"הוויכוח הגדול" על שערו של Modesto Bee, עתון היוצא בקליפורניה
יגיע או לא יגיע? הוא הגיע. ניצח או לא ניצח? אני חושב שניצח. משנה או לא משנה? כנראה לא משנה.
לא משנה, מפני שהדינמיקה לא השתנתה. לא משנה, מפני שזה המפגר בנקודות זקוק לא לנצחון בנקודות, אלא לנוקאאוט.
ג'ון מקיין הגיע, ג'ון מקיין ניצח (לדעתי), אבל הרוח נושבת עכשיו בגבו של ברק אובמה. המועמד הדמוקרטי לנשיאות צריך לא למעוד בחמשת השבועות האחרונים של מערכת הבחירות. רק זה: לא למעוד.
ויכוח הטלויזיה הראשון בין הטוענים לנשיאות, ביום שבת לפנות בוקר (שעון ישראל) היה מאורע מרשים. נידונו בו עניינים ברוּמוֹ של עולם. הוא לימד הרבה על ידיעותיהם של שני המתחרים, וגם על מצב דעתם. אחד, מקיין, פשוט ידע הרבה יותר על רוב העניינים שנידונו, בייחוד ענייני חוץ. שני, אובמה, נראה הרבה יותר נשיאותי.
מה זה בעצם "יותר נשיאותי"? אמריקאים מזהים "נשיאוּתיוּת" כשהם פוגשים בה. היא עניין של הבעת פנים, של לשון גוף, של זקיפוּת קומה, של בטחון עצמי. לאובמה יש הרבה מאוד מזה האחרון. פרשן אחד כתב ערב הוויכוח, כי "אובמה מרגיש יותר מדיי נוח בתוך עורו". הפרשן הזה חשב שעודף הנוֹחוּת תהיה בעוכרי הדמוקרט, בעצם הימים שבהם הרוב הֶעָצוּם של האמריקאים מרגישים מאוד לא נוח בתוך עורם.
שני סקרים מהירים – של סי.אן.אן ושל סי.בי.אס – הניבו תוצאה אחידה: רוב הנשאלים (במִדגם קטן של 500 וּפחות) אמרו שאובמה ניצח. אני מודה שאינני מבין את התוצאה הזו. ניתוח מדוקדק של מהלך הוויכוח מראה שליטה של מקיין, בעיקר בענייני חוץ. הוא השיב תשובות הרבה יותר מפורטות, הוא הפגין נסיון עצום, הוא תקף את אובמה באופן ספציפי על מעידותיו.
מדוע איפוא צופי הטלויזיה וכנראה רוב העתונאים הכתירו את אובמה? רושם וּמִשאלת-לב משמשים שם בערבוביה. מי שחשבו את אובמה למנצח הם מי שתמכו מלכתחילה במועמדותו. וזה מספיק. משימתו העיקרית של מקיין היתה להעביר לצידו מצביעים. נראה בעליל מן הסקרים החטופים האלה, שהוא לא הצליח.
מה סיכוייו להצליח בשני הוויכוחים הבאים? אין מנוס מלהניח שהם אינם רבים. מדיניות חוץ היא מומחיותו של מקיין, היסוד לטענתו שהוא מוכן להיות נשיא "מן היום הראשון". שני הוויכוחים הבאים יַעַסקו בענייני פנים. רפובליקנים אינם טובים בימים האלה בענייני פנים. זו אינה תוצאה של הצלחת יריביהם. זו תוצאה של האסון הפיננסי בוול סטריט, תוצאה של ההאטה הכלכלית ושל העליה באבטלה, ותוצאה של חרדה עמוקה מפני הבאות.
לא היה נוקאאוט בסיבוב הראשון, מכריזה הכותרת בעמוד השער של Detroit Fre Press — ומסכמת בזה את ההסכמה הכמעט-כללית
ממגבעת המדינאי לא יצא ארנב
נראה שלא עלה יפה נסיונו של מקיין בסוף השבוע שעבר לפשוט את בגדי הפוליטיקאי, ולחבוש את מגבעת המדינאי. הוא עזב למראית עין את מערכת הבחירות, חזר לוושינגטון, ושיקע את עצמו בנסיון להשיג פשרה על הסכם ההצלה שרקם הממשל (700 מיליארד דולר לרכישת "נכסים רעילים" של בנקים מקרטעים).
