מי לא שמע את החדשות האחרונות על המשבר הסיסטמי של הקפיטליזם? מי חושב שהיה שם רק "כשל ספציפי של פיקוח"? מי אם לא האיש הרוצה הזדמנות שניה להיטיב עם ישראל
לא קל להיות בימים האלה ידיד של ארה"ב, קל וחומר מעריץ שלה. רצף החדשות האיומות מוול סטריט ומוושינגטון בחודש האחרון עורר – לא נעים להגיד – מידה ניכרת של שמחה לאיד כמעט בכל מקום: לא רק בלבם של אחמדיניג'אד ונסראללה, צ'אווס של ונצואלה ופוטין של רוסיה – אלא גם אצל דמוקרטים מערביים למהדרין.
הרדיקלים הודיעו ש"האימפריה נופלת" (ידיעה החוזרת ונשמעת פחות או יותר מאז 1812). המתונים הודיעו שתמה ונשלמה ההגמוניה האמריקאית. המהורהרים, בשום פנים לא רק אנשי שמאל, דיברו על החולשות הנתונות של קפיטליזם ללא מְצָרים, זה שניתן לו השם הצרפתי הנאה laissez faire. במקום אחד מצאתי אפילו ביקורת על "התיאולוגיה של הקפיטליזם", היד הנעלמה המפורסמת ממשנתו של אדם סמית'.
הדיבורים האלה מזכירים במידה חשודה את האופוריה הנגדית מלפני עשרים שנה. היסטוריון אמריקאי צעיר, פרנסיס פוקויאמה, הכריז אז במסה מבריקה, מעוררת מחלוקת וּבלתי נשכחת על "סוף ההיסטוריה" – במובן זה שהסתיימה התחרות בין רעיונות, והדמוקרטיה הליברלית (זאת אומרת, קפיטליסטית) ניצחה.
הגלגל מתהפך. הכשלון עצום הממדים של שוּקי הכספים בארה"ב מעניק רִשְיון לטעון, שה"דגם האנגלו-סאקסי של הקפיטליזם" הובס, ולא תהיה לו עוד תקומה. עם קַלוּת דעת סאלונית כזאת כמעט אין צורך להתווכח. אבל עצם הביקורת על הדגם האנגלו-סאקסי היא רצינית וּראויה להישמע.
בימים של כשלון סיסטמי ענקי, הדבר המעניין ביותר, לפחות מבחינה אינטלקטואלית, הוא לשמוע את מחשבותיהם של בעלי הדבר. רק כאשר הנכשל מדבר על כשלונו אנחנו יכולים להעריך את מידת רצינותו ועַמקוּתוֹ, וכמובן את יושרו. אם הוא פוליטיקאי פעיל, כֵּנוּתוֹ לְעֵת כשלון תקל עלינו להעריך אם יהיה טעם יום אחד לחזור ולתת לו סיכוי נוסף.
מדוע לא בנג'מין?
מה שמביא אותנו אל בנימין נתניהו. ב-1996, תיכף לנצחונו הזעיר, הוא הודיע כי בדעתו להפוך על ראשו את סדר העדיפויות הכלכלי והחברתי. ילד השעשועים לשעבר של הניאו-קונסרבטיבים בארה"ב התכונן לקחת את ישראל אל פִּסגוֹתֶיהָ של "המהפכה הרייגנית". הוא הגיע אל פרקו הפוליטי בימי המהפכה ההיא, הקריירה הדיפלומטית שלו כמעט חפפה אותה.
יולי 1996. ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם במושב משותף של שני בתי הקונגרס. יושבים ראש סגן הנשיא אל גור (משמאל) ויושב ראש בית הנבחרים ניוט גינגריץ'
המקור: אתר הרשת של CNN
ביולי 1996, נתניהו התייצב לפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס בוושינגטון, וגרם התקפת קנאה רצינית לרפובליקאים, ערב בחירות לַנשׂיאוּת שבהן מועמדם הֶעייף והדהוּי עמד להפסיד. לפניהם עמד איש צעיר ונאה, בעל אנגלית אמריקאית קולחת וּמדויקת, שאמר את הדברים הנכונים, בטון הנכון. מדוע לכל הרוחות בנג'מין אינו מועמדנו לנשיאות? שאלו אחדים באופן דיסקרטי.
