עיצרו את האוטובוס, אמריקה רוצה לעלות

כשגאלון דלק בארה”ב יימכר בחמישה דולר (ארבעה ₪ לליטר), שני שלישים של הנהגים הפרטיים “ישקלו חלופות”. אם יעברו לתחבורה ציבורית, זו תהיה מהפכת הרגלים, שאולי תחייב הערכה מחדש של אורח החיים האמריקאי

קריקטורה ב’דיטרויט ניוז’, 14 במאי 2008

“90% מתושבי ארה”ב מרגישים צביטה במשאבת הדלק”: תוצאות סקר ארצי של AP-Yahoo, על העמוד הראשון של עתון במדינת ארקאנסו. גוני הכחול על המפה מציינים את הדרמטיות של התייקרות הדלק בין יוני 2007 ליוני 2008. קליפורניה מובילה ללא עוררים

 

בחודש מאי השנה, סוקרי ‘המכון לממשלה אלקטרונית’ של יבמ שאלו 4,000 נהגים בעשר ערים גדולות בארה”ב מה יניע אותם לא לנהוג לעבודה.

  • – כאשר הדלק יגיע לרמה של 3.50 דולרים לגאלון (בערך 2.80 ₪ לליטר, לפי שער החליפין בסוף השבוע הראשון של יולי 2008))?
    תשעה אחוזים אמרו שישקלו חלופות.
  • – ארבעה דולרים (בערך 3.20 ₪ לליטר)?
    31% ישקלו.
  • – 4.50 דולרים (3.60 ₪)?
    46%.
  • – חמישה דולרים (ארבעה ₪)?
    66%.

מאז, מחירי הדלק זינקו מעל שתי משׂוּכוֹת. בַּחלקים של ארה”ב הם מדגדגים את המשׂוּכה השלישית. המשוכה הרביעית, חמישה דולרים לגאלון, היא אל-נכון רק עניין של זמן.

האם מרואייני הסקר של יבמ אמנם התכוונו למה שאמרו? היתכן ששני שלישים של אוכלוסיית הנהגים בערי אמריקה יוותרו על נהיגה אינדיבידואלית, או ישתמשו בתחבורה ציבורית? זו תהיה מהפכת הרגלים שאולי תחייב הערכה מחדש של אורח החיים האמריקאי.

עורכי הסקר של יבמ מצאו כי 68% של מרואייניהם נוהגים לעבודה או למקום הלימודים. 91% מהם אמרו שנהיגה היא אמצעי התחבורה העיקרי שלהם.

בממוצע, כל אחד מהם נוהג 53 ק”מ ביום אל העבודה וּממנה. כל אחד מהם מבלה בממוצע 64 דקות על הכביש. הממוצעים האלה ממעיטים את הדרמטיות של שיעורי נהיגה בהרבה מאוד מקרים פרטיים. בוושינגטון הבירה אין זה עניין נדיר לפגוש אנשים, הנוהגים כברות דרך ארוכות פי שלושה או ארבעה. מחוץ לערים הגדולות, מרחקי הנהיגה בכיוון אחד מתארכים לפעמים עד 150 ק”מ. (את מלוא הסקר אפשר לקרוא על הרשת)

אל הפרוורים, אמר לוויט

אורח החיים האמריקאי הוא תוצאה של מכוניות עממיות ושל דלק זול. אמריקאים התחילו לצאת מעריהם בעשרים השנה שלאחר מלחמת העולם השניה, ולהתיישב במה שהם קוראים “פרוורים”, לפעמים עשרות קילומטרים ממרכזי הערים. אי אפשר להפריז בחשיבות העניין הזה: ההתרחקות מן הערים העמידה בעלוּת על בתים בהֶשֹג ידם של מיליונים. היא שיפרה את איכות החיים שלהם. היא כמובן השפיעה על תפיסת עולמם ועל ציפיותיהם.

