זה נועד להיות משאל העם הדמוקרטי שיסיים את הדמוקרטיה. לא בא בחשבון, אמרו הוונצואלים לאוגו צ’אווס. זה מה שלרוסים לא היה חשק להגיד, באותו היום עצמו, לוולדימיר פוטין
“ונצואלה אמרה לא”, מֵריע העתון הוונצואלי ‘אל נסיונל’, מתנגד קולני של צ’אווס, למחרת משאל העם (שלושה בדצמבר 2007)
| בתשובה על שאלה: הערה על איות
אני מנסה להסמיך את כתיב השמות הלטינו-אמריקניים להגייתם. הספרדית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוגה CH כדרך מה שהעברית המודרנית מבטאת בצד”י עם גרש (שזה אגב לא הֶגֶה עברי או שֶמי. ראשוני העברית המודרנית העתיקו CH כ”טש”, ומכאן, עד עצם היום הזה, אנחנו מאייתים “רוטשילד” ולא “רוצ’ילד”, “טשרניחובסקי” ולא “צ’רניחובסקי”). כיוצא בזה H בספרדית נהגית כמו H בצרפתית, גרונית ולא חִכִּית. לכן “אוגו”. Z בספרדית היא שוות ערך של סמ”ך (או, בהגיה קסטיליאנית, של TH באנגלית), לכן “צ’אווס”, וגם “פינוצ’ט”. אבל אני מודה שההקפדה הזו היא לפעמים קצת מכבידה. סוף סוף, אני עצמי אינני עקיב. ברשימה כאן כתבתי “ונצואלה”, כפי שמבטאים בגרמנית, בשעה שהגיה הספרדית היא “ונסואלה”. כיוצא בזה, אני כותב “הוואנה” לבירת קובה, אף כי ההגיה הספרדית היתה מחייבת “אבאנה”. אני כותב מקסיקו, לא מכחיקו. הכלל הוא, אם כלל הוא, ששימוש היסטורי בשמות נשאר על מכונו, כדי לא להרבות בילבול. אבל כאשר נוספים שמות חדשים, אני נוטה להעדיף תעתיק פונטי מדויק. בוודאי אין מקום להגות “הְיוּגוֹ שאווז”, כפי שעושה למשל הבי.בי.סי לעתים קרובות. |
זה היה יכול להיות יום א’ של הרודנים. ברוסיה, ולדימיר פוטין הנהיג את מפלגתו לנצחון עצום בבחירות לפרלמנט, לאחר שהתעלל בִּשׂרידי האופוזיציה, פיזר את הפגנותיה, אסר על הופעתה בכלי התקשורת, ותיאר את חבריה כ”תנים” וּ”בוגדים”.
בוונצואלה, בשעות הערב המוקדמות, הידיעות הראשונות ממשאל-העם של אוגו צ’אווס – הוא ביקש עוד סמכויות, עוד הרבה מאוד סמכויות – הראו נצחון לאומרי ה’הן’. שורה של עתונים באמריקה הלטינית, שהקדימו לסגור את עמודיהם, הודיעו בהבלטה על נצחונו של צ’אווס.
תוצאות האמת הוכרזו כמעט ללא חשק באחת ורבע לפנות בוקר. צ’אווס הפסיד. ונצואלה אמרה ‘לא’. היא עמדה סמוך לתהום – והיא החליטה לפסוע אחורה.
תשע שנים לאחר שעלה לשלטון, שנה אחת לאחר שחזר ונבחר בפעם השלישית ברוב עצום, חודש לאחר שתפר חוקה חדשה ואוטוקרטית לפי רוחב מותניו המתעבים, אוגו צ’אווס נעצר בַּחריקה.
