קו המשווה

 

ידידיי –

 

אני מתנצל על שתיקתי בששת השבועות האחרונים. אחדים הואילו לכתוב אליי, ולהציע שאחזור לכתוב. לא השבתי, אבוי, אולי מפני שאילו היתה לי די אנרגיה הייתי משקיע אותה בכתיבת רשומה חדשה.

 

אין זאת אומרת שחדלתי לכתוב. ‘גלובס’ מוסיף להיות במתי הקבועה, לפחות פעמיים בשבוע. עכשיו, שהעתון פתח לרווחה את ארכיונו, אפשר לקרוא את רשימותיי ביום פירסומן. ההבדל ביניהן וּבין מה שמתפרסם באתר הזה הוא לעתים קרובות בעיבּוּי, וכמובן בהרבה מאוד מרכיבים ויזואליים הנעדרים מן האתר של ‘גלובס’.

 

ני נקלע לתקופות ארוּכּוֹת יחסית של שתיקה ב’רשימות’, גם מפני שהכתיבה כאן אינה מפרנסת את בעליה (אני משקיע שעות אחדות בעריכת כל רשימה, ולא פעם אין לי השעות האלה); וגם מסיבות אחרות שאולי נדון בהן יום אחד בנפרד. אני חושש שאינני יכול להבטיח ש”זה לא יחזור ויקרה”. זה בוודאי יחזור ויקרה. אני אסיר תודה למי שיאריכו את רוחם אתי.

 

להלן אני נותן יומן בחירות, שמכוּנָסים בו כמה הרהורים היוליים מן השבועיים האחרונים. למרבה חוסר התועלת הוא ניתן כאן בסדר יורד, מן הסוף להתחלה. לא הכנסתי שינויים בטקסטים המקוריים, גם כדי לבטא את מיידיותם, וגם כדי להודות בכמה החמצות.

 

אני אוסיף לכתוב על שרה פיילין, הגורמת לי רגשות מעורבים, אבל מניבה בעיקר תדהמה והערצה – לא לרוב דעותיה הפוליטיות, אלא לאומץ לבה ולנחישותה. העונה הפוליטית הזו היתה יוצאת מגדר הרגיל גם בלעדיה. בזכותה היא הפכה לדרמה האלקטורלית הגדולה ביותר של זמננו.

תודה

 

 

 

 

‘שיקאגו סאן טיימס’, עתון הבית של ברק אובמה, השתדל לא לחרוק שיניים בקול רם מדיי. “המורד במוסכמות מטיל את הקוביה”, מכריזה הכותרת הראשית שלו למחרת הודעתו של הסנאטור מקיין שבחר במושלת פיילין. “מורד במוסכמות” הוא התרגום הטנטטיבי שאני נותן ל maverick. אשמח לשמוע הצעות מוצלחות יותר

 

בחירת פיילין היתה הזדמנות לכתיבה יצירתית של כותרות בעתוני ארה”ב. אני חושב שהכותרת הזו, בעתון במדינת קונטיקט, היתה הקולעת ביותר: “משחק חדש”, במובן זה שהקלפים נטרפו, הכללים השתנו, הציפיות התהפכו על ראשן. מי שהטיל בזה ספק מוזמן לעיין בסקרי דעת הקהל שבועיים אחר כך

הנה סקירת הסקרים האחרונים:

·         ‘ניוזוויק’: תיקו, 46-46

·         סקר המעקב של גאלופ (זאת אומרת, סקר הנערך לאורך ארבעה ימים, ונחשב פחות מסקר רגיל): יתרון למקיין, 45-48

·         סקר המעקב של Hotline: 44-45 למקיין

·         סקר המעקב של Rasmussen: 45-48 למקיין

·         AP: 44-48 למקיין

·         וול סטריט ג’רנל ורשת NBC: 45-46 לאובמה

·         וושינגטון פוסט ורשת ABC: 47-49 למקיין

·         רשת CBS: 44-46 למקיין

כל הסקרים המצוטטים כאן פורסמו בין 9 בפסטמבר ל-13 בספטמבר.

הם כשלעצמם מעניקים מדד של מצב רוח. חשובים לא פחות, אולי יותר, הם סקרים במספר מוגבל של מדינות אינדיבידואליות, שבהן  יוכרעו הבחירות. גם שם השתנתה התמונה לרעת אובמה בימים האחרונים.

שורה של סקרים הראו יתרון קטן למקיין במדינות פלורידה, אוהיו, וירג’יניה, מיזורי, ניו מקסיקו וצפון קרוליינה. אובמה שומר על יתרונות קטנים בפנסילווניה, במישיגן ובקולורדו, אם כי הם מצטמצמים. מקיין אינו יכול להרשות לעצמו להפסיד בפלורידה ובאוהיו; אובמה יפסיד בבחירות אם ישמוט את מישיגן ואת פנסילווניה.

