כאשר יגיע האישור האֶמפּירי לתיאוריית “העולמות המקבילים” (בעצם, “יקומים מקבילים”), ונוכל לדלג דילוגי קוואנטוּם אל כל צירי הזמן – סליחה על הווּלגריזציה של רעיון הרבה יותר מעמיק – אני אבקש לחזור אל ערב חם ולח אחד בכיכר מלכי ישראל, ביוני 1981.
אני אתחיל את דילוג הקוואנטום שלי בשינוי זעיר אחד: המיקרופון של דודו טופז ינותק שניה אחת לפני שיכריז כי הקרביים הולכים למפלגת העבודה – והצ’חצ’חים לליכוד.
האם באמת היקום הפרללי יהיה שונה? היתכן שחמישה ימים אחר כך מפלגת העבודה תנצח בבחירות לכנסת התשיעית, תרכיב את הממשלה, לא תצא למלחמה בלבנון, לא תייסד את החיזבאללה, לא תאפשר את חמאס – ותשכין שלום עלי אדמות?
היתכן שהכול לא קרה רק בגלל שימוש הלשון הנפסד של בדרן פופולרי?
מותר לפקפק, אם כי שמעון פרס אולי חזר והציג לעצמו את השאלה הזו; אולי באותה תכיפוּת שאל גור שאל את עצמו מֶה היה קורה אם הפנסיונריות היהודיות בפלורידה לא היו מתבלבלות, וּמצביעות בעד פטריק ביוקנן.
טראומת הכיכר בלילה ההוא עיצבה במידה רבה את דעתי על תפקידם של בדרנים בפוליטיקה: מותר להם להיות שם, וּבלבד שהם לא יכתבו את התסריט. זאת אומרת, מותר להם לקרוא טקסטים, אסור להם לאַלתֵר – אם כי בשביל מה הם נחוצים בעצם.
הדוּדוּטוֹפַּזוֹפוֹבּיַה שפיתחתי היתה לא פעם בעוכריי. ב-1992 ויתרתי על ההזדמנות ללַווֹת שׂחקן קולנוע מזדקן ולא-כל-כך מעניין, שניהל תעמולת בחירות לטובת ג’ורג’ בוש האב במדינת ניו המפשר. איזה עלבון לַשׂכל הישר, חשבתי. מה לשחקן הזה, המִתקַשֶה לדקלם את הטקסטים שלו, ולפוליטיקה. שם השחקן היה ארנולד שוורצנגר, וכידוע איש לא שמע עליו מאז, בוודאי לא בהקשר פוליטי.
כמובן, יש בדרנים ויש בדרנים. להופיע בעצרת בחירות עם ברוס ספרינגסטין, למשל, זה עניין אחד (ג’ון קרי, 2004); להופיע בעצרת בחירות עם צ’אק נוריס, נו, זה דבר אחר.
מערכת הבחירות לנשיאות בארה”ב נמשכת פחות או יותר לנצח. מעט מאוד אנשים זוכרים מתי היא התחילה, ולפעמים נראה שהיא לא היתה צריכה להתחיל, מפני שהיא לעולם אינה מסתיימת. שרשרת כל כך ארוכה של שיאים היא כמובן נטולת כל שיא.
האם הצורך הנואש בְּגיווּן הוא זה המביא את הבדרנים אל הפוליטיקה? אינני יודע. אבל בימים האלה נראה שהפוליטיקאים הם המלווים את בדרניהם, לא ההיפך.
ראמבו שלפני ראמבו
הזכרתי למעלה את צ’אק נוריס, ראמבו לפני ראמבו, המומחה מס’ 1 למלחמות הוליווד בטירור הבין-לאומי. המופת הזה של גַבריוּת ושל חיספוס כנראה מחזיק בשׂיא מיוחד במינו: בִּסרטיו הוא קיבל טקסטים קצרים אפילו יותר מאלה של שוורצנגר. במקרה שלו אפילו לא היה לו התירוץ של אקצנט זר. הוא פשוט אינו יודע מה לעשות בטקסטים, אפילו כאשר מישהו אחר כותב אותם בשבילו.
