ההפרש בין אובמה למקיין. הרפובליקנים אומרים שכן, הסקרים מוסרים עדות חלקית מאוד. האם אמריקה “ימנית מדיי” בשביל אובמה? והאם ג’ו השרברב יעזור, או שהוא מספק רק הפוגה קומית?
היתכן שהמטוטלת בבחירות בארה”ב חוזרת ונעה ימינה? האומנם ההפרש בין ברק אובמה ובין ג’ון מקיין מצטמצם? זה הרושם המצטייר לפחות אצל כמה משקיפים. לא במפתיע, מטה הבחירות של מקיין נאחז בספק-צימצום הזה כדרך שטובע נאחז בקש.
בתיבת הדואל שלי, ושל עוד כמה מיליונים, נחתה ביום שבת הודעה נוטפת אופטימיות מכריסטיאן פרי (Ferry), סגן מנהל מסע הבחירות של מקיין. כריס כתב עוד לפני שבוע לבקש שאואיל בטובי למצוא “כמה דקות כדי לעשות עשרים שיחות טלפון”, לדבר על לב מכריי וִידידיי שיצביעו בעד מקיין-פיילין.
אתמול ראה כריס צורך לברך אותי באופן אישי: “העבודה שהשקעת נושאת פרי… הסקרים מראים שאנחנו סוגרים את הפער עם סנאטור אובמה”.
כשלעצמי, אני נמנע מלתבוע אשראי מלא על איזשהו שינוי בפוליטיקה האמריקאית. אבל אני חושב שכריס מגזים. אין סיבה להאמין שהפער נסגר. רק סקר ארצי אחד מראה צמצום, וגם אצלו הצמצום הוא תוצאה של ניחוש מוצהר. הסקרים במדינות-המפתח, שבלעדיהן לא יוכל מקיין לנצח, מוסיפים להראות יתרון ברור מאוד של אובמה.
צר להם מאוד
זה המעורר אופטימיות אצל אנשי מקיין הוא אחד משני “סקרי מעקב” יומיים של מכון גאלופ. סקר מעקב מיוסד על ממוצע של ארבע ימים. גאלופ מפרסם עכשיו שניים: “רחב” ו”צר”. ה”רחב” מוסר את התפלגות ההצבעה בין אמריקאים הרשומים להצביע, וה”צר” מוסר את התפלגות ההצבעה בין אלה העומדים להצביע.
מאחר שמסורתית אחוז גבוה מאוד של אמריקאים אינם מצביעים – אם מפני שאינם טורחים להירשם, ואם מפני שאינם טורחים להגיע לקלפי – עורכיו של כל סקר צריכים לפתח מנגנוני סבירות, כדי לכמת כל קול. זאת אומרת, קול של סתם-מצביע שקול פחות מקולו של מצביע ודאי או סביר מא
|
לאחר פירסום הרשימה הזו, ביום שני בערב (שעון וושינגטון), התפרסם סקר חשוב נוסף, והוא שם קץ לניחושי-הסרק על “צימצום הפער”. סקר משותף ל’וושינגטון פוסט’ ולרשת הטלויזיה ABC מעמיד את יתרונו של אובמה על תשעה אחוזים, פחות או יותר כמו בשבוע שעבר (עשרה אחוזים). את פרטי הסקר הזה ואת עקומתו אפשר לקרוא על הרשת, בפורמט PDF.
ביום ג’ בבוקר, 21 באוקטובר, הראה הסקר היומי של זוגבי, כי יתרונו של אובמה חזר וגדל לשמונה אחוזים.
ביום ג’ אחה”צ בא סקר של מכון פיו (Pew), הסמכותי בדרך כלל, ופיטר ללא פיצויים כל מי שדיברו על צמצום הפער: אובמה מוליך בהפרש של ארבעה-עשר אחוז.
רגע, רגע, בהפרש של כמה דקות הגיע גם הסקר היומי של אוניברסיטת ג’ורג’טאון, והוא מראה — עיצרו-נא את נשימתכם — שההפרש פחת לאחוז אחד, זאת אומרת נמחק מעיקרו. המפוטרים מלמעלה חזרו ונשכרו, ורובם מונו לסמנכ”לים בכירים.
עצה? תשכחו מן הסקרים, אלא אם כן אתם מעדיפים להוסיף ולהתבלבל. (אני מעדיף. מעדיף מאוד.)
|
וד.