סקר טרי (14 בספטמבר) ב’סטאר טריביון’ של מינסוטה מראה תיקו, 45-45. זו תוצאה הצריכה להדיר הרבה שינה מעיני אובמה. הסקר האחרון של העתון הזה, הגדול במינסוטה, בחודש מאי, העניק לו יתרון של 13 אחוז. מינסוטה היא המדינה היחידה בארה”ב שהצביעה בעד כל מועמדי המפלגה הדמוקרטית לנשיאות משנת 1976 ואילך. היא העניקה לארה”ב שני סגני נשיאים דמוקרטיים מאז 1964.

קשה להיזכר אימתי היה תיקו ארצי בשלב כל כך מתקדם של הבחירות. בזמן הזה לפני ארבע, שמונה, 12, 16, 20 ו-24 שנה, למועמד אחד היה יתרון ניכר בתחילת ספטמבר. בעל היתרון גם ניצח בבחירות.

 

 

10 בספטמבר 

נפל דבר במערכת הבחירות הזו: היא מתפתחת פתאום להתקוממות נגד הציפיות הטבעיות.

המדיה הכריזה שוועידת המפלגה הדמוקרטית לפני שבועיים היתה הצלחה מרהיבה.

המדיה גם הכריזה שוועידת המפלגה הרפובליקנית היתה ככה-ככה. מנתחים כבדי ראש שיכנעו זה את זה שהרפובליקנים עשו כמעט כל טעות אפשרית – החל מבחירת שרה פיילין למועמדת לסגן נשיא וכַלֶה בבחירת הצבע על הקיר מאחורי ג’ון מקיין.

המדיה כמובן דנה את פיילין ברותחין. חלקים של התקשורת אפילו הקדישו מקום לשאלה החשובה אם הנער שלו הרתה בריסטול פיילין “מתאים לוושינגטון”. לא, הוא לא מתאים, מפני שהוא “סקס על גלגילות”.

קומיקאי שמאלי ידוע באחת מרשתות הכבלים כינה את מושלת אלסקה “הדיילת הזו”. כותבי מאמרי המערכת, והמאמרים שמול מאמרי-המערכת, הודיעו שמקיין התגלה במלוא עליבוּתוֹ: הוא נכנע לקיצונים של מפלגתו, “ליקק להם” (המושג האנגלי הוא אפילו יותר בוטה, pander).

והנה, בשעה שמסע הבחירות של מקיין היה צריך להיות בשלב מתקדם של התרסקות, שורה של סקרי דעת קהל מודיעים לנו כי הרוח דווקא נושבת עכשיו בגבו.

“השינוי המיוחל”

סקר אחד, של מכון גאלופ, בתחילת השבוע, אפילו העניק למקיין יתרון של עשרה אחוזים. ארבעה סקרים אחרים לא הרחיקו לכת במידה כזאת, אבל הראו יתרון זעיר למקיין או שוויון מלא. סקר ב’וושינגטון פוסט’ מעמיד את יתרונו של מקיין על שני אחוזים (בגבולות סטיית התקן), ועורכיו קובעים: מקיין הפיק יותר תועלת מוועידת מפלגתו ממה שאובמה הפיק מוועידת הדמוקרטים, שבוע אחד קודם.

הסקר ב’פוסט’ מפרק את התוצאות האלה לגורמיהן, וּמַראה שאובמה אינו מצליח להתגבר על חולשתו העיקרית: הספקות ביחס לכושר מנהיגותו. על השאלה מי ייטיב להנהיג בתנאי משבר, משתתפי הסקר הזה מעניקים למקיין יתרון של 17%. אפילו יתרונו הקבוע של אובמה בשאלה “מי יביא את השינוי המיוחל” הצטמק בשיעור דרמטי. בחודש יוני, יתרון אובמה עמד על 32%. השבוע הוא עומד על 13%.

אבל התפנית החשובה ביותר, ואולי גם הגורלית ביותר, מתרחשת עכשיו אצל נשים לבנות. בחודש שעבר היה לאובמה יתרון של שמונה אחוזים ביניהן. השבוע התהפכו היוצרות: למקיין יש יתרון של 12%. פירושו של דבר שחמישית מן הנשים הלבנות שינו את דעתן בעקבות הוועידה הרפובליקנית.

זו התפתחות עוצרת נשימה. פירושה, לפחות למראית עין, לפחות בטווח הקצר, שמינויה של שרה פיילין אמנם טרף את הקלפים. 65% מן הנשים הלבנות מתייחסות “בחיוב” אל המושלת בת ה-44. 58% מהן אומרות שמינוי פיילין חיזק את אמונן בכושר ההחלטה של מקיין.

