליונות היהודי בטריטוריה תחת שליטתו.
הלוואי שזה לא היה נכון, אבל זה נכון. וכפועל יוצא, מי שאינו תומך בג’ואיש סופרמסי נאלץ להתמודד עם סתירה בערכי היסוד שלו: שוויון זכויות עם יוצא מן הכלל אינו מהווה שוויון זכויות; זכויות על קרקע לכל מי שאינו ערבי אינן זכויות על קרקע; חברות שווה בין הארצות למעט בנוגע לאחזקת שטחים כבושים מאז 1949 אינה חברות שווה בין הארצות אלא עיסוק בכיבוש.
(כן, 1949. גבולות החלוקה.)
צר לי שזו המציאות. הייתי מעדיפה שהמציאות תהיה שונה. אבל הבעיה שבתשתית הקיום הישראלי הורסת יותר מדי אנשים שאני אוהבת ועלי להסתכל עליה נכוחה, גם אם אני רואה דברים שמעציבים אותי.
האם קראת את עצתו של גדעון לוי, אולי מעט פארודיה שוב, על הצורך להצביע לביבי נתניהו כדי להיכנס למסלול התנגשות ישיר עם וושינגטון. נימוק משכנע לדעתי להצביע ליכוד.
השאלה אינה כמה רחוק אתה יושב מכאן, אלא איפה ומאיזה פרספקטיבה אתה מייעץ לישראלים. גורג בוש אחראי במידה ניכרת למצב שהגענו אליו, וגם לספין הזה נגד היהודים-ישראל, שיכילו את הזעם על המדיניות שלו ושל מפלגתו, לא רק בשמונה השנים האחרונות אלא מאז רייגן. וושינגטון אוחזת בחוטים של מנהיגינו, לטוב ובעיקר לרע.
ולכן, נשאלת השאלה מאיזו פרספקטיבה אתה כותב, של תושב הארץ או תושב ארצות הברית ? אנחנו פה משלמים מחירים כבדים מאד, כדי שהשינוי של אובמה יצא לדרך נקי מכתמי העבר, או חלקם.
זה אמנם לא פופולארי לאמר זאת במילים מפורשות, אבל אתה תמיד יכול לראות בזה פארודיה או למחוק את הטוקבק. למרבה הצער, השיח הדיכוטומי בתוך הקהילה היהודית, שיטה עכשיו להחצין את המשקל המוסרי השלילי על ישראל, לא מסמן טובות. בנסיבות האלה אין להתפלא אם ליברמן יעלה כפורח, כיון שהוא מסמל פרישה מהשיח האמריקאי.
אני מסכים שיש פער אדיר בין הישראלים ועמדותיהם, לאופן שבו הם נתפסים, ברם חרף הריחוק הגיאוגרפי, נראה שגם אתה נופל אל מלכודת “העולם נגדנו” כ”אנטישמיות” ולא כביקורת על יחסנו אל הפלסטינים ופגיעתנו הנרחבת בזכויות אדם. במאמר קיבלת את הבלבול הנפוץ (שלעיתים הוא באמת במקומו, אך לעיתים לא) בין אנטישמיות וביקורת על המדיניות הישראלית. אפשר לומר בהחלט שהמדיניות הישראלית, ואולי גם עובדות שאנו לומדים היום על הקמת מדינת ישראל, דורשים תיקון, והיהירות הישראלית היא זו שאיננה מקבלת תיקונים, למשל בסגנון סיום ההתנחלויות, או הכרה בעוולות העבר, ולכן הסנקציות מחמירות. כתבתי על כך כאן:
http://eyalniv.wordpress.com/?p=1349
לבד מזה, המאמר חשוב וראוי.
אגב, ראייה לכך שיש ביקורת על ישראל שאיננה אנטישמיות, ושיש להבדיל בין השתיים (למרות שלא כולם יודעים לעשות את ההבחנה) היא שהן החרמות והן הביקורת הנחרצת, מגיעה דווקא מיהודים במדינות שונות:
http://eyalniv.wordpress.com/?p=993
כאשר אנחנו מגיבים לכל ביקורת כזו בדה-לגיטימציה, כגון “זוהי אנטישמיות” או “שנאה עצמית” או “פרו פלסטיניות”, אנחנו משתתפים בקרנבל היהירות שזיהית טוב כל כך. מותר לומר “טעינו”, ולשנות את דרכנו. העניין הוא, ואת זה אולי לא חשים מספיק בארה”ב, שהאווירה ברחוב הישראלי היא שמותר לומר הכול. הגזענות, המיליטריזם והמשיחיות, אשר כל אחד מהם מושל בפלג אחר בחברה בישראל, אינם נסתרים עוד, והם נישאים בצדקנות ובגאווה בראש חוצות.