הסקר ה”צר” הוא המראה צמצום פער. ביום ג’ שעבר הוא העמיד את יתרונו של אובמה על ששה אחוזים. ביום ד’ שעבר ההפרש פחת לשלושה אחוזים, ועמד על הרמה הזו גם אתמול, יום א’. אבל היום, יום ב’, הצר עומד כבר על חמישה אחוזים. הסקר הרחב הראה ירידה מעשרה לארבעה אחוזים, אבל ביום א’ ההפרש חזר ועלה לשבעה אחוזים, והיום, יום ב’, הוא עומד על תשעה אחוזים.
לפי מיטב ידיעותיי רק סקר נוסף אחד הראה תנודה בעלת משמעות לטובת מקיין בשבוע שעבר: Battleground 2008 של אוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון (בוושינגטון הבירה). בסקר הזה אובמה נמצא בירידה ברורה מאז אמצע החודש. ב-12 באוקטובר יתרונו עמד על 13%, ב-14 באוקטובר הוא פחת לשמונה אחוזים, ב-15 באוקטובר – ששה אחוזים, ומאז הוא עומד על ארבעה אחוזים (אפשר לעיין בו על הרשת, בפורמט PDF).
בקצרה, עד שלא נראה סקרים מלאים חדשים, הנחשבים לסמכותיים יותר מִסִקרֵי המעקב, לא נוּכל לדבּר ברצינות על נטיה ארצית. כיוצא בזה, עד שלא נראה סקרים חדשים מפלורידה, מאוהיו, מפנסילווניה, מווירג’יניה וּמצפון קרוליינה לא נוכל להניח שנטיה ארצית מתורגמת לתמיכה מקומית.
“לא סגר את העיסקה”
בִּזמן כתיבת הדברים האלה, על יסוד מה שאנחנו יודעים, אין איפוא שינויים של ממש במפה הפוליטית, אם כי אפשר להבין מדוע פרשנים אחדים חושבים שעדיין יתכן שינוי.
פטריק ביוקנן, הפרשן הימני הרדיקלי, שהתמודד בעצמו על הנשיאות, כתב ביום שבת כי “אובמה עדיין לא סגר את העיסקה. כל אימת שאמריקה חוזרת וּמתבוננת בו, מתעוררים אצלה הרהורי חרטה, והיא נְסוגה”. ביוקנן מבטא את הרעיון, שארה”ב היא בעיקרה “ארץ הנמצאת ימינה מן המרכז”, ונצחון השמאל של המפלגה הדמוקרטית אינו מתיישב עם הרגליה ועם ציפיותיה.
פרשן ימני אחר, מייקל בארון, שסמכותו על הפוליטיקה האמריקאית היא שם דבר, תוהה אם “ג’ו השרברב” משנה את הדינמיקה של מערכת הבחירות.
השרברב השתרבב במפתיע אל מערכת הבחירות בוויכוח הטלויזיה של השבוע שעבר. הוא בן 34, וּמתגורר בעיר קטנה במדינת אוהיו. אובמה ביקר שם באמצע השבוע, וחָזַר על הפתחים באחת השכונות. ג’ו השרברב הציג לו כמה שאלות נוקבות על תכניות המסים שלו.
“שמו ג’ו — אבל האומנם הוא שרברב?”, שואלת הכותרת הראשית של עתון באוהיו, מדינת מגוריו של ג’ו. זו היתה פחות או יותר רמת הדיון בג’ו בימים שאחרי התגלותו לאומה. הדיון נסב על האותנטיות של סיפור חייו במקום לעסוק בשאלות שהוא הציג.
“ג’ו” (במרכאות כפולות, ללמדך שאולי בעצם אין הוא ג’ו) בכותרת בעמוד הראשון של עתון אחר באוהיו, ‘בלייד’, המופיע בעיר טולידו, לא הרחק ממקום מגוריו של השרברב. הוא נעשה “חלון הראווה” של מקיין, מסביר העתון, ומראה את ג’ו במהלך ראיון טלויזיה בפתח ביתו, ליד שתי דלעות
סוציאליסטים, אבוי
מקיין השתמש בִּפְרָטֵי הדו-שיח בין אובמה לג’ו כדי לחזק את טַענותיו שאובמה מתכנן העלאה מסיבית של מסים על המעמד הבינוני. הוא ציטט בעונג מיוחד מלים שאובמה השמיע באוזני ג’ו: “חלוּקה מחדש של העושר”. בעיני הימין האמריקאי, “חלוקה מחדש” היא נוסחה סוציאליסטית לכל דבר. כל אימת שהימין רצה להטעים עד כמה הדמוקרטים התרחקו שמאלה, דובריו האשימו אותם בתכניות “לחלק את העושר מחדש”.