כאשר הרוסים רוצים להעניק לארצם ציונים מתקדמים בציוויליזציה, הם אומרים, “מה זה, אנחנו לא ארץ אפריקנית”. הם יכולים לנסות “אנחנו לא ארץ לטינו-אמריקנית”, חוץ מזה שחוסר הדמיון הוא עכשיו בהחלט לרעתם. רוסיה הטובלת בעושר נפט חיבקה את הֶעריץ שלה. היא עשתה אתו עסק: עליה ברמת המִחיָה ויַציבות – תמורת חרויותיה הפוליטיות.
היא לא היתה מסוגלת להגיד ‘לא’ לנשיא, הרוצה להוסיף ולמשוך בכל החוטים גם אחרי שתסתיים כהונתו.
ונצואלה עשירת הנפט היתה מסוגלת להגיד מספיק-ודי. כמובן, הפרש נצחונם של מתנגדי החוקה החדשה קטן – בקושי שני אחוזים. אבל זו תוצאה מרעישה בהתחשב בציפיות הכלליות.
אנשיו, נאמניו, נאומיו, יריביו
סוף סוף צ’אווס נהנה משליטה פוליטית כמעט מלאה. לאופוזיציה אין אף ציר אחד בפרלמנט (באשמת טיפשותה), אנשיו מושלים ב-20 מ-23 המדינות של ונצואלה, מערכת המשפט גדושה בנאמניו, הטלויזיה והרדיו מחויבים לשדר את נאומיו האין סופיים, יש לו שליטה ישירה על מיליארדי דולרים של הכנסות נפט, הוא תעמלן בחסד עליון.
הוא תקף ללא רחם את יריביו והטיל בספק את עצם הפטריוטיות שלהם, הוא הפחיד אותם באמצעות הצבא ובאמצעות המיליציות הסָרוֹת למרותו האישית (הוא אפילו הזכיר להם שיש לו חיל אויר וצי. מה בדיוק הוא התכוון, לא כל כך ברור. האם הוא רמז שיפציץ את שיכוני הבורגנות?).
הוא היה בטוח בנצחונו. אילמלא היה בטוח לא היה עורך את משאל העם בזריזות כזאת.
ואחרי כל זה, הוא קיבל שלושה מיליון קולות פחות ממה שניתנו לו בבחירות האחרונות לנשיאות, בדצמבר 2006. שיעורי ההימנעות הגדולים ביותר היו בשכונות העוני, שבשם רווחתן רצה צ’אווס לשים קץ לדמוקרטיה.
| ‘כתבים ללא גבולות’, ארגון להגנת חופש העתונות, מביע דאגה מהשבתת עתון של האופוזיציה בוונצואלה בגלל חסימת הגישה למטבע חוץ. “אנחנו מקווים שהפיקוח על מטבע חוץ, כמו גם הקצאת מודעות ממשלתיות, לא נעשו אמצעי כדי להעניש עתונים על הקו האדיטוריאלי שלהם”. |
איננו יודעים כמובן מה יעלה בגורל צ’אווס. החוקה שהוא רצה לשנות מעניקה לו עוד חמש שנים בנשיאות, ואין כל סיבה להניח שהוא יעבור מטמורפוזה.
חוכמת אנשים מלומדה היא שצ’אווס מוסיף ליהנות מתמיכה מסיבית ואותנטית. לא מעט מן האנשים שהצביעו נגדו ביום א’ היו מצביעים לטובתו אילו השאלה היתה “האם אתם רוצים שאוגו צ’אווס יוסיף להיות נשיא עד 2012?”
אילו צ’אווס היה מסוגל לקבל בענווה את רצון הבוחרים, להרהר בקול רם, להכות על חטאי יהירותו, להזמין את עמו לעידן חדש של שלום ושל פיוס – בקצרה, אילו צ’אווס היה מסוגל להיות קצת פחות צ’אווס, אולי היה יוצא מתוק מן הָעַז הזה.
