זוכרים את הגידוף הסיני האָיוֹם ההוא, “מי ייתן ותחיו בזמנים מעניינים”? ללַמֶדכֶם שאפשר לקלל באפקטיביות ניכּרת מבלי להשתמש במלה גסה אחת. חוץ מעורכיהם של עתוני שמאל רדיקלי, חוץ מאייאטוללה חמנייאי וחוץ מראשי הרפובליקה של עזה, הרוב המכריע של כדוראי הארץ היו מברכים על קצת שיעמום בימים הרעים האלה.
לפני עשרים שנה ויותר התפשט ז’אנר ספרותי-היסטורי, שמישהו נתן לו את האיפיון המלגלג “מדע השקיעה” (declinism). היסטוריונים וַעתידנים הסתדרו בשורה ארוכה, כדי לחזות את ירידתה הממשמשת וּבאה של אמריקה מגדוּלתה האימפריאלית. אחת ההשוואות הפופולריות ביותר היתה עם האימפריה הספרדית, במחצית השניה של המאה ה-16. היא לא הפסידה בִּשְׂדֵה הקרב, אלא בשדה הפיננסים. היא לא יכלה עוד לממן את שאיפותיה ואת הרגליה.
בינואר 1989, בצֵאתו מן הבית הלבן, רונלד רייגן הוריש לאמריקה חוב לאומי של שלושה טריליון (3,000 מיליארד) דולר. זה היה פי שלושה יותר מן החוב הלאומי שרייגן ירש שמונה שנים קודם.
מְגיניה של כלכלת רייגן נטו להמעיט מחשיבותו של החוב. הם טענו, שאת החוב אין למדוד במספרים מוחלטים, אלא על פי חלקו היחסי בתוצר המקומי הגולמי. זאת אומרת, לא נורא ללוות כסף כדי להגדיל את העוגה. קיצוץ דרסטי של המסים – אבן הפינה של כלכלת רייגן – אמנם יגדיל את הגרעון בטווח הקצר, אבל יקרא דרור לִפעילוּת כלכלית נמרצת. המשק יגדל, וּממילא יִקטַן חלקו היחסי של הגרעון בתמ”ג. בסופו של דבר, הצמיחה הכלכלית תגדיל את ההכנסות ממסים מופחתים, וידו הנעלמת המבורכת של השוּק תאזן את כל מה שצריך איזון.
נדמה לי שאת הטענה הזו שמעתי בפעם האחרונה ב-1988 מפי ג’ק קמפ, ציר הקונגרס הדינמי והֶחָריף מִמדינת ניו יורק. הוא ניסה אז לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, וּקצת חבל שלא הצליח. אינני יכול להישבע שטענתו לא חזרה ונשמעה מאז, אבל בוודאי לא בפורומים נשיאותיים.
כמעט בן-לילה
התקציב האמריקאי חזר והתאזן ב-1997 בִּזכוּת צירוף של התערבות ממשלתית ושל שוק חופשי. הממשלה דווקא העלתה מסים (ב-1993), אבל גם קיצצה הוצאות. זה איפשר לבנק המרכזי לחזור וּלהוריד רבית, התחילה תקופת הצמיחה הארוכה ביותר בתולדות אמריקה, קופות הממשלה התמלאו בהכנסות, והגרעון נגוז כמעט בן-לילה (והוכשרה גם הקרקע לבועת הבורסה שהתפקעה בין 2000 ל-2001; וּלבועת הנדל”ן, שאת מחיר התפקעותה רק התחלנו לשלם לאחרונה).
בשנה האיומה 2008, הגרעון בתקציב הפדרלי יעמוד כנראה על 500 מיליארד דולר. החוב הלאומי של ארה”ב עומד על עשרה טריליון (10,000 מיליארד) דולר ויותר. דייוויד ווקר, מבקר המדינה לשעבר של ארה”ב (תרגום קצת חופשי של תוארו, comptroller general), חזר והזהיר, כי חלק גדל והולך של התקציב הפדרלי יוקדש לתשלום הרבית על החוב הלאומי, ויביא את הפיננסים של הממשלה עד שיתוק.