הדמוקרטים הקדישו במרוצת השנים הרבה מאוד מאמצים כדי להימלט מפני החשד הזה. עליית ביל קלינטון בסוף שנות ה-80 היתה פִּסגַת המאמץ הדמוקרטי לנוּע “לעֵבֶר המרכז”.
כמעט לא ייאמן איפוא שהמלים המפורשות האלה בקעו מגרונו של אובמה, לנוחיותה של התעמולה הרפובליקאית, שמיהרה למחזר אותן. אבל כלל לא ברור שיהיה להן האפקט המבוקש. בימים שבהם האמריקאים סומכים את ידיהם על הלאמה-למעשה של הבנקים, ועל התערבות חסרת תקדים של ממשלתם בַּפּעילוּת הכלכלית, “חלוקה מחדש” נשמעת קצת פחות מאיימת.
כך או כך, המעשה בג’ו השרברב העניק הפוגה חצי-קומית למערכת הבחירות. ג’ו, כְּבַד גוף וּמגוּלח קרקפת, ניהל מסיבות עתונאים מאולתרות על המדרכה שליד ביתו לטובת ליגיונות של כתבים שנהרו אל עירו הקטנה. הוא השמיע הצהרות שערורייתיות, והשווה את תשובתו הארוכה של אובמה לשאלתו עם ריקוד “טאפ” של סמי דייוויס, הבדרן השחור המפורסם של אמצע המאה ה-20. התכוון או לא התכוון, הוא נשמע גזעני וגם וולגארי.
עוד לפני כן, שורה של כלי תקשורת פירסמו “תחקירים” על חייו של ג’ו ועל עיסוקיו. סוכנות AP שיוותה לו מראה של נוכל וּמִתחַזֶה, כאשר גילתה ש”שמו האמתי” הוא “סמיואל”, אם כי הודתה ששמו האמצעי מתחיל באות J. אחר כך התברר שהשם האמצעי הוא “ג’וזף”, והכול אמנם קוראים לסמיואל “ג’ו”. ה’ניו יורק טיימס’ הודיע לקוראיו בחגיגיות, שג’ו אולי שרברב, אבל אינו שרברב מורשה. הגילוי הזה בא מֵעֵטוֹ של אחד הכתבים הבכירים של העתון, לפנים שליחו הראשי באמריקה הלטינית.
ההתקפה על ג’ו היתה כמעט רפלקס של פיקת הברך, וחיזקה את הרושם ששורה ארוכה מאוד של מוסדות עתונאיים בארה”ב ויתרו זה כבר על מראית עין של אובייקטיביות. אינך צריך להיות רפובליקאי, או אפילו אוהד של מקיין, כדי להתרשם שבעיני עורכים וכתבים הבטחת נצחונו של אובמה חשובה כמעט כמו מסירת חדשות כַּהווייתן.
מצעד מאמרי המערכת
בינתיים התחיל גם המצעד המסורתי של הבעות התמיכה האדיטוריאליות. מסורת אמריקאית היא שעתונים מייעצים בגלוי לקוראיהם איך להצביע בכל סוגי הבחירות, מוועד ההורים, עבור דרך המושל והקונגרס, וגמור בנשיאות. אין קושי לנחש שהרוב המכריע של העתונים יתמכו השנה חד-משמעית באובמה.
הפתעה קטנה נרשמה ביום ו’, כאשר ‘שיקאגו טריביון’ הצטרף אל מצעד אובמה. ב-161 שנות קיומו, העתון הזה מעולם לא תמך בדמוקרט. ב-1948 הוא הניב את הכותרת המפורסמת “דיואי מביס את טרומן” במוצאי יום הבחירות שבהן טרומן הדמוקרט הביס את דיואי הרפובליקן. אבל בסופו של דבר ההפתעה היא קטנה, מפני שקשה להתלונן על עתון בשיקאגו, הנוטה באופן טבעי לתמוך במועמד הראשון לנשיאות משיקאגו זה 52 שנה (הקודם היה עדלאי סטיבנסון, שהתמודד פעמיים, ב-1952 וב-1956, ונחל שתי תבוסות ניצחות מידי אייזנהאור).