ערפל קרב

אכן, קשה להעלות על הדעת דוגמא יותר בוטה למידת ההתרחקות של כלי התקשורת בארה”ב מצרכניהם. מערכת הבחירות הזו עשויה להיות בדיוק מה שקיוו הרפובליקנים האופטימיסטים ביותר: קריאת תיגר מצד מעמד בינוני נרגן נגד “האליטות”, ובכללן כמובן האליטה של “התקשורת הליברלית” (שמאלנית, בעברית מודרנית).

ללַמֶדְךָ עד כמה צנח ערפל קרב על הפוליטיקה האמריקנית, שורה של סקרים ב-48 השעות האחרונות מלמדים על תיקו באֵלֶה המכוּנוֹת “מדינות המערכה”, זאת אומרת המדינות שלשני המועמדים יש טעם להיאבק על חסדיהן.

הרוב הגדול של המדינות מסוּוָגוֹת “כחולות” (דמוקרטיות) ו”אדומות” (רפובליקניות), ואין בהן כמעט סיכוי של תזוזה. אבל אין די אדומות ודי כחולות כדי להכריע את הכף. המועמדים יְבַלוּ איפוא יותר זמן בכל אחת מן המתנדנדות מאשר בכל הבטוחות גם יחד. בין המתנדנדות אפשר למצוא את פלורידה, את אוהיו, את מישיגן, את קולורדו ואת וירג’יניה. בכולן ההפרש עכשיו אינו גדול מארבעה אחוזים לכאן או לכאן (סקר אחד מעניק למקיין יתרון של שבעה אחוזים באוהיו).

המטוטלת אל נכון תוסיף לנוע בשני הכיוונים. יהיו מעידות, יהיו פליטות פה, יהיו מאורעות חיצוניים לא צפויים, יהיו כמובן ויכוחי הטלויזיה בין המועמדים (שלושה בין המועמדים לנשיא, הראשון ב-26 בספטמבר; אחד בין המועמדים לסגן נשיא, ב-2 באוקטובר).

לא יהיה מיתון

בין הנעלמים העשויים לחזור ולטרוף את הקלפים יהיו כמובן מאורעות כלכליים. השבוע הזה נפתח בקול תרועה גדולה: בהלאמה למעשה של שניים מן המוסדות הבנקאיים הגדולים באמריקה, ענקי המשכנתאות “פאני מיי” ו”פרדי מאק”. אין ויכוח בין אובמה למקיין על הצורך בהלאמה, אם כי מקיין רוצה הפרטה מהירה.

השבוע שעבר ננעל בנתונים קודרים על מצב האבטלה (ב-6.1% היא נמוכה בהרבה מן הממוצע האירופי, אבל גבוהה יותר ממה שאמריקנים מורגלים). בשבוע שעבר גם שמענו שהתוצר המקומי הגולמי צמח ברבעון השלישי של השנה בשיעור גבוה בהרבה ממה שציפו, 3.1%.

זה לא כל כך משנה, אלא באותו המובן שעכשיו כבר ברור בהחלט שלא יהיה מיתון עד סוף השנה. ההגדרה המקובלת של מיתון מחייבת שני רבעונים רצופים של הצטמקות (“צמיחה שלילית”). קצת יותר קל למפלגת שלטון לחזור ולהיאבק על השלטון כאשר האופוזיציה אינה יכולה להשתמש במלה “מיתון”. שתי המפלגות יודעות את זה. הדמוקרטים איבדו את השלטון ב-1980, והרפובליקנים – ב-1992, במידה רבה מפני שהמלה “מיתון” הופיעה ברטוריקה של היריב.

נשארו שבעה שבועות. חכמים, היזהרו יותר מתמיד בתחזיותיכם, אבל אל תגזימו.

 

 

 

4 בספטמבר

 

המפלגה הרפובליקאית התאהבה לפנות בוקר (שעון ישראל) בשרה פיילין. זו היתה אהבה ממבט ראשון, וּמן ההגה הראשון. זו היתה אהבה של התאהבוּת – אבל גם אהבה של התרסה. המועמדת הרשמית של המפלגה לסגן נשיא נלחמת עכשיו לא רק לטובת נצחונו של ג’ון מקיין כי אם על עצם חייה הפוליטיים.

זה לא מה שהיה צריך לקרות. לא טוב הדבר בשביל שום מפלגה פוליטית בארה”ב שהמועמד לסגן נשיא הופך לנושא מרכזי. הסיבה: כשהמועמד הזה נמצא במרכז, הוא נמצא שם מן הסיבות הלא-רצויות; הוא נמצא שם מפני שהוא מעורר מחלוקת, מפני שרצינותו מוטלת בספק, מפני שלנוכחותו יש פוטנציאל מביך.