היה לו שם משפט אחד בלתי נשכח. "בעברית", הוא אמר באנגלית, "אין מלה לדה-רגולציה. אני מבטיח לכם שתהיה מלה כזאת עד סוף כהונתי". הקונגרס עמד על רגליו. זה היה פשוט מבריק, לפחות מבחינה רטורית. באקדמיה ללשון העברית כעסו עליו. אמרו עליו שהוא הוציא את דיבת העברית רעה, בוודאי שיש ביטוי עברי, "הסרת הפיקוח". אבל נתניהו כמובן לא דיבר על רפורמה של המילון העברי. הוא ניסה לשנות את מצב-הדעת של דוברי העברית.
זיופים דרמטיים של כלכלת השוק
בשבוע שעבר, נתניהו התראיין בתכנית הרדיו של עורך 'גלובס', חגי גולן. הוא אמר שם על השבר הפיננסי בארה"ב, כי הוא
לא של כלכלת שוק[…] זה הכול עורבא פרח. הכשל האמיתי הוא העובדה שלא היה פיקוח על בנקים להשקעות כמו שיש על הבנקים הרגילים. המערכת יודעת לפקח, היא עשתה את זה ב-1929 וגם בזמנים אחרים. גם אז לא החליפו ולא זרקו את כלכלת השוק לטובת כלכלה צפון קוריאנית, וגם לא יעשו זאת היום.
אה, המערכת "יודעת לפקח". מי יודע, אולי נאומו הבא במליאת הקונגרס יכלול הבטחה שעד סוף כהונתו השניה תהיה מלה בעברית ל"רגולציה"? והרוב הדמוקרטי המסיבי בקונגרס יריע לו בהתלהבות?
האמת המאכזבת, שנתניהו דיבר דברים בטלים. ג'ורג' בוש עצמו, נושא הנס של הכלכלה החופשית מפיקוח, הודה בשבוע שעבר בנאום לאומה, כי "כל כלכלתנו נמצאת בסכנה", לא "מערכת הפיקוח שלנו". הוא ניסה להעניק הסבר כרונולוגי למשבר, ודיבר על שורה של זיופים דרמטיים של כלכלת השוק. הם לא נבעו מחוסר פיקוח, הם נבעו מהחלה של כללים ושל ציפיות שהתרגלנו להניח את חיוניותם: למשל הוזלה דרמטית של האשראי בזמן האטה כלכלית. שם נולדו המשכנתאות הזולות, שם התחילה הגֵאוּת ההיסטרית בענף השיכון, שם התחילו הבנקים להתמכר לאגרות חוב של משכנתאות.
המערכת יודעת לפקח כפי שפיקחה ב-1929? האם יושב ראש הליכוד הגיע אלינו מיקום מקביל? ב-1929 קרס הקפיטליזם האמריקאי מפני שלא היה פיקוח. ארבע שנים אחר כך, הדמוקרטים התחילו לפקח, והרפובליקנים השוו אותם עם היטלר ועם סטלין. זה אגב לא היה "פיקוח", זו היתה התערבות מסיבית וחסרת תקדים בכלכלה. הממשלה הפדרלית הלאימה למעשה 20% מכל הבתים בארה"ב, כדי להציל את בעליהם.
"השבוע ששינה את פני הקפיטליזם האמריקאי": לא כותרת בעלון תעמולה טרוצקיסטי, אלא בראש אתר הבית של ה'וול סטריט ג'רנל', 20 בספטמבר 2008
נסיוב הדמגוגיה
אבל מה שצריך להדאיג לפי דעתי אינו הוויכוח על פרטים היסטוריים, כי אם נסיוב הדמגוגיה שנתניהו חוזר וּמזריק אל ורידי ישראל. מה, הוא שואל, הנחליף את כלכלת השוק הזו ב"כלכלה צפון קוריאנית"? במקום אחר בראיון הוא שואל, "מה, נהפוך למזרח גרמניה?"