אבל לא יצאו אלא דקות אחדות מן ההודעה הרשמית על תבוסתו, והוא מיהר לקרוא תיגר. אגלי זעה ניגרו ממצחו כאשר הודיע שלא ישנה “אף פסיק אחד” בהצעה שעתה זה נדחתה. הוא יוסיף להיאבק למימושה. “קרב ארוך” לפניו, הוא אמר. נצחון האופוזיציה היה “נצחון פירוס”, לא פחות ולא יותר.
הוא העדיף פניות חדות בסיבוב
צ’אווס היה יכול להשיג כל כך הרבה מבלי לאבד רצון טוב, מבלי לפגוע במוסדות הדמוקרטיים, מבלי לדלל חרויות, מבלי לרכוש אויבים מבית ומחוץ, מבלי לקומם איש נגד אחיו.
אבל הוא העדיף קיטוב חברתי על פני קונסנסוס חדש. הוא העדיף פניות חדות בסיבוב על פני שינוי הדרגתי. הוא חשב שיוכל לגבור על יריביו באמצעות גידופים ורצח אופי. כל מי שחשב אחרת הוחזק בעיניו כ”סוכן של הסי.איי.אי”. יריביו היו תמיד נציגי “האוליגרכיה”. בעלי ברית שפנו לו עורף היו כמובן “בוגדים”.
המתנגד הבולט ביותר של החוקה המתוקנת היה גנרל אִיסַאִיַאס באדואל (Baduel), לשעבר שר ההגנה בממשלת צ’אווס, האיש שהחזיר אותו לארמון הנשיאות לאחר הפיכת-הנפל של הימין ב-2002. באדואל הזהיר את הוונצואלים שהחוקה המוצעת תשים קץ לדמוקרטיה שלהם. התשובה באה מפי אחד מנושאי כליו של צ’אווס, מושל מדינה. באדואל? הוא אמר בבוז, “הוא נפל בידי הציונות הבין לאומית”.
עם יועצים כל כך מעמיקים, מה הפלא שצ’אווס הגיע אל שיעורים כאלה של ניתוק מֵעַמו וּמִסביבתו.
יהיו חסרונותיו של צ’אווס אשר יהיו, הוא אינו תעתוע-שווא. כשם שאת פוטין הניב כשלונם המצמרר של הליברלים ברוסיה בשנות ה-90, אף את צ’אווס הניב כשלונה המונומנטלי של דמוקרטיה ליברלית עֲקָרָה וּמוּשחתת. היא האריכה ימים יותר מכל דמוקרטיה אחרת בדרום אמריקה, אבל בסופו של דבר לא היתה אלא משחק בכסאות מוסיקליים.
|
לוונצואלים היו סיבות טובות לרחוש שאט נפש לפוליטיקאים הישנים. ארצם היתה זקוקה לתמורות יסוד, שעל גודלן ועל דחיפותן יכלו לעמוד על נְקַלָה כל המתבוננים בשכונות העוני האיומות סביב קאראקאס. אבל האוּמנם האמצעי לתיקון הוא בוז מהפכני לכל צורה של הסכמה חברתית רחבה?
ההשראה באה מפידל קסטרו. קסטרו, עוד לפני מחלתו, חדל להיות מודל ממשי באמריקה הלטינית או באיזשהו מקום אחר. צ’אווס נעשה מקור חיקוי מיידי. השמאל הרדיקלי באמריקה הלטינית, ממש כמו הימין הרדיקלי, תמיד נטה חיבה לאוטוקרטים, לפופוליסטים, לדמגוגים. השנאה לפינוצ’ט מצ’ילה, או לגנרלים הארגנטיניים, היתה שנאה לצבעיהם הפוליטיים, לא לשיטותיהם.
סוף סוף, האחים קסטרו הקימו מדינת משטרה, ושלחו הומוסקסואלים למחנות ריכוז, הרבה לפני שֶקָמוּ החונטות בסנטיאגו ובבואנוס איירס.
