מה עולל להם בית הסוהר? בָּעידן המודרני, אסירים פוליטיים הושלכו אליו לשנים ארוכות, לפעמים בבידוד גמור, לפעמים אל צינוק.
לא תמיד ברור מדוע שופטיהם לא שלחו אותם אל הגרדום. כשאתה דן חתרן פוליטי מסוכן למאסר עולם, אתה מעניק לו אופציה להשתחרר. סטאלין, היטלר, מאו, סדאם חוסיין, חומייני, הגנרלים של צ’ילה ושל ארגנטינה לא היו מעלים על דעתם דבר כזה. אם מישהו לא היה ראוי לחירות, הוא גם לא היה ראוי לחמצן.
הנסיון חוזר ומראה, שבתי סוהר הם חרב פִּיפיות בשביל אלה המנהלים אותם. הם מעניקים למהפכנים חובבנים את ההזדמנות להפוך למקצוענים, לפַתֵחַ מִשמעת וחוזק נפשי, להכיר זה את זה, לרכּוֹש יֶדַע, ללמוד את חולשות סוהריהם (המיידיים והעליונים), לתכנן היטב את היום שאחרי שחרורם, בין אם יבוא וּבין אם יתמהמה.
בתי סוהר נעשו האקדמיות של תנועות עצמאות ושל מהפכות חברתיות. אנשים יוצאים מבתי סוהר באגרוף קמוץ וּבדעת נחושה. בדרך כלל מנוי וגמור איתם לסובב את כיוון הדלתות, ולשלוח את סוהריהם פנימה.
לא תמיד. עתה זה מלאו תשעים שנה לאיש שכמעט הכול מכירים בִּגדוּלתוֹ ההיסטורית. אילו התבקשנו לדרג את האנשים המפורסמים ביותר בעולם על פי משקלם המוּסָרי, נלסון מנדלה היה מתייצב בפיסגה ללא כל קושי. והוא לא היה מגיע אל המעמד הזה אילמלא נמק בכלא עשרים-ושבע שנה.
פיזי, מטאפיזי
מה היה קורה אילמלא נשלח אל הכלא? אולי לא היה מצליח לפתח הבנה כל כך עמוקה של נפש האדם ושל עורמת ההיסטוריה. יש לפחות אפשרות שהמעבר ממשטר האפליה הגזעית של המיעוט הלבן אל שלטון הרוב השחור היה מצריך מרחץ דמים, אולי עצום ממדים.
המעבר כשלעצמו לא התרחש בזכותו. הוא התרחש מפני שהמיעוט הלבן איבד את החשק לנהל מלחמה ללא סוף. אבל הסיכוי העיקרי להשלמת המעבר בזמן קצר יחסית – רק ארבע שנים מיום שחרורו של מנדלה עד יום השבעתו לנשיא – היה תלוי בנוכחות פיזית שיש לה ממד מטאפיזי.
אמריקאים אוהבים את הביטוי “גדול מן החיים”, כדי לתאר את אוסף התכונות ההופך מישהו ל”כריזמטי”. אבל הואיל ואמריקאים מסוגלים לייחס תכונות כאלה גם לאנשי חסרי-רקורד (הם עומדים לבחור באיש כזה לנשיא), מוטב להעמיד את מנדלה על פיסגה אחרת בהחלט: הוא איש לא-מושלם מעיקרו, שדבק בו ניצוץ של שלֵמוּת. אנשים מאמינים אולי יגידו שדבק בו ניצוץ של אלוהיוּת. ניצוץ, אמרתי.
בצאתו מן הכלא, הוא לא היה בשום פנים כישו הנוצרי. לבו לא היה מלא חסד ורחמים. למען האמת, אגרופו היה קמוץ. הוא היה מוכן בהחלט לקרוא למאבק אַלים, שהיו בו מרכיבים ברורים של טירור. בהיותו חבוש בכלא, אנשיו לא היססו להניח פצצות במרכזי קניות הומים. הוא לא הסתייג.