איזה טכסיס רטורי ירוד: להביא עד אבסורד את טענת בני הפלוגתא שלך, כדי לסתור מיני וביה את כל מה שהם טוענים. מי בדיוק רוצה להחליף את כלכלת השוק בצפון קוריאה? (תודה לאל שבמהלך הראיון חלה אצלו אבולוציה מקוריאה למזרח גרמניה, שם בכל זאת היתה קצת יותר רציונליוּת.) מדוע אי אפשר לנהל דיון ענייני וכבד ראש בליקויים הסיסטמיים החמורים מאוד שהמשבר הזה חשף? האין זה תפקידו של מנהיג האופוזיציה – אל תצחקו בבקשה – לעורר את שומעיו מפעם לפעם למחשבה, במקום לגָרוֹת וּלדגדג וּלהקניט?
דבר נפל בתולדות המערב. אסון פיננסי עצום ממדים התרחש. הקפיטליזם האמריקאי אינו עומד להחלפה, אבל הוא עומד עכשיו במלחמה על נפשו. זה הזמן לדיבורים צ'רצ'יליאניים, לַאמיתות כואבות, להודאה בטעויות, לרפורמה של יותר מ"כֶּשֶל חמור בפיקוח במקום ספציפי" (נתניהו). ואם לא לרפורמה, אז לפחות לדיון ברפורמה.
האם זה מה שמצפה לישראל לאחר הבחירות הבאות? האם האיש הזה ממשיך את התכחשותו השיטתית למציאוּת? האם הוא יוסיף לכפות על ישראל תיאולוגיה פוליטית וכלכלית, שהביאה את אמריקה עד פי התהום?
ראש הממשלה הבא של ישראל מוכרח להיות מישהו המנסה להתאים את מעשיו למציאות במקום להתאים את המציאות למעשיו. והוא צריך להיות מישהו המסוגל להודות בטעויותיו, וללמוד מהן. מי זה יכול להיות? אהוד אולמרט לשלטון?
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
This entry was posted on שבת, אוקטובר 4th, 2008 at 7:15 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
אם במועמדים חסרי סיכוי עסקנן אז למה לא לייחל לקאמבק של בייגה, מרידור, ליבאי, שריד? היו עוד כמה פוליטיקאים מקצועיים מלבד אולמרט. אפילו כאלה שלא חשודים בפלילים.
מקיין על הדה רגולציה שהוא מציע.
השילוב בין חמלה חברתית, פיקוח מרכזי ויזמות של השוק החפשי. יש בירושלים שכונות שנבנו בעידן הסוציאליסטי עם שיכוני כלוב המסבירים יותר מאלף מילים מדוע היה צורך להינתק מעודף ריכוזיות "ממלכתית" ויש בעיר שלי גם קשישים הנאלצים לבחור בין מזון לבין תרופות והם ידעו להסביר מדוע שוק חפשי לא צריך להיות אנרכיה של חלוקת משאבים. אני מעריך כי אם ג'ורג דבליו בוש הצליח ללמוד את הלקח הזה – נתניהו הפנים אותו גם כן.
לכן לא נראה לי שהוא ישנה את השקפתו הכלכלית,ולא משנה מהי המציאות העומדת מולו.לא יודע מדוע יש לו לנתניהו וחבר מריעיו האידאולוגים ללכת עד צפון קוריאה ומזרח גרמניה.מדוע לא להסתכל על דנמרק ? דנמרק אינה קומוניסטית ,אלא קפיטליסטית לעילא ולעילא,ובעלת שוק חופשי ודינמי.
כתבה שנעשתה דווקא ע"י רשת ABC מארה"ב.
http://de.youtube.com/watch?v=EwOkfVerhBU
Happy Denmark
מדוע לא לשאף להיות דנמרק?