צ’אווס מכריז, עשרים יום לפני משאל העם, “בקובה אין דיקטטורה” (דיווח בעמוד הראשון של עתון אופוזיציה במדינה הוונצואלית הגדולה סוּלְיַה). הוא חיזק בזה את החשד, אפילו בין תומכיו משכבר הימים, שמשטר בנוסח קובה הוא אמנם מַשׂאת-נפשו
כמו הוואנה בשנות ה-60; כמו סנטיאגו בתחילת שנות ה-70; כמו מנגואה, ניקרגואה, בשנות ה-80 – קאראקאס הפכה לבירת המהפכה, מקום עליה לרגל והתבשמות. נהרות של דיו נפלטו מֵעֵטֵיהֶם של צליינים מהפכניים, ששלחו דוחות רומנטיים על השגי ה”צ’אוויסמו”. דמוקרטיה אותנטית, הם קראו לרודנות האישית המתפתחת של קולונל קפריזי ונרקיסיסטי.
מה נעים לקוות שאמריקה הלטינית תוכל למצוא הסכמה פוליטית וחברתית שלא תהיה כרוכה בקיטוב, בשנאה ובמלחמות אזרחים.
עוד מעט, פידל קסטרו יירד מבמת ההיסטוריה, ותחזור ותתעורר התקווה לקובה חופשית ורציונלית. חסידי קסטרו עוררו במרוצת השנים את הרושם שלקובה יש בררה חד משמעית בין הקומוניזם הצבאי של פידל ובין העריצות המושחתת של קודמו בטיסטה, עם בעלי בריתו מן הפשע המאורגן בארה”ב.
זו טענה רגילה של אנשים לא-ליברליים, הבזים לרעיונות של “מרכז” ושל פשרה, וּמזַהים – מעשה אידיאולוגיה, או דמגוגיה – את כשלונותיה של ממשלה דמוקרטית עם עצם רעיון הדמוקרטיה. לפעמים הם אפילו צודקים. ברוסיה, היציאה מן הטוטליטריזם הסובייטי אמנם הניבה אוליגרכיות, פשע מאורגן והתמוטטות כלכלית וחברתית. התוכל קאראקאס להראות למוסקבה ולהוואנה שיש גם דרך אחרת?
היא הראתה לפחות דבר אחד, שעליו היא ראויה להכרת טובה מיוחדת: העם אינו נמצא בכיסו של איש, ואם נותנים לו את ההזדמנות הוא גם מסוגל להביע את דעתו, נגד הציפיות ובניגוד לכל חוכמת אנשים מלומדה.
אגב, אני חשבתי, כמו רוב המשקיפים, שצ’אווס ינצח במשאל-העם.
הנה מה שכתבתי ב’גלובס’ ב-29 בנובמבר.
|
המשוגע החכם ביותר או החכם המשוגע ביותר אוגו צ’אווס מזכיר קצת איפיון מן המחזמר ‘איש לה מאנשה’. “אחת היא לו”, אומר הכומר המקומי על דון קישוט, “או שהוא המשוגע הֶחכם ביותר עלי אדמות, או שהוא הֶחכם המשוגע ביותר”. ואם אנחנו מרחיקים את עדותנו עד ברודוויי של שנות ה-60, אפשר לצרף אל הדיון בצ’אווס גם את קולה של נערת המטבח אלדונסה (שדון קישוט מעניק לה את השם ‘דולסיניאה’), “מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה/…מדוע הוא מאחז עיניים – וּמה ממני הוא רוצה?” 