מופע האימים של צ’אק נוריס לצד מייק האקאבי, כפי שאפשר לצפות בו ברשת הטלויזיה החשובה ביותר בקוסמוס, YouTube.
בערך לפני חודש, נוריס הופיע בתשדיר בחירות משעשע של מייק האקאבי, טוען שוּלי לחלוטין וַחסר כל סיכוי למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. הסקרים העניקו להאקאבי בסביבות ארבעה אחוזים.
זה היה מצער למַדַי, מפני שהאקאבי היה מן המועמדים האנושיים ורבי החן ביותר. בדיחותיו, גם על חשבון עצמו, היו אותנטיות, לא פרי עטם של כותבי נאומים. הוא פרט על גיטארה ושר. נוסף על זה הוא גם כוהן דת בפטיסטי (וּמוֹשל לשעבר של מדינת ארקאנסו, יליד אותה עיירה קטנה שממנה בא ביל קלינטון).
מה צורך היה לו בצ’אק נוריס? קודם כול, הצורך בִּתשׂוּמת לב. באמצעות צ’אק נוריס הוא קרץ למצלמה. הטוענים הרפובליקניים התחרו מי מהם יישמע תקיף יותר ונחרץ יותר וקשוח יותר בשאלת ההגירה הלא-חוקית מאמריקה הלטינית: חומות, סיורים צבאיים לאורך הגבול, אכיפה… “התשובה שלי, בשתי מלים, היא ‘צא’ק נוריס'”, אמר האקאבי.
קצת טיפשי, אבל גם קצת מצחיק. וּמאחר שהאקאבי לא עמד להגיע לשום מקום, מה זה בעצם משנה.
חוץ מזה שהעולם התהפך מאז על ראשו. האקאבי הגיח במרוצה מאחור, ולפי סקר אחרון עלה מסביבות 9% במדינת איובה לסביבות 40%. סקרים אחרים מראים שהוא פחות או יותר השתווה לרודי ג’וליאני בזירה הארצית. סקר אחד מראה שהוא חלף על פני ג’וליאני בפלורידה, המדינה הגדולה הראשונה בסדרת הבחירות המוקדמות. אפשר להניח שאם האקאבי ינצח בפלורידה, יקיץ הקץ על שאיפותיו של ג’וליאני.
האקאבי נהנה עכשיו מקיתונות של תשומת לב, כמעט יותר ממה שנחוץ. אין לו איפוא עוד צורך בצ’אק נוריס. אז מדוע לכל הרוחות נוריס מוסיף להשתתף במסע הבחירות שלו באיובה? האם זה אומר משהו על האקאבי, או על נוריס, או על הפוליטיקה האמריקנית?
טבילת האש של אוֹפְּרה
נוריס כמובן אינו היחיד. טים רובינס, שחקן קולנוע קצת הרבה יותר טוב, מלווה עכשיו את ג’ון אדוארדס, הסנאטור לשעבר מצפון קרוליינה. מה לרובינס אצל אדוארדס? שניהם מולטי-מיליונרים פרוגרסיביים, החושבים ללא הרף על העניים.
היתכן שבעוד ארבע שנים, צ’אק נוריס וטים רובינס יהיו בעצמם טוענים לנשיאות? מוטב לקוות שלא.