אין זאת אומרת שמועמד בעייתי מוכרח להכשיל את “הצוות” (או כמו שאומרים באנגלית אמריקאית, את “הכרטיס”). דן קווייל היה ללעג ולשנינה כמעט תיכף למינויו, ב-1988, אבל ג’ורג’ בוש האב ניצח ללא קושי בבחירות לנשיאות. רק פעם אחת בתולדות הבחירות, מועמד לסגן נשיא הוחלף באמצע הדרך, בגלל גילויים רפואיים. זה קרה ב-1972, לדמוקרטים. מועמדם לנשיאות נוצח אז ב-49 מ-50 מדינות הברית. פרשת סגן הנשיא לא עזרה – אבל גם לא היתה הסיבה.

חיסרון ברור שמועמד לא-ידוע מביא אתו הוא הצורך הבהול של המדיה לאסוף כל פרט אפשרי על חייו ועל קורותיו. התקשורת רק ממלאת את תפקידה. היא אינה אשמה שהמועמד לנשיאות בחר פוליטיקאית אלמונית למדי, מאחת המדינות קטנות האוכלוסים ביותר של ארה”ב. הפרטים לא רק נשלפים, אלא מושלכים מייד אל דסק העורך. הם מוצאים את עצמם בעמודים הראשונים של העתונים, לא מפני שיש להם חשיבות אובייקטיבית אלא מפני ששרה פיילין נמצאת בחדשות, והקורא רוצה לדעת משהו.

וכך, אוסף של גילויים אנקדוטיים יוצא מכל פרופורציה, וּמצטייר הרושם של משבר, של פאניקה, של אבדן עצות.
“זהו זה”, אמרה פגיאגב, אין זה כלל מן הנמנע שיש אלמנטים של משבר ושל אבדן עצות אצל הרפובליקאים. בשעה שצירי הוועידה יצאו מגדרם להריע לפיילין, ובשעה שארבעה טוענים לשעבר לנשיאות קשרו לה כתרים – מקצועני המפלגה התלחשו בדאגה, אפילו בייאוש. שניים מהם לא שמו לב שהמיקרופון פתוח, והטקסט של שיחתם, לאחר ראיון טלויזיה, הוּפץ עד מהרה בכל רחבי האינטרנט.

“זהו, זה נגמר”, אמרה פגי נוּנֶן, בעלת טור ב’וול סטריט ג’רנל’, כותבת נאומים לשעבר לנשיאים רייגן ובוש האב, יועצת לא פורמלית לפוליטיקאים רפובליקאים.

למרבה המבוכה, רק שעות אחדות קודם נוּנֶן כתבה בעתונה, שמינוי פיילין הוא “סכנה ממשית ומיידית לשמאל” האמריקאי. נראה מה היא תגיד מחר

החרדה נובעת קודם כול מן העובדה שאין איש יודע לאן יתגלגלו הגילויים על פיילין. עד עכשיו, הגילוי הסנסציוני ביותר נגע להֶריונה של בתה בת ה-17. אבל עניינים רציניים מזה נבדקים עכשיו. למשל, חקירה משטרתית מתנהלת נגד פיילין על שימוש לרעה בסמכותה, כדי לפטר את גיסה לשעבר משירות המדינה באלסקה.

עניין שני הוא חוסר נסיונה. לפנות בוקר פיילין היטיבה מאוד. היא נשאה נאום מצוין, סינתיזה של חן ושל אגרסיביות, כפי שמועמדים לסגן נשיא צריכים לעשות. אבל היא עשתה כן תחת פיקוח. היא קראה טקסט, שעבר הרבה מאוד זוגות עיניים. מכאן ואילך, בשמונת השבועות הבאים, יתרבו סכנות המעידה.

ב-1988, אמרגני מערכת הבחירות הרפובליקאית היגלו את דן קווייל אל מדינות קטנות ולא חשובות, כדי שלא יפריע. והוא אמנם לא הפריע. אולי כדבר הזה יקרה גם הפעם.

ערים קטנות כבדיחהאף על פי כן, בנאומה לפנות בוקר שרה פיילין הבהירה הבדל חשוב אחד בינה וּבין קווייל, בינה ובין פוליטיקאים רבים אחרים. היא לא טיפסה אל הצמרת הפוליטית על כתפיו של איש. היא עלתה – אולי במהירות מופרזת – מן הרובד הנמוך ביותר, בכוחות עצמה, והיא גדלה והגיעה אל פִּרקָהּ בעיר קטנטנה במדינה קטנטנה. (האנגלית האמריקאית נדיבה יותר מן העברית הישראלית. האיפיון “עיר” ניתן גם ליישובים שמשרד הפנים לא היה מעניק להם תעודת הסמכה.)

אלה המתוודעים לאמריקה דרך עריה הגדולות – זאת אומרת, רובנו – נוטים להקל ראש ביושבי הערים הקטנות. ראש העיר לשעבר של ניו יורק, אד קוץ’, אמר פעם שחיים בערים קטנות הם “בדיחה”. אבל הרבה יותר אמריקאים מתגוררים בערים קטנות מאשר בניו יורק, שיקאגו, לוס אנג’לס, בוסטון וסיאטל.