‘אדוני הנשיא’ בבתי הקולנוע של קאראקאס יום אחד, נשיא ונצואלה אולי ייזכר כ’אביר בן דמות היגון’, ושנותיו בארמון מיראפלוֹרֶס בקאראקאס יהיו עניין למחזמר, או לטרגדיה שייקספירית, תלוי בתוצאות. הוא בוודאי יצטרף אל הפנתיאון של אוטוקרטים לטינו-אמריקניים, שהעניקו השראה לכמה מן היצירות הספרותיות הנאות ביותר של זמננו: ‘סתיו של פטריארך’ לגרסיה מארקס, ‘אני העליון’ מאת רואה באסטו, וכמובן ‘אדוני הנשיא’ מאת מיגל אסטוריאס. זו האחרונה מוקרנת עכשיו, בצירוף מקרים מעניין, בבתי הקולנוע של קאראקאס – סיפורו של עריץ גוואטמלי שהופל במהפכה עממית. שלושת השבועות האחרונים באמריקה הלטינית עמדו בסימן צ’אווס: האם זה מפני שהוא איבד לחלוטין את השליטה העצמית, או מפני שהוא מתקרב אל הקליימאקס המהפכני שלו? מי יודע. כך או כך, הוא נחל הצלחה מרשימה ברכישת אויבים.
היה מדהים למדי לעקוב אחרי הסלמת תגובותיו של צ’אווס. על העלבון ממלך ספרד הוא הגיב תחילה בהלצה – בדיוק כפי שצריך להגיב. אחר כך, בפרקי זמן לא-קצובים, הוא התחיל לתת ביטוי קולני לתחושת העלבון שלו, עד שהודיע כי הוא “מקפיא” את יחסיו עם ספרד עד שהמלך יתנצל. בסוף נובמבר, צ’אווס החזיר את שגרירו מקולומביה, והודיע שלא יהיו לו עוד קשרים עם שכנתו הגדולה (כמעט 45 מיליון בני אדם, 20 מיליון יותר מלוונצואלה), כל זמן שבראשה יעמוד הנשיא הנוכחי אלווארו אוּריבֶּה, “משרתה של האימפריה”. ‘אימפריה’ היא הכינוי שצ’אווס מעניק לארה”ב. 
עתון ונצואלי התומך בצ’אווס מפרט ערב משאל העם את התוצאות הכלכליות האפשריות של ניתוק יחסים עם קולומביה: הסחר בין שתי הארצות עומד להגיע ל-5.6 מיליארד דולר השנה, פי שלושה ויותר משיעורו ב-2003. צ’אווס הודיע על הניתוק מפני שנעלב מהחלטת נשיא קולומביה לסיים את התיווך הוונצואלי בין ממשלת קולומביה לצבא המורדים השמאלי. הוא הכריז שנשיא קולומביה אינו ראוי להישאר בשלטון. “מעכשיו אני מתכוון לקנות בברזיל, לא בקולומביה”, הודיע צ’אווס בעשרה בדצמבר 2007.
אין זה פשוט לנתק יחסים עם שכנה, בייחוד כאשר היא שותפת הסחר מס’ 2, ומקור חשוב מאוד של מזון. קצת קשה להאמין, אבל בוונצואלה עשירת הנפט יש מחסור חמור במוצרי מזון בסיסיים. זו אינה תעמולה זרה, זו תוצאת דיפדוף יום-יומי בעתונים ונצואליים, גם כאלה התומכים בממשלת צ’אווס. צילומים של מדפים ריקים מזכירים את ימיה האחרונים של ברית המועצות. בעיר אחת, משלוח של אבקת חלב מברזיל היה מאורע שדוּוַח בעמוד הראשון. כל זה קורה, אולי לא במקרה (מכאן גם השאלה הפותחת אם יש כאן חוכמה או שיגעון), ערב משאל-עם על שיכתוב מסיבי של חוקת ונצואלה. לצ’אווס יש כבר כל כך הרבה סמכויות, וכל כך מעט