כל זה נאמר בעידן הפרה-היסטורי, אם אנחנו מניחים שהיסטוריה חדשה התחילה ביום שבו נפלו ליהמן ברדרז. מה שקרה מאז הוא כל כך לא סביר, עד שאין לנו כלל הכלים להעריך את משמעותו: ממשלת ארה”ב משתלטת על בנקים ועל חברות ביטוח וּמלאימה משכנתאות, ואם יש בנקים שאינם רוצים להצטרף אז הממשלה מכריחה אותם. אין לשון הפלגה אחת שתהיה מופרזת כדי לתאר את מה שקרה. אנחנו חיים עכשיו בעידן אסטרולוגי חדש.
“כולה רק חמישה אחוזים מהתמ”ג”
כאשר נודעו פרטי תכנית החילוץ של האוצר האמריקאי – 700 מיליארד דולר לרכישת “נכסים רעילים” של בנקים – ועוד לפני שהתברר כי היא לא תספיק, בנימין נתניהו הזדרז להציע את תוֹבָנוֹתָיו ההיסטוריות. הוא הוציא את טענתו של ג’ק קמפ הנ”ל מן הארון, ניער אותה מן הנפטלין, והסביר ש”כולה רק 5% מן התמ”ג” (בציטוט חופשי). זאת אומרת, 700 מיליארד היו יכולים להיות הרבה כסף בשבילי וּבשבילך, אבל בשביל אמריקה הם דבר של מה בכך.
כתבתי כאן כבר על עצם הערתו הלא-מלומדת של נתניהו עוד לפני שלושה שבועות. אם אני חוזר אל העניין, אין זה לצורך עקיצה. העניין הזה צריך עיון ארוך, מפני שכל כך ברור שיו”ר הליכוד החמיץ מעיקרה את מצוקתה הקיומית של השיטה הכלכלית והפיננסית. הוא לא ראה מה שראו למשל עורכי ‘איקונומיסט’ (ומרחו השבוע על שער שבועונם), “הקפיטליזם במשבר”.
לא הקפיטליזם בלבד. כל תפיסת עולמנו מועמדת עכשיו במבחן. כל מה שהתרגלנו להניח על מַאַזְנֵי-כוח ועל בעלי-ברית צריך עיון מחודש. אין זו קריאה לפאניקה. זו קריאה לחרדה קונסטרוקטיבית, זו המחייבת פוליטיקאים להתבונן בעיני בוחריהם, וּלנסות להגיד את האמת, לשם שינוי. אני אינני מתכוון לָאמת הנצרחת מגרונותיהם הנרקסיסטיים של אברום בורג או של אופיר פינס. אני מתכוון לעומת זאת לחוכמת השנים וּלעומק הנסיון של אבישי ברוורמן, למשל.
“מדע השקיעה” חזר
בסוף שנות ה-80, “מדע השקיעה” הופרך והוּצָא לפנסיה מוקדמת לרגל נפילת החומה בברלין, לרגל התפרצות כוחות היצירה והייצור בסין ובהודו, לרגל מהפכת הטכנולוגיה, וּלרגל מבחר של בועות בורסה ענקיות.
“מדע השקיעה” חזר. הפעם אין הוא תוצאה של ניחושים על הֶעתיד. הפעם הוא תוצאה של עובדות ההווה (וכן, גם של ניחושים על העתיד). הפעם אין הוא עוד מצב רוח חולף בשרשרת מאני-דפרסיבית קבועה. הפעם הוא הדפרסיה עצמה, מצב אובייקטיבי המחייב התרגלות.
חֲבָרוֹת הרוצות לצאת בשלום מן המשבר זקוקות עד ייאוש למנהיגים פוליטיים שיתמודדו עם מכאובי 2008, במקום לשאול להטוטים רטוריים משנת 1988. בשעה שגורדון בראון הבריטי מנהיג מהלך עולמי להחליף את הסדרים המונטאריים שנבראו ב-1944; בשעה שניקולא סארקוזי הצרפתי מדבר על “קץ האשליה של פיקוח עצמי” (של כוחות השוק); בשעה שארצות קטנות בצפון אירופה ובמרכזה מפרפרות על פי התהום – בשעה הזו ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד תקופת נסיון של בנימין “כולה חמישה אחוזים מהתמ”ג” נתניהו.