בדיעבד מסתבר שהתערבותו הדיסקרטית של מקיין דווקא חיזקה את המתנגדים להסכם מתוך מפלגתו שלו. אמנם לדמוקרטים יש רוב בשני בתי הקונגרס, אבל הם אינם מוכנים להשתמש ברוב הזה כדי לכפות הסכם שהרפובליקנים יוכלו אחר כך להתכחש לו.
ההסכם חישב להתפרק ביום ששי לפנות בוקר, מה שהבהיל את הבורסות הנוחות להיבהל של אסיה ושל אירופה. הן צללו. וול סטריט פסחה על שתי הסעפים רוב יום המסחר עד שלקראת סיומו החליטה כי יהיה הסכם, ורשמה עליה.
ללַמֶדך עד כמה השתנה העולם, מאמצי סוף השבוע להגיע להסכם כּוּונוּ אל יעד חסר תקדים: זמן חידושו של שבוע המסחר בבורסות של אסיה. התנהגותן של טוקיו, הונג קונג ושנחאי היא פקטור מרכזי במישוואה האמריקאית.
מי שלא היה בטוח בסיבות הוזמן להאזין למקיין ולאובמה מזהירים מפני תוצאות חובה המבהיל של ארה"ב לסין. מקיין אמר 500 מיליארד דולר, אובמה אמר טריליון. פרטים קטנים. העיקר הוא שכלכלת ארה"ב היא עכשיו עניינה הישיר של סין. היא עלולה להגיע למסקנה שיש השקעות אטרטקטיביות יותר בעולם מאגרות חוב של האוצר האמריקאי. או אז, אבוי לאוצר האמריקאי.
זהירות, פרגמטים
הבה נחזור אל תוכן הוויכוח. היה בו משהו הצריך לפי דעתי להדאיג ישראלים: ישראל נכרכה בו קצת יותר מדיי. לכאורה, שני הטוענים לנשיאות הסכימו שארה"ב אינה יכולה להניח לאיראן לאיים בפטריה גרעינית על ישראל. אבל מקיין לא ניסה להטעים תמימות דעים דו-מפלגתית. הוא הטיל ספק גלוי בִּמחוּיָבוּתוֹ של אובמה לבידוד איראן וּלפירוקה מנשק גרעיני.
פעם, מועמדים לנשיאות היו עושים שימוש טריוויאלי בישראל. הם היו מקניטים זה את זה בעניין העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. איש לא התכוון להעביר, אבל בזמן מערכת הבחירות הכול נאמנים לכללי החיזור חסר העַכָּבוֹת וּמְעוּט הבושה אחרי כל קול ואחרי כל תורם.
הפעם נכנסו אל המִשוואה עניינים של חיים וּמוות. יָתֵר על כן, הגנה על ישראל היתה הטעם העיקרי, לפחות בסדר ההצגה, שהסנאטור מקיין נתן כאשר נשאל מפני הוא מה מחייב את בידוד איראן. ישראל אינה צריכה לרצות שאמריקאים יזהו אותה זיהוי קרוב מדיי עם אסכולה נִצית, המוכנה להוציא את ארה"ב למלחמה שלישית באיזור שבין פקיסטן לסוריה.
ברק אובמה הכריז שאם הוא יהיה נשיא (בעצם לא "אם". הוא אמר, "בתור נשיא"), הוא יישא וייתן עם כל מי שמשא-וּמתן אתו ישרת את צורכי ארה"ב, כולל מנהיגי איראן. זו הכרזה פרגמטית צרופה. כשלעצמה, היא אינה צריכה להבהיל איש. אבל פרגמטיות כזאת אינה מייחדת בהכרח את כל המפלגות הפוליטיות בישראל. ממשלה ישראלית לא-פרגמטית, או פרגמטית פחות, תמצא בממשל אובמה פחות הבנה לדפוסי התנהגותה.