יש הרבה מאד בקורת על ישראל שהיא ראוייה וודאי שאינה אנטישמית, אבל מי שמכיר את התופעה (והדוגמאות שכאן הן רק אפס קצה, מנומס ותרבותי יחסית, של הגל העצום הזה) לא יכול לטעון שאפשר להסביר את מימדי ואופי הבקורת הזו, ללא כל פרופורציה לארועים עצמם, בלי להבין שיש כאן מניעים עמוקים ואי רציונליים מאחוריה.
(רק דוגמה קטנה ומתונה יחסית: 14 האזרחים שנהרגו בחסול סאלח שחאדה, עם כל הסערה העולמית, האשמות בפשעי מלחמה נגד האלופים – באותו שבוע ממש שביהמ”ש הספרדי מקבל עליו את הסמכות לשפוט את “פשע המלחמה” הזה האמריקנים, תחת אובמה, מחסלים בכיר אל קעידה בפקיסטן והורגים 22 אזרחים, כמעשה של שגרה שבועית. היו על זה הפגנות? מאמרי מערכת?)
בכתבה על הלכי רוחות פוליטיים בבתי ספר תיכוניים מצוטט נסיון מעניין להסביר את מקורותיו של הסחף “לעשות ההיפך מאובמה” (כלשונך) – רא’ ציטוט להלן. על רקע הסבר שכזה, אפילו אם הוא חלקי ולא מדוייק, המחשבה שהדלת אינה חייבת להיטרק נדמית למשאלת לב ותו לא.
פרופ’ אילן גור-זאב, פילוסוף שמתמחה בפילוסופיה של החינוך,”
…
מציע הסבר מקורי לנטייתם של הצעירים לתמוך בליברמן: “המציאות הישראלית לא יכולה להסתיר את מה שהסתירה עד כה, שכיום שום אמא לא יכולה להגיד ביושר לילד שלה, ‘מיין קינד, פה בשנה הבאה יהיה יותר טוב’. הצעירים מחליפים את התקווה לעתיד טוב יותר במיתוס של קץ הרואי; בשביל קץ הרואי, צריך את ליברמן. אולי ברובד חיצוני הם יגידו שליברמן יביא עתיד טוב יותר, אבל אם תיקח אותם לשיחה עם פסיכולוג או עם פילוסוף, המנטרות האלו יתפוגגו. במציאות שבה אי-אפשר להגיד לילדים ביושר ‘מחר יהיה טוב יותר’, שבה מבינים סוף-סוף ששום דיל ושום הסדר לא עומד על הפרק, לא עכשיו ולא בעוד עשר שנים, הם מגיבים באופן הישרדותי, היסטרי. במצב כזה אפשר להשליך את המחויבות הערכית ההומניסטית כלוקסוס שאנחנו כחברה לא יכולים ולא צריכים להרשות לעצמנו”.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1061495.html
עדלי דולר,
אהבתי מאוד את התובנות שלך. אני עוסק בימים אלו בשאלת הביקורת כלפי ישראל, האם מדובר באנטישמיות, ואשמח אם נוכל להמשיך להתכתב בנושא.
כתובת האימייל שלי היא:
guy.sela@law.ox.ac.uk
יואב היקר,
הלב שותת מקריאת הדברים הכול כך נכונים האלו. שותת לא רק מגודל הסכנה שהוא מיטיב לתאר, אלא מזה שאפילו רשימה מזהירה שכזו, אינה יכולה להשפיע ולהניא ולו קול אחד מלהצביע עבור נתניהו.
וזה מן הטעתם הפשוט, שאלו שעומדים לבחרו כראש ממשלתנו הבא, לא נוהגים לקרוא את רשימתך, לא בגלובס ולא בטור ב notes .
היטיבו תסריטי “שבוע סוף” לתאר את בן/בת דמותו של המצביע/ה האולטימטיבי/ת של נתניהו – “פעילת הליכוד מאשדוד, מרסל אוזן”, שכשהמנחה מציג אותה ככזו ש”חרב הפיטורין מרחפת מעל ראשה”, היא מביטה למעלה ומתחילה לחפש את החרב…
http://www.youtube.com/watch?v=G9Zm_EKGtS0
היא מתחילה את דבריה ומסיימת אותם ב”אין כמו ביבי”, וכמו שתיארת אתה לגבי צורת החשיבה / התנהלות של נתניהו עצמו, היא לא נותנת לעובדות לאתגר את שיקול הדעת שלה.
אכן, לא הצליחו גורמים אחרים במפה הפוליטית להגיע אל מרסל, להגיע לליבה של מרסל, שם מתבצע כל תהליך קבלת ההחלטות. דוגמה יוצאת דופן הוא אריאל שרון, שהשילוב של תדמית הסבא הטוב, מגדל הצאן בחווה, וכן – כמובן, הגנרל האולטימטיבי, הצליח במהלך חד פעמי לקבל את אמונן ואהבתם של בוחרים, ולגרום להם להימנע מהצבעת “מחל” / ביבי.