התפרוורותה של אמריקה (הקשורה במידה מכרעת בחזונו של ויליאם לוויט, קבלן יהודי מניו יורק) יצרה גושים עירוניים ענקיים במקומות שלפני שלושים או ארבעים שנה טבלו בִּיערות וּבשָׂדוֹת. ההתפשטות הלא-מרוסנת הזו, שאמריקאים קוראים לה sprawl, הִצריכה תשתית תחבורה. הבחירה הטבעית היתה למתוח כבישים רבי-מסלולים, לתועלת רכב פרטי; לא להשקיע בתחבורה ציבורית.

תחבורה ציבורית כמעט מנוגדת למערכת ההרגלים והציפיות שאנחנו קוראים לפעמים “החלום האמריקאי”. אוטובוסים אמנם זמינים יחסית במרכזי רוב הערים הגדולות, אבל נסיון להסתמך עליהם מחוץ למרכזים כרוך במידה גדולה של אי נוחות. רכבות פרוורים פוסחות לעתים קרובות על הרבה פרוורים.

נתונים של מינהלת התחבורה הפדרלית מראים, כי בשני העשורים של הדלק הזול, בשנות ה-80 וה-90, מספר הנסיעות בתחבורה הציבורית פחת והלך. עשרים שנה עברו מ-1984 לפני שנרשמה עליה של ממש.

“אנא, אל תַכּי את הילד”

התיכנון הזה, או חוסר התיכנון, כמובן לא הביא בחשבון תחרות עזה עם סין ועם הודו על משאבי הדלק של העולם. האמריקאים אמנם משלמים על דלק הרבה פחות מן הישראלים, או הבריטים, או הצרפתים – אבל מאחר שהם נוהגים הרבה יותר (הרבה, הרבה יותר), ייסוריהם ניכּרים יותר.

אוכלוסיית הנהגים הגדולה ביותר והמפונקת ביותר נמצאת במחוזות הדרומיים של קליפורניה, סביב לוס אנג’לס וסן דייגו. ‘לוס אנג’לס טיימס’ כתב השבוע בעמודו הראשון, כי “הרגלים משתנים בקושי”. 97% של הנסיעות עדיין נעשות בכלי רכב פרטיים, ורק 15% מן הנהגים לוקחים איתם לפחות עוד נוסע אחד, אבל “מגרשי החניה בתחנות הרכבת מלאים מתמיד”.

עורכת דין אחת אומרת לעתון, כי הרכבת האחרונה הביתה יוצאת ב-5:30 אחה”צ, “המושבים נוחים ורכּים, אין חסרי-בית, אין ילדים צורחים”. אבל כשהיא מחמיצה את הרכבת הזו, ועליה לקחת אוטובוס, הנסיעה “מלאה קפיצות, שיניך כמעט נופלות. לפני כמה ימים, אשה אחת היכתה את ילדה. היה עלינו להתערב, ‘אנא, אל תכי את הילד'”.

עורכי דין אינם נוטים לקחת אוטובוסים. בוושינגטון, שממנה נכתבת הרשימה הזו, אוטובוסים משרתים כמעט באופן בלעדי בני מיעוטים – שחורים, או מהגרים מאמריקה הלטינית – וסטודנטים צעירים. אם עורכי דין וסוכני נדל”ן, או חלילה חברי קונגרס ופקידים בכירים בממשלה, יחליטו לנסוע באוטובוסים, הם יגלו שאין מקום.

מסימני הימים האלה: הסתערות המונים על הרכבת התחתית של וושינגטון, על עמוד השער של עתון מקומי. לאיש אין מושג מה יקרה לתחבורה הציבורית אם מחירי הדלק יוסיפו לעלות

 

אם יתממשו הציפיות להאמרה נוספת של מחיר הדלק, המעבר לתחבורה ציבורית עלול להתפתח לממדים של מנוסה. המערכת לא תעמוד בהם, ולממשלה הפדרלית לא יהיה מנוס מלשנות את לוחות הזמנים של עובדיה, כדי שהעומס על התחבורה יתחלק בין כל שעות היום.

