בשבוע עמוס חדשות כלכליות רעות במיוחד, סטארבאקס הצליחה להעלות בדל של חיוך: כך היא תחסוך כסף. שבוע שבו פוטרו בארה”ב 60,000 עובדים ביום אחד. שבוע שבו נחזו ארבעה מיליון עיקולי בתים. שבוע שבו איסלנד קרת-המזג הפילה ממשלה במהומות רחוב
עתון במדינת צפון קרוליינה מכריז (30 בינואר), “הכלכלה הולכת מדחי אל דחי”
עתון במדינת ג’ורג’יה מונה את המובטלים: 6.5 מיליון. תחזית לסוף 2009: עוד שלושה מיליון לפחות
עתון במדינת ניו מקסיקו מוסר את הסטטיסטיקה המעודכנת על ירידת המכירות של בתים
“השבוע התחוורו ממדי המשבר הכלכלי בארה”ב”. זו לשון שיגרה שחזרנו והשתמשנו בה בחודשים האחרונים, מבלי לשפר כלל את ההבנה של ממדי המשבר. האמת המדאיגה היא שהממדים לא התחוורו לפני חודשיים, או לפני שבועיים, או אפילו לפני יומיים. אין מנוס מלהודות שאין לנו מושג מה הממדים. שורה של הנחות הופרכו באופן כל כך חד-משמעי, עד שכמעט אין עוד טעם להניח.
לפני חודש, הרעיון של הלאמת הבנקים היה כמעט אקסצנטרי. לפני שבועיים הוא היה רדיקלי. השבוע הוא היה לגיטימי, ראוי למקום סביב כל שולחן רציני בוושינגטון. ובלונדון. ובפאריס. ובברלין. “העולם כולו צוחק לכם”, אמר השבוע ראש הממשלה לשעבר של מלזיה, מהתיר בן מוחמד, אויב מר וסרקסטי של המערב ושל מוסדותיו הפיננסיים.
לפני עשרה חודשים ניטש ויכוח נוקב בוושינגטון על ההיגיון של תכנית להמרצת הפעילות הכלכלית. ממשל בוש ביקש 80 מיליארד דולר, כדי להזרים אותם לכיסיהם של האזרחים, כדי שהם יואילו לבזבז אותם, כדי שהצמיחה בתמ”ג תימשך (רק אחר כך יתברר שהמשק האמריקאי כבר עמד אז בעיצומו של מיתון). פרופ’ לארי סאמֶרז, אז כלכלן דווקאי בהרווארד, קרא להוציא סכום גדול פי שניים או שלושה. הוא כמובן הגזים. עכשיו סאמרז הוא יועצו הכלכלי הבכיר של הנשיא אובמה.
לפני ארבעה חודשים ניטש ויכוח על “תכנית חילוץ” של 700 מיליארד דולר. היא אושרה, ולא הצליחה לחלץ, אם כי כנראה מנעה התמוטטות-שרשרת של בנקים וּפירוק רשמי, מלא וסופי של וול סטריט. בשבוע שעבר דיברו על תכנית חילוץ נוספת של 900 מיליארד דולר. בסוף השבוע הזה מדברים, לפחות בימין, על “התמוטטות המדיניות הכלכלית של ממשל אובמה”. התמוטטות. שבוע וכמה שעות לאחר שהוא הושבע לנשיא.
במרוצת השבוע הזה הגיעו חדשות מסמרות שיער על אבדן מקומות עבודה בכל תחום של פעילות כלכלית: עמק הסיליקון, רכב, תעשיה כבדה וקלה, תרופות, טלקומוניקציה, שירותים.
מייקרוסופט? בואינג?
השבוע פוטרו 60,000 עובדים ביום אחד ויחיד. בסך הכול אבדו מאה אלף מקומות עבודה בחמישה ימים.
שמענו גם על גל הפיטורים הראשון בתולדות מייקרוסופט (5,000); על פיטורי 7,000 עובדים ברשת בתי הקפה ‘סטארבאקס’, שמעולם לא חדלה להתרחב, אבל עכשיו תתחיל להצטמק (תוצאה מיידית, מעוררת סקרנות: היא תחדל להכין קפה נטול קפאין אחר הצהריים, אלא אם כן לקוחות יבקשו); ‘בואינג’ מטיסה 10,000 עובדים החוצה; ‘קורנינג’, המייצרת זכוכית למסכי מחשבים, שוברת לרסיסים 3,500 עובדים. הרשימה מתארכת והולכת.