מאחר שאף פעם לא ברור מצב התמיכה בטראקבאק ברשימות …
http://marksw.com/wordpress/?p=686
למי שמתעצל – טיעונים דומים נראה לי שאפשר לטעון כנגד 99.99% מהפוליטיקאים.
"האין זה תפקידו של מנהיג האופוזיציה – אל תצחקו בבקשה – לעורר את שומעיו מפעם לפעם למחשבה, במקום לגָרוֹת וּלדגדג וּלהקניט?"
אכן זה לא מצחיק בכלל, ולמעשה צריך להיות רציני והגיוני.
אלא שכאן, ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", המפתח לניצחון פוליטי מורכב משילוב של כישלון קולוסלי קודם + דמגוגיה זולה וחזרה על שקרים פעם אחר פעם – עד שהם נהפכים בעיני ההמונים ל"אמת".
ובשני המרכיבים של המפתח הזה – ביבינוקיו נוא אלוף.
לחיים שיבי,
"שיכוני הכלוב" עליהם אתה כותב נבנו בתקופה ובמצב שבו הם היו הכרחיים. מידנת ישראל קלטה הגירה ש*הכפילה* את גודל האוכלוסיה שלה בשנות ה-50, והייתה צריכה להתמודד עם זה בצורה כלשהי. ניתן רק לדמיין איך הייתה נראית מדינת ישראל אם היו נותרים ל"יד הנעלמה" המפורסמת לטפל במעברות. סביר להניח שהיינו עדים לאנשים שחיים באוהלים עד ימינו אנו.
קל מאוד להסתכל על השיכונים היום ולצקצק בלשון, במקום להסתכל עליהם בפרספקטיבה היסטורית, ולראות שמדובר דווקא בהישג כלכלי וחברתי. לחילופין, אם אתה חושב שמדובר בכשלון, מחובתך להציע פתרון אלטרנטיבי שלדעתך היה מאפשר למדינה ענייה וצעירה לפתור באופן מהיר ויעיל בעיית דיור של מחצית מהאוכלוסיה שלה. אני סבור שתתקשה, אפילו שיש לך יתרון הניתוח בדיעבד.
WWWצפיתי בכתבה על דנמרק וקינאתי. ממש רציתי להיות דנית . רק מזג האוויר שם לא מוצא חן בעיני.עם זאת, דנמרק, כפי שנאמר שם, היא חברה הומוגנית ודי אחידה בהרכב אוכלוסיתה ( מעניין שלא הוזכרו המהגרים, המוסלמים) . וכדברי המנחה, קל יותר להתחלק במה שיש לך עם הדומים לך. החברה הישראלית מורכבת מקבוצות הנבדלות זו מזו לא רק בעדתן ובדתן אלא גם ביחסן לעבודה, להשתכרות וללקיחת אחריות. הארץ קולטת גם הגירה ( עליה ) של אוכלוסיות חלשות ולא פרודוקטיביות ( למשל , זקנים רבים) ומאפשרת לקבוצות אחרות להימנע מעבודה ( גברים חרדים, נשים ערביות ). אי אפשר להתעלם מעובדות אלו המשפיעות על מוכנותו של הציבור לשלם מס הכנסה. עבודה ב"שחור" וכספים מולבנים" הם הליך כמעט חוקי בארץ ויש בכך לחזק את תחושת הניצול* של הקבוצות העובדות המשלמות מסים גבוהים.
כל הדברים שהזכרתי המבדילים את החברה הישראלית מן החברה הדנמרקית צצים על פני השטח מדי פעם אך כמעט שאינם נידונים בשיח ענייני נטול אמוציות ואינטרסים.
בראשית המדינה היה ניסיון לאחד את הצביור ולקרב בין הקבוצות. דבר זה זכה לגינו בשל האופי האירופוצנטרי ובגל עליית אפנת הרב תרבותיות.
אני מאמינה, זה ישמע קלישאי ודמוגוגי, במידה רבה, שהחברה בישראל חייבת להוציא את ההשקעה בילדים מידי בעלי עניין צר ולהפנות לטיפול ולחינוך משאבים רוחניים וכספיים על בסיסי שוויוני . אלא שכאן נעוץ המלכוד הבלתי פתיר, לכאורה.