הדרישה לתחבורה ציבורית גואה בשעה שהתחבורה הציבורית מצטמצמת. גם הגאות גם הצימצום הם כמובן תוצאה של מחירי הדלק. סקר רחב יריעה של שדולת התחבורה הציבורית בוושינגטון (apta.com) מראה כי בערך 20% של חברות האוטובוסים והרכבות מעניקים פחות שירותים ממה שהעניקו לפני שנה.

80% סובסידיות

נתונים אחרונים של הממשלה הפדרלית מראים, כי בששת החודשים האחרונים, נהגי ארה”ב גמאו כמעט חמישים מיליארד קילומטרים פחות מאשר בתקופה המקבילה אשתקד.

נתונים של שדולת התחבורה הציבורית מראים כי בשנה שעברה, אמריקאים השתמשו 10.3 מיליארד בפעמים בתחבורה הציבורית — יותר מאשר בכל אחת מחמישים השנה האחרונות. בשלושת החודשים הראשונים של השנה, השימוש בתחבורה ציבורית גדל ב-3.3 אחוזים.

(מתוך ידיעה של רשת עתוני מקלאטצ’י, תחילת יולי 2008)

בארץ השוק החופשי, התחבורה הציבורית לא תוכל להתקיים אף יום אחד אם תציית לכללי השוק. התעריפים שהיא גובה מנוסעיה מכסים בקושי 20% מהוצאות התיפעול שלה. היא תלויה לשיורה בסובסידיות ציבוריות ענקיות. השדולה הציבורית מעריכה, כי נחוצה השקעה שנתית של 45 עד 60 מיליארד דולר כדי לשפר את המערכת, פי שלושה או ארבעה משיעורה הנוכחי.

בינתיים, מחירי הדלק המאמירים עשויים לעודד חזרה הדרגתית של אוכלוסיה אל הערים הגדולות. זה קורה למשל בסיאטל, הכרך השוקק בצפון החוף המערבי. שם, השקעה מסיבית במערכת התחבורה הציבורית הושלמה בדיוק בזמן. בשנה שעברה, מספר המשתמשים בה גדל כמעט ב-30%, שיא ארצי.

חזרה כזאת תהיה בייחוד מן הפרוורים. אבל כלכלנים מצביעים על אפשרות נוספת: התמוטטות של עיירות באזורים החקלאיים של אמריקה, הרחק מן הערים הגדולות. האתוס האמריקאי מיוסד במידה רבה על העיירות האלה, שבהן אמריקה פיתחה כל כך הרבה מהרגליה הטובים והרעים.

העתון ‘קנזס סיטי סטאר’, היוצא במדינת מיזורי, במערב התיכון, מתאר עיירה אחת, שבה 68% מן האוכלוסיה מתפרנסים מעבודה הרחק ממקום מגוריהם. בין שליש לחצי האוכלוסיה בעיירה הזו מסוּוָגים כ”עניים עובדים”. כל אחד מהם מוציא 500 דולר בחודש על דלק. העיתון מביא הערכה מפי כלכלן באוניברסיטה מקומית, שעיירה כזאת לא תוכל להתקיים לאורך ימים.

“כאשר אנשים עוזבים”, אומר ראש העיר הקטנטנה, “אנחנו מאבדים את בסיס המס שלנו. אז אי אפשר עוד לתקן כבישים… אי אפשר לעשות שום דבר. ואז עוד אנשים עוזבים, ועד מהרה לא יישאר שום דבר”.

בלב ארה”ב, יוקר הדלק לובש ממדים הרסניים. הוא מאיים על עצם קיומן של קהילות ושל משפחות. אין זה כלל מן הנמנע שעידן היסטורי מסתיים והולך.

 

מפה השוואתית של מחירי דלק בעולם: גם כשארה”ב גונחת, היא משלמת הרבה פחות מחצי המחירים ב (1) אוסלו, (2) פאריס, (3) לונדון.

את המפה המלאה ואת ההסברים אפשר למצוא ב’לוס אנג’לס טיימס’

 

קדחת הקידוחים
האם אמריקאי ירוק, היוצא מתחנת הדלק שלו בימים האלה, מוכן להיות קצת פחות ירוק? האם הוא מוכן למשל להרשות קידוחי נפט וגאז סמוך לחופי ארה”ב? “כן”, ענה המועמד הרפובליקאי לנשיאות, ואולי שינה בזה את כיוונה של מערכת הבחירות

לסיפור הזה יש לפחות שני נרטיבים.