עתון בסיאטל, מדינת וושינגטון, מודיע על “המנה הכפולה” של חדשות כלכליות מזעזעות: גלי הפיטורים ב’בואינג’ וּבִ’סטארבאקס’, שתיים מן המעסיקות הגדולות ביותר בצפון-מערב ארה”ב, סמלים של השגשוג האמריקאי בשנות ה-90 ובאמצע העשור הזה (29 בינואר 2009)
אתמול שמענו שברבעון האחרון של 2008 הצטמקה הכלכלה האמריקאית ב-3.5%, בשיקלול שנתי. הרבה כלכלנים חושבים שהנתון הזה ממעיט את מהירות ההצטמקות והיקפה. הם אומרים שהצריכה הפרטית בארה”ב “מתה”.
השבוע גם הניב נתונים חדשים על עיקולי בתים, שבעליהם לא עמדו בתנאי המשכנתא. בקליפורניה לבדה עוקלו בשנה שעברה 236,000 בתים, עליה של 180% לעומת 2007. בכל ארה”ב מספר הבתים המעוקלים יעמוד עד סוף השנה על 1.85 מיליון, ועוד שני מיליון בתים יעמדו בשלב כזה או אחר של תהליך העיקול. השבוע הושלכו לאויר עוד סכומים מעוררי סחרחורת של כסף שהבנק המרכזי מתכוון להשקיע בהצלת בתים וּבעידוד התחלות בניה.
פרופ’ מרטין פלדסטיין, מי שהיה מִמורי ההלכה של השוק החופשי בימי הנשיאים רייגן ובוש הבן, חזה השבוע כי האבטלה תעלה עד סוף השנה ל-9.2% (שיעורה עכשיו הוא 7.2%). זה אומר עוד שלושה מיליון מחוסרי עבודה. אבל האבטלה בקליפורניה, המדינה הגדולה והחשובה ביותר, כבר עומדת על 9.3%. האבטלה במישיגן – זו המתפתחת לממדים של מדבר תעשייתי – כבר חצתה את סף עשרת האחוזים.
מה שהיה מעורר כמובן קנאה עזה באירופה. בספרד, סיפור הצלחה כלכלי מרשים של עשר השנים הקודמות, האבטלה עלתה השבוע ל-13.9%.
“לא יהיו תורי מרק”
במקסיקו דוּוַח השבוע, שבחודשיים האחרונים של 2008 נסגרו 5,200 מפעלים וַחברות, ואבדו 413 אלף מקומות עבודה. במקסיקו העיר (“מקסיקו סיטי”) נפתח השבוע בית התַמחוּי הראשון מתוך 300 מתוכננים. עיר הבירה הענקית הזו תצטרך להסתגל בקרוב ל”תורי מרק”, הזכורים לרעה משנות ה-30.
מקסיקאים נואשים אולי יוסיפו לחצות את נהר הריו גרַנדֶה צפונה, לארה”ב, בחיפוש אחר עבודה. אבל סיכוייהם יהיו קלושים מתמיד. בפעם הראשונה מאז וּמעולם, בשנה שעברה פחתו ב-3.6% תקבולי מקסיקו מאזרחיה העובדים בארה”ב.
פרופ’ פלדסטיין ניחם השבוע את מאזיניו, בשידור ברשת הרדיו הציבורית, ש”אצלנו לא יהיו תורי מרק”. בימים של פסימיות מזעזעת, גם זה יכול להיחשב לחיווי אופטימי. הוא השמיע אותו בתשובה לשאלה אם אנחנו עומדים על סף שפל כלכלי, ממין זה שפקד את אמריקה ואת העולם בשנות ה-30.
השבוע היה קצת זמן, טיפ טיפה, להיזכר מדוע רוב בני האדם מתעבים את מנכ”לי וול סטריט. זה היה כאשר נודע כי רק ימים אחדים לפני שמריל לינץ’ נבלעה בכרעי ‘בנק אוף אמריקה’, מנכ”לה הספיק לאשר בונוסים של ארבעה מיליארד דולר ויותר למנהליו. על מה, לכל הרוחות, אפשר להעניק בונוסים למנהלים בענף הפיננסים?
ביום חמישי נודע שבמהלך 2008 המקוללת, הבונוסים בוול סטריט הגיעו ל-18 מיליארד דולר, שמונה-עשר.