הדבר יכול להיעשות רק אם המדינה תיטול מן ההורים חלק מזכויות ההכרעה על מה שיעשה בילדיהם. למשל, את זכות ההחלטה על התכנים שהילד ילמד, על חלק מלוח הזמנים שלו וכיוצ"ב.
דבר זה יכניס אותנו למלכוד עוד יותר גדול בשל ההבדלים וההשקפות בין הקבוצות שהרי זה נורא לחשוב שגוף פוליטי יחליט ויגזור בעניינים חשובים כל כך.
בדנמרק שבה הציבור הומוגני, העניין פשוט הרבה יותר.
כידוע לכולנו, גם שם העיינים השתנו. מעניין יהיה לבדוק את שביעות רצונם של הדנים מחייהם בעוד עשר,עשרים שנה, כאשר הרכב האוכלוסיה ישתנה ויהפוך יותר מגוון..
אבל מתוך הכתבה הזו,ובמיוחד מהמשפט האחרון המסכם שבה,אני מבין מדוע הדנים מצליחים.
http://de.youtube.com/watch?v=shepBx2ogJo&feature=related
בשביל לקבול על ראיון דמגוגי של נתניהו?!
הכל נכון, והכל לא משנה כקליפת השום
עם ישראל מצביע לפי מי כן/לא/אולי יחלק את ירושלים. בתחום הכלכלי אין למפלגות דיעה. ההבדלים בתוך המפלגות גדולים הרבה יותר מההבדלים בין המפלגות, ופקידי האוצר עושים מה שהם רוצים.
ביבי הוא דובר רהוט של הגישה האולטרה קפיטליסטית, אבל זה לא משנה. גם כשמי שרוממות הזקנה מהמסדרון בגרונו מנצח בבירות בסופו של דבר התוצאות הן אותן תוצאות.
על דברים כגון אלה בדיוק נאמר – טול קורה מבין עינך:
1. http://alisainwonderland.wordpress.com/2008/09/28/%d7%94%d7%92%d7%a0%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%9d/#comments
2.
http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=709
זה לא שאני רוצה לבלבל אתכם ואחרים כאן עם עובדות, אבל הישגיהם של ילדי דנמרק במבחני פיזה אינם מרשימים במיוחד (טובים אמנם מאלה של ילדינו, אבל בהחלט לא בראש הרשימה, ואפילו לא בעשיריה הפותחת…), ואף נופלים מהממוצע של המדינות המפותחות.
ואשר לסרט שהבאת משה – הוא פשוט מגוחך; מעבר לעובדה שיתכן שאנשים פשוט חיים בגן עדן של שוטים, הרי שהמדד ל"אושר" פשוט לא מודד כלום: אי אפשר אפילו להשוות בין הציון שנותנים שני אנשים שונים לאושרם, משום שאיננו יודעים כיצד מכיילים אושר. בהחלט ייתכן שמה שנחשב 10 בסולם האושר שלי ייחשב ל-6 בסולם האושר שלך, ואצ"ל שחיבור הוא בלתי אפשרי ואף השוואה בין "ממוצעים" של אומות שונות. בקיצור – כסילות גמורה!
ומהאתרים שהבאת בתגובתך.
על ביבי אפשר להתגולל חופשי דמו מותר, אפשר ורצוי לעמוד על קוצו של יוד ובלבד שביבי אם כבר יאוזכר תמיד יהיה זה בהקשר שלילי.
יואב יקירי – לפני כך וכך שנים עבדתי באותו עיתון בהן אתה מפרסם את כתבותיך [המצויינות ], עורך של אחד ממדורי העיתון פירסם את הגיגיו וחלק מדעתו לכלל הקוראים את מסקנותיו על נשוא הכתבה שר האוצר ביבי נתניהו, למותר לציין כי הכתבה היתה שלילית ולא היתה בה קרן אור אחת לרפואה.