 

באחד, הגיבור אוסר מלחמה על חמדנים קשי-לב ושונאי-טבע, המוכנים לזהם את הים, לטנף את חופיו, להרוג בעלי חיים (בעיקר מִזָנים המוּעָדים לְהכחדה) – כדי לסחוט כל טיפת נפט אפשרית מן הקרקע.

 

בַּשני, הגיבור אוסר מלחמה על ברית של רדיקלים קנאים ושל ליברלים יפֵי-נפש, המוכנים לסַכּל כל יוזמת קידוח רציונלית, גם אם התוצאה תהיה עוני וייסורים.

 

ברבע האחרון של המאה, המטוטלת באמריקה נעה מימין לשמאל, זאת אומרת – לטובת הנרטיב הראשון. נעה במידה כזאת, עד שהרבה פוליטיקאים מן הימין נאלצו לצבוע את פניהם בירוק. מושלי מדינות מן המפלגה הרפובליקאית הרימו פעם אחר פעם את קולם לטובת עניינים של איכות הסביבה. ולא היה עניין בולט יותר מהתנגדותם לקידוחי נפט וגאז במדף היבשתי של ארה”ב.

 

סקרים חזרו והראו שגם במדינות שמרניות, זאת אומרת אלה הנוטות ימינה כמעט בכל שאלה, פיתוח אינטנסיבי של אוצרות טבע עורר התנגדות מסיבית. בטור המתנגדים היה אפשר למצוא למשל את מושל פלורידה (עד 2007) גֶ’בּ בוש, אחיו הצעיר של הנשיא.

 

חכו, חכו, אמרו יודעי דבר. חכו עד שחבית נפט תשבור את מחסום 50 הדולר, או 75 הדולר, או מאה הדולר. חכו, חכו עד שגאלון דלק (בערך ארבעה ליטרים) יעלה מעל שלושה דולרים. נראה אז לאן תישוב הרוח.

 

החודשים האחרונים היו במובן הזה מפליאים למדי. חבית נפט שברה כל מחסום אפשרי, ועוד ידה נטויה. גאלון דלק חצה בסוף האביב את קו ארבעת הדולרים. אף על פי כן לא נרשמו שינויים דרמטיים בתנועת המטוטלת.


בין אפס ל-24

 

באמצע יוני התחיל אולי משהו להשתנות. חמישה חודשים ופחות לפני הבחירות לנשיאות, המועמד הצפוי של הרפובליקנים החליט להמר על תנועת המטוטלת בכיוון הנרטיב השני. ג’ון מקיין, הסנאטור בן ה-72 מאריזונה, מעולם לא היה חביבה של שדולת הירוקים. היא העניקה לו את אחד הציונים הנמוכים ביותר של איזשהו חבר סנאט (אפס, ב-2007; 24 מתוך מאה במרוצת כל הקריירה הפוליטית הארוכה שלו).

 

אף על פי כן, בעניין אחד מקיין עמד לצד הירוקים: ההתנגדות לקידוח במדף היבשתי. בחודש שעבר הוא הסיר את התנגדותו. הוא ניסח את השינוי בלשון קצת חמקנית. לא, הוא לא ייזום חקיקה ארצית שתאפשר קידוחים; הוא תומך לעומת זאת בזכותה של כל אחת ממדינות ארה”ב להחליט בעצמה אם לקדוח. אבל אי אפשר לטעות במשמעות ההכרזה. מקיין ואנשיו מניחים, שהאקלים הציבורי באמריקה משתנה מעיקרו.

 

ואמנם, שני שלישים מן המשתתפים בסקר דעת קהל חדש (של מכון Rasmussen) תומכים בקידוחי חוף. רק 18% מתנגדים. אפילו בין ה”ליברלים” (בישראל היינו קוראים להם “שמאליים”, או “שמאלה מן המרכז”), 46% מחייבים, רק 37% מתנגדים.