אופוזיציה. אבל הוא החליט לשנות את החוקה, כדי להעניק לעצמו עוד יותר סמכויות ועוד יותר זמן להשתמש בהן. המשאל של יום א’ מסובך מאין כמותו. הוונצואלים יתבקשו להצביע בעד או נגד 69 תיקונים לחוקה. בין התיקונים האלה אפשר למצוא ביטול של ההגבלות הקודמות על בחירה חוזרת של נשיא. צ’אווס יוכל איפוא לחזור ולהיבחר לנצח, כמו “הפטריארך” הדמיוני של גרסיה מארקס, אשר שלט בארצו 200 שנה. ב-200 השנה הבאות הוא יוכל, על פי החוקה המתוקנת, להטיל מצבי חירום כטוב בעיניו, שבמהלכם יוכל להשעות את כל החרויות האזרחיות, ולהשליך לכלא את מי שהוא רוצה. תינתן לו גם שליטה מלאה על מלוא הקופה של הבנק המרכזי, והוא יוסמך להפקיע רכוש. האוסף הזה של סמכויות יזרז את הולדת המדינה הסוציאליסטית שהוא מבטיח. זה יהיה רחוב חד-סטרי, לא תהיה ממנו חזרה, “אומה חדשה” תיוולד. חידושיו הסוציאליסטיים של צ’אווס נראים עכשיו יום יום ברחובות קאראקאס, כאשר אנשי הבטחון שלו, וחברי ארגונים חצי-צבאיים הנאמנים לו, מסתערים על סטודנטים ברחובות ובקאמפוסים. קצת קשה לראות כאן את העימות הרגיל בין ימין לשמאל. אמנם צ’אווס הפקיע את הצבע האדום לתהלוכותיו ולעצרותיו, אבל הסטודנטים המורדים הם עכשיו השמאל האמתי של ונצואלה. 
הצילום הזה, של AP , הופיע בעמודים הראשונים של עתונים בכל אמריקה הלטינית. כאן הוא מכסה את רוב עמוד השער של ‘אל נסיונל’ בקאראקאס. הוא צולם בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת קאראקאס, כאשר שני תומכים חמושים ורעולי פנים של צ’אווס ניסו לפרוץ פנימה. שני סטודנטים ניסו למנוע את כניסתם. הסטודנטים של עיר הבירה הנהיגו את התנועה העממית נגד שינוי החוקה, לא פעם אגב סכנה לשלומם הפיזי
בעל ברית ותיק של צ’אווס, שר הגנה לשעבר שהחזיר אותו לשלטון ב-2002 לאחר נסיון הפיכה של הימין, פנה לו עורף. הגנרל איסאייאס אַדוּאֶל הדהים את ונצואלה באוקטובר, כאשר קרא לבני ארצו להצביע נגד התיקונים לחוקה, “אשר ישימו קץ לרפובליקה הדמוקרטית”. להוסיף נופך של אופרת סבון, אשתו לשעבר של צ’אווס, עתונאית, הצטרפה אל מתנגדי התיקונים. היא מאשימה אותו בשימוש לרעה בכוחו. היא סיכמה את השפעת בעלה לשעבר על השמאל באמריקה הלטינית במלים הבאות:
קצת קשה להעלות על הדעת שצ’אווס יפסיד במשאל-העם. האהדה העממית כלפיו גדולה, ורוב הוונצואלים אינם מתגעגעים אל הדמוקרטיה הדו-מפלגתית המושחתת והכושלת של שנות ה-80 וה-90. בבחירות האחרונות לנשיאות, צ’אווס קיבל 60 אחוז. הסקרים – הלא-אמינים במיוחד – חוזים לו נצחון קטן מזה, אבל הפרש נצחונו אינו מעלה ואינו מוריד. לשום רוב אין אופציה להחליט על פירוק המשטר הדמוקרטי. יש דברים שבהם הרוב אינו קובע. 
