ועכשיו, רצח אופי

הסכרים נפרצו במערכת הבחירות לנשיאות. שני המועמדים שולפים את הנשק לשעת חירום מן המזווה שלהם. אובמה מואשם שהוא “ידידם של טירוריסטים”, ומקיין הוא “ידידם של נוכלים”. הרפובליקאים שומעים עוד חדשות רעות, ויועץ בכיר של הנשיא בוש מכריז: אובמה מנצח

יום אחד לפני ויכוח הטלויזיה השני בין הטוענים לנשיאות, מערכת הבחירות בארה”ב גולשת אל התהומות העמוקים ביותר. אפשר עכשיו להגיד שלא היתה כמותה לפחות מאז 1988; ואולי לא מן הימים הרעים ביותר של מערכות בחירות במאה ה-19.

ב-48 השעות האחרונות נפרצו כל הסכרים, ושני המועמדים מנהלים התקפות אישיות, טבועות בחותם של רצח אופי. אחדים מן הפרשנים מתארים את הפרק החדש הזה כ”אופציה הגרעינית”.

את האות לפאזה הזו נתנו הרפובליקאים. המועמדת לסגן נשיא, שרה פיילין, הכריזה שאם ייבחר לנשיא, ברק אובמה “יסתחבק עם טירוריסטים” (ראו קטע וידיאו של פיילין באתר הרשת של MSNBC). בד בבד הרפובליקאים התחילו למחזר סיפור לא-חדש על קשרים בין אובמה ובין ויליאם איירז  (Ayers), רדיקל מן הדור של מלחמת וייטנאם, מייסד של מחתרת טירוריסטית בשנות ה-60, אשר הוחשד בנסיון להפציץ את הפנטאגון.

איירז היה פעיל מרכזי בפרוייקט חינוך בשיקאגו, שאובמה נשכר בשעתו לשמש יושב ראש מועצת המנהלים שלו. המועמד הדמוקרטי השמיט את הפרק הזה מן האוטוביוגרפיה שלו, אשר התפרסמה לפני שלוש שנים. תחקיר ב’וול סטריט ג’רנל’ החיה את הסיפור בחודש שעבר. תחקיר נוסף ב’ניו יורק טיימס’ שלשום אישר את הקשר, אבל המעיט מחשיבותו.

איירז כתב לאחרונה, שאין הוא מתחרט על התנגדותו הרדיקלית למלחמת וייטנאם, אם כי אין הוא חושב ש”התנגדות אלימה היא בהכרח התשובה”. כך ממש, “לא בהכרח” (דוּוח ביומן-הרשת של כתב מדיני ב ABC).

מקיין מאבד את אוהיו

רינונים על “הקשר הטירוריסטי” של אובמה התהלכו באינטרנט עוד בשנה שעברה. הילארי קלינטון הזכירה אותם. לא היה קשה לנחש, שהרפובליקאים יעשו שימוש בסיפור הזה, או לפחות יניחו אותו במזווה לשעת חירום. שעת החירום אמנם באה בסוף השבוע שעבר, כאשר התחוורה חומרת שקיעתו של ג’ון מקיין בשורה של מדינות מפתח.

נתוני סוף השבוע אישרו את המגמה הזו. סקרים בפלורידה, בפנסילווניה ובמינסוטה הראו כי אובמה נהנה מיתרון הגדול מסטיית התקן. זה בא זמן קצר לאחר שמקיין ויתר למעשה על המשך ההתמודדות במדינת המפתח מישיגן.

החדשות הרעות ביותר באו ביום א’ ממדינת אוהיו: על פי סקר של עתון מקומי, אובמה מוביל שם בהפרש של שבעה אחוזים (ראה גזיר של העתון Columbus Dispatch משמאל). מאז 1860 לא הצליח שום רפובליקן להיבחר לנשיא מבלי לנצח אוהיו. תנודה קטנה יחסית של קולות באוהיו ב-2004 היתה שולחת את ג’ון קרי, לא את ג’ורג’ בוש, אל הבית הלבן.