פיילין דיברה הבוקר אל אוזניהם, ואל לבם, כאשר הפליגה בשבח העיר הקטנה, בשבח ערכיה, בשבח הסולידריות הקהילתית שלה. היא הזכירה לשומעיה – שבעצם לא היו זקוקים לתזכורת – את האיפיון הסוציולוגי היהיר שברק אובמה נתן ליושבי ערים קטנות. מרירותם – הוא אמר עליהם לפני חמישה חודשים – מביאה אותם אל דתיוּת ואל בעלוּת על כלי נשק.

ההערה ההיא כמעט עלתה לאובמה במועמדות מפלגתו לנשיאות. הילרי קלינטון סחטה אז כל טיפה אפשרית ממנה, והטעימה את רוח ה”אליטיזם” של אובמה. זה מה שעשתה הבוקר המושלת פיילין. עצם עמידתה שם היתה אקט של התרסה מצד זו המכונה “אמריקה האמצעית” (במובן של “ממוצעת”) נגד האליטות של החוף המזרחי ושל החוף המערבי.

רפובליקאים, בייחוד ב-44 השנה האחרונות, אוהבים מועמדים האוסרים מלחמה על “האליטות”. פעם אחר פעם, מאז 1964, הטוענים הרפובליקאים לנשיאות כוללים במערכת הבחירות שלהם התקפה מרוכזת על כלי התקשורת ה”ליברליים” (“שמאליים”, בעברית מודרנית). מפעם לפעם זה גם עובד.

הארי, הארי, טרומן, טרומן

המצליח הגדול ביותר בניצול האיבה האינסטינקטיבית לאליטות היה דווקא דמוקרט, הנשיא הארי טרומן, מועמד ודאי לתבוסה בבחירות של 1948. מה הפלא שפיילין דיברה עליו הבוקר בהערצה. אף הוא בא מעיר קטנה. הארי הזקן והטוב הוא תמיד פטרונם של המועמדים לתבוסה, לא רק בארה”ב. הרפובליקאים יחזרו וִינַסוּ להעלות את רוחו באוב. ואם הגלגל יתהפך, חזקה גם על ברק אובמה שיתחפש להארי.

הערב, או בעצם מחר לפנות בוקר (שעון ישראל), יתייצב ג’ון מקיין לפני ועידת מפלגתו, ויקבל את מועמדותה. וזהו זה, מערכת הבחירות הרשמית יוצאת לדרך. זו תהיה כמעט ללא ספק מערכת הבחירות הדרמטית ביותר זה 60 שנה. שרה פיילין מתוארת בעגה העתונאית כאחת מ”אמהות ההוקי”, זאת אומרת אמהות המשחקות הוקי קרח. היא שאלה הבוקר את שומעיה אם הם יודעים את ההבדל בין “אמא של הוקי” ובין טֶרייר. “הליפסטיק”, היא השיבה.

 

 

 

31 באוגוסט

 

“מה יהיה גודל הניתור של ברק אובמה?” שאלנו כאן בסוף השבוע שעבר, ערב נאומו בוועידת הדמוקרטים בקולורדו. מאז קרה משהו, המוריד את שאלת הניתור למקום שני.

זה קרה בסך הכול 12 שעות לאחר נאומו של אובמה. זה הדהים את כל וָתיקי הפוליטיקה האמריקאית – פוליטיקאים, יועצי פוליטיקאים ועתונאים. לאיש לא היה המושג הקלוש ביותר שזה עומד לקרות. המועמד הצפוי של הרפובליקאים לנשיאות, ג’ון מקיין, בחר בבן זוגו למירוץ. “וזו בת!”, קראה בתדהמה הכותרת הראשית באחד העתונים.

שרה מי? פיילין (Palin)? איך מבטאים? מאיפה אמרת שהיא? מועמדת לסגן נשיא? כשהמועמד לנשיא הוא בן 72, עם שני מקרים של סרטן העור? היתכן שהיא, בת-בלי-שם, שהגיעה משום-מקום, תהיה המפקדת העליונה של צבאות ארה”ב בימי מלחמה? נשיאת הרפובליקה? האם הוא, מקיין, יצא מדעתו? או שלהיפך, בהברקה נועזת הוא גילה את נוסחת הנצחון?

כל זה היה כל כך מדהים, כל כך לא סביר, כל כך מעורר התרגשות, שמי בכלל זכר את נאומו המבריק של אובמה, לפני 84,000 אוהדים, באיצטדיון הענקי בדנוור. בלשון שהעמוד הזה בדרך כלל אינו משתמש בה, מקיין “שׂיחק אותה”.