“מביש”, הגיב הנשיא אובמה.
מורין דאוד, בעלת הטור חַדַת הלשון ב’ניו יורק טיימס’, כתבה השבוע על הפיננסיירים של וול סטריט, “נראה כי אדונֵי היְקוּם לשעבר אינם מצליחים להבין שעולמם התפורר, וּבִזכוּתם – גם עולמנו”.
זה שמונה שנים שחזאים פוליטיים מצפים לגל-נגד פופוליסטי. שִׂנאת התאגידים התפרצה ב-2001, בעקבות השערוריות מסמרות השיער באֶנרוֹן, בוורלדקום וּבאנדרסן. אחד-עשר בספטמבר השחור התערב, והסב את תשומת הלב לדברים אחרים. הבוחרים העדיפו להצביע בשנים הבאות בשביל מי שהבטיחו להם בטחון מפני טירוריסטים.
סליחה,?איפה? באיסלנד? (מהומות רחוב ברייקייאוויק בעמוד השער של עתון מקומי, 22 בינואר)
סאגה צפונית
היתכן שהגיע סוף סוף זמנה של ההתפרצות הפופוליסטית המובטחת? האם היא תוציא אנשים לרחובות, ותכניס פוליטיקאים מסורתיים אל חוריהם? ברק אובמה עומד לפי שעה בין אמריקה וּבין גל-הנגד. הוא העניק נסיוב של אופוריה וּמשב-רוח של תקווה. אבל כמה זמן זה יחזיק מעמד?
ראו-נא את איסלנד. אין זה מן הנמנע שלא היתה ארץ שקטה וממושמעת ממנה עלי אדמות. אנשים יצאו בהמוניהם לרחובות רק כאשר דנמרק החזירה להם את כתבי היד העתיקים של הסאגות הוויקינגיות, לפני 35 שנה.
במשך שנים, איסלנד היתה מכַבָּה את כל מקלטי הטלויזיה לילה אחד בשבוע, ויושבת לקרוא, או לשוחח עם הילדים. חוקי התנועה האלמנטריים ביותר היו מקוּדשים (אני זוכר, כי הפרתי אותם מתוך הרגל, עד שהקונפורמִיוּת הנערצת של כל שכניי האיסלנדיים ביישה אותי, והחזירה אותי למסלול הימני).
בשבועיים האחרונים, אלפי איסלנדים (זה הרבה, בארץ של 320,000) השתוללו ברחובות בירתם הקטנה והמסודרת. הם השליכו ביצים סרוחות על בניין הפרלמנט, והעלו באש בובות בדמותו של ראש הממשלה. החוצה, הם צרחו עד שאוזני הפוליטיקאים נחרשו.
השבוע נפלה ממשלת איסלנד, על פי פקודת הרחוב. זו הממשלה שהובילה את האי הצפוני אל גבהים של שגשוג – ואל עומָקים של נפילה. בסתיו שעבר איסלנד התקרבה להיות המדינה הראשונה הזקוקה לכונס נכסים.
אומרים שבבחירות המוקדמות, בחודש מארס, תנצח קואליציה של ירוקים ושל שמאל רדיקלי. מנהיגיה שרים שירים רומנטיים על רוורסיה של המהפכה התעשייתית. זה כמובן לא יוכל לקרות בארץ תעשייתית גדולה. אבל המונים ברחובות? ביצים סרוחות? בובות שרופות? זה יתכן בכל מקום, אם זה יתכן באיסלנד.
והחורף רק התחיל.
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
This entry was posted on שבת, ינואר 31st, 2009 at 12:00 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
רשמי ביקור שלי באיסלנד:
http://www.notes.co.il/dar/48572.asp
שמונה עשר מליארד? אכן מביש. למה לא לבצע מהפכה. להכריח את המנהלים האלה להחזיר 95% מהכסף לציבור. שם לא יחזירו, יישפטו. הרי אף אחד לפני מאתיים שנה לא היה מעלה בדעתו שאנשים ישפטו על משהו שנקרא “פשעים נגד האנושות” על ידי בתי דין בינלאומיים. אני חושב שהגיע הזמן והמקום לפשעים פיננסיים. אם הכלכלה מתנהלת כמו צרמית פונזי, כל מי שנמצא מספיק גבוה אחראי.
אובאמה הצהיר שלא ישפוט את בוש על פשעי מלחמה. לפחות שיעשה סדר בכלכלה. שיחזירו את הכסף.