בחירות לכנסת מוכרחות להיערך בהקדם האפשרי, וּתנועת רק לא-נתניהו מוכרחה לנסות להדביק את הציבור בַּחרדה קונסטרוקטיבית. לא רצח אופי, לא השמצות אישיות, לא הפחדה דמגוגית – אלא תיאור ענייני של עד-כמה-אין-לנו-מושג-איך-העולם-השתנה, ועד-כמה-אנחנו-מוכרחים-להתאים-את-עצמנו-למציאות.
התשובה “זה לא יעבוד” (כי כבר בדקנו את זה בקבוצות המיקוד) אינה פוטרת איש מן הצורך לנסות. מעולם לא היה רלוונטי יותר הצירוף הישראלי הקלאסי ההוא: אין ברֵרה.
This entry was posted on יום שישי, אוקטובר 24th, 2008 at 15:57 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
Both comments and pings are currently closed.
עצוב שמכל המנהיגים או המתחזים לכאלו נתניהו הנו היחיד בעל שאר רוח וחינוך אקדמי טוב. וכנראה יש בו גם את מידת האכזריות הדרושה. בודאי שיש לו נסיון יותר מלרוב המתימרים למנהיגות. איני מאמין שאני יליד הארץ, גימלאי,איש שמאל מתון יוניוניסט כותב זאת אבל כך זה נראה.ברק מאכזב,גברת ליבני חסרת נסיון, האם שוחט מתאים? פרס כבר עובר בטל הדיאדוכים של מפלגת העבודה, איזה הגזמה דיאדוכים. עוזי דיין ודומיו? ממשלת חירום לאומית
אין ספק שהדימקרטיה בצורתה הישראלית מסכנת את ישראל סיכון קיומי ממשי. הבורות הנוראה של המפלגות הדתיות הכסילות של ההמון הישראלי אינן מנבאות טוב. אין ספק שהעמידות הישראלית פחותה באלפי מונים מהעמידות במלחמת השחרור ובעשרים השנים אחריה.העסק פשוט נראה מסוכן ולא מבטיח..
כשנתכנסה הכנסת הנוכחית לראשונה, היו כמה בעיתונאות הכלכלית שחיככו ידיהם בהנאה (אם אני זוכר נכון היה זה סבר פלוצקר). עידן חדש הגיע לפרלמנט שלנו: בין שלל הגנרלים, עורכי הדין והעסקנים יושב כלכלן. עידן חדש.
אבל בעצם, ומבלי לזלזל בפרופסור ברוורמן, אין איזו עדיפות לעמדות שלו. העמדה של נתניהו איננה יכולה לקבל מביבי עצמו גיבוי אקדמי מלא- וספק אם הוא מבין את כל הניואנסים הכרוכים בה והמחקרים שהביאו אליה (הוא בהכשרתו ארכיטקט), אך יהיו מלוא החופן חוקרים, בכירים לא פחות בברוורמן, שיוכלו לתת בסיס הצדקות, הדגמות ושאר אסמכתאות אקדמיות.
ומכאן השאלה התמה- ומי אמר שברוורמן צודק? ברוורמן טוען תחת כל עץ רענן כי יש להעלות את הצריכה הציבורית מחד ואת נטל המס מאידך. זו צורה אחת להתמודד עם “המשבר”. המשבר הנוכחי הפריך לכאורה טענות בדבר האפשרות לפיקוח עצמי וכו’- אבל מסופקני אם הוא שלל לחלוטין את הרעיון הקפטליסטי והבהיר לכל כי סוציאל-דמוקרטיות היא דרך המלך. גרמניה היא מדינה סוציאל דמוקרטית בבסיסה, והשינוי שמעבירה אותה עכשיו מרקל עדיין לא “דירדר” אותה לקפיטליזם נוסח אמריקה שלפני המשבר- ובכל זאת, גם גרמניה סובלת מאוד מהמשבר.
מכאן ש”התאמה למציאות” איננה בהכרח שינוי השיטה הכלכלית. ובכלל החלטות שכאלו רצוי שתתקבלנה ע”י התבונה הקולקטיבית ולא לאור “חרדה קונסטורקטיבית”.
“…תיאור ענייני של עד-כמה-אין-לנו-מושג-איך-העולם-השתנה, ועד-כמה-אנחנו-מוכרחים-להתאים-את-עצמנו-למציאות”
כמה נכון.!
ולפני שמתחילים להתאים את עצמנו, צריך להתפקס על הנתונים
ופה מתחילה הבעיה.