סמלית פחות אבל חשובה יותר היא התמיכה במועמדות אובמה בשורה של עתונים בספרדית, המשרתים את האוכלוסיה הלטינו-אמריקאית הגדלה. בבחירות של 2004 מיעוט ניכר של לטינוס תמכו בג’ורג’ בוש. הפעם נראה שהם יתייצבו באופן מסיבי לצד אובמה. אין זה כלל מן הנמנע שקולותיהם יכריעו את הכף, בעיקר במדינות שהמירוץ בהן צמוד, כמו למשל וירג’יניה, קולורדו ונוואדה.
נחוץ שינוי, מכריז ‘דיאריו’ של ניו יורק, אחד העתונים הוותיקים ביותר בלשון הספרדית בארה”ב. מאמר המערכת שלו, על פני כל העמוד הראשון, מייעץ לקוראיו להצביע בעד אובמה. קולותיהם של מהגרים לטינו-אמריקאיים בשורה של מדינות מפתח עשויים להכריע את הבחירות האלה. בתחילת השנה ה’לטינוס’, כפי שהם מכונים, העדיפו בדרך כלל את הילרי קלינטון על פני אובמה. עכשיו נראה שהם יתמכו בו באופן מסיבי
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
This entry was posted on יום שני, אוקטובר 20th, 2008 at 21:59 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
להערכתי הם יהיו מהגבוהים ביותר אי פעם. הדמוקרטים גם רשמו פי שניים יותר מצביעים מהרפובליקנים מה שמעניק להם יתרון. ההצבעה של צעירים תהיה כנראה גבוהה מהרגיל וכל זה מצטרף להצבעות השיא שהיו בפריימריס הדמוקרטיים.
התמיכה המסיבית של התקשורת בצד אחד – ממש מסוכנת.
כי בבוא היום, אם וכאשר אותו מועמד ייכשל בעניין כזה או אחר – התקשורת תהסס לחשוף את כשלונו, וזאת כדי שהיא לא תיתפס כמי ששגתה בשיקול דעתה היא בכך שתמכה בו.
יוסי,
עקרונית הצד איתך אבל נסיבות קיצוניות דורשות אמצעים קיצונייים. המפלגה הרפובליקאית העמידה בראשה ליצן שהוביל את המדינה לשפל עמוק בחזיתות רבות. בדואופול של הפוליטיקה האמריקאית אמצעי הענישה היחידי העומד לרשות הבוחר הוא לשלם למלגת השילטון בתבוסה מהדהדת בקלפי. להוריד למפלגה הרפובליקנית סטירה מצלצלת לאחר שהיא אינה מגלה אפילו צל של ביקורת עצמית במסע הבחירות הזה היא בגדר חובה פטריוטית. אם התקשורת נחוצה בכדי להבהיר זאת אזי זהו הכרח בל יגונה. בעוד שנתיים יתקיימו בחירות נוספות (לא לנשיאות, אבל בכל זאת בחירות) ואז תהיה לבוחרים הזדמנות לשקול הצבעתם מחדש. כרגע דרושה תבוסה רפובליקאית היסטורית שחורגת הרבה מעבר לשאלת צבע עורו של אובאמה.
על הדיווחים, העדכונים והניתוחים.
מאוד מעניין.
תיקון קל: המועמד האחרון משיקגו היה עדלאי סטיבנסון מול אייזנהאואר ב- 1952 לפני 56 שנים.והוא לא כל כך הצליח אף שניתנו לו שתי הזדמנויות וכמעט זכה במועמדות בפעם השלישית.
ארהב לא מוכנה לשחור
ב. כי מישהו יפעיל אקדח
ג. שאובמה כמו כל נשיא כבול יהיה אכזבה עצומה כי יכולת התמרון של נשיא די פעוטה
יואב, תודה על טוריך. אני תמיד מוצא אותם עשירים במידע וכתובים היטב.
עם זאת, נדמה לי שהגילוי החשוב בתחקירים העיתונאיים על ג’ו השרברב אינו קשור בשאלת שמו האמיתי או בהיעדר רישיונו לעסוק במקצוע, אלא בכך שהוא מרוויח הרבה פחות מ-250 אלף דולר בשנה, הסכום שרק מעליו יעלה שיעור המס לפי תוכנית אובמה.
בכך נחשפה ערוות הדמגוגיה של מקיין בעימות בין המועמדים לנשיאות, שכן תוכנית אובמה לא “תמנע מג’ו השרברב להגשים את החלום האמריקאי”, כדברי מקיין, אלא דווקא תסייע לו בכך.
גם הגילוי העיתונאי לפיו ג’ו השרברב לא שילם מסים כחוק מטיל ספק באותנטיות של דאגתו מפני תוכניתו הכלכלית של אובמה.