 

כתב העת הוושינגטוני ‘פוליטיקו’, שהביא את הנתונים האלה, מיהר להוסיף כי סקר מן הסוג הזה אינו מביא בחשבון די הצורך את ההתנגדות המקומית שפרוייקט קידוח מעורר בכל מדינה. זה בוודאי נכון, אבל גם כך המספרים מדברים בעדם.

 

כאשר פסימיות מגיעה לשיעורים כאלה


2008, שבסופה יהיו לארה”ב נשיא חדש וקונגרס חדש, מתוארת כמעט כללית כ”שנה דמוקרטית”. שוררת ציפיה, המעוגנת בכל מיני סימנים, כולל כמובן סקרי דעת קהל, שהדמוקרטים יעשו חיל. אריתמטית, כמעט קשה להעלות על הדעת איזושהי תוצאה זולת נצחון דמוקרטי. הסיבה העיקרית היא המצב הכלכלי.

 

83% מן המשתתפים באחד הסקרים האחרונים אמרו למראייניהם שארה”ב “מתנהלת בכיוון הלא-נכון”. השאלה הזו היא שבשבת-רוח מסורתית בסקרי דעת קהל. מקובל להניח כי כאשר פסימיות מגיעה אל שיעורים כאלה, המפלגה שבשלטון מוכרחה לאבד אותו.

 

אבל, למרבה העניין, ברק אובמה אינו מצליח לפי שעה להגדיל את יתרונו על פני מקיין. אמנם יש לו יתרון, בין חמישה לשבעה אחוזים כמעט בכל הסקרים. אבל זה היה בערך יתרונו של הסנאטור ג’ון קרי על פני הנשיא בוש בשלב הזה של מערכת הבחירות לפני ארבע שנים. בוש ניצח.

 

משימתו של מקיין היא לחזק את היסוסיהם של מצביעים, שאובמה מעורר אצלם רגשות מעורבים. סיבה אחת לרגשות מעורבים קשורה בחשד שאובמה הוא יורש העצר של האגף הליברלי, השמאלי, במפלגתו; שהאימפולסים הרדיקליים שלו, כמעט בכל עניין, יגברו על הפרגמטיות שנשיא אמריקאי מחויב בה כדי לפתור בעיות; למשל, את הבעיות הדוחקות מאוד של אנרגיה.

 

הנשיא ג’ורג’ בוש חזר וניסה לשכנע את הקונגרס לפתוח את שמורת הטבע הארקטית הענקית באלסקה לקידוחי נפט וגאז. הוא לא הצליח, אפילו כאשר למפלגתו היה רוב בשני בתי הקונגרס. השבוע קרא הבית הלבן לקונגרס להסיר את ההגבלות על קידוחי-חוף. הקונגרס הטיל את ההגבלות עוד ב-1982, ושני נשיאים נתנו להם תוקף – בוש האב, ב-1990, וביל קלינטון, ב-1998.

 

הודעת הבית הלבן באה 24 שעות לאחר נאום מקיין בזכות קידוחי-חוף. המושל הרפובליקאי של פלורידה, צ’ארלי קריסט, החרה החזיק אחריו. קריסט עשוי להיות מועמד הרפובליקאים לסגן נשיא.


יד מנוסה ולא-סנטימנטלית

תמיכת רפובליקאים בקידוחים היא בדרך כלל מתת שמיים בשביל הדמוקרטים, הממהרים להזכיר לכל המעוניינים את הקשרים האמיצים בין המפלגה הרפובליקאית ובין תעשיית הנפט. אבל להפתעתם הלא-כל-כך נעימה של הדמוקרטים, אחד הבולטים שבהם, המושל הצעיר והמודרני של מדינת וירג’יניה, טים קיין, הביע תמיכה בקידוחי חוף. קיין, המוזכר כבעל סיכויים להיות מועמד המפלגה לסגן נשיא, מייצג את הסיכוי של פריצת דרך דמוקרטית באיזור שפנה עורף לדמוקרטים בחצי המאה האחרונה.