שעריהם של שלושה עתונים במדינת איובה, תשעה בדצמבר 2007, למחרת מסעה של אופרה ווינפרי למען אובאמה
לעומת זאת, אופרה ווינפרי היא עניין אחר בהחלט. כשלעצמי אני מאמין זה שנים שהיא תלך לפוליטיקה, בזכות עצמה, לא כדי לָשׂאת את כליו של מישהו אחר. בעלת תכנית האירוח הפופולרית ביותר בטלויזיה האמריקנית, אמרגנית, מו”לית, נדבנית, היא אינה זקוקה לכותבי תסריטים או לכותבי נאומים.
|
בעל הטור רוברט נובאק כותב (12 בינואר 2008), כי הימנעותה של אופרה ווינפרי מלהצטרף אל מסע הבחירות הקדחתני של אובאמה בניו המפשר קשורה, כנראה, בהתפרצות זעם “גדולת ממדים ולא שגרתית” נגד ווינפרי מצד נשים. אתר הרשת שלה הוצף תלונות שהיא “בוגדת” בעניינן של הנשים בגלל התייצבותה נגד הילארי קלינטון. אחדות מן המבקרות זיהו את עצמן כשחורות, ללמדך שמיגדר חזק מגזע, לפחות בחלק מן המקרים. |
החלטתה להירתם במלוא המרץ אל מסע הבחירות של ברק אובאמה היא כנראה חסרת תקדים. אם אינני טועה, שום “אישיות טלויזיה” (כי שהאמריקנים נוהגים להגיד) מעולם לא הרחיקה כל כך לכת בהזדהות פוליטית. סוף סוף אופרה מארחת פוליטיקאים, וּמראיינת מועמדים לנשיאות. אם היא מפשילה שרוולים וּמנהלת מסע התעוררות לטובת אחד המועמדים, האין היא מעמידה בספק את יכולתה לראיין וּלארח אחרים?
לפחות סקר אחד ניסה להעריך את השפעת התערבותה על הבוחרים. הרוב העצום של הנשאלים השיבו בלאו חד-משמעי על השאלה אם יתחשבו בתמיכתה של אופרה באובאמה.
אני מודה שאינני מתפעל ביותר מאובאמה. הוא האיש המנסה להפוך חוסר נסיון פוליטי וניהולי ליתרון אלקטורלי. אם ייבחר לנשיא הוא יהיה כנראה חסר נסיון יותר מכל אחד מקודמיו במאה השנה האחרונות.
הוא נואם היטב? כן, הוא נואם היטב. בשיטה הפרלמנטרית הבריטית זה תמיד יתרון, כי מנהיגי אופוזיציה נבחנים קודם כול על פי יכולתם להקניט את ראש הממשלה בעימותים ספונטניים בבית הנבחרים. אבל בשיטה האמריקנית אין בזה צורך. רונלד רייגן היה תמיד קורא מכרטסות. ג’ורג’ בוש האב וג’ורג’ בוש הבן מנהלים מלחמה ארוכת ימים נגד הלשון האנגלית.
אבל אם יכולת העמידה לפני קהל היא הקריטריון, או אז אופרה ווינפרי היא מועמדת הרבה יותר טובה מן האיש שאת יומרותיו הנשיאותיות היא מזינה.
אולי זאת טבילת האש שלה. סוף סוף, רונלד רייגן לא זינק במישרים מהוליווד אל כהונת המושל בקליפורניה. תחילה היה עליו להשתתף במסע הבחירות של מישהו אחר, ולזהור. המישהו האחר לא היה צריך אפילו לנצח.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
-
פוליטיקאים חוזרים על פתחיו של ג’ון בון ג’ובי, שנעשה, על פי ה’ניו יורק טיימס’, elder statseman במדינתו, ניו ג’רזי (26 בדצמבר 2007)
כמה מרענן לראות התייחסות עניינית למועמד הזה.
עצם זה שהוא סבור שהוא בשל לתפקיד מעיד כאלף עדים עד כמה הוא לא. מה גם שסיכוייו להבחר לנשיאות בבחירות כלליות מוטל בספק גדול, כך שהצירוף “פרזידנט האקאבי” נשמע פחות ופחות מופרך. התסריט המדאיג ביותר הוא שאובאמה באמת ינסה לנהל את ארה”ב כאשר היא מעורבת בשתי תסבוכות מלחמתיות, חוששת ממשבר כלכלי לא פשוט (ועל כן נמצאת במצב עדין מול סין) בעוד מספר שנים, משפיעה על הסיכסוך באזורינו שמתקרב (שוב) לנקודת רתיחה ונמצאת במסלול התנגשות עם רוסיה של הצאר פוטין.