גם אצלנו צריך לפשוט את עורן של 18 המשפחות. אבל כנראה נצטרך לחכות עד שהמשבר האמיתי ידיע אלינו. מעניין מה יקרה עם ביבי בקדנציה הבאה. אני רואה את יפו הופכת להארלם.
הארלם, אלעד? מדוע הארלם? מה קרה בהארלם?
מה דעתך על אתונה, או רייקייאוויק? (:
לגופו של עניין, אי אפשר להעמיד אנשים למשפט על תאוות בצע. אבל שורת ענקים שחמדנותם לבשה ממדים פליליים כבר נרקבים בכלא. השמות המהוללים ביותר של הגאות בסוף שנות ה-90 אולי לא יראו עוד את כחול הרקיע אלא דרך סורגי תאיהם.
אנשים, המוסיפים לגנוב סוכריות מן הצנצנת הריקה, אולי ראויים למה שהחליט הסנאט של מדינת אילינוי לאחר שהדיח את המושל בלאגוייביץ’, ביום חמישי השבוע: לאסור עליו להחזיק באיזושהי כהונה פוליטית באילינוי בעתיד.
מה שמשונה הוא שיש אנשים לא מעטים המוכנים כנראה להפקיד את כספם בידי מחריבי וול סטריט, כאשר המחריבים האלה יתחילו את הפאזה הבאה בקריירה שלהם. אכן, יש עוד פאזה, ואנחנו כבר שומעים עליהם (המנכ”ל האחרון של ליהמאן בראדרז, למשל).
לעניין תאוות הבצע יש לי תיאוריה, ואני לא יודע עד כמה היא מציאותית או עדיין רק בגדר קונספירציה:
כאשר הפקידים של הממשל מכהנים בתפקידיהם הם דואגים לחוקים ולתקנות במטרה להגן על הכסף, אבל הם דואגים גם להשאיר לעצמם פירצה קטנה חוקית לימים שבהם יעברו אל הסקטור הפרטי – פירצה שבעדה יוכלו לשלוח יד פרטית אל הכסף הגדול שעליו הגנו בפאזה הקודמת שלהם.
בתחומים אחרים, למשל בתחום הפלילי, הפטנט הזה עובד לא רע, שעה שעובד במפעל כלשהו “שוכח” את הדלת האחורית של המפעל פתוחה – כדי שיוכל לחזור למקום בלילה עם משאית ולהעמיס סחורה.
הבונוסים חולקו על ידי בנקים שלא הרוויחו אלא קיבלו כספים מהממשלה כדי להחזיקם בחיים.
יוצא שמיסינו הוצאו מכיסינו והוזרמו – דרך הבנקים – לכיסים של שועי וול סטריט.
ובעת שיש בארה”ב כמה וכמה מקומות שזקוקים יותר לכסף מאשר כיסיהם המרופדים-היטב של בנקאי וול סטריט. לגמרי לא ברור שהעסקה הזו חוקית. אם העסקה חוקית, מן הראוי להעמיד לדין את בוש וחבר מרעיו על כך שנתנו כספים לבנקים ללא כל התניה ושליטה.
שונרא, הבה נזכור שזה אתר ישראלי, לא אמריקאי… “מסינו” משולמים לממשלת ישראל, ואנחנו מנסים להיות מתעניינים אובייקטיביים בענייניה הפנימיים של ארה”ב.
זו רק הצעה, לא דרישה. לגופו של עניין, אני כמובן שותף לתרעומתך.
אגב, אם אינני טועה את מתגוררת בסיאטל. אם כן, היש סימנים לפגיעתן הרעה של סטארבאקס ושל מייקרוסופט? האם האטת הפעילות הכלכלית ניכרת ברחובות, בבתי הקפה, בעסקים?
אשתדל לזכור את תובנתך לגבי הנחותיהם של הקוראים – אכן, אני אמריקאית ולא ישראלית, ומדברת על מיסי האמריקאים ולא על מיסי הישראלים.
לשאלתך השנייה, איזור סיאטל הוכה קשות: בואינג, סטארבאקס ומיקרוסופט הכריזו על פיטורים המוניים. אבל אני גרה צפון-מערבה מסיאטל, בעיירה קטנה שהיא עיר המחוז. בעיירה הזו החלו בתי קפה להיסגר, הם הראשונים שביטאו את המשבר.