מקץ חדשים אחדים ביבי סיים תפקידו כשר אוצר – והנה פלא אותו עורך הפליא לעשות במספרים ונתברר כי בתקפות של ביבי היתה צמיחה וכו' לשאלתי בכיצד – ענה ביבי גמר את הקריירה כפוליטקאי אז אפשר עכשיו לפרגן, לפגר.
קוריוז נוסף – מאותה מערכת עיתון לאחר שביבי נבחר כנגד כל הסיכויים במשך מספר שבועות העיתון נראה כמודעת אבל אחת שחור קודר מנבא שחורות מהלך אימים עד כי קוראיו האמינו לכל כותרת וכתבה, הראיה היתה מוטלת במחלקת המודעות – מחלקה עסוקה ולחוצה ביום יום – שבתה מכל מלאכה ועיסוק, אפס מודעות בתקופה זו אפילו האינסרטים – אותן מודעות המוכנסות לעת מצוא לכל חלל פנוי במחיר מוזל מאוד נתמעטו עד כי מנהל מחלקה זו פנה בתחינה לעורך לתת קצת חיים וצבע ולשנות "לכל הרוחות" את הכותרות, כאשר זה נעשה פתאום חזר צלצול הטלפונים לחלל המחלקה המובטלת.
משאלות לב הינן אחת ושתים זו המציאות בשטח, לא נראה לי כי שתיים הופנמה כאן.
מר קרני אכן ניתן להיתפס לאמירה זו או אחרת – אבל מזה זמן רב שהעיתונות הישראלית [אולי גם אחרים לא התעניינתי] אינה מפתיעה כל שכן לטובה, אצטט את אורי קציר לסגירה
"….
זה הווליום שקובע, לא המהות
העיתונות הישראלית מצויה כיום בתהליך מתמשך של הידרדרות מקצועית ומוסרית. חלק ממרכיביה הפכו לשופרם של מו"לים, פוליטיקאים ושאר בעלי השפעה. מרביתם מתחרים על אהדת הקהל הרחב באמצעות רידוד מתמיד של התכנים המתפרסמים בהם. רמת הכתיבה והעריכה יורדות. הידע הכללי של המעורבים בהפקת הידיעות קטן והולך. את העיתונאי עצמו מחנכים להביא "אייטם מהמם" אבל לא לחשוב מטר מעבר לכך. שום דבר אינו חשוב יותר מהכותרת של מחר, אפילו אם היא מבוססת על מידע מוטעה. הבדיקות וההצלבות מועטות למדי. נטילת התגובות ממושאי הסיקור היא פורמאלית בלבד ואינה מיועדת עוד לאמת את העובדות אלא רק לענות על צורך של שריד אתי כלשהו. קווים לדמותה של מדיה שוקעת
"….
ההמשך המלא ב:
http://www.aplaton.co.il/story_227
אני מקווה שאיש לא טעה בי להניח שאני אויב הקפיטליזם. אני מוסיף להאמין ביתרונותיה הנתונים של שיטה דמוקרטית ליברלית, המעניקה חרויות אזרחיות וכלכליות. כיוצא בזה, אני מאמין בצורך לבחון את העולם על פי השתַנוּיוֹתָיו, לא על פי משאלות הלב של הבוחן. זה אינו מובן מאליו, אפשר גם לטעון את ההיפך (אין לי כוונה להביא את ההיפך עד אבסורד).
אבל אם דמוקרטיה ליברלית היא המשטר המועדף, אין זאת אומרת שיש רק נוסחה אחת. זה קצת מזכיר לי את הוויכוח על הדארוויניזם. הדארוויניזם הוא תיאוריה על האבולוציה, אבל האבולוציה עצמה אינה תיאוריה. כיוצא בזה הדמוקרטיה הליברלית ונוסחתה האמריקאית. הן אינן זהות.
