קו המשווה

את הרשימה הבאה כתבתי ב-29 במאי 2002. היא התפרסמה ב’גלובס’

מלחמה, אמרה קולומביה

הארץ השסועה ביותר באמריקה הלטינית, אלופת הטירור של חצי הכדור המערבי, החליטה לשנות כיוון: אחרי 35 שנות מלחמה, היא ניסתה לפייס את הטירוריסטים באמצעות אוטונומיה. אבל הם לא התפייסו. את האוטונומיה הם הפכו לבסיס שילוח של טירור, לא הרחק מעיר הבירה. הפוליטיקאים חיבקו ידיים, הגנרלים חרקו שיניים, ולקולומביאנים בסוף נמאס: הם בחרו השבוע לנשיא את הנֵץ הגדול ביותר בשכונה, זה המבטיח לפרק את תשתית הטירור, לפני שיַעשׂה שלום

הרעיון התאים לרוח הזמן: נשיא חדש ושופע רעיונות, ממפלגה שאינה מגיעה לעתים קרובות לשלטון, החליט לדבר שלום עם אויבים מושבעים וּבלתי מתפשרים.

האופציה של מלחמה נוסתה ב-35 השנה הקודמות, והפכה את הארץ הרביעית בגודלה באמריקה הלטינית לבית חרושת ענקי של קוקאין. היא לא רק הוציאה את דיבּתה של קולומביה רעה, אלא גם קרעה לגזרים את המִרקָם החברתי שלה. המעמד הבינוני – שבלעדיו אין כלכלה ראויה לשמה, ואין תרבות פוליטית דמוקרטית – התפַּזר לכל רוח. אפשר למצוא אותו, בהמוניו, במדריד ובמיאמי (מאז 1995 עזבו שני מיליון ויותר, או אחד מכל עשרים קולומביאנים).

השנה היתה 1997, והנשיא הֶחדש, אַנדרֶס פסטראנה, החליט איפוא לעשות בקולומביה מה שאַחֵרים ניסו בהצלחה מרשימה בשורה של מקומות אחרים בעולם.

הנשיא פסטראנה (משמאל) ומפקד ה FARC מַרוּלאנדה, בפגישתם האחרונה, ספטמבר 2001. הפלירט הפוליטי ביניהם עורר תקוות עצומות בקולומביה — והניב אכזבה איומה

אפילו הישראלים והפלסטינים השליכו מאחורי גֵוום, אחת וּלתמיד, את האלימות ואת המלחמה (1997, אמרנו); אפילו הפרוטסטנטים והקתולים של צפון אירלנד החליטו, שמלחמות דת מן המאה ה-17 אינן צריכות להימשך לנצח; הסֶרבּים עשו שלום עם הקרואטים ועם הבוסנים; וּבבית הלבן שכן נשיא אופטימי להפליא, שהאמין בדיאלוג וּביישוב סכסוכים עתיקים.

בכלל, המחצית השניה של שנות ה-90 היתה זמן אופטימי כמעט בכל מקום – זמן של צמיחה כלכלית, של מימוש חלומות, של תקוות עצומות לעתיד.

זמן של בועות.

נשיא קולומביה החליט איפוא על מֶחוָה חסרת תקדים בתולדות המֶחווֹת: בנסיון להביא את המורדים השמאליים אל שולחן המשא-ומתן, הוא הציע להעניק להם שליטה מלאה על חבל ארץ, הגדול פי שניים משטח מדינת ישראל.

הרבה פיות נפערו בתדהמה. המורדים, הקוראים לעצמם FARC (“הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה”), אמנם מתגדרים בתוויות מרקסיסטיות-לניניסטיות ישנות, אבל מתפרנסים למחייתם מאספקת שירותי בטחון למבריחי סמים קשים.

גם בוושינגטון נזקפו גבות. סוף סוף, המלחמה בקוקאין הקולומביאני עמדה סמוך מאוד לראש סדר היום של שלושה מִמשלים אמריקאיים במשך 15 שנה.

מַרוּלאנדה הִזדקן בג’ונגלים

פסטראנה יצא מגדרו להפיח רוח חיים במצע השלום שלו. הוא עלה לרגל אל מנהיג ה FARC, מַנוּאל מַרוּלאנדה, התחבק אתו לפני המצלמות, והשתדל בכל כוחו להציג אותו כבן-שיח שקול. מרולאנדה הזדקן בג’ונגלים. הוא התחיל את מלחמתו נגד השיטה הפוליטית והכלכלית של קולומביה עוד בשנות ה-60. לא היתה כל סיבה להניח שהוא שינה את העדפותיו.