עתון בלה פאס, בוליביה, מדווח על ההתנגשויות האלימות שליוו בסוף החודש שעבר את אישור החוקה החדשה. נשיא בוליביה, אבו מוראלס, הוא בעל ברית קרוב של צ’אווס, ושואב ממנו השראה. הוא הכריז בעלותו לשלטון, “אנחנו [בני הרוב האינדיאני] היינו ללא שלטון במשך 500 שנה – ועכשיו בדעתנו להיות בשלטון 500 שנה”. מיעוט ניכר מתנגד לו בתוקף, עד כדי סכנה של מלחמת אזרחים
אין צורך להיות חובב של תיאוריות קונספירציה כדי לראות את ידו הארוכה של צ’אווס במשברים פוליטיים בשורה של ארצות באמריקה הלטינית.
צ’אווס בכומתה אדומה וּבמדים מפגין לראווה נשק חדש. עתון בפֶּרוּ (אחד-עשר בנובמבר 2007) מאשים את אנשי צ’אווס בחדירה לעסקי הנפט של המדינה באמצעות “החוגים הבוליבאריים”, ארגון חצי-צבאי שצ’אווס הקים בוונצואלה. רינונים על מעשיהם של “הבוליבארים” נשמעו בשנים האחרונות ממקסיקו בצפון ועד ארגנטינה בדרום. Correo (Piura)
לצ’אווס יש הרבה מאוד מעריצים באמריקה הלטינית, וגם הרחק ממנה. הוא מבטא תחושה אותנטית של קיפוח ודרישה מוצדקת לשינוי. אבל הוא הרפתקן ודמגוג, העושה שימוש מסיבי בעושר נפט מקרי, ושולט לא באמצעות צווים אלא באמצעות קפריזות. נוסחת שלטונו ואמצעי השיור העיקרי שלו הוא חידוד של הקיטוב החברתי והפוליטי. גם אם הוא ינצח במשאל-העם, הצורך שלו בהסלמה רגשית ופוליטית בלתי פוסקת יהיה לו לרועץ. הוא זקוק לאויבים, כדי להפיח רוח קרב בין נאמניו. הוא זקוק להם במידה כזאת, שלפעמים הוא ממציא אותם; לפעמים הוא דוחק אותם אל הפינה מבלי לדעת את התוצאות. מה הוא רוצה ממני? שרה נערת המטבח ב’איש לה מאנשה’. אם הוא רוצה הרבה יותר מן ההרבה שכבר יש לו, הוא לא יוכל לעצור ברטוריקה. הקולונל לשעבר יהיה זקוק יום אחד למוצא הרבה יותר קיצוני לאנרגיה המהפכנית העצבנית שלו: למלחמה. או אז מותר לנחש שתתגשם תחזיתו-משאלתו, ומחירה של חבית נפט אמנם יגיע ל-200 דולר. |
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
נראה לי שיש הבדל די גדול בין צ’אווס+ונצואלה לפוטין+רוסיה.
אני לא בקיא במיוחד בהיסטוריה של ונצואלה אבל נדמה לי שמשטר דמוקרטי יותר או פחות היה נהוג בא יחסית הרבה זמן ונתן לגיטימציה לעצם קיומה של אופוזיציה. בנוסף האופוזיציה לצ’אווס מורכבת מהמעמדים העליונים וכשאתה עשיר הרבה יותר קל לעשות קולות של אופוזיציה.
לאופוזיציה לצ’אווס יש גם מסורת די ארוכה של התנגדות לו שבין היתר כוללת שביתות ארציות במתקני הנפט ונסיון הפיכה. כך שגם אם תוצאות הבחירות מצביעות על אופוזיציה שכמעט לא קימת, בפועל היא לא קטנה.
ברוסיה לעומת זאת הוחלף השלטון הקומוניסטי במנהיג אוטוקראטי בדמותו של ילצין ולאחריו בפוטין. אני לא יודע על התגבשותה של אופוזיציה משמעותית על כל רקע שהוא למפלגה השלטת פרט לקומוניסטים. אני מנחש שלרוסים אין עדיין את הרצון והמסורת של ביטוי חופשי כנגד המשטר הדרושים בשביל שתקום אופוזיציה.