 

קדחת הקידוחים היא תוצאה די ברורה של תנועת המטוטלת המתוארת למעלה. הנה כי כן, לפריצת המחסום של ארבעה דולרים נודעה השפעה פסיכולוגית, אולי גדולה ממה ששיערו תחילה. אבל קידוחי החוף לא ישפיעו על מחירי הדלק בשבועיים הבאים, בחודשיים הבאים, בשנתיים הבאות, או אפילו בעשרים השנה הבאות.

 

מחקר של משרד האנרגיה בוושינגטון העריך בשנה שעברה כי קידוחים במדף היבשתי של ארה”ב לא יוסיפו אף טיפה אחת של נפט או של גאז עד שנת 2030. חטיבת הסטטיסטיקה של המשרד מעריכה, בנפרד, כי באזורים האסורים בקידוח בארה”ב – בייחוד בשמורות טבע – קבורים בערך 75 מיליארד חביות נפט, כמות השווה לקצת יותר מרבע עתודות הנפט המוכחות של ערב הסעודית. מזה, בערך 16 מיליארד חביות קבורות במדף היבשתי.

 

המספרים האלה מרשימים למדי. הם לא יפתרו את בעיות האנרגיה של ארה”ב. פתרון יצריך חיסכון, שינוי הרגלים ומציאת חלופות. אבל יהיה מעניין מאוד לראות אם הרפובליקאים יצליחו לנצל את הפוטנציאל הניכר של תמיכה ציבורית בקידוחי חוף כדי לחזור אל טענתם המסורתית: שהם מפלגת הבוגרים והאחראים, שהדמוקרטים הם הנערים התועים, שאמריקה זקוקה ליד מנוסה ולא-סנטימנטלית על ההגה. על העניינים האלה תקום או תיפול מועמדותו ההיסטורית של אובמה.

 

 

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

8 Responses to “עיצרו את האוטובוס, אמריקה רוצה לעלות”

  1. רוגל הגיב:

    שחמישה דולר לגלון ישנו את הרגלי התחבורה בצורה דרסטית כל כך. מחירי הדלק בהשוואה לגודל ההכנסה אפילו לא מתקרבים לממדים של סוף שנות השבעיםֿֿֿ/תחילת שנות השמונים (http://mjperry.blogspot.com/2008/06/record-high-gas-prices-were-not-even.html(
    כך שמצבו של האמריקאי הממוצע עדיין טוב בהרבה ממה שהיה בסוף תקופת קרטר, והחלופות עצמן אינן קורצות כל כך.
    אני משער שבטווח הנראה לעיין נראה שינוי בסוגי הרכבים הנרכשים יותר מאשר במעבר חזרה אל הערים, ובמעבר לתחבורה ציבורית.

  2. Chen Shapira הגיב:

    Here in San-Francisco bay area the most common solution to fuel price pressure is tele-commuting. More and more people are working from home, visiting the office once or twice a week.

    Employees are happy because they save on fuel and commute time.

    Companies are happy because less workers in the office means they can have less offices, so they save on real-estate costs which is also expensive.

    Productivity goes down the drain, but that is also good because more workers are hired, and high employment is always good 🙂

    We’ll see how long this trend will last.

  3. מרק ק. הגיב:

    יצא לי לעבוד מספר חודשים בצפון קרולינה באזור שבין ראלי (בירת המדינה), צ’אפל היל (בערך 30 קילומטר מראלי, מקום מושבה של אוניברסיטת צפון קרולינה) ודורהם. אני לא זוכר שראיתי תחבורה ציבורית בפועל, למרות שפה ושם היו תחנות אוטובוס.

    איזור התעשיה התפרס על שטח של עיר ישראלית קטנה ונדרש רכב בשביל להגיע למבנים אחרים של החברה, או לאכול ארוחת צהריים שלא בקפיטריות הסמוכות.

    כולם הגיעו עם רכב וכולם עמדו בפקקים. אני זוכר מודעות על ארגון car pool, ועדיין כולם עמדו בפקקים והגיעו עם רכב. מה הסיכוי שחברה, שלא הפריעו לה הפקקים במידה מספקת בשביל לפתח תחבורה ציבורית יעילה, תתחיל לפתח אותה בגלל עוד כמה עשרות דולרים שמוצאים על דלק.