אם הוא יהיה נשיא. כאשר הוא יהיה נשיא. בתור נשיא.
|
מצב הסקרים, אחד באוקטובר 2008 סקר ארצי חדש של ה'וושינגטון פוסט' ושל ABC מעניק יתרון קטן מאוד לאובמה, ארבעה אחוזים בלבד. הסקר הזה מפתיע, מפני שההערכה הכללית בימים האחרונים היתה שאובמה מבסס יתרון חד-ספרתי ניכָּר, בין ששה לשמונה אחוזים, ומתחיל להתרחק ממקיין. זה מה שהראו אפילו אתמול ארבעה "סקרי מעקב" (שתוצאותיהם משקפות ממוצע של ארבעה ימים). הסקר החדש מפתיע במובן נוסף: משתמע ממנו שמאז 22 בספטמבר, יום פירסומו של הסקר הקודם, התמיכה באובמה עמדה בסימן ירידה. בסקר ההוא היה לאובמה יתרון של תשעה אחוזים. אני קצת משועשע מן הפירוש הראשוני שאתר הרשת של ה'וושינגטון פוסט' נתן לתוצאות האלה: "פחות או יותר ללא שינוי". הכותרת בעתון עצמו הבליטה את התפלגות הדעות על תכנית ההצלה הפיננסית של האוצר האמריקאי. היתכן שעורכי החדשות של העתון היו לא כל כך מאושרים מן התוצאות? ב-24 בספטמבר הם העניקו כותרת ראשית לתוצאות הסקר, לרוחב ארבע חמישיות מן העמוד הראשון (למטה) , לאמור: "חששות כלכליים מעניקים לאובמה יתרון ברור על מקיין". מטהו של מקיין הטיל דופי סקר הזה מפני שהוא חרג מן ההערכה הכללית על מירוץ צמוד מאוד. 
הבוקר, אחד באוקטובר, הסקר מקבל כותרת לרוחב שליש מן העמוד הראשון, בכתף השמאלית. אפילו מלה אחת בכותרת, או בעקומה המצורפת לידיעה (למטה), אינה מזכירה את הצמצום הדרמטי של ההפרש. אני מנחש שעוד יישאלו שאלות בעניין הזה, אם כי קצת קשה להיות מופתעים מגילויים של נטאי במדיה לטובת אובמה. 
כללית, אני מוסיף להניח שאובמה ינצח בבחירות האלה. לדעתי אין שום אפשרות שמפלגת שלטון בארה"ב תקבל ארכה בימים של קטסטרופה כלכלית. סקרים ממדינות אינדיבידואליות, בייחוד אלה הנחשבות למתנדנדות, נותנים לאובמה יתרון די ברור. אני מתרשם במיוחד מסקרים של Fox News, המראים יתרון של שמונה אחוזים לאובמה בפנסילווניה, יתרון של שלושה אחוזים בווירג'יניה ותיקו בפלורידה. דמוקרט חייב לנצח בפנסילווניה, רפובליקן חייב לנצח בווירג'יניה ובפלורידה. לדעתי, אובמה לא היטיב במיוחד בימים האחרונים. אבל הוא אינו מוכרח להיטיב. הוא מתנהל עכשיו בדרך הבטוחה למדי לבית הלבן. |
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.
ראיתי את העימות במלואו והתרשמותי היתה שאובמה ניצח בנקודות. הוא שלט גם בעובדות ומקקיין לא. הנה כאשר אובמה טען שקיסינג'ר בעד הידברות עם איראן השיב מקקיין שזה לא נכון. ואובמה צדק. ראיתי דיון ב -CNN של מזכירי המדינה לשעבר – קיסינג'ר, כריסטופר, בייקר, מדלין אולברייט וקולין פאואל, וכולם – כולל קיסינג'ר היו בעד הידברות עם איראן, תחילה בדרג נמוך ואח"כ אם יש צורך בדרג גבוה. קיסינג'ר הציע לפתוח בדרג של שרי חוץ. אז מי שולט יותר בעובדות?
שתי נקודות:
1. אומרים שלאמריקאים יש זיכרון ארוך לסגירת חשבונות. אם זה נכון, איך הצהרתו של אובמה, שהוא ידבר עם האיראנים, מתיישבת עם הסיפור הלא סגור של בני הערובה בשגרירות האמריקאית בטהרן מלפני 30 שנה? האם התקשורת האמריקאית מתעלמת מהארוע הזה? האם זהו לא פצע פתוח עבורם?