בחירה באדם חסר רקורד כנשיא היא כ”כ לא אחראית עד שהיא נראית טבעית לבוחר האמריקאי, ממש כמו לזה הישראלי.
במערכת הבחירות של 1960 המועמד הלא-מנוסה ניצח את המועמד המנוסה, ואגב זה אפשר לו להגיע למערכת הבחירות הנשיאותית הבאה שלו, שמונה שנים לאחר מכן, כשהוא עוד יותר מנוסה. ועם כל הנסיון הזה ריצ’רד ניקסון הוציא לפועל את אחת הכהונות ההרסניות והעלובות ביותר בתולדות הרפובליקה.
רוצה לאמר: נסיון הוא לא קליע כסף.
צביק’ה, ג’ון קנדי היה חבר קונגרס וסנאטור במשך 14 שנה לפני שהתמודד על הנשיאות. הוא היה איש קונגרס בינוני מאוד — אבל 14 שנה בקונגרס הן נסיון קצת יותר גדול מקריירה של פעיל שכונות בשיקאגו.
אגב, חוסר נסיונו של קנדי ניכר בהחלט בחודשים הראשונים של כהונתו, והיה לו ממד כמעט קטסטרופלי: הנחיתה במפרץ החזירים — לא הנחיתה כשלעצמה, שמישהו אחר הקדים לתכנן, אלא המבוכה, הבילבול וחוסר ההחלטיות שהוא הפגין; והפגישה עם חרושצ’וב בווינה, שבה קנדי נחל כשלון כל כל חרוץ, ועורר רושם כל כך חובבני, עד שחרושצ’וב חשב שיוכל לדחוק אותו אל הפינה במשבר הטילים בקובה, שנה וחצי אחר כך.
אגב, כשלונו של קנדי בווינה אינו הערכה שהרבה-לאחר-מעשה. קנדי עצמו הודה בו, מייד לאחר השיחות, באוזני העתונאי ‘סקוטי’ רסטון.
אכן, הרבה אנשים מנוסים נכשלו –אגב, ניקסון לא נכשל כלל בניהול מדיניות החוץ של ארה”ב, עיין הדטאנט עם הסובייטיים ובמיוחד ההפשרה עם סין. גם מדינת ישראל הקטנה חייבת לו במידה רבה את שיורה — אבל אין זאת אומרת שחוסר נסיון הוא התכונה העיקרית שיש לחפש במנהיגים פוליטיים.
תודה
התחילה לאחר העימות הטלויזיוני של סי.אן.אן ויוטיוב ולא לאחר הסרטון עם צ’אק נוריס. העימות, המחפיר ד”א, חשף את החולשות של רומני וג’וליאני לבוחרים הרפובליקנים. ההתנצחות האוילית בין השניים והכריזמה הפופוליסטית של הפונדמנטליסט מארקנסו נתנו לו את הדחיפה.
אני לא יודע כמה התמיכה של נוריס מועילה להאקבי בקרב הציבור האוונגליסטי, ואני תוהה כמה זמן הוא יצליח לשרוד במירוץ באופן כללי.
לשאלת הניסיון הייתי מוסיף הערה – הוא רלוונטי רק אם לומדים ממנו משהוא. אני לא יודע אם הילארי קלינטון למדה את הלקח הנכון מכשלונה להלאים את מערכת הבריאות. האם היא למדה את החשיבות של התהליך הפוליטי התקין או שהיא מאמצת את תפיסתו של צ’ייני לגבי נשיאות מלכותית.