הנוסחה האמריקאית אמנם הגיעה לעמדת דומיננטיות בדור האחרון, אבל היא בדיוק זו: נוסחה, או אופציה, שאין טעם לקדש, ואין טעם לרומם למעלת תיאולוגיה. היא צריכה עיון, לא פעם היא ראויה לחיקוי, אבל שטות תהיה לאמץ אותה כמו היתה עיסקת-חבילה.
כשלעצמי אני אינני חושב שהסרת פיקוח היא דבר רע. אני חושש שניחוחות דמגוגיים נודפים מן הטענה שהמאורעות האחרונים בוול סטריט מפריכים את כל המהלך הליברלי של כלכלת ארה"ב ושל כלכלת בריטניה ושל כלכלות מערביות ולא-מערביות אחרות ב-25 השנה האחרונות. הרבה כוח יצירה השתחרר בזכות הסרת פיקוח והקטנת תפקידה של המדינה בכלכלה.
אני חושב שגם מתנגדי הליברליזציה בכלכלה צריכים לשקול את הצלחותיה. בארה"ב ובבריטניה הם אמנם שקלו, והשתנו. אינני חושב שכל הסתגלות לכל נסיבות היא מעשה אופורטוניסטי, אלא באותו המובן שחיינו הם צירוף של מעשים אופורטוניסטיים (דארווין, דארווין).
והואיל ומתנגדי הליברליזציה צריכים לשקול את יתרונותיה, חסידי הליברליזציה צריכים לשקול מפעם לפעם את חסרונותיה. תגובת נתניהו על המשבר בוול סטריט לא היתה רק לא-אינטליגנטית, אלא היתה דוקטרינרית, ובתור שכזאת היתה מאכזבת מאוד. זו היתה הזדמנות בשבילו לִגְבּוֹהַּ מכל הפוליטיקאים האחרים. מה חבל שהוא מניח כי כל רמז של היסוס ושל הפסקה-צורך-מחשבה יזיקו למניותיו הפוליטיות.
אין עניין אחד הצריך להבהיל אותנו יותר מאשר חוסר יכולתו של פוליטיקאי להרהר הרהורים חוזרים, ולשתף את הציבור בהרהוריו.
אני קצת משתומם על הערותיו של מר יעקבסון. "להתגולל על נתניהו"? "להתיר את דמו"? נו, באמת. האיש שהכריז פעם (באוזני המקובל כדורי עליו השלום והברכה) ש"השמאל לא יהודים" אל נכון ניחן בעור עבה מאוד. לפעמים אני מתקנא בעוביו. עורי דק להחריד.
אשר להתקפה על המדיה, אני מסכים עם הרבה ממרכיביה, אבל לא זה המקום לדון. בשבוע הבא תתפרסם כאן רשימה ארוכה מאוד, שתעניק את ההזדמנות לדיון כזה. כמובן, אם מר יעקבסון כולל אותי בביקורתו על המדיה, זו זכותו. יתכן שהוא צודק. (עורי הדק.)
יואב, אתה ורבים אחרים מדברים חדשות לבקרים על הסרת פיקוח שכביכול הביא למשבר הנוכחי. שאלתי היא: אל איזו הסרה של איזה פיקוח מדובר בדיוק, כלומר דוגמאות ספציפיות של חוקים ספציפיים בהם אפשר לדון באופן ספציפי?
בכל אופן, כמה שיותר אני קוראת בנושא, כך יותר אני משתכנעת שהרגולציה או ההסרה שלה לא שחקו תפקיד מכריע במשבר הזה. מה שברובו גרם למשבר הוא הזרמת כסף זול לשוק ע"י הפד.