2. לעניות דעתי, החתירה של האיראנים לגרעין מצד אחד, והדיבורים של אחמדניג'אד על מחיקת ישראל מצד שני – הצרוף של שני הדברים הללו עושה ממבט ראשון רושם שהאיראנים טמבלים. שהרי אם הם רוצים לפתח גרעין, למה להתגרות, באותו זמן, בכל העולם עם הדיבורים נגד ישראל. הרי הדעת נותנת, לכאורה, שבנסיבות הללו הם היו מעדיפים "שקט תעשייתי", ולא מעוררים רעש בעניין מחיקת ישראל. הייתכן שהאיראנים לא מבינים את הדבר האלמנטארי הזה? ברור שלא ייתכן. כיוון שכך, אני מעריך שהדיבורים נגד ישראל נועדו לשכך אי שקט אפשרי אצל מדינות המפרץ, שהן הן – וכמובן הנפט שלהן – המאויימות הראשונות מהגרעין האיראני.
ובקיצור, לעניות דעתי הדיבורים של אחמדניג'אד נגד ישראל הם לא יותר מספין (ובכלל, הרי אין ביננו לבין האיראנים שום סכסוך אמיתי).
אבל מה שאנחנו רואים הוא, ששני המתמודדים – מקקיין ואובמה – משתפים פעולה עם הספין הזה (אם זהו אכן ספין), והשאלה היא אם אין בשיח האמריקאי, ובעיקר במערכת הבחירות, הערכה שזהו באמת ספין שנועד להסיח את הדעת מהמפרציות.
ומקיין נתפס כהיסטרי. קודם הוא אמר שהכלכלה במצב מצוין ביום הראשון של הנפילות בוול סטריט, אחר כך הוא ממהר לוושינגטון מבקש לדחות את העימות כי צריך לבנות תוכנית כלכלית, ובסוף הוא מתרצה ומתייצב לעימות. הוא נתפס כבלתי עקבי ונגרר אחרי האירועים.
עם זאת, אני מסכים עם המסקנה שהעימותים לא משנים הרבה. קשה לזכור עימותים מהעת האחרונה שכן הוכרעו בצורה חד משמעית לצד זה או אחר. היריבים מאומנים יותר מדי והתשובות די צפויות. מה שכן, דווקא העימות של סגני הנשיא יכול להיות מכריע ולראשונה אולי יהיה לו רייטינג גבוה יותר מהעימותים של המועמדים. מעולם לא הייתה ציפייה גבוהה כל כך לעימות בין הסגנים המיועדים.
לינק לסרטון מעניין שמדגים ניתוח סטטיסטי של סקרי הרשתות האמריקאיות, וגם מקורות נוספים לניבוי הזוכה. הוא מנבא ניצחון חד משמעי לאובאמה:
http://www.youtube.com/watch?v=WHbQnvWfiBs
הנה הקישורים עליהם מומלץ בסרטון:
election.princeton.edu
http://www.intrade.com
http://www.fivethirtyeight.com
http://www.realclearpolitics.com
האירועים,ומשנה את דעותיו בהתאם לכיוון שבו נושבת הרוח.
http://de.youtube.com/watch?v=GEtZlR3zp4c
בקליפ הזה לא נחשפים רק השקרים של מקקיין,אלא גם חוסר הנסיון שלו בענייני המזרח התיכון.מקקיין טען שאלקעידה (הסונית) זולגת לאירן (השיעית)ומתאמנת שם.בשניה 58 ומעלה,רואים את ג'ו ליברמן מתקן אותו.
אני לא מסכים שמקיין ניצח, גם לא בנקודות.
לפי דעתי האו כל כך התאמץ להראות שהוא יודע יותר, שזה ייצא מלאכותי ובלתי אמין, וחזר אליו כבומרנג. לומר, הייתי שם, והייתי שם והייתי גם שם, ודיברתי עם ההוא וההוא וההוא מריח כמו ניימדרופינג שגום לתחושה (נכונה או לא) שאין הבנה אמיתית מאחורי הדברים. ולומר כל הזמן "הוא לא מבין ולא מבין ולא מבין, גורם להרגשה שמי שאומר את זה מבין שהוא לא הצליח מהדברים עצמם להראות נחיתות של היריב שלו, לכן הוא נאלץ להאכיל את הצופה בכפית.