אחר כך היתה הכרזה על סגירה זמנית (לשבועיים) של מפעל הנייר המקומי. המפעל מייצר קופסאות מנייר ממוחזר, קופסאות שמשמשות לאריזת מוצרי צריכה – בעיקר בסין. ירידת הדרישה למוצרים הובילה לירידת הביקוש לאריזותיהם. התוצאה: 300 מובטלים במשך שבועיים בדצמבר.
המפעל נפתח מחדש לקראת ינואר, אבל תוך שבועיים פוטרו 30 עובדים (כ-10% מכוח העבודה).
עיירתי היא מחוז תיירות, המתגאה במורשת הויקטוריאנית שלה: אלא שמובטלים אינם נוהגים לתייר ובוודאי שלא להותיר סכומי כסף גדולים במסעדות, בתי מלון וכיוצא באלה. גם הענף הזה מוכה.
ברחוב הראשי ולידו ספרתי כמעט עשר חנויות סגורות. לפני שנסגרו, הן שירתו תיירים.
עוד מסימני המשבר: סוגרים את משרדי הרישוי בעיירה, כדי שהמדינה תחסוך מהוצאותיה. המשרד הקרוב ביותר נמצא כשעת נהיגה מכאן – אבל ניאלץ להגיע עד שם כדי לעבור מבחני רישוי, להוציא מסמכי זיהוי ולהסדיר עניינים מסוג זה.
קיבלנו מכתב מבית הספר של בתי: הילדים ילמדו שחייה, עשרה שיעורים תמורת תריסר דולר. “אם תוכלו, שילחו סכום כפול, משום שיש משפחות שלא יוכלו לעמוד בתשלום הזה”, אמר המנהל.
מחסני חלוקת המזון (בנקי המזון) מדווחים על עלייה עצומה בדרישה למוצריהם. בית החולים המקומי חוזה עלייה של ארבעים אחוז בחובות האבודים – כי אנשים לא יכולים לשלם.
ובחנות הכללית שקט-שקט-שקט – כבר פעמיים הייתי הלקוחה היחידה בה.
האטה. מיתון. משבר.
חן חן, שונרא, דוח דרמטי מאוד, המעניק פרספקטיבה ברורה להפליא גם לקורא המרוחק ביותר. אנא הוסיפי לספר לנו על עיירתך.
ה’וול סטריט ג’רנל’ שלח את אחד מכתביו לעיירה הקטנה במדינת אילינוי, אם אינני טועה, שמשם הוא מדווח על התפתחות המשבר הקוסמי מנקודת המבט של קהילה קטנה ופגיעה במערב התיכון. אולי את תעשי את זה בשבילנו מעיירה קטנה בצפון מערב ארה”ב. אם תנוח עליך הרוח, כמובן, ואם תתפני.
תודה שהשכלת אותנו.
למרות שפה יש לא מעטים שחושבים שכל הענין לא נוגע לנו כלל וכלל, ויחי הקפיטליזם הגלובלי, שמביא רווח לכל העולם
המיתון מורגש בצורה פחותה למרות הכותרת של העיתון שהבאת. באזור אלבוקרקי המעסיקים הכי גדולים זה הצבא (יש כאן כמה בסיסי חיל אוויר גדולים), מעבדות Sandia המפורסמות והאוניברסיטה. יש הרבה מעבדות מחקר במדינה (כולל המעבדות הידועות בלוס אלאמוס) ויש מפעל אינטל גדול שעד כמה שידוע לי לא פיטר עובדים בצורה משמעותית.
למעשה, על פי דיווח של הניו יורק טיימס אנחנו בכלל נמצאים בצמיחה. מצורפות שתי מפות מעניינות שהם פירסמו:
http://www.nytimes.com/imagepages/2008/10/05/weekinreview/20081005marsh_grfk.html
יואב שלום, מה תהיה להערכתך השפעת המצב הזה על סיוע החוץ לישראל? מן הסתם הוא ירד- ואז תהיה בודאי מכה כלכלית גם כאן, לא?
אם המתון יגרום להקטנה משמעותית של הסיוע הבטחוני לישראל, והסכוי לכך רק יגדל עם בחירתו הצפויה של נתניהו, כרה”מ היחיד בשנים האחרונות שהבין את הצורך להפסיק את מערכת היחסים המעוותת הזו, הרי שלפחות דבר אחד טוב יצא ממנו.