    אם זה היה קורה בתקופה אחרת אולי אנשים היו באמת עוברים לערים (לא שלראלי ודורהם יש בניה צפופה מהסוג שאנו נוטים לשייך לעיר), אבל עם ירידת מחירי הבתים והקושי הגדל בקבלת משכנתא, למי הם כבר יוכלו למכור את הבית במחיר שיוכל לממן להם דירה יותר קרובה לעיר/עבודה.

  4. גיל הגיב:

    ובעיקר אלו הזוללות דלק (הSUV וכדומה). האמריקאים צריכים לסבסד את המכוניות ההיברידיות שצוברות פופולאריות אבל בעיניי רבים לא נחשבות ל”סקסיות” מספיק.

    מעבר לכך, אני יכול להעיד שבניו מקסיקו תחבורה ציבורית היא רוח רפאים. יש כמה קווים כלליים בתדירות נמוכה מאוד. המרחקים בין המקומות עצומים והקווים לא מגיעים להרבה מאוד מקומות, וזו לא חוויה מרנינה לנסוע באוטובוסים (שרובם משמשים את השכבות הנמוכות ביותר ולכן כנראה לא מתוחזקים כראוי).

  5. דוד כפרי הגיב:

    כוללות בעיקר מעבר לכלי-רכב פרטיים יותר חסכוניים – אם קטנים יותר (יפניים, אירופיים) ואם בעלי מנוע אלטרנטיבי.

    שתי החלופות אינן ריאליות בטווח הקצר.
    אם הייתי מתבקש להמר, הייתי מהמר שהאמריקנים יקדחו בכל מקום אפשרי כדי להוזיל את מחירי הדלק.

  6. רועי מיל הגיב:

    כשהמחירים עולים, השוליים זזים. השאלה היא אם השוליים הם הבתים (אלה בקצוות שיעברו קצת למרכז), מקומות העבודה (כפי שחן שפירא מעיד) או כלי התחבורה (אולי פחות בני 15 יקבלו ג’יפ במתנה מההורים לאחר שיקבלו את רשיון הנהיגה שלהם ויבלו את סופי השבוע במסיבות ברחבי העיר).

    אין ספק שהמצב ששרר עד לא מזמן, בו התפרשות הייתה זולה (גם מבחינת מחירי הקרקע וגם מבחינת מחירי התנועה ממקום למקום), כבר פחות נכון.

    אגב, מעניין לראות במפה שנורווגיה, בניגוד למדינות אחרות העשירות בעודפי נפט, מופיעה בצבע שחור. האם הנורווגים שוב מפגינים כמה הם אומה חכמה ומתחשבת? מעניין מה גובה המס שם.

  7. אסף ברטוב הגיב:

    גם אני התפלאתי על המחיר בנורבגיה. אני יודע שיקר שם באופן כללי; האם הסקר משקלל איכשהו את מחיר הדלק מול יוקר המחיה? אם לא, לא בטוח ש*הדלק* יקר במיוחד בנורבגיה, ביחס לשאר המחירים.

  8. אורן הגיב:

    (קצת באיחור)
    רשימה מרתקת, אם כי הייתה חסרה לי קצת ההתייחסות לעבודה מהבית שנראית כפיתרון הנח ביותר.
    בבתי העץ הפרבריים הגדולים יש מקום למשרד מרווח ומנותק משאר הבית כך שזה אפילו נח. כמובן שיש את העניין הזה של הפרודוקטיביות אבל אני לא משוכנע שהפרודוקטיביות המשרדית (בעבודות יצירתיות) גבוהה בהרבה ואני מניח שעם הזמן והמעבר לעבודה ביתית יתפתחו מנגנונים ליעול ולבקרה כך שהבוס הגדול יוכל לשלוט קצת יותר על ניצול הזמן של העובד.
    היה מעניין לקרוא סקירה על מצב העבודה מהבית בארה”ב.

Leave a Reply