זה כנראה עדין אותו מהפך שבגין, מנוחתו עדן, הצליח לעשות ב 1977, בנאומי התוכחה שלו על ה”צחצחים”, הבריכות של הקיבוצניקים (ה”לבנים”) וציון מקומם של הלוחמים יוצאי עדות המזרח (“לוחמים, קדושים”, http://www.youtube.com/watch?v=rXOJpx8gRpk ) בתרומתם לתקומת ישראל.
אותה החזרת הכבוד, וסימון האויב כמקור צרותינו, היא היא שכנראה מניעה את מרסל אוזן לבחור בקלפי ביבי / מחל / “בגין, בגין”.
אמנם יש גם מבין חברי, כאלו שבוחרים “ביבי” תוך שיקול דעת. אלו הם היוצא מן הכלל, המעיד על הכלל, והם המעטים שאולי יראו רשימה זו, ורק מעטים מהם יעלו ספק בנימוקיהם כבדי המשקל מימים ימימה.
ואכן, הדרך להגיע לליבה של מרסל אוזן, היא מהלך שהגורמים הפוליטים האחרים עוד לא השכילו לעשות, ולא הבינו את חשיבותו. בוודאי שברק האומר “לא יכול להיות שהם לא יבינו…”, שזה דומה לארגומנטציה של נתניהו עצמו. ולא אנשים מצוינים כמו שלי יחימוביץ’ או אפילו מאיר שטרית – הם לא מצליחים לסמן למרסל את הרלוונטיות שלהם עבורה, ואת המידה של תועלת שלהם לחייה.
עד שנשכיל לעשות כן, וברור שיש כאן מקרה של ביצה ותרנגולת, שיכולת שלטונית היא אולי זו שתסייע, לא מהם תבוא הישועה של שיקול דעת אחר, לא קולותיהם חסרים.
חסרים קולות חברי הטובים, שאליהם אשלח את רשימתך, שישתתפו פעם בבחירות, בנהמת הלב השותת על דרכו של הבית השלישי.
נורית וטוביה בפאלו אלטו, רמי וחגית בלוס אלטוס, אורי וסמדר בלוס אלטוס, ליאת ואלון באוקלנד, אסי בניו יורק, ו…כן, גם אתה בוושינגטון. ועוד רבים וטובים.
עד אז, אנו צפויים לשלטון האימים המתרגש עלינו של נתניהו / ליברמן/ ישי / הבית הלאומי / הבית היהודי. גודלו של המשבר הצפוי לנו – מי יישורנו.
רבים מאיתנו אומרים, שאין אפילו לנסות ולחזק את קדימה (עם קואליציית איחוד לאומי ביחד עם העבודה) שאין טעם לקיומם כעלה תאנה של נתניהו, שכן שיחות עם הפלשתינאים לא יהיו, הורדת מאחזים ופינוי ישובים לא יהיה, ואפילו ניסיונות כנים להסכם עם סוריה לא יהיה. כל אילו אינם ממעייניו של נתניהו, והוא לא יאפשר את קיומם. אנו אומרים שמוטב שתיראה (שוב) מידת האסון שאיש זה ודרכו, ממיטה על ישראל, כדי שאולי בפעם הבאה שיקול הדעת יגבר.
צריך רק לקוות שישראל חזקה מספיק כדי לשרוד את הטלטלה הבאה, אחרת אסון גדול עומד לפתחנו, וסממניו הראשונים יהיו התארכות רשימת חברי הגרים בחו”ל…
ההתייחסות הקבועה משמאל לכלל מצביעי הימין בתור חבורת מפגרים (רצוי לא-אשכנזים, כי הרי האשכנזים מן הסתם כולם אינטליגנטים מצביעי שמאל) היא עוד אחת מהסיבות שהשמאל נוטה כבר די הרבה זמן לא להצליח לשכנע את הנ”לים לחבור אליו. והגרסה המודרנית של נאום השין-גימלים שאתה נותן פה (שהרי נאום הצ’חצ’חים של בגין לא היה אלא תגובה לנאום המאוד מעליב של דודו טופז, שאגב דיבר על ‘פה נמצאים הקרביים האמיתיים’ אבל למיטב ידיעתי היה בצוות הווי גדנ”ע) הוא בטח לא מה שישכנע מישהו, ואפילו לא את מרסל אוזן מאשדוד שמן הסתם לא אוהבת שמתייחסים אליה בבוז פטרנליסטי שכזה,
להצביע לרשימה שאתה חפץ ביקרה.