הנתונים שמוציאות הרשויות האמריקאיות, לא מדוייקות, אם לא לומר מזוייפות
http://www.theatlantic.com/politics/ecbig/gdp.htm
מאמר קצת ישן וקצת ארוך, שמנסה לעשות סדר
בנתונים הלאומיים.
גם אם המאמר לא מייצג ב 100% את המציאות, הרי
שחוסר העקביות, הדיוק, והמציאותיות של הנתונים,
צריך להדאיג אותנו.
לדעתי, כל אמריקה זה ‘אנרון’ אחד גדול.
ממש כמו שאנרון ניסתה (והצליחה) להסתיר את
המציאות העגומה ע”י הקמה של 2000 חברות בנות,
והעברת הפעילויות המפסידות לחברות אלה,
כך אמריקה מסתירה את מצבה האמיתי. אין לה בשלב זה כבר
מה להפסיד.
קודם, לפני שמתחילים במלאכת התיקון, צריך לפרק
את הנתונים שמספקות רשויות ארה”ב לגורמים,
ולבנות את התמונה של המציאות העגומה, קוביה אחרי קוביה.
קצת מוזר לי לכתוב את זה אבל הטור הזה משדר תחושה שהוא נכתב בעטו של צופה בתרבות הישראלית יותר מאשר משתתף בה. נראה שאתה מדחיק את האמיתות הבסיסיות ביותר על תרבות הדיון הפוליטי בישראל ומייחס לה תכונות אמריקאיות. אנסה לפרט בקצרה:
לא קיים דיון פוליטי בישראל במובן האמריקאי (ואני לרגע לא טוען שהדיון הפוליטי בארה”ב חף מכשלים או ראוי לחיקוי). לא קיימת הקשבה לטיעונים וממילא אילה אינם נטענים במובן המקובל של המילה. הייתי אומר שהדיון רדוד אבל משתמע מכך שיש לו עומק כלשהו. אם כבר, הוא דו-מימדי ונשלט לחלוטין ע”י שיוך שיבטי, פחדים ואמונה דתית.
במרכזה של מערכת בחירות עומד הסיכסוך הישראלי פלשתיני, במובן שסיסמאות חבוטות המתייחסות אליו מהוות את השיקול הדומיננטי ביותר עבור מצביעים רבים. כיוון שהסיכסוך הזה, ולא רק הוא, מונע בבסיסו ממניעים דתיים ההכרעה בקלפי עוברת מתחום השכל לתחום הרגש (הקמאי).
בודאי שזה לא יעבוד. אין את הרקע של דיון כלכלי פומבי ענייני בעבר שמאפשר דיון אפקטיבי בהווה. את התשתית הזו ייקח שנים לפתח. אין גם עניין בדיון כזה כי הוא אינו מדבר אל הרגש, והרגש שולט בכיפה. בכל זמן נתון יכול הפחד לגבור על רגשות דתיים, לאומנים וצרור דעות קדומות אבל כיש כאן מילכוד. בכדי שהכלכלה תשרה מספיק פחד המשבר צריך להיות בעיצומו, כלומר זה יכול לקרות רק כשמאוחר מדי. אופציות לאסון עתידי לא מתקרבות לעורר את עוצמת הרגשות הדרושה כאשר התשתית להבנת גודל האיום לא קיימת.
אפקטיבי באותה מידה להתפלל לנס. מי יודע, אולי ביבי יתקע גול עצמי ויכשיל את המרוץ שלו לראשות הממשלה במו ידיו. בעיני עדיף להתכונן למציאות שבה בוחר הישראלי – שטרח זה מכבר להיפטר מראש ממשלה מתפקד באופן סביר כאילו היה סרח עודף – זורע רוח וקוצר חתיכת סופה.
כדי להדגיש את הנקודה:
הרגע שמעתי שצוות המ”ומ של מפלגת הגימלאים דורש מציפי ליבני שלושה מיליארד שקלים ותוכנית בוקר לגימלאים בטלוויזיה.
לך תבנה מדינה.
אני משועשע מהערתו של דודו משיקאגו. אני? צופה בתרבות הישראלית? איך הבחנת בזה, דודו? האם זה מפני שאני מתגורר זה שנים בוושינגטון? האם זה מפני ש”וושינגטון” מופיעה בשם האתר הזה?
אכן, דודו, דק אבחנות אתה.