המושלת הצעירה (44) של מדינת אלסקה מכהנת שם בסך הכול שנה ושמונה חודשים. עד לפני שנתיים היא עמדה בראש עיירה של 9,000 תושבים, או אולי בעצם 6,621. לפני כן היא היתה חברת מועצה, ולפני כן היא היתה שדרית ספורט במשרה חלקית, ולפני כן היא כמעט נבחרה למלכת היופי של אלסקה.

והיא ציידת מדופלמת, שֶפרוות דוב מרפדת את ספת לשכתה. היא יורה, והיא דגה, היא רצה למרחקים ארוכים. כינויה הוא “שרה באראקודה”. היא מוֹרדת מקצועית, שאת הזינוק הפוליטי שלה עשתה במו ידיה, נגד הציפיות הטבעיות, נגד רצונה של מפלגתה, באחת המדינות השמרניות ביותר בארה”ב.

 

 

אלסקה, קַן צרעות

היא שמרנית נועזת, צירוף שרק הפוליטיקה האמריקאית יכולה להכיל אותו. היא קידשה מלחמת חורמה על המִמסד של מפלגתה. היא הצליחה להדיח מושל רב כוח בבחירות המקדימות.

אלסקה היתה מוכנה להעניק לה הזדמנות, מפני שהמפלגה הרפובליקאית שם היא אולי המושחתת ביותר בארה”ב. הסנאטור הבכיר של אלסקה, בן 84, עומד עכשיו לדין על העלמות מס. בעלי כהונות בכירות נידונו לתקופות מאסר. למען האמת, פיילין עצמה נחקרת עכשיו על אפיזודה משונה: החשד שהיא לחצה לפיטורי גיסה לשעבר משירות המדינה.

בקצרה, אלסקה הנידחת, שיש בה בסך הכול 700,000 תושבים, היא קַן צרעות פוליטי. שומר נפשו יִרחַק ממנה. מה עורר איפוא את הסנאטור מקיין לשלוף משם את המושלת הצעירה וּמעוּטת הניסיון? זו שאלה רצינית מאוד, מפני שמקיין מעמיד את נסיונו שלו במרכז מערכת הבחירות. האומנם הדרך להטעים את הניגוד הזה היא לבחור מועמדת לסגן נשיא שיש לה עוד פחות נסיון מאובמה?

אבל זו שאלה קונבנציונלית מדיי בשביל מערכת בחירות שקונבנציונליוּת היא ממנה והלאה. וזו שאלה שגרתית מדיי בשביל ג’ון מקיין, פוליטיקאי שתפארתו על הנון-קוֹנפוֹרמיוּת שלו. הוא האיש שהִמרה פעם אחר פעם את פי מפלגתו, פלירטט עם יריבים פוליטיים, קיבל החלטות לא פופולריות.

בחוכמה שלאחר מעשה נראה, כי לא היה כלל סיכוי שמקיין יבחר מועמד טבעי וצפוי. יתר על כן, סביר להניח שהוא התחיל לנטות אל שרה פיילין עוד לפני זמן ניכר, מפני שבתהליכים כאלה אין ספונטניות. מועמד לנשיאות אינו יכול להרשות לעצמו לבחור ברגע האחרון, מבלי להגיד לאיש. כל מועמד לסגן נשיא צריך בדיקה מקיפה. כל פרט בביוגרפיה שלו חייב להיבדק, ענייניו הפיננסיים טעונים בירור, חייו האינטימיים אינם יכולים להיות עוד אינטימיים.

כלל ישן הוא, שאם מועמד לסגן נשיא אינו יכול להועיל הרבה, לפחות צריך להבטיח שהוא לא יזיק.

וּבחירות של מועמדים כאלה בעבר אמנם הזיקו. שרה פיילין היא האשה הראשונה המתמודדת על כהונה ארצית מטעם הרפובליקאים. אבל קדמה לה, לפני 24 שנה, ג’רלדין פרארו, מועמדת לסגן נשיא מטעם הדמוקרטים. עד מהרה היא נֶעֶשׂתה נטל על צווארו של המועמד לנשיא, כאשר התחילו להיוודע פרטים על הקריירה העסקית של בעלה. בסופו של דבר, בשום פנים לא רק באשמתה, מפלגתה ספגה את המפלה הכבדה ביותר שלה מאז ומעולם.

גזענות? מיזוגניה?שרה פיילין אינה ניתנת לפיענוח קל. היא אשת קריירה שאפתנית להפליא – אבל היא גם אם לחמישה ילדים. היא פורצת מחסומים היסטוריים שעיכבו נשים בפוליטיקה – אבל היא גם מתנגדת מושבעת של הפלות מלאכותיות, שרוב נשי אמריקה תומכות בהן (כל כך מושבעת, עד שהיא סירבה לגרד את עוּבָּרָהּ, כאשר התברר לה שהתינוק ייוולד עם תסמונת דאון). גם תמיכתה הנמרצת בזכות הבלתי מופרעת לבעלות על כלי נשק מעמידה אותה באי הסכמה עם הרוב הגדול של הנשים.