תוכנית זאת עתידה להיטיב את מצבם של 95% מהאמריקאים, כך לפי אובמה, ולהרע רק את מצבם של העשירים ביותר. הדרך שבה מקיין ניסה להשתמש בדמותו כחולת הצווארון של ג’ו השרברב כדי להגן על האינטרסים של עשירי ארה”ב היא דוגמה נוספת לתעמולה רפובליקאית כוזבת, ומקוממת.
אם כי אני חושב שהתעסקות בסקרים בכלל
ובייחוד שבועיים לפני הבחירות, זה בזבוז אנרגיה.
אמריקה חולה מאוד
ובמקום ללכת לרופא פנימאי
או אפילו רופא המתמחה בגריאטריה
אמריקה מעדיפה להמשיך באכול ושתה,
ופונה לרפואה פלסטית. פאטתיים.
תודה
כלטוב
שולמית
למי שמעוניין איך קדאפי רואה את אובמה – כאן:
http://www.notes.co.il/dar/48782.asp
דודו — אני מוצא את הערתך “נסיבות קיצוניות מחייבות אמצעים קיצוניים” הרבה יותר מדיי קיצונית. יש לה אפילו צלילים קצת מאיימים. אני נותן לך הנחה מפני שאתה מתגורר בשיקאגו.
אותי מפחיד הסיכוי שיום אחד אמריקה תתאהב בדמגוג פופוליסטי מן הימין הקיצוני באותה קַלוּת שבה התאהבה באוראטור ליברלי הומאני מן השמאל. אני הייתי רוצה לראות את הפלירטים האלה מסתיימים אחת ולתמיד.
עתונות מגויסת היא עתונות מפחידה, מפני שיום אחד היא תתגייס לטובת אנשים המעוררים אצלך קצת פחות התלהבות.
דני — טוב לשמוע את קולך. הנה תיקון קטן על תיקון קטן: אכן, עדלאי סטיבנסון היה האיש שמיקאגו, אבל הוא התמודד פעמיים, ב-1952 (כדבריך) וב-1956. מכאן גם מה שכתבתי כי בן שיקאגו התמודד על הנשיאות לפני 52 שנה. אבל חן חן על נוקדנותך, שמח לדעת שרשימותיי עוברות את קרן הרנטגן שלך.
סרנה — אני חושב שלפעמים אפשר לתת לארה”ב הנחה. הגענו עד הלום, מועמד שחור ניצח בבחירות המקדימות של מפלגה שחלקים שלה לחמו לפני 60 שנה לטובת אפרטהייד בדרום ארה”ב; והמועמד הזה נהנה מתמיכה ציבורית, פוליטית ותקשורתית רחבה להפליא — ארה”ב כבר הוכיחה שהיא התקדמה כברת דרך הגונה. היא ראויה להישפט בחומרה על הרבה דברים, אבל לפעמים ראויה גם לאשראי.
אפשר להתנגד לאובמה גם מבלי להיחשב לגזען, כשם שאפשר להתפעל מאובמה מבלי לסגוד לו ואפילו מבלי להצביע בעדו.
אבי — ג’ו השרברב אינו מעניין בתור ג’ו השרברב. הוא העניק הזדמנות להציג שאלות למועמד שבמשך חודשים התחמק מלהשיב על שאלות. איש לא שלח את ג’ו השרברב, שיחתו עם אובמה היתה ספונטנית לחלוטין. ממילא איש לא השתמש בו. להיטותה של העתונות להבאיש את ריחו חשודה מעיקרה.
תודה לכל המגיבים
יואב,
אני סבור כי המפלגה הרפובליקנית השתמשה בג’ו השרברב, וכי הוא מעניין דווקא ככזה, כלומר בתור ג’ו השרברב.
אסביר: גם אם המפלגה הרפובליקנית לא שלחה אותו, היא עדיין יכולה להשתמש בו בדיעבד. להשתמש, לאו דווקא לנצל.
השימוש הזה מאפשר לה להלביש בפנים כל-אמריקאיות, כמעט פרולטריות, את הטענה – השקרית לדעתי – כי אמריקאים רבים, אזרחים פשוטים ועובדים חרוצים – עלולים להיפגע מתוכניתו הכלכלית של אובמה.