קארל רוב, שבוש עצמו תיאר כ”אדריכל” נצחונו ב-2004, מעריך שאובמה נהנה מיתרון ברור בחבר האלקטורים. המנצח בבחירות זקוק לפחות ל-270 אלקטורים. אילו הבחירות היו מתקיימות השבוע, אמר רוב, אובמה היה יכול לסמוך על תמיכתם של 273 אלקטורים. למסקנה דומה הגיע גם העורך הפוליטי של חדשות רשת אן.בי.סי.

“אחוּז תזזית”

בעוכרי מקיין עומדות החדשות הכלכליות הרעות. ביום ו’ שעבר התפרסמה סטטיסטיקה קודרת על התרחבות האבטלה: עוד 159,000 בני אדם איבדו את מקומות עבודתם. הכותרות הראשיות בעתוני סוף השבוע דיברו לא רק על משבר פיננסי בוול סטריט, אלא על מיתון חריף הממשמש ובא, “שיהיה קשה להיחלץ ממנו, אולי לאורך שנים”.

ככל שמתארך צילה של הכלכלה כך מתמעטת יכולתו של מקיין לשלוט בסדר היום. כל סקרי דעת הקהל מלמדים לאורך זמן, שרוב גדול של האמריקאים מעדיפים את הדמוקרטים בניהול המשק – כשם שרוב ניכר מעדיפים את הרפובליקאים בענייני בטחון לאומי. בעייתו של מקיין היא שהכלכלה עומדת עכשיו בראש מעייניהם של האמריקאים.

כותרת אופיינית ביום שלאחר אישורה של תכנית ההצלה הפיננסית.”מיתון חריף רק מתחיל”, מכריז ה’לוס אנג’לס טיימס’. המשבר הפיננסי פגע כמובן במדדי וול סטריט — אבל פגיעתו במדד ג’ון מקיין היתה אנושה

שלושת השבועות שחלפו מאז התמוטטות ליהמן ברדרז טרפו את כל הקלפים. הם הקלו על אובמה לתלות את ג’ורג’ בוש כאבן ריחיים סביב צווארו של מקיין.

המועמד הרפובליקני קיווה לדחוק את הנשיא של מפלגתו אל פינה חשוכה, הרחק מתודעת הציבור. תחת זאת, הצורך בתכנית הצלה פיננסית החזיר את הנשיא אל מרכז הזירה, לפחות למראית עין. בהתחשב בשיעורי חוסר הפופולריות של בוש – הוא עכשיו הנשיא הלא-אהוד ביותר מאז התחילו למדוד פופולריות – קישורו למקיין פשוט הרסני.

הכסף נגמר להם

פגיעתו המתרחבת של המשבר הפיננסי מקבלת ביטויים חדשים מדי יום. שורה של מדינות עומדות עכשיו על עֶברֵי פי פחת. ממשלת קליפורניה זקוקה להלוואה מיידית של שבעה מיליארד דולר כדי להוסיף ולנהל את פעולותיה השוטפות. מושל ניו יורק מציע לקצץ את תקציב מדינתו בשני מיליארד דולר. מצוקת אשראי קריטית עומדת להפסיק את עבודות השיפוץ וההרחבה בשני נמלי תעופה המשרתים את עיר הבירה וושינגטון. הנהלתם עמדה להנפיק אגרות חוב של 2.2 מיליארד דולר. עכשיו כמובן אין להן דורש.

מנהל שדולה המייצגת את משרדי התקציבים של 50 המדינות העריך אתמול שאם לא ייפתחו קווי אשראי מיידיים, בין 10 ל-12 מדינות לא יוכלו לעמוד בהוצאותיהן בבוא עונת החגים של סוף השנה. אנליסט בחברה המתמחה באגרות חוב מוניציפליות מעריך כי עבודות תשתית בהיקף של מאה מיליארד דולר הוכנסו להקפאה.

המשבר הפיננסי מתחיל לשבש גם את חייהם של יחידים. מוכרי רכב מדווחים שלקוחותיהם מתקשים לקבל אשראי לצורך רכישה בתשלומים, גם כאשר כושר התשלום שלהם אינו מוטל בספק. יש סיפורים אנקדוטיים על נהגים שכרטיס האשראי התקף שלהם נדחה ללא כל סיבה סבירה בתחנות דלק. הסיבה הלא סבירה: נותן האשראי מעדיף שלא לתת אשראי.