הנוסחה הפוליטית שמַרוּלאנדה הכין בשביל קולומביה היתה משהו בין פידל קסטרו לפּוֹל פּוֹט: קומוניזם חקלאי, ריכוזי, אנטי-אמריקאי לתיאבון. אנשיו לא טרחו להסתיר את כוונותיהם.

כל אימת שעתונאים שאלו אותם מה שאיפתם, הם השיבו, “שלטון”. לא היתה להם כל כוונה ללכת בעקבות אנשי גרילה קולומביאניים אחרים, שהניחו את נשקם עשר שנים קודם, כדי להצטרף אל התהליך הפוליטי הדמוקרטי.

קולומביה מתפארת במסורת הדמוקרטית ארוכת-הימים ביותר בדרום אמריקה: 50 שנה רצופות של שלטון חוקתי, ללא הפיכה צבאית אחת. אבל ויתוריו המפליגים של הנשיא פסטראנה עלו את חמתם של הגנרלים שלו. מובלעת ה FARC הפכה במהירות לכַן-שילוּח של פעילות טירור נגד שאר קולומביה: חטיפות סיטוניות, הריגה חסרת שחר של אזרחים, וכמובן הברחת סמים.

האוטונומיה המלאה של טירור שמאלי הניבה טירור נגדי מצד ימין. מול “הכוחות המזוינים המהפכניים” של ה FARC התייצבו “כוחות ההגנה העצמית המאוחדים” של AUC.

לשני הצדדים היה מְכַנֶה משותף אחד: בוז לשלטון החוק, וּנכונות לפגוע ללא הגבלה באוכלוסיה אזרחית, החשודה בשיתוף פעולה עם האויב. עם 17,000 אנשי שמאל חמושים, ומשהו בין 8,000 ל-14,000 אנשי ימין חמושים, קולומביה התחילה להידרדר אל מקום שבו מדינות ריבוניות לא היו רוצות להימצא.

“ארגון הטירור המסוכן ביותר”

עוד לפני אחד-עשר בספטמבר גבר הלחץ על פסטראנה לסיים את ההסדר עם ה FARC. אחרי אחד-עשר בספטמבר לא היתה לו עוד בררה. ה FARC עזר לו להחליט, באמצעות שורת מעשי טירור ראוותניים.

בפברואר 2002 הכריז פסטראנה, כי FARC הוא שוֵה-ערך של ‘אל קאעידה’, ביטל את האוטונומיה, וחידש את המלחמה. במארס הכריזה ארה”ב, שה FARC הוא “ארגון הטירור הבין לאומי המסוכן ביותר בחצי הכדור המערבי”, והגישה כתבי אישום נגד שלושה חברי FARC בכירים ונגד ארבעה סייענים לטינו-אמריקניים שלהם. לפי שעה, הנאשמים נמצאים הרחק מהֶשׂג ידה של ארה”ב. אגב, גם אנשי הימין הקיצוני כלולים ברשימת ארגוני הטירור הבין לאומי של וושינגטון.

בסוף שנות ה-90, כאשר התחילו להתחוור ממדי טעותו של הנשיא פסטראנה, ארה”ב הגדילה בהדרגה את הסיוע הצבאי שלה לקולומביה. היא עומדת עכשיו במקום השלישי בין מקבלי הסיוע הצבאי האמריקני, מייד אחרי ישראל ומצרים.

בניגוד לישראל ולמצרים, קולומביה אינה נכס אסטרטגי בקצה השני של העולם, אלא מורסה פתוחה מן הצד השני של הים הקריבי, שעתיים טיסה ממיאמי.

“איזה כבוד!”, מכריזה הכותרת בעתון הקולומביאני הזה, 12 במארס 2007, ביום ביקורו של ג’ורג’ בוש בבוגוטה, הראשון של נשיא אמריקאי מאז ומעולם. צ’אווס של ונצואלה חרק שיניים, והכריז אחר כך שאוריבה הוא “כלי-שָרֵת בידי האימפריה”

“אהוד ברק של דרום אמריקה”

מלכתחילה, יוזמת השלום של פסטראנה היתה פופולרית. אבל התמיכה ניתנה לפסטראנה על תנאי: על תנאי שהאוטונומיה תניב את המיצרך יקר-המציאות ביותר בקולומביה, בטחון אישי. כאשר התברר שהיא הניבה את ההיפך, התהפך הגלגל.

מעניין לחזור ולקרוא מה שכתב ויליאם ראטליף, חוקר במוסד הוּבֶר של אוניברסיטת סטנפורד בתחילת 2001: “נראה שפסטראנה יהיה אהוד ברק של דרום אמריקה – איש הרפורמות, שכשלונו יפתח את הדלת לפני כוחות הימין” (“לוס אנג’לס טיימס”, 11 בפברואר 2001).