זוהי גם חשיבותו – התעמולתית בעיקרה – של ג’ו השרברב. היכולת לערוך פרסונליזציה לדיון כלכלי עתיר מספרים ועובדות יבשות משיגה את האפקט החשוב ביותר מבחינה רטורית: הפנייה אל הרגש. נכון שמבחינה רציונלית, השאלה כמה מרוויח אדם אחד מבין 300 מיליון אמריקאים אינה צריכה להכריע לגבי מידת התבונה והצדק בתוכניתו של אובמה. ואולם מבחינה רגשית ומעשית יש לה השפעה רבה – ויעיד על כך מספר הפעמים הרב שמקיין הזכיר את ג’ו השרברב בעימות.
ההזכרה הזו, אבי, לגיטימית בהחלט. פוליטיקאים אמריקאיים משמאל ומימין משתמשים בדוגמאות פרטיות כדי להבהיר את הכלל.
ג’ו השרברב רלוונטי בהחלט, מפני שהשאלות שהוא הציג רלוונטיות. הנסיון להעתיק את הדיון לאותנטיות של הביוגרפיה שלו הוא בראש ובראשונה נסיון למנוע דיון ענייני. זה טכסיס, שדמוקרטים נהגו לייחס לרפובליקאים, בחינת למה-לדבר-לעניין-כשאפשר-לא.
יואב, לטעמי אבי צודק בדבריו.
ג’ו השרברב שאל שאלה על מסים שהתשובה עליה ברורה: הוא טען שהוא רוצה לדעת מה יקרה אם הוא יקנה עסק שמכניס רבע מיליון או יותר לשנה ושהוא מתכנן לקנות עסק כזה. הסיבה שהוא שאל על הרף הזה, מבחינת הכנסת העסק, היא שהוא קרא שזה רף ההכנסה שמעליו יעלו המסים שישלם אזרח.
אלא מה? ג’ו לא הבין שמשלמים מסים על ההכנסה לאחר הוצאות, ולא הבין שעסק שירות בהיקף כזה מחייב הוצאות גבוהות למדי. הוא לא הבין מי משלם מס (העסק או הנישום הפרטי) ולמה יש הבדל ביניהם.
בדוגמה הפרטית של ג’ו – ובהנחה שהוא אכן יקבל את הרישוי הנחוץ כדי להיות שרברב – מסיו ירדו על פי התוכנית של אובמה. כדי לחשב זאת, יש לבדוק מיהו אותו ג’ו, כמה הוא משתכר היום, וכמה מכניסה החברה שהוא רוצה לרכוש – התשובה לשאלות מס כרוכה בבירור הפרטים הללו.
אלא מה? ברגע שניסו עיתונאים לברר את הפרטים האלה, הם נתקלו בפרטים נוספים: ג’ו לא נוהג לשלם מס גם כיום. לא משום שהוא לא חייב במס אלא משום שהוא פשוט לא רוצה לשלם. דווח כי יש לו חוב מס של כאלף דולר, תלוי ועומד נגדו.
יתר על כן, בדיקה של הכנסות שרברבים באזור מגוריו ועבודתו מראה שהוא בחור אופטימי מאוד – עסק שרברבות בן שני שרברבים לא מניב אפילו את ההכנסות ברוטו שהוא טוען שהוא מודאג לגבי מיסויין.
אדם שלא רוצה שיחקרו את הכנסתו ומסיו לא קם וטוען שמסיו יעלו אם מועמד מסוים ייבחר – כאשר האמת הפוכה.
בינתיים, בצפון מערב ארה”ב, דיברתי עם בחורה נפלאה, אם חד הורית של שניים מהבחורים הטובים ביותר שאני מכירה מתחת לגיל 15. היא טענה שהיא מפחדת מאובאמה כי הוא ייקח יותר מסים – אפילו שזה לא ישפיע עליה, משום שהיא נמצאת הרחק מתחת לקו העוני (לפי דבריה). למעשה, היא נהנית מבולי מזון ומביטוח בריאות של המדינה, דברים הממומנים בכספים מסים – אבל היא כנראה מאוד אופטימית. אם יום אחד היא תצליח לעלות מעל קו העוני עד לרף של כרבע מיליון לשנה הכנסה (אחרי הוצאות), היא לא רוצה שמיסיה יעלו.
היא אשה טובה, היא לא מטומטמת – אבל מישהו דאג להפחיד אותה מאוד לגבי מסים והמשמעויות שלהם.
אי ההסכמה בינינו אינה נסבה על שום טענה עקרונית שטענת, אלא רק על דעתך שאיש “לא קם וטוען שמסיו יעלו” וכו’.