לא שרגולציה היא דבר טוב – נהפוך הוא. היא חונקת תחרות, ויוצרת מונופולים. אבל במקרה שלפנינו היא פחות חשובה ממה שמקובל לומר בתקשורת. עד כמה שלמדתי עד עכשיו, מאז משבר הדוט קום נוספה רגולציה וגם הוסרה. במילים אחרות, הפוליטיקאים לא ידעו בדיוק מה הם עושים (לא דבר חדש), וכך הלכו עם הזרם הפוליטי ועם לחצים של אינטרסנטים שונים (גם זה לא חדש), וזרקו חוקים שונים ומשונים על ימין ועל שמאל, חלקם היו אמורים להדק את הפיקוח בנושאים מסוימים, וחלקם החלישו את הפיקוח בנושאים אחרים. שני המקרים הם התערבות של הפוליטיקאים בשוק, ושניהם מזיקים. הראשון מזיק כי אי אפשר באמת לפקח על שוק כה גדול ומורכב בגלל חוק התוצאות הבלתי צפויות (ראה הקישור הראשון), והמקרה השני לא עובד כי כאשר מסירים רק חלק מהרגולציה באופן שרירותי בגלל לחצים של אינטרסנטים (ראה הקישור השני), ומשאירים רגולציה אחרת במקומה או מחמירים אותה, יוצרים חוסר איזון בשוק לטובת שחקנים מסוימים.
סליחה על הבלגן עם הקישורים – לא ידעתי שלא מתקבל כאן HTML…
אליסה, אני לא כתבתי בשום פנים נגד הסרת פיקוח בתור שכזאת. הסרת פיקוח קראה דרור להרבה כוח יצירה בהרבה תחומים. אין שום דבר אינהרנטי טוב בפיקוח, או בפיקוח מחמיר.
את המשבר הזה חולל הסחר הלא-מבוקר בנִגְזָרוֹת פיננסיות (derivatives), מה שידוע גם כמעו"ף (מכשירים עתידיים ופיננסיים).
מבלי להיכנס ליותר מדיי פרטים, היה ויכוח עז בשאלת הפיקוח על הנגזרות. נשמעו הזהרות עוד לפני שנים אחדות מפני האפקט ההרסני של הסחר הזה. אחדים קראו לנגזרות "נשק השמדה המוני". אני מציע לך לעיין במאמר מעניין מאוד המזכיר את זה בהרחבה
http://www.nytimes.com/2008/10/09/business/economy/09greenspan.html
אלאן גרינספן, נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב במשך 17 שנה, האיש שהזרים "כסף זול" לשוק בתחילת הֶעָשׂור, היה המתנגד העיקרי לפיקוח על נגזרות. היתה לו בעניין הזה עמדה כמעט-אידיאולוגית.
הטעמתי בתגובה קודמת שלי שאני אינני אויב השוק החופשי. אני מבקר, לעומת זאת, את מי שמנסים להשתמט מדיון רציני בחולשות השוק החופשי — מר נתניהו למשל — באמצעות טיוח העובדות.
אני מקווה שיש לו קצת רגשי חרטה על התגובה הדמגוגית המצוטטת למעלה. מעולם לא חשבתי שהוא טיפש, לעומת זאת חשבתי שהוא קל דעת ונוח להתרשם. המתפעלים מימיו במשרד האוצר מוזמנים להיזכר שכהונתו שם חפפה את ימי הכסף הזול של גרינספן, את ימי הגאות-למראית-עין שהניב הסחר בנגזרות. הוא לא נאלץ לעמוד בתנאים של משבר קוסמי, וההסברים שנתן למשבר הזה מעוררים אצלי את הרושם שאין צורך לנסות אותו במשבר כזה.
עניין טכני אחד: אמנם יש כאן בעיה עם שיבוץ כתובות אינטרנט, ואין כל סיבה שתדעי עליה. כדי לשבץ אותן בהצלחה עליך לתת אותן ללא כל סימני פיסוק, או בשורה נפרדת.
אנא חיזרי ותני את הקישורים שרצית לתת. אין טעם לתת את ה'וול סטריט ג'רנל', מפני שהכניסה אליו מחייבת מנוי שנתי די יקר. אני מניח שאת חתומה עליו, אני חתום עליו — אבל אינני יודע כמה מקוראינו חתומים. את יכולה, לעומת זאת, לשלוח כל מאמר מתוך אתר הג'רנל אל כתובות דוא"ל ספציפיות. אני אשמח לעשות את השירות הזה לאורחיי המעוניינים.