ובמיוחד זה בלט, כאשר ההתנשאות הזו באמת לא היתה במקומה. אובאמה הראה בקיאות ורהיטות לא פחות ממנו ברוב נושאי החוץ. היו חילוקי דעות, אבל היה ויכוח בין שווים. המקום היחידי שבו הורגש שאובאמה לא שולט, והוא נשמע קצת כמו שרה-פיילין-מדקלמת-את-מה-שהעוזרים-של-מקיין-הכניסו-לה-לראש, היה בנושא של רוסיה. בשאר הנושאים הוא נשמע כמו מי שמבין בנושאים, גיבש בעצמו דעה, ויכול לדון עליה כשווה מול שווה.
וזה בעצם הניצחון שלו, שהוא הראה שגם בנושא שבו מקיין היה אמור לאכול אותו בלי מלח זה ממש לא קרה. זה עיניין של משחק הציפיות, ובו הוא התעלה מעבר למה שצופה ממנו, ומקיין עמד בציפיות אבל לא יותר מזה. (וכל זה בלי להזכיר ששליש עימות בכלל היה על כלכלה, על כל מה שזה אומר ושכתבת).
חוץ מזה לפני העימות אני הייתי מודאג (בתור צופה לא אובייקטיבי, אלא תומך אובאמה עוד מאי שם באמצע 2007). בעימותים מול קלינטון אובאמה בד"כ לא היה טוב. השבוע מול מקיין הוא נתן הופעה הרבה יותר טובה. והוא אפילו בקושי גימגם. (ואם מדברים על מה שלא אומרים בתקשורת – איך בשום מקום לא מדברים על הגימגום שלו? הרי כשהוא לא מדבר עם טלפרומטר, הבן-אדם פשוט מגמגם! הוא כנראה עבד על זה, כי היום זה פחות, אבל פעם זה היה ממש נורא, ואני לא זוכר ששמעתי שמדברים על זה, לא באופן כללי לפחות, אולי פה ושם באופן נקודתי.) אז גם פה, ההשוואה היחסית בין מה שהצופים היו רגילים ממנו לבין מה שהוא עשה שיחקה לטובתו.
האתר
http://www.fivethirtyeight.com
מביא ניתוח רציני וממצה של סקרים רבים, כולל תוצאות של סימולציות של בחירות עפ"י מודל שמתחשב בסקרים ובפרמטרים נוספים. כמו כן האתר מסקר אירועים שונים ממערכת הבחירות. עושה רושם שהתחזיות המובאות שם הן הדויקות ביותר בגדר האפשר, ומסקנתן חד-משמעית: מקיין זקוק לנס כדי לנצח.
יוסי – מתקבל הרושם שלא מדברים על משבר השגרירות האיראנית כי זה באמת לא פצע פתוח. לפחות לא בתודעה הציבורית. מפליא לגלות כמה אפילו לא שמעו על כל הסיפור.
גיל – בבחירות הראשונות בהן "ניצח" בוש הבן את גור התוצאה נזקפה במידה לא מעטה "לזכותם" של העימותים. בסוף היום גור הצטייר כרובוט חסר רגשות ובוש כמישהו שנחמד לשתות איתו בחרה ועבור לא מעט מצביעים זה היה נימוק מכריע בבחירת המועמד שלהם. גם קרי סבל מהעימותים, מסיבות דומות, אבל במקרה שלו זה רק היה עוד מסמר בארון.
כאשר ההפרשים הם כה קטנים, כפי שהיה בין בוש לגור ובין בוש לקרי,הרי השפעה אף זעירה של עימות יכולה לשנות כפי שהיה בעימות הראשון בין קנדי לניכסון
גם אני צפיתי בעימות, ששודר מספר פעמים ברשתות הזרות במלואו. שמתי לב לכמה דברים:
לאובמה היה קשה להתחיל משפט לאחר שהוצגה לו שאלה. הוא גמגם.
יחד עם זאת, אובמה ידע להביט במי שאליו הפנה את דבריו, גם כאשר מקיין דיבר אובמה הביט בו.
אובמה הפגין ידע
מקיין לא הביט באובמה במשך כל העימות הטלויזיוני.
אובמה משחק עם הבעות הפנים שלו באופן מרשים ביותר.
גם תנועות הידיים שלו מצוינות וכך גם התנסחותו.
לדעתי, לא הרציו חשוב כאן אלא האתוס והפאתוס. ואת שני אלו יש לו למקיין.
אישית, אני התרשמתי הרבה יותר מאובמה. אבל זה לא מה שחשוב לאזרח הממוצע, האמריקאי.