אגב הארלם ויפו, מי שמכיר את שתי השכונות ובעיקר את המגמות שהן הולכות בהן ידע ש”להפוך את יפו להארלם” זו יותר הבטחה מאשר איום. וזה, ראוי לציין (לפני שמסדר הסוציאליסטים החדשים הולך בהנהגת שלי יחימוביץ’ “לפשוט את עורן של 18 המשפחות”) תחת ראשי עיריה שאחד מהם מליארדר והשני לא רחוק מליברמן אמריקני. דוקא ראשי עיריה ליברלים וסוציאלים הביאו את הארלם לשפל המדרגה.
גיל, תודה על התוספת המעניינת מניו מקסיקו. אני חשבתי שהפגיעה שם תהיה קשה, גם בגלל צניחת מחירי הנפט. לתועלת הלא-ניו-מקסיקאים: בניו מקסיקו נקדח נפט, והיא נהנתה מתמלוגים גבוהים בשנים האחרונות, שאיפשרו לממשלתה אפילו להחזיר מסים.
עומר, הצעת התקציב הראשונה של אובמה תוגש בחודש הבא, ואז נדע. כללית, סיוע החוץ הוא חלק קטנטן, טנטן, של התקציב השנתי האמריקאי, פשוט מגוחך באחוזים. כך שאין זה מן הנמנע שלא יהיו בו קיצוצים.
אשר לסיוע לישראל, הסיוע הצבאי הוא ממילא צורה של סובסידיה ממשלתית אמריקאית לתעשיה הבטחונית של ארה”ב. דווקא בימים האלה יש להם סיבה להמשיך אותו, כדי שלא לאבד מקומות עבודה. ישראל יכולה להסתדר גם בלעדיו, ויכלה זה זמן מה.
ערדי, אני פשוט אחוז ציפיה לקראת חזרתו של מר נתניהו. אחוז ציפיה. אחוז. ציפיה. הוא איש שהסב כל כך הרבה נזק ליחסי ישראל-ארה”ב, גם כראש ממשלה, גם כסגן שר החוץ בממשלת יצחק שמיר, שרחובות וושינגטון מרופדים ברצון טוב לקראתו. לקראתו — ולקראת דיק צ’ייני.
אבל על זה נדבר במקום אחר.
לגלעד סרי-לוי: נשגב מבינתי איך מערכת הבחירות בישראל יכולה לעסוק כל כך מעט בקטסטרופה הכלכלית הגלובלית. אנחנו חיים בעיצומו של משבר סיסטמי עצום ממדים, שפגיעתו עלולה להיות אנושה, והוא עתיד לשנות את חצי סדרי הבריאה. נציגו של האמון הבלתי מוגבל בתבונתם של כוחות השוק (שאני אינני עוין להם בשום פנים) עומד לחזור ולהיבחר לראש הממשלה מפני שאיש אינו מעמיד במבחן רציני את הרקורד שלו, את השקפות עולמו ואת האימפולסים שלו. מכאן זה נראה פשוט סהרורי.
תודה למגיבים.
כשהברירות הן מקנמארה הישראלי מחד והתקציב החדש של ארד-אדלר מאידך, לא בטוח שזו סהרוריות. נתניהו זוכה לאהדה לא בגלל שאינו מועמד במבחן אלא להיפך – מכיון שהתקשורת כל כך מוטה נגדו, באופן שנראה כל כך אישי ורגשי, שרוב המצביעים פשוט לא מתייחסים אליה יותר.
לגבי הכלכלה, מחוץ לעובדה שההסתדרות נוטה לשבות יותר כשהוא בשלטון קשה לראות את ההבדל בין הליכוד לעבודה ולקדימה. אפשר לרכוב על הגל האופנתי של הבוז ל”קפיטליזם הגלובלי” (ולשכוח שהמדיה שאנחנו מתקשרים בה כאן, למשל, קיימת בזכותו) אבל אם מישהו מאמין לברק כשהוא מגנה את “הקפיטליזם החזירי”, או חושב שקואליצית הפרסומאים/קומבינטורים בקדימה תבנה כאן סוציאל-דמוקרטיה סקנדינבית, אני מבקש להזמין את מה שהוא שותה.