מטה אובמה ניצל בימים האחרונים את מצב העניינים הזה, הן כדי להבליט את האלטרנטיבה הכלכלית של אובמה, והן כדי ללעוג להתנהגותו “אחוזת התזזית” של מקיין בשלושת השבועות האחרונים, מאז התחילה ההתמוטטות בוול סטריט. על מקיין היה החליט אם להוציא את נשק החירום מן המזווה. הוא אמנם הוציא.

החל מאתמול, וביתר שְׂאֵת היום, הדמוקרטים משיבים מלחמה שערה. הם תוקפים את מקיין על הסתבכותו בשערוריה פיננסית איומה כמעט לפני עשרים שנה. הוא היה אז אחד מחמישה סנאטורים, שנעשו מליצי יושר לבנקאי נוכל.

הבנקאי ההוא, צ’ארלס קיטינג, היה הבעלים של אגודת הלוואה וחיסכון בקליפורניה, והוא גנב את כספם של פנסיונרים באחת הדוגמאות הידועות ביותר לשימצה של תאוות בצע בעשור התשיעי של המאה ה-20 (הסוציולוגיה העממית קראה לשנים ההן ‘דור האני’, The Me Generation. הוליווד העניקה לימים ההם חיי עולם בסרט Wall Street, שגיבורו הלא-כל-כך-פיקטיבי נערץ על הכרזתו, “תאוות בצע היא דבר טוב”, Greed is good.)

קיטינג נעשה פטרונם הפיננסי של חמשת הסנאטורים באמצעות תרומות נדיבות למסעי הבחירות שלהם והם גמלו לו בהגנה על האינטרסים שלו בוושינגטון.

וַעדת האתיקה של הסנאט ניקתה את מקיין מן החשד של פלילים, אבל הטילה דופי חמור בכושר השיפוט שלו. מקיין דחה בשעתו את רוב הטענות נגדו, וייחס אותן למניעים מפלגתיים: כמעט כל נתמכי קיטינג היו דמוקרטים, והרוב הדמוקרטי בסנאט היה זקוק לקצת איזון. יועצה של ועדת האתיקה, פרקליט וושינגטוני מפורסם, בוב בֶּנֶט, אמר אחר כך שלא היה מקום להעמיד את מקיין לפני הוועדה (ראו-נא רשומה ביומן-הרשת הפוליטי של ה’וושינגטון פוסט’).

כך או כך, מקיין היכָּה על חטא קשריו עם קיטינג (“השגיאה הגדולה ביותר שעשיתי אי פעם”), והתחייב להקדיש את מלוא מִרצוֹ לקידום טוהר המידות בוושינגטון. הוא בדרך כלל עמד בדיבורו, כמו למשל ביוזמת חקיקה שנועדה להקטין את תלותם של פוליטיקאים בתורמים עשירים. היא נושאת את שמו ואת שם שותפו הדמוקרטי, סנאטור יהודי ממדינת וויסקונסין (“מקיין-פיינגולד”). החוק עורר עליו את כעסם של רוב הרפובליקאים, והיה מן הסיבות להתנגדות שמועמדותו של מקיין לנשיאות עוררה בתוך מפלגתו.

ספּוֹנטניוּת מתוכננת מאודהיום (יום ב’), מַטֵה הבחירות של אובמה פתח אתר רשת מיוחד לעניין קיטינג, והוא מציג בו סרט תיעודי של 13 דקות. מובן מאליו שהסרט לא הופק באקט ספונטני בן לילה. גם הדמוקרטים הכינו נשק חירום במזווה. הם למדו את לקח הפסיביות של מועמדיהם לנשיאות ב-2004 וב-1988 לנוכח התקפות-אופי.

 

יהיו האשֵמים אשר יהיו, להיטותם של שני הצדדים לצאת למערכת הכפשה הדדית אינה מבשרת טובות. יש עכשיו סבירוּת ניכּרת שארבעת השבועות האחרונים של המערכה יהיו טבועים בחותם של מרירות קולנית. את ביטוּיֶיה נראה אל-נכון בוויכוח הטלויזיה של מחר (יום ד’ לפנות בוקר שעון ישראל).