כמה שהוא צדק. חמש שנים אחרי שנתנו לפסטראנה מנדט לשלום, הקולומביאנים עשו שנה ורבע אחר כך את ההיפך הגמור: הם נתנו למישהו אחר מנדט למלחמה. ב-1997, רק 30% האמינו שאפשר להביס את הגרילה; ב-2002 רוב הקולומביאנים האמינו בצורך בנצחון צבאי. הם בחרו איפוא לנשיא פוליטיקאי בן 49, אלווארו אוּריבֶּה וֶלֶס (Uribe Velez), הטוען שיש לו נוסחת פעולה מעשית.

עתונאי קולומביאני בולט, אַלֶחַנדרוֹ סאנטוס, אמר אז (ל’וושינגטון פוסט’), כי גל התמיכה חסר התקדים באוריבה הוא “קריאה לאומית של מורת רוח… כאשר אתה חי בארץ בעלת חוק וסדר, אתה נִכסף לחֵרוּת. כאשר אתה חי בארץ של אלימוּת ושל אנרכיה, אתה נִכסף לחוק וסדר”.

סאנטוס אמר את זה בחודש ינואר 2002, בשבוע שבו הגרילה פוצצו פצצה בבוגוטה הבירה, הרגו ממארב שבעה חיילים מיחידה מובחרת, הפילו עמודי חשמל, וטמנוּ פצצות בשורה של ערי שדה. באותו השבוע הראו הסקרים, שאוריבה יקבל 39% מן הקולות בבחירות, ויצטרך להתמודד בסיבוב השני. בפועל, אוריבה קיבל 53%, המנצח הראשון שאינו זקוק לסיבוב שני.

הפופולריות הזו אינה תוצאה של הבטחות לסיים את המלחמה, ולהביא פריחה כלכלית. אוריבה הבטיח לקולומביאנים דם, יזע ודמעות. הוא יכפיל את תקציב הבטחון – הוא אמר – והוא יגייס 30,000 אנשי מילואים (לצבא סדיר של 55,000); הוא יעניק לצבא יד חופשית, והוא ישתף “מיליון אזרחים” במערכה. הימין הקיצוני תמך בו, השמאל הקיצוני ניסה להתנקש בחייו (14 פעם, לפי המניין האחרון).

השבוע, מייד לאחר נצחונו, אמר אוריבה מלים של שלום. הוא מציע למורדים לחזור ולהתעשת, הוא מזמין תיווך בין לאומי – אבל הוא מוכן לקמוץ את האגרוף. הנשיא פסטראנה, שלא השתתף בבחירות, קיבל את התוצאות ברוח טובה. הן אמנם משקפות התנערות מלאה מִדרכּוֹ, אבל, הוא אמר, מוטב שה FARC ילמדו לקח: העם הקולומביאני שלח אליהם מסר חמור וּברור.

הרשימה הזו, כאמור למעלה, התפרסמה לפני שש שנים ויותר. כפי שקורה במהלך מלחמות מוצלחות נגד טירור, הנצחונות באים במידה מסוימת על חשבון זכויות אזרח וזכויות אדם.

על אוּריבֶּה נמתחה ביקורת נוקבת. הוא הואשם למשל בפגיעה באיגודים מקצועיים, וּמנהיגי הרוב הדמוקרטי בקונגרס בוושינגטון השתמשו בטענה הזו, כדי למנוע אישרור של הכסם הסחר החופשי בין ארה”ב לקולומביה.

גם תאבונו הפוליטי האישי של אוריבה גבר. הוא יזם את שינוי החוקה, כדי להרשות לו להתמודד על תקופת כהונה שניה. הוא חזר ונבחר ברוב עצום.

זה זמן מה הוא מעורר את הרושם שינסה לשנות את החוקה פעם נוספת, כדי להתמודד פעם שלישית. זו אינה התפתחות מבשרת טובות ביבשת שהדמוקרטיזציה שלה תלויה בפרידה מהרגלים ישנים של פוליטיקאים המסרבים להיפרד מן השלטון.

אף על פי כן, קולומביה מוסיפה ליהנות מחרויות דמוקרטיות ניכרות. יש בה שמאל דמוקרטי חזק ומאורגן, שמנהיגו נבחר זה לא כבר לראש העיר של בוגוטה. אם FARC יתפרק מנשקו וִיסיים את המלחמה, יש לקולומביה סיכוי ניכָּר לעלות על מסלול דמוקרטי מלא. 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.