הוא, ג’ו, לא “קם וטען”. הוא רק הציג שאלה. הוא, ג’ו, אינו דמות ציבורית. הוא אינו מתמודד על כהונה פוליטית. חייו אינם צריכים להיות כַֹספר הפתוח. הוא אינו שרה פיילין. הוא רק ג’ו, שאובמה במקרה הזדמן אל רחוב מגוריו. הוא אינו צריך להיענש מפני שהעז לשאול שאלה לא נוחה.
אבל ליגיונות של עתונאים מגויסים, אשר ויתרו זה כבר על העמדות פנים אובייקטיביות, לא יניחו לאיש להציג שאלות ענייניות לברק אובמה. הוד מועמדותו פטור משאלות ענייניות. וּמוּתר לקרוע לגזרים מי שמעז.
משהו לא נעים מעיקרו תלוי באויר. קונפורמיזם חדש משתלט על השורות, המודפסות והמטאפוריות.
אגב, לא אהבתי את צליל המלים “מישהו דאג להפחיד אותה”. לא טוב להקל ראש בתבונתם הטבעית של אנשים רק מפני שאי-הסכמה לגיטימית עומדת בינם ובינך, או בינם וביני (זאת אינה ביקורת אישית, אני מעריך בהחלט את דעותיך.)
יואב,
כתבת לגבי הטריביון ש”קשה להתלונן על עתון בשיקאגו, הנוטה באופן טבעי לתמוך במועמד הראשון לנשיאות משיקאגו זה 52 שנה”.
לפי זה שכתבת שבכל שנות קיומו הטריביון לא תמך במועמד דמוקרטי, אני מבין שכשסטיבנסון רץ לנשיאות מול אייזנהאור, הוא לא זכה לתמיכת הטריביון, נכון?
כנראה שמשהו השתנה ב-52 השנים האחרונות, לפחות בשיקאגו טריביון…
יואב,
תודה על התייחסותך – אני מעריכה אותך ואת כתיבתך ביותר ומאוד שמחה לברר בדו-שיח הזה את הסוגיות הכואבות כל כך של החיים הפוליטיים כאן.
נדמה לי שאי-ההסכמה ביננו היא בשאלת הפומביות של השאלה. אדם שנעמד באסיפה עירונית (Townhall) – כולם בעיר מכירים אותו, את דעותיו, את מעשיו, את הרגלי הלבוש והקנייה שלו, את המשפחה – אדם באסיפה עירונית עומד מול המועמדים ושואל שאלה עם הקשר שמלווה אותו.
ההקשר הזה נעלם במערכת הבחירות הלאומית – והיעלמות ההקשר מעלימה את משמעות השאלות, לדעתי.
אותו חיטוט עיתונאי נראה לי סוג של ניסיון להשוות את השטח, לאפשר לצופים בבית ולקוראי העיתון לראות את שאלתו של ג’ו השרברב באותו האור שראו אותה שכניו: הם הרי יודעים שהוא לא הולך להכניס רבע מיליון לשנה, לא בגלגול הזה. הם אולי מכירים את העבודה שלו, אולי השאילו לו כלים או ביקשו שיעזור עם צינור סתום. עבורם, הוא דמות עגולה ומלאה (במובן הספרותי, לא הפיזי) ולא רק שם ותמונה ושאלה ותו לא.
האם החיטוט היה נאות? לדעתי כן, אבל לא בגלל תמיכה בדמוקרטים (המסואבים) או קונפורמיות (דבר שבדרך כלל לא מאשימים אותי בו) אלא בגלל שהשאלה נשמעת שאלה מגויסת, שאלה ששואלים כדי להקניט ולא כדי לקבל מידע.
אופי השאלה ותוכנה נשמעים לי מאוד כאילו הם נועדו כדי לשכנע את השומעים סביבו ולא כדי לקבל מידע. כשאדם קם ושואל שאלה כזו, הוא *קם* ויוצא מחזקת קהל האנשים והופך סוג של מופע משל עצמו. שאלה שנועדה לקבלת מידע אינה מהווה הופעה – אבל שאלה שנועדה כדי לתפוס את הזרקורים מהמועמד נראית לי סוג של כניסה לגיטימית לאורם של אותם זרקורים.
לגבי אותה אם חד-הורית – איני מקלה בתבונתה הטבעית כלל ועיקר. היא לא הקורבן היחיד ואני חושבת שמתנהל מסע הפחדה ענק נגד כל אזרחי ארה”ב שמהותו האיום: “אם תרוויח כסף, הממשלה תיקח לך מסים רבים ותחלק אותם לעניים”. רמות המס בארה”ב נמוכות מאוד. הרמות הגבוהות ביותר הונהגו לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר הממשלה עשתה דברים כמו סלילת כבישי ענק ותשלום חובות מהמלחמה. מאז ועד היום המסים הם במגמת ירידה, והשירותים שמקבל האזרח צונחים פלאים.