אני נוטה להניח שכדי לשמוע דעות ממשתתפי התהליך הפוליטי הישראלי, אורחיי ממילא יבחרו בכותבים אחרים. אני, הקטון, מציע כאן פרספקטיבות הנובעות ממי שאני וממה שעשיתי במרוצת עבודתי העתונאית — וגם ממקום ישיבתי.
למיטב הבנתי דודו לא התכוון למתוח ביקורת על עצם כך שאתה עובד שם ומחווה דעה על ישראל. אם כבר, דעתך מעניינת במיוחד מכיוון שיש בה מידה של ריחוק. להבנתי, דודו אמר שהתרגלת לפוליטיקה האמריקאית עד כדי כך ששכחת שישראל לא משחקת באותו משחק דמוקרטי(?). שהפוליטיקה בישראל שבטית.
קודם כל שבת שלום, יואב
אמירת “כולה רק 5% מן התמ”ג” שציטטת הזכירה לי את ההלצה המיוחסת לאוורט דירקסן:
a billion here and a billion there, and pretty soon you’re talking real money
ההבדל הוא כמובן שדירקסן התכוון להטיף לתקציב מאוזן, לא נגדו.
ולגבי המשבר: אתה מניח כהנחת יסוד שהעולם השתנה, אבל האמת היא שמעט מאוד משתנה. תמיד באמצע בהלה (1907,1929, 1990-1, כלכלת הבועה היפנית, משבר האנרגיה בשנות השבעים ועוד) נראה שסדרי עולם משתנים ובסוף הכל חוזר להיות פחות או יותר כפי שהיה.
האקונומיסט, שהתייחסת אליו ובמקרה אני מנוי עליו, אמנם מכריז בכותרת שלו על שעתו הקשה של הקפיטליזם, אבל כשקוראים את הכתבות עצמן רואים שהוא גורס שהקפיטליזם הוא, בפרפרזה על צ’רצ’יל, השיטה הכי גרועה חוץ מכל האחרות, ושבשקוע האבק גם לאחר המשבר הזה ישארו פני הדברים בגדול כפי שהיו. תקנה חדשה פה, רשות חדשה שם – אבל בסופו של דבר עולם הפיננסים כמנהגו נוהג.
וטוב שכך, לעניות דעתי.
הדמוקרטי בצורה הוגנת.מאזרחי ארה”ב נמנעה האפשרות לשמוע דעות אחרות שנאמרו ע”י מועמדים אחרים.אותם מועמדים לא הצליחו להכנס למסגרת של מסך הטלוויזיה.הם הועלמו מעל המסך,ולא נתנה להם האפשרות לשבת בשלושת העימותים הטלוויזיונים.אני מדבר על רלף ניידר,בוב באר,סינתיה מק’קינני.אפילו במהלך המירוץ בין מועמדי המפלגות השונות,לא נשמע קולם של אלה שהתקשורת לא רצתה ביקרם,והם לא קיבלו זמן מסך.(חוץ מאלה שהזכרתי למעלה,אני מדבר לדוגמא: על רון פול. או מייק גראבל.)היה לשניים האלה הרבה מה לומר,אבל המשחק תמיד מכור עבור שתי המפלגות הגדולות,ועבור המועמדים הבאים מתוך שתי המפלגות הללו,שהתקשורת כבר סימנה מלכתחילה.
http://www.bdidut.com/docs/economy2.doc
אם התמ”ג עולה,
למה אמריקה(ארה”ב) יורדת?
למה אנו זקוקים לאמצעי מדידה חדשים לקדמה ושגשוג, למה אין לנו אותם, ואיך הם ישנו את הנוף החברתי והפוליטי.
לאשר שלצערי צביקה צודק.רוח הדברים העולה ממאמרי האיקנומיסט היא מה שכתב צביקה.רק בדבר אחד אני חולק עליו .זה לא טוב שכך.השיטה הכלכלית הנהוגה כיום אינה מספקת את הסחורה.חייבים שינוי,ואני בספק אם הוא יבוא.