בחירתה עשויה להיות “הג’וקר” בחפיסת הקלפים של מקיין (הדימוי אינו שלי). בשנה שבה הרבה מאוד נשים לבנות מן המעמד הבינוני קיוו לראות את הילרי קלינטון מתמודדת על הנשׂיאוּת, שרה פיילין עשויה להיות פרס נחמה, לפחות לחלקן. סקר שנעשה ערב הוועידה הדמוקרטית הראה, כי חצי מתומכי קלינטון, נשים וּגברים, אינם תומכים באובמה. חמישית אמרו שיצביעו בעד מקיין, אחרים עדיין לא החליטו.

סיכויי הנצחון של מקיין תלויים בהצלחתו למשוך את מאוכזבי קלינטון. אבל האם שרה פיילין תמשוך אותם? או אותן?

אנחנו עומדים ערב מערכת בחירות דרמטית מאין כמותה, משופעת בהתחלות היסטוריות. האם גזענות תכשיל את אובמה? או האם מיזוגניה, שנאת נשים, תכשיל את מקיין-פיילין?

 

הו, ג’ו, מה עשית. הסנאטור ליברמן פונה עורף למפלגתו, וקורא לאמריקה להצביע בעד מקיין, בלילה השני של ועידת המפלגה הרפובליקאית (על עמוד השער של עתון בקונטיקט, שליברמן מייצג אותה בסנאט זה עשרים שנה). בעיני רוב הדמוקרטים הוא מוחזק עכשיו בוגד, זה האיש שהיה כל כך קרוב להיבחר לסגן הנשיא היהודי הראשון, לפני שמונה שנים. חזקה על הנשיא מקיין, אם ייבחר, שהוא יציע לליברמן כמעט כל כהונה אפשרית. שר ההגנה? השר לבטחון פנים? השגריר בגרוזיה? (לא, לא ברצינות)

 

28 באוגוסט

 

הלילה השני של ועידת המפלגה הרפובליקאית – שהיה בעצם הלילה הראשון, מפני שהלילה הראשון בוטל לרגל סופת הוריקאן – מילא את ציפיות מארגניו. הוא נועד להציג את המעשה בגבורתו של ג’ון מקיין, בהקרבתו וּבִמסירוּתוֹ. “נפילה בשבי אינה מכשירה איש לנשיא – אבל היא מגלה הרבה על אופיו”, הכריז פרד תומפסון, הסנאטור לשעבר, כוכב סדרת הטלויזיה Law and Order. לא היה ציר אחד בהיכל בעיר סנט פול, מינסוטה, שלא הסכים.

תומפסון נשא נאום, שאל נכון מטה הבחירות של מקיין ירצה לחזור וּלהקרין אותו לעתים קרובות. כטוב לבו בסיפורים, מבלי להרים את קולו הֶעָמוֹק, תומפסון הילך את קסמי מקיין על שומעיו. פעם אחר פעם הוא עצר את נשימתם בפרטי שירותו הצבאי של מקיין, וּבייחוד תלאותיו האיומות בִּשבי הקומוניסטים בווייטנאם, במשך חמש שנים וחצי.

מיליוני אמריקאים התוודעו אל הסיפור המלא בפעם הראשונה, והם לא יכלו כלל לקבל מְסַפּר מוצלח יותר מתומפסון. אם זה לא ישפיע על החלטתם בעוד שמונה שבועות, קשה לראות מה ישפיע. השנה, הביוגרפיה של מקיין היא הנכס האלקטורלי העיקרי, אולי היחיד, של מפלגתו.

היה עוד סיפור אישי אחד בערב הזה: ג’וזף ליברמן. הסנאטור היהודי הוותיק ממדינת קונטיקט עלה על הבמה לאחר תומפסון כדי לדבר על לבם של לא-רפובליקאים “להעמיד את ארצם מעל מפלגתם”, זאת אומרת להצביע בעד מקיין. ליברמן הוא דמוקרט מנעוריו. לא סתם דמוקרט – אלא מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לסגן נשיא בבחירות המפורסמות של שנת 2000. הוא היה קרוב כדי נגיעה אל הכהונה ההיא, ואילו נבחר אז, אין זה כלל מן הנמנע שבשנת 2008 הוא היה נעשה מועמד מפלגתו לנשיאות.

“איש צעיר וּמוכשר”אז מה, גם צ’רצ’יל החליף מפלגות, שלוש פעמים; ושמעון פרס, ומשה דיין ועזר וייצמן. וגם בארה”ב סנאטורים חצו את הקווים. אבל עדיין לא היה מועמד למה שהאמריקאים קוראים “כהונה ארצית” (זאת אומרת, נשיא או סגן נשיא), שנשא נאום בוועידתה של המפלגה היריבה.