מישהו (רייגן? שועי הארץ?) הצליח לשכנע אנשים שמסים גרועים ממוות – גם כאשר הם-עצמם נהנים מפירות המסים.
בספר What’s The Matter With Kansas שואל תומאס פרנק למה רבים כל כך הבוחרים בקנזאס, שהיתה פעם מעוז הדמוקרטים, בוחרים כיום ברפובליקאים, על אף העובדה שטובתם האישית-כלכלית נתמכת דווקא על ידי הדמוקרטים. הספר נותן תשובות רבות וטובות, אבל שוכח לדעתי את העיקרית, שהיא “עקרון הלוטו בפוליטיקה” – בוחרים רבים נוטים לבחור את המועמדים שייטיבו עמם יותר *אם הם ירוויחו מיליונים בלוטו*. יש היגיון מסוים בכך – אם הם לא יאמינו שהאפשרות הזו קיימת, הקושי היומיומי של חיי המעמד הבינוני-נמוך בארה”ב ישחק אותם עד עפר. אבל אם הם יאמינו – וייסעו לווגאס, ויקנו כרטיסי לוטו וייסעו אל בתי הקזינו שבשמורות הקרובות לבתיהם – אז אולי, אולי יום אחד גם הם יהיו עשירים, והם לא מוכנים לוותר על העושר הדימיוני, גם כשהוא לא קיים.
במלים אחרות, קשה יותר לוותר על עשרים אלף דולר דימיוניים בתשלום מס שעוד לא הוטל מאשר לבחור במועמד שמבטיח לבטל את מסי הירושה, אפילו כשאין לך מה להוריש היום.
יואב,
איש אינו כופר בלגיטימיות של שימוש בדוגמה פרטית לשם הבהרת טענה כללית.
טענתי היא שהדוגמה הפרטית, במקרה זה של ג’ו השרברב, אינה משרתת את טענתו הכללית של מקיין, אלא דווקא את זו של אובמה.
הסיבה לכך היא שהכנסותיו השנתיות של ג’ו נמוכות מ-250 אלף דולר ולפיכך התוכנית הדמוקרטית תקטין את נטל מסיו.
עובדה זו לא היתה ידועה לנו לולא התחקיר העיתונאי, ולכן התחקיר הזה הוא לגיטימי וענייני
אגב, בכל זה אין כדי לסתור את תחושתך שהתקשורת האמריקאית מוטה לטובת הדמוקרטים. בהחלט ייתכן שהיא מגזימה בביקורת על מקיין ונמנעת מתחקירים שיכולים להביך את אובמה. אבל כמו שעון עומד שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, במקרה של ג’ו השרברב היא דייקה.
מין הראוי שהיחס לג’ו השרברב יהיה ענייני והדיון יעסוק לגופה של שאלתו ולא לגופו של ג’ו השרברב עצמו, וזה כלל לא משנה אם האיש התכוון בשאלתו להתגרות או שהוא שאל שאלת תם, אם נשלח ע”י מטה מקיין בתשלום או שמא באופן עצמאי, וזה אף לא משנה אם זה שמו האמיתי או שם בדוי – כל אלו הם דברים טפלים והעיסוק בהם אינו ראוי ומצביע על חוסר יכולת להתמודד עם השאלה באופן ענייני – כאילו שרק השאלה עצמה קיימת ועל האיש שהעלה אותה לא ידוע דבר כי זה גם כך לא רלוונטי.
ולעניין האחר, אמריקה מייצגת השקפת עולם לפיה אדם אחד יכול לראות את עצמו במקום אחר ובזמן אחר. העני המרוד ביותר יכול לראות עצמו עשיר כקורח בעוד כמה זמן ומנגד כל עשיר יכול לראות את עצמו בעתיד כפושט יד, ובהתאם לזה כל החלטה של אמריקאי מתבססת על השאלה מה תהיה השפעת ההחלטה עליו, לא בהכרח במקום ובזמן הנוכחי. זה כל היופי של אמריקה – ההבנה שהכל משתנה, הגלגל מסתובב ומכך נגזרת היכולת לראות את עצמך במקומם של אחרים שהיא השקפה החיונית לקיום משטר דמוקרטי ליברלי.