אין התאמה מלאה בין מקום המגורים לבין נקודת המוצא התרבותית. לי יצא לפגוש סינתזות שונות ומשונות בין תרבות האם לבין התרבות המארחת, ובפרט מידות שונות של ניתוק מהתרבות הישראלית בקרב ישראלים לשעבר. לכן למרות שכושר האבחנה המשובח שלי סייע לי להבחין בשם הבלוג, מעט הופתעתי. זהו הטור הראשון שקראתי כאן שהייתי יכול לדמיין שנכתב ע”י צופה חיצוני במאת האחוזים (פרט לשפה כמובן).
התקווה הגדולה היא שבנימין נתניהו מסוגל לאמץ מדיניות כלכלית אשר תתאים למצב השוק העכשווי.
על פי התבוננות בהנהלות נתניהו כשר אוצר הוא דוגל בהקטנת ההוצאות הממשלה, הקטנת מסים לעסקים ובעלי שכר גבוה והפרטת חברות ושירותים ממשלתיים לשוק הפרטי.
אך לצערנו הבנקים הפרטיים בסכנת הלאמה, הוצאות הממשלה עומדות על המינימום שבמינימום והמסים בארץ לעסקים נמוכים יחסית.
גם נתניהו ייצטרך לפעול בדומה לשאר מדינות העולם – להשקיע בתשתיות (כי לא יהיו חברות שיוכלו לעשות זאת בשל מחנק אשראי) להגדיל מסים וכנראה גם להפסיק להפריט שירותים וחברות.
דודו, הבה נקצר את הדיון הספרותי הזה: אין לי כל תביעות על זמנך הפנוי, אבל יש באתר הזה שלוש מאות רשימות ויותר, וחלקן הגדול יעוררו בך אותה הפתעה עצמה.
אני מודה שדברים מעטים מעוררים בי יותר אי-נוחות מאשר הערות הנשמעות כלפיי בטון סמכותי וידעני. לא חלילה מפני שאין סמכויות בעלות ידע גדול משלי — יש גם יש, ואני מוכן להתאבק בעפר רגליהן — אבל לוויות-חן של ציניות אינן מתיישבות עם מה שאני מנסה לעשות כאן.
האתר הזה מנסה להשמיע קריאות-תיגר ולכפור בחוכמות אנשים מלומדות. מידת הצלחתו היא עניין לשיפוטו האינדיבידואלי של כל אחד מאורחיי. אבל נסיון להחזיר אותי אל חוכמת אנשים מלומדה הוא מיותר. אין טעם בקיומו של האתר הזה אם הוא יבטא הסתגלות לאיפיון המציאות של דודו, או של אחרים.
שמא נוותר מכאן ואילך על הקנטות סאלוניות?
ועוד: אינני יודע למי אתה מתכוון ב”ישראלים לשעבר”. האם ויתרת על אזרחותך? האם חדלת לשלם מסים? אני לא הייתי מעז להניח הנחות על מצב דרכונך. אני מעדיף שגם אתה תימנע בהקפדה מלהניח הנחות שנודף מהן ניחוח של חוסר ציביליות.
לגופו של עניין:
— גיל (כלל הזיהוי המלא בבקשה): איש לא “אמר שברוורמן צודק”. העניין כלל אינו מי צודק, אלא מי ראוי להאזנה.
— צביק’ה: אני בהחלט מקבל את הנחת היסוד שלך. קפיטליזם דמוקרטי הוא המכניזם המבטיח ביותר של החרות. אבל יש לו הרבה יותר מנוסחה אחת.
תודה
“אני מעדיף שגם אתה תימנע בהקפדה מלהניח הנחות שנודף מהן ניחוח של חוסר ציביליות”.
כמובן. לא התכוונתי אליך אלא לאנשים שאני מכיר אישית. אני לא מניח שום הנחות לגביך ואין כאן ציניות כלל. בכל אופן, אני מתנצל על הניסוח הדו-משמעי.
מנקודת מבטו של הדיוט:
נוצר משבר אמון בשיטה.
כי ברור שישנם כמה מנוולים בוול סטריט שניצלו פרצות.
וגם ישנם כמה אחראים שהתרשלו או נרדמו בשמירה.
משבר האמון הזה גורם לתנודות החריפות בכל העולם.
כדי להחזיר את האמון חייבים כמובן לסתום את הפרצות.
אבל חייבים גם לתפוס את המנוולים ואת הרשלנים ולהעמידם למשפט פומבי.
האמון יחזור בהדרגה רק כשנראה אנשים בבית הסוהר.
ככה הראש שלנו עובד.