שנעשו בניו מקסיקו בשנים האחרונות ומכניסות כסף רב. מ2002, ניו מקסיקו נותנת הטבות מס למי שמצלם סרטים בתחומה. עשרות סרטים מצולמים פה כל שנה, החל בסרטים דלי תקציב וכלה בסרטים הוליבודיים. ניו מקסיקו היא מקום אידיאלי לצילום מכיוון שבמרחק קילומטרים בודדים אפשר למצוא את כל סוגי הנופים האפשריים (הררי, עירוני וכו’).
בנוסף, בשנים האחרונות מתפתחת בדרום תיירות החלל, ובונים כאן את החללית התיירותית הראשונה או השנייה. עדיין לא ברור עד כמה היא תהיה רווחית.
נראה לי שאנשים בוחרים בנתניהו בכמין ברירת מחדל – הוא היחיד מהמפלגות הגדולות שלא נמצא בממשלה.
קדימה – קן של מושחתים, עם ראש ממשלה פושע, שר אוצר גנב ועדו ועוד, שלא פיטרה את ראש הממשלה גם אחרי חקירות ומלחמה כושלת.
עבודה – יש אנשים טובים, אבל גם הרבה שלא. נשארה בממשלה המושחתת ביותר בימיה של ישראל, לא עמשה בהבטחות לפרק את השותפות לאחר הממשלה וגם לא לאחר הדו”ח הקטלני של ועדת וינוגרד.
ובבחירות האילו יש אותו מועמד ממנה לראשות הממשלה.
בהנחה שאתה רוצה להצביע למפלגה גדולה – משיקולים פרגמטיים פוליטיים – למי תצביע?
זו לא סטטיסטיקה, אבל גם פה בעמק הסיליקון יש ליד הבית בו אני מתגורר רחוב שכשהגעתי לפני כמה חודשים היו בו בנייני משרדים עם שלטים מפוארים: משרד עורכי דין המתמחה בחברות טכנולוגיה, קרנות הון סיכון ובנקי השקעות – כל בניין והשלט/אבן עם הלוגו (סמליל?) שלו, פונה לכביש בכניסה לחניון.
לפני כחודש, או חודשיים, שמתי לב שאחד השלטים פתאום ריק. נותרו סימנים דהויים של הלוגו, אבל האבן חשופה. בפעם הבאה שנסעתי ברחוב שמתי לב וראיתי שזה לא היה השלט היחיד.
נקודה לגבי כוחות השוק ואלה המאמינים בהם – אני בדיוק לומד למבחן אמצע (כל דבר – אפילו חדשות על סוף העולם – עדיף על עיסוק במבחן אמצע) וחושב על זה שאולי חלק גדול מהסיבה לכך שכלכלנים מסוימים האמינו באופן כה בוטח בכוחות השוק נובע מחולשה של התיאוריה לתאר התנהגות מחוץ לנקודות שיווי המשקל. מה שקורה עכשיו, בהקשר של המודלים התיאורטיים, הוא סתירה. הוא פשוט לא ייתכן במסגרת המודל (לפחות לא ברובם). כשאני אומר סתירה אני לא מתכוון להקשר בו המציאות טופחת על הפנים, אלא בנקודה מוקדמת יותר: בלוגיקה של המודל – בטיעונים על דרך השלילה – השתמשת בסתירה הזו כדי להוכיח מסקנות מסוימות, ועכשיו מתברר שהסתירה אינה סתירה היא.
מי שהיה נזהר יותר, היה יודע כבר מההתחלה שיש בעיה עם הנחות מסוימות – ציפיות רציונליות (ששמן הראוי יותר הוא ציפיות המגשימות את עצמן) – אבל בלעדיהן הפתרון הוא קשה יותר (אם לא בלתי אפשרי) או שרירותי יותר.
יש שניוּת מוזרה ביחס של כלכלנים לקשר בין המודלים שלהם לבין המלצות למדיניות. מצד אחד כולם יאמרו לך שהמודל הוא משל ויש להתייחס אליו ככזה, ומצד שני פעמים רבות ידברו על השלכות של המסקנות על מדיניות כדאית. חלקם יודעים לעשות סינתזה בצורה חכמה ולשמור על צניעות, אך חלקם האחר פשוט לוקח מודל מסוים ברצינות יתר. לצערי, כמו בכל דבר, המשוכנעים תמיד עושים יותר רעש מאנשי הספק.
שנינו מבינים שאין “לשפוך את התינוק עם המים”, אך אני לא בטוח שיש למפגינים ברייקיאוויק אלטרנטיבה.