אבל ההבדל הגדול לדעתי בין פוטין לצ’אווס הוא שהאחד סוציאליסט והאחר קפיטליסט. בעוד שפוטין ניצל את מחירי הנפט הגואים לשיפור הכלכלה הרוסית, וידע להתנהג כמו אחרון הקפיטליסטים תאבי הבצע במשברי אספקת הגז למדינות מזרח אירופה בכדי לקבל מחירי גבוה יותר, צ’אווס היה עסוק בהרחקת השקעות זרות בחיפוש נפט על ידי הלאמה של שדות הנפט, הצהרות תמוהות על חלוקת נפט חינם לעניי אירופה וארצות הברית וסובסידיות מטופשות למחירי הנפט בונצואלה. התוצאה היא שרוסיה התעשרה ומעמדה הבינלאומי התחזק בתקופת פוטין בעוד שונצואלה לא זזה לשום מקום כך שעדיין למרות שהיא יותר עשירה במשאבים מישראל התל”ג לנפש הוא רק שליש והתל”ג הכללי יותר נמוך מזה של ישראל.
אני מנחש שחלק גדול מהניצחון של פוטין נובע לא מכך שהוא השתיק את האופוזיציה, אלא מכך שהמדיניות שלו הצליחה לשפר מאוד את המצב הכלכלי הלא קל ששר ברוסיה בתקופת ילצין.
איריס ח. ו”אבי” —
תגובותיכם שמורות אצלי. אשמח לפרסם אותן תחת שמותיכם המלאים, או כתובות אתריכם. אני מניח שלא שמרתם את הטקסטים — כיתבו אליי, ואשלח אותם אליכם מייד כדי שתוכלו לפרסם בשמותיכם.
מה מאוד אני מצטער שאורחיי אינם מתחשבים בהודעה המפורשת בתחתית הרשימה. הודעות יושמטו בלי קשר לתוכנן.
תודה
העובדה שצ’אווס מאשים אנשים שלא מסכימים איתו בהיותם סוכני סי-איי-אי אינה בדיוק מפתיעה באמריקה הלטינית. אחרי הכל ארה”ב נוהגת לעשות שם כבשלה.
קסטרו ניצל כבר מעשרות אם לא מאות נסיונות התנקשות, איינדה לא ניצל וזה הביא לא רק לשלטון פינושה האיום אלא גם למדיניות הכלכלית הקטסטרופלית של מילטון פרידמן בצ’ילה. וכל זה בלי להזכיר את ניקרגואה ועוד ועוד.
צ’אווס, גם אם לא תמיד לרוחי, לפחות נשען על קולותיהם של אנשים עניים ועל הרוב. מהבחינה הזו הוא הרבה יותר דמוקרט מבוש…אין לו שליטה מלאה על אמצעי התקשורת, בטח לא בעולם היום. הוא הוציא צו סגירה לערוץ של טלויזיה אופוזציונית אחרי שהם עשו משאל טלויזיוני ובו שאלו איך אפשר לסיים את שלטונו : בין האפשרויות היו חוץ מבחירות, גם התנקשות.
חוץ מזה שארה”ב מפעילה בדרום אמריקה את CNN
אספניול שמתעמלנת יפה מאוד את עמדותיה ביבשת.
מאנשים שביקרו בונצואלה אני יודעת שיש שם היום בכל שכונה עניה מרפאה שמאויישת בחינם 24 שעות ביממה, שיש מעט מאוד אנלפבתים ושאר טובין שמגיעים לכלל האוכלוסיה. אפשר להבין שהעשירים פחות מרגישים הבדל…
צ’אבז הזניק את כלכלת ונצואלה קדימה בשנים האחרונות. מאז שביתת חברות הנפט ב-2003, ונצואלה צומחת יותר מאי פעם. ב-2004 היא צמחה 18.3%, ב-2