דבקותו של מנדלה במאבק המזוין לא היתה טקטית, אבל גם לא היתה אידיאולוגית. היא היתה פרגמטית לחלוטין.
“קליע לכל מתנחל”
ב-1990, זמן קצר לאחר שחרורו, נסעתי אל הוועידה הארצית הראשונה של נוער ה ANC, בטריטוריה שבטית נידחת למדי לא הרחק מגבול מוזמביק. שיחות אקראיות עם הנוכחים הניבו רושם אחיד: הם היו לא משכילים (שלא באשמתם, מערכת החינוך של השחורים התמוטטה ב-15 השנה הקודמות), הם היו קצרי-רוח, הם נטו לאלימות. כאשר מנהיגם דיבר בִּגנוּת מתינותו של מנדלה, תרועת הסכמה מחרישת אוזניים פרצה מגרונם.
מנדלה לא היה שם. אבל זמן קצר לאחר שחרורו הוא התייצב לפני עצרת ענקית אחרת של צעירים שחורים, וקרא להם, “השליכו-נא את רוביכם אל הים”.
הם לא אהבו את עצתו. הם היו קרובים הרבה יותר אל נוסחתה של מפלגה שחורה יריבה (‘הקונגרס הפאן-אפריקאי’, או PAC), “קליע לכל מתנחל”. בימים ההם, מנדלה היה לפעמים סכר של אדם אחד, שעמד בין דרום אפריקה ובין שיטפון. הוא גם רכש את אמון הלבנים במידה כזאת, שהם התרגלו לחשוש מפני מה שיקרה להם לאחר מותו.
אולי זו רק הגזמה. אולי זה רק ביטוי לִיחידוּת הסגולה של בוגר הצינוק, אשר יצא מכלאו בקומה שחוחה ובבריאות לקויה, אבל מכל בחינה אחרת – במצב טוב לאין שיעור ממה שהיה כאשר נכנס.
“מקרה מיוחד של קולוניאליזם”
מנדלה מעולם לא רחש חיבה מיוחדת לישראל. אני מֵעֵז להגיד שהיו לו סיבות טובות, זאת אומרת רעוֹת.
ב-25 השנה האחרונות של האפרטהייד, ישראל הפכה את עצמה לבעלת ברית צבאית ממדרגה ראשונה של משטר המיעוט הלבן. זו היתה חרפה. היא עדיין צריכה בירור. היתה כרוכה בה הפרה מסיבית של החוק הבין לאומי, והיא ביטאה פשיטת רגל מדינית וּמוּסרית. ליכוד ועבודה היו שותפים מלאים ושווי זכויות. לא רק שלמונים בני 30 שנה לפוליטיקאי מצריכים חקירה.
כנראה לא במקרה, המנהיג הזר הראשון שמנדלה פגש לאחר שחרורו מן הכלא היה יאסר ערפאת. הוא הכעיס אז יהודים וישראלים, כאשר אמר על ישראל, שהיא “מקרה מיוחד של קולוניאליזם”. הוא לא פירט, אבל ברור למדי שהוא הוציא גזרה שווה בינה ובין האפריקנרים של דרום אפריקה: מהגרים מֵעֵבֶר לים, שקִשרֵיהם עם ארצות המוֹצָא שלהם נותקו, ולא היה להם איפוא לאן לחזור.
אינה דומה ישראל לדרום אפריקה, כל זמן שיש סיכוי של ממש לחלוקה טריטוריאלית הוגנת. אינו דומה המשא-ומתן עם הפלסטינים למשא-ומתן בין שחורים ללבנים בדרום אפריקה בתחילת שנות ה-90. שם, התהליך לא נועד להניב “פשרה”. הוא נועד לכונן “צדק”, זאת אומרת להעביר את השלטון המלא לידי רוב האוכלוסיה.
מנדלה מעולם לא היה מוכן לשקול פחות מזה. מנהיגי האפריקנרים ביקשו תחילה יותר (מה שמבקשים הסונים בעיראק, למשל, וגם מקבלים). אבל הם היו חלשים וּמוּגבלים, קלון האפרטהייד היה טבוע במצחם, והם ויתרו.