את הוויכוח הזה ינחה עתונאי ותיק ורב יוקרה, טום ברוקו, לשעבר מגיש החדשות הראשי של אן.בי.סי. מסקרן מאוד יהיה לראות באיזו מידה הוא יהפוך את הסגנון החדש לנושא ויכוח כשלעצמו. מועמדים לנשיאות בימים של משבר קוסמי אינם צריכים לבזבז זמן על דיון בסגנון דיבור, אבל עכשיו אולי אין מנוס.

מי יודע, יתכן שבסוף הדרך המנצח יהיה פשוט האיש הפחות שָׂנוּא, הפחות בלתי נסבל, מן השניים. לא בדיוק המלצה משכנעת לנשיא ולמפקד העליון הבא.

 

במהלך סוף השבוע יכלו מקיין ויועציו לנשום לרווחה: המועמדת לסגן נשיא, שרה פיילין, עברה בשלום את ויכוח הטלויזיה שלה עם המועמד הדמוקרטי לסגן נשיא ג’וזף באיידן. אבל “עברה בשלום” הוא ציון נמוך בהרבה מזה שמקיין ייחל לו, כאשר בחר בה למועמדת.

פיילין התחמקה מתשובות ישירות או מלאות כמעט על כל השאלות שהוצגו לה, והפגינה שליטה מוגבלת בתחביר ובאוצר מלים. מעטים חשבו שהיא ניצחה בוויכוח, אבל רבים חשבו שמֶחוֹותֶיהָ הרטוריות וּלשון הגוף שלה החזירו לה משהו ממעמד הלוחמת הפופוליסטית, דוברת של הרוב השקט.

את הוויכוח הזה ליווה עניין חסר תקדים. צפו בו, לפי הערכה, כמעט שבעים מיליון בני אדם, 35% יותר ממה שצפו בוויכוח בין אובמה למקיין שבוע אחד קודם. לפי ההיסטוריונים לא נרשם מעולם שיעור כזה של צפיה בוויכוח הסגנים.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

3 Responses to “ועכשיו, רצח אופי”

  1. גיל הגיב:

    את העימות. לדעת כולם היא נחלה בו כישלון חרוץ. נכון שהיא לא אמרה שום דבר שטותי, אבל רק בגלל שהציפיות ממנה נמוכות לא פוטר אותה מלצקת תוכן לדבריה וכאן ביידן ניצח בגדול. גם המחוות שלה לאימהות ההוקי והעוויות הפנים לא התקבלו באהדה. כיום פיילין הופכת למעמסה ואפילו רפובליקנים מודים כנראה שזו הייתה טעות לבחור בה. גם הסאטירה של SNL בכיכובה של טינה פיי הופכת את דמותה לקריקטורה.

  2. שונרא הגיב:

    SCHWARZENEGGER: There is another way you can tell you’re a Republican. You have faith in free enterprise, faith in the resourcefulness of the American people, and faith in the U.S. economy. To those critics who are so pessimistic about our economy, I say: Don’t be economic girlie men!

    (ציטוט מכאן: http://www.usatoday.com/news/politicselections/nation/president/2004-08-31-schwarzeneggerfulltext_x.htm (

    הייתי כל כך נהנית לשמוח לאידו אלמלא כספי מיסי הובטחו לכיסוי חובות בעשורים הבאים… אנחנו, משלמי המסים בארה”ב, נותרנו עם מטבע פיאט שמאבד את אמון המשתמשים בו.

  3. כן, קמפיין אובמה מזכיר לציבור האמריקני את מעשיו של מק’קיין בשנות השמונים – אבל הוא עושה זאת אחרי שבמשך כמעט שבוע הקמפיין הרפובליקני מודיע שהוא יעבור להתקפות אישיות ויסיר את הכפפות. יתר על כן, לפרשת קיטינג יש רלוונטיות, משום שמק’קיין תמך פעם אחר פעם בהסרת הפיקוח על הבנקים – כמו אז.

    יתר על כן, הלילה – אחרי כתיבת הפוסט שלך, אני חושב – מק’קיין שאל קהל של תומכים מיהו “אובמה האמיתי”. האספסוף צווח “טרוריסט”, ומק’קיין לא מחה. זה נחות אפילו בקנה המידה של הפוליטיקה הישראלית. הנה קישור.

    http://andrewsullivan.theatlantic.com/the_daily_dish/2008/10/terrorist.html

Leave a Reply