אין קושי לנחש שדמוקרטים חרקו שיניים. ליברמן לא הסתפק בשירי הלל למקיין, הוא גם דיבר בביטול על ברק אובמה (“איש צעיר ומוכשר ששעתו עוד תגיע, אבל רהיטות אינה תחליף לנסיון”). הוא אפילו קשר כתרים לשרה פיילין, המועמדת הצפויה של הרפובליקנים לסגן נשיא. בימים האחרונים התחוור, שפיילין תפסה את המקום שמקיין התכוון מלכתחילה לתת לליברמן.

לפני שמונה שנים, ההודעה על מינוי ליברמן למועמד לסגן נשיא הפתיעה את רוב המתבוננים. הוא היה היהודי הראשון (והאחרון לפי שעה) שהתמודד על כהונה ארצית. הוא עצמו היה כל כך אופורי עד שאת נאום ההסכמה שלו בוועידת המפלגה הדמוקרטים הוא חזר והפסיק כדי להכריז “רק באמריקה, רק באמריקה”.

מעט מאוד אופוריה ניכרה בו היום, ונראה שעוד פחות אופוריה תמלא אותו בימים הבאים. אין כמעט ספק שטינת הדמוקרטית כלפיו תביא בתחילת השנה הבאה אל קיצו את התפקיד המרכזי שליברמן ממלא בסנאט. ספק אם מנהיגי הדמוקרטים יחזרו ויושיבו אותו בראש הוועדה רבת הכוח לענייני בטחון פנים. כמובן, אם מקיין ייבחר לנשיא, ליברמן יהיה מועמד טבעי לכהונה בכירה, אולי השר לבטחון פנים, אולי אפילו שר ההגנה.

המושלת רוצה את ברכת אלוהים

הערב הרפובליקנים ימנו רשמית את שרה פיילין למועמדת לסגן נשיא, והיא תישא נאום הסכמה, מבחנה הממשי הראשון בזירה הארצית. היא פופולרית מאוד בין צירי הוועידה. אבל לפחות חלק מן הרוח יצאה ממפרשיה. כצפוי נפרץ הסכר של אלמוניותה, ושיטפון של גילויים על משפחתה ועל הקריירה הפוליטית שלה ממלא את המדיה. כלי התקשורת מחטטים עכשיו ברקורד שלה. כתבים בכירים התבקשו לעבור מסנט פול, מקום הוועידה הרפובליקנית, לג’וּנוֹ, עיר הבירה הקטנה והנידחת של אלסקה, כדי לגרד את הטיח מכל קיר. עצבנות מובנת שורה עכשיו על מטה הבחירות של מקיין.

אולי הפוטנציאל המסוכן ביותר כרוך בתגלית מלפנות בוקר. אתר רשת דמוקרטי שמאלי חשף קטע וידיאו באתר כנסייתה של פיילין, בעיירת מגוריה באלסקה. המושלת באה לשאת דרשה, כפי שעושים לעתים קרובות בכנסיות פרוטסטנטיות. היא דיברה על בנה היוצא לשירות צבאי בעיראק.

“התפללו-נא”, היא קראה למאזיניה, “שמנהיגינו ישלחו (את חיילינו) למשימה הניתנת מידי אלוהים. זה מה שעלינו להבטיח, לטובת זה עלינו להתפלל – שיש תכנית, והתכנית היא תכניתו של אלוהים”.

קרוב לוודאי שהיא אמרה מה שאמרה לתפארת המליצה – בכנסיה כמובן מדברים על אלוהים – אבל השאלה היא איזה רושם יעשה הווידיאו מחוץ לכותלי הכנסיה. הרבה אמריקאים התעייפו מפוליטיקאים היוצאים למלחמות קודש, ומאמינים שהם עושים את רצון אלוהים.

בחזית הסקרים: במהלך יום שלישי התפרסמו ארבעה סקרים חדשים – שני סקרים קונבציונליים ושני “סקרי מעקב” (הנחשבים פחות). כל הארבעה הסכימו שברק אובמה נהנה עכשיו, בפעם הראשונה מתחילת הקיץ, מיתרון ממשי, הגדול מסטיית התקן של הסקרים. הם מעמידים את היתרון על ששה עד תשעה אחוזים. סקר אחד מעמיד את אובמה, בפעם הראשונה, מעל 50%.

היסטורית, זה מה שקורה בסוף ועידה של מפלגה: מועמדה צובר קצת תנופה. תנופה דומה למקיין, אם תירשם בתחילת השבוע הבא, תוכל לחזור ולצמצם את ההפרש. מבחן הסקרים האמתי יבוא לאחר שיפוג רשמן של הוועידות ותתחיל ההתכתשות המסיבית בטלויזיה.

 

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on שבת, ספטמבר 13th, 2008 at 9:41 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.