היש איפוא מה ללמוד ממה שקרה בדרום אפריקה? אינני יודע. מה טוב היה להאמין שבבית כלא ישראלי צומח לו מנדלה פלסטיני, אשר יידע לקמוץ אגרוף, אבל גם יידע להגיד לעַמוֹ, בבוא היום, “השליכו-נא את הרובים לים”.
מרואן ברגותי? ישראלי מן השמאל, המכיר היטב אותו ואת שיטותיו, פרץ בצחוק, כאשר הצגתי לו את השאלה. אבל מי יודע, נלסון מנדלה היה רחוק מאוד מלהיות קדוש בין לאומי כאשר נלכד בחווה מבודדת ב-1963, בשלבים הראשונים של המאבק המזוין.
באתר הזה
- המכתב ש(לא) כתב נלסון מאנדלה ליאסר ערפאת
- העתיד לפי ברגותי: האם הגיבור יהיה לקדוש?
- במלה אחת: “להתקנדם”
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.
כמה השפעה הייתה לדמותו של קנייטה על מנדלה, הדמיון בין השניים איננו מבוטל.
נושא שיתוף הפעולה הצבאי (“החרפה” כדבריך) אכן ראוי לועדת חקירה מכמה וכמה היבטים שלו. נתקלתי בזה, במהלך חיפוש אישי ומכאיב אחר תולדות התעסוקה של אבי ז”ל, והאופן שבו התעסוקה שלו פגעה אנושות בי ובעתידי.
קשה לקבל מידע ממעסיקיו אז (אלת”א) אך הוא שהה בדרום אפריקה במועדים הרלוונטיים, ושמעתי כבר שאלת”א היתה משולבת בניסויים הגרעיניים שלא היו כמובן (אולי באמת לא היו ? אינני יודעת , אך משהו היה). זו היתה פרשת דרכים, לדעתי שממנה הפליגה התעשייה הבטחונית לעבר הפרות חוק ואמברגו בצורה מסיבית באפריקה ובכלל, והפרקטיקה של השוחד (שעתה נאסר בחוק, אך קיומו בעבר מוכחש אף הוא) ומתן השירותים ה”דיסקרטיים” לשליטים שונים באפריקה נגד יריביהם, על מנת לזכרות ביתרונות בשיווק נשק ושירותי בטחון.
מבחינה אישית-משפחתית אני זוכרת את ההשפעה של השהות באפריקה על אבי ז”ל בצורה חריפה מאד, לדעתי זה היה דומה להלם קרב חריף, בעיקר, אם איני טועה החשיפה לאכזריות, לאנטישמיות שמגיעה מצד “שותפים עסקיים” וצריך לעבור עליה בשתיקה או בחיוכים, גזענות בוטה, והפרות חוק מסיביות אשר חלחלו לתוך המפעלים והארגונים הממלכתיים הישראליים. החיכוך הקרוב עם משטר האפרטהייד גרם נזקים אדירים ליחסים בתוך הממסד הישראלי, ואימוץ נורמות בדרך אוסמוזה או סטוקהולם מסויים, לתוך מרקם היחסים בחברה הישראלית עצמה.
עכשיו מתקיימת איזו חקירה כמדומני נגד מיקרוביולוג ממוצא דרום אפריקאני שהיגר לארצות הברית, בקשר ל”מתפקת האנתרקס” המפורסמת. אלה הטיפוסים שישראל יצרה איתם קשרי עבודה הדוקים, ניזונה מהם, ויש להניח שנרקמו יחסי עסקים אישיים בין הבכירים במערכות הללו.
אם זכרוני לא מכשיל אותי, אבי ז”ל בחן באותה עת גם את אמצעי הכליאה עבור הדרום אפריקאים, אף שזה לא היה התמחותו ותפקידו (את מנגנוני התאורה ששומרים על בתי הכלא, ואמצעי חקירה בתוכם, מבחינה טכנית בעיקר אמצעים אופטיים).