במקום לדבר כל כך הרבה צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל לעשות את מה שישראל הייתה צריכה לעשות מיד אחרי 1967 – לשקם את התשתית ואת הכלכלה הפלסטינית תוך כדי שליטה מוחלטת על מקורות החמצן לגושים הקיצוניים – לאפשר חיים נורמלים לפלסטיני המתון ולמנוע השפעת הקיצונים. צריך לשלב תוכנית מעשית בשטח עם מודיעין ברמה הגבוהה ביותר בשיתוף פעולה עם המערב – כל זה כדי לבנות חברה שפויה בגדה המערבית ובעזה תוך כדי שליטה מוחלטת על מקורות הכוח של הפלגים הקיצוניים – כולל במסגדים- גם אם זה קשה ומסובך. יש לנו את הכלים לעשות את זה ולא מאוחר להתחיל עכשיו
כנראה שלא למדו כלום בשמאל.
אחרי שהשחירו את שמו של ביבי והשניאו אותו על חלקים גדולים בעם, הם שבין ומביאים את הגישה המתחשבת והנאורה.
העלו את ברק והעם קיבל מכה נוראה.
אח”כ העלו את אולמרט על רקע הסתה ושנאה לביבי (שוב) והעם קיבל מכה קשה.
והנה ביבי עומד להיות רא”מ שובף ופתאום מסתבר שהוא היה גרוע.
כן כן, בואו נתעלם מהמכות שהביאו לנו אולמרט וברק, שתי מלחמות, דרדור בטחוני וטרור לא נגמר.
בואו נשווה את זה לביבי שאצלו מתו 26 הרוגים בפיגועי טרור, שייצב את הכלכלה והציל אותה ממכה גדולה ואולי לא הפיכה בדרך למדינת עולם שלישית.
כן.
יש מקום להשוואות האלה של השמאל.
ישראל לא צריכה להשמע נאורה יותר מדי, גם ככה אף אחד לא מתייחס לאיפוק והזהירות בשדה הקרב
כמו שלא מתייחסים למחוות הרבות שאנחנו עשינו לעם הפלשתינאי.
אולי ההיפך הוא הנכון, אם נקצין לצד אחד, אולי ירצו לפייס אותנו, ולא את הפלשתינאים.
סה”כ בסוף היום, החמאס לא שינה את דעותיו, הוא מחכה להתחזק, ותהיה עוד מערכה.
ואז מה? ננחית עוד מכה שאולי תעלה בהרבה דם כסף והסברה, ושוב נהיה הרעים שרוצחים ילדים.
יכול להיות שסטירה חזקה לעם הפלשתינאי תחסוך גם להם חיים כמו גם לנו.
ארה”ב רוסיה סין אמנם מעצמות, אך הן מרשות לעצמן לעשות את מה שצריך בשביל האינטרס הלאומי,
גם מדינות חלשות יותר עושות את מה שהן חושבות שנכון על מנת להגן על עצמן ועל האינטרסים של התושבים שלהן.
השחירו את פניו של נתניהו, וקיבלו את קדימה.
עכשו כשרוחמה אברהם, אלי אפללו, חיים רמון, צחי הנגבי, רוני בר און ושאר ירקות ינהלו חלק גדול מהחיים שלנו, בטוח שיהיה טוב, לא?
האם 3 שנות קדימה לא הספיקו? האם לא הלכו אחורה?
כל זאת בלי שרון האב והבן, אולמרט והירשזון שהתגלו כמושחתים בצורה שאני מבוייש שחייתי במדינה בהם הם הנהיגו!
יכול להיות שלסבול בעשור הקרוב (סנקציות, חרם וכו’) יתן לנו שקט של 100 שנה.
בינתיים אנחנו סובלים משקר שנקרא תהליך שלום.
בתגובה לעדלי לגבי שנאת ישראל באירופה. לעניות דעתי זה כרוך ברגשי אשמה תת הכרתיים של האירופים לגבי השואה .
לכן הם מקבלים בנפש חפצה מאד כל פירור של מידע חדשותי (גם אם הוא מסולף – ראה ערך “טבח ג’נין”) לגבי הפעלת כח ישראלית כלפי שכניה, כיוון שזה כביכול משקיט זמנית את מצפונם שלהם , כשהם חשים שאחרי הכל היהודים/ישראלים קיבלו אז את מה ש”הגיע להם” – הרי ברור שהם “רעים מיסודם” ועושים דברים גרועים, כביכול, באותה מידה של מה שנעשה כלפיהם בעבר.
בקיצור, מה שאני אומרת שבשביל איזון נפשם האירופית והשקטת מצפונם – הם זקוקים לישראל ה”מרושעת”…בכדי שיוכלו להביט בעצמם במראה מבלי להגעל. וכך כל כניסת ג’יפ צבאי ישראלי,לכפר ערבי הופכת בעיניהם (להנאתם) לפוגרום.