לדעתי, מעבר לשאלה האתית בינלאומית (כלומר האם זה היה מוסרי לתמוך במשטר הזה) חשוב יותר לבחון איך התנהל בפועל הסיוע, בהנחה שהוא נעשה חצי במחתרת, מבחינת הנהלים על מנת להסוות את הפעילות הן כלפי חוץ אך (!!!) גם כלפי פנים.
אקרא שוב אח”כ.
איריס, דברים חשובים ומעניינים. אני נוטה להסכים עם הערכותיך, חוץ מזו המייחסת לשיתוף הפעולה עם דרום אפריקה את ההידרדרות שבאה אחר כך. ההידרדרות התחילה עוד בשנות ה-60, והגיעה אל שיאה בתפקיד שישראל מילאה בהעלאת אידי אמין לשלטון באוגנדה (אני כותב על זה בהרחבה באתר http://www.notes.co.il/karny/2141.asp
מה מאוד הייתי רוצה לדעת יותר על מעשי אביך. אני מעריץ את כנותך ואת אומץ לבך. קשה לבקר הורים לאחר מותם. את עושה שירות חשוב ביותר. תודה.
אני מתנצל על קיצור התשובה. אני נמצא כרגע הרחק מוושינגטון, והאינטרנט אינו בהשג יד. אחזור בשבוע הבא. אשיב אז גם על הערתו של רוגל.
תודה יואב על העידוד, אני בעיקר זוכה לגינוי כך שחשוב לי גם לדעת מאחרים שמה שאני עושה הוא חשוב ציבורית, ולא רק אישית. אני בטוחה שזה חיוני, אבל לא כך מקובל בישראל.
אכתוב לך באימייל ולו משום שהפוסט הזה כבר שקע מעבר לאינדקס.
לגבי נקודות הציון בתהליך ההשחתה, אני מקבלת את דעתך, בעיקר משום שאני לא מתמצאת בדברים מעבר למה שידוע לי אישית, המתחיל כאמור במועד הזה. אני מתכוונת יותר לתהליך של שיווק הנשק מן הצד המסחרי, לאו דוקא למעורבות הבטחונית הישירה. נידמה לי שהעניין הכלכלי הפך מרכזי במועד שאני מציינת, כך משום הכסף הגדול וגם משום שהשכירים הבכירים החלו להיות מעורבים אישית ולשאת עיניהם לעסקים פרטיים אחרי שישתחררו או גרוע מכך – תוך כדי עבודתם.
אחת הנקודות שאני מתעניינת בהן, ולכן אני משאירה את זה גם בטוקבק ולא בהתכתבות פרטית, היא מתי חילחיל הנושא הכלכלי למטריה של “בטחון לאומי”, כלומר, הדוקטרינה שהעניקה חסיון ממלכתי (תחת סודות רשמיים, פגיעה ביחסי חוץ, וכולי) לעניינים שהם עסקיים נטו. בעוד שאפשר להצדיק ביצוע הפיכות או התערבות ישירה צבאית מטעמים דיפלומטיים או צבאיים, אני מתקשה להבין כיצד במשך שלושים שנה חוסה העניין המסחרי תחת ההגנה של חקיקה בטחונית. כך גם לעניין השוחד. בעוד שאפשר להצדיק מתן שוחד _ויותר מכך – בנסיבות של פעילות מבצעית צבאית או מודיענית, כיצד אפשר להתיר זאת בעילה בטחונית כאשר מדובר למשל בסוחר פרטי, יוצא תעש או תע”א שמוכר נק”ל חסר כל ערך אסטרטגי או טכנולוגי לאיזה שבט נידח ?
כאמור, זו שאלה נרחבת.
דמוקרטיות מערביות רבות קיימו, מקיימות ויקיימו קשרים הדוקים עם משטרים שבהם זכויות האדם הם לא בדיוק ערך עליון; לכן אני מתקשה להבין את הביקורת המופרזת על קשריה של ישראל עם משטרים לא-כל-כך-נעימים בעבר ובהווה. באיזו עילה ניתן להצדיק יחסים קרובים של העולם המערבי עם שלטון השאה האיראני (שנהג לטבוח במתנגדיו) מצד אחד, וגינוי ובידוד של האפרטהייד הדרום אפריקני מצד שני? מדוע החיבוק של ארה”ב עם סעודיה (מדינה שבה בית המשפט גוזר 100 הצלפות שוט על אישה שהתלוננה על אונס) יותר לגיטימי מהחיבוק של ישראל עם האפרטהייד בזמנו? מדוע הקשר בין סרקוזי לקדאפי הוא סביר ואילו הקשר בין ישראל לאידי אמין הוא פסול? גם מובארק לא בדיוק חבר בארגון “אמנסטי” ולמרות זאת אותו לא מחרימים ולא מבודדים ומשתדלים שלא לגנות בקול רם את השיטות שלו “לטפל” באופוזיציונרים מבית. ניתן לתת עוד דוגמאות למכביר של תמיכה של מדינות דמוקרטיות במדינות קצת פחות דמוקרטיות או בקבוצות אתניות אלימות, אבל הנקודה ברורה- בין מדינות אין מושג שנקרא “מוסר”, בין מדינות יש רק אינטרסים. זו המציאות ואני לא מוצא טעם לבכות אותה. באמת שהגיע הזמן שנשתחרר מהנרטיב ההוליוודי המיושן הזה לפיו כל העולם מתחלקים ל”חבר’ה הטובים” ול”חבר’ה הרעים” וצריך לבחור באיזה צד אתה.
ובקשר לרעיון ועדת החקירה על קשריה המדיניים של מדינת ישראל- זוהי משפטיזציה של הפוליטיקה במלוא מובן המילה. חייבים לעקור מן השורש את תרבות ה”הכל שפיט” שהשריש פה אהרון ברק. קשריה המדיניים של מדינה הם לחלוטין עניין שנתון לשיקוליהן של ממשלות.
במהלך המחקר שאני כותב על מלחמת הגרילה ברודזיה (היום זימבבווה) מצאתי בארכיון המדינה ראיות ברורות לכך שבשנות השישים ישראל סייעה לארגוני הגרילה האנטי-לבנים בזימבבווה. השינוי חל כנראה לאחר מלחמת יוה”כ, כאשר אפריקה השחורה התנכרה לישראל. אני לא מומחה לדרום-אפריקה וקשריה עם ישראל, אבל יש לי חשד סביר שמלחמת יוה”כ וכו’ הובילה לחיזוק הקשר עם המשטר הלבן, כפי שאירע גם ברודזיה.
בכל מקרה, לאור הרקורד המופלא של לוחמי החופש-בדימוס האפריקאים כמוגאבה ועוד כמה אנשים נחמדים רק קצת יותר ממנו, אדם נשאר תמה אם הייתה איזושהי מעורבות שם שאפשר לצאת ממנה ‘נקיים’. רק מלוכלכים או מלוכלכים יותר.
בימי האפרטהייד הגשתי כתבת תחקיר ארוכה , שעליה עבדתי חודשים ארוכים, עבור “דבר השבוע” המנוח, לצנזורה. הכתבה נפסלה כמעט ברובה כיון שהיא הכילה פרטים על צורות שיתופי הפעולה וההטעייה של כולם על מנת שזה לא יחשף.השנים הללו מבחינת צה”ל ומערכת הבטחון הם שנים שבהם נמכר הכל ונקנה הכל מהמשטר הקודם על בסיס אינטרסנטי והשגריר ואנשי צוותו היו “מואמנים” ובעלי דעה פרו.. ואנשים כמו ,למשל, ד”ר עמנואל לוטם (המתרגם) נאלצו לעזוב. אלה ימי אפילה שעליהן ידוע מעט ועדיין לא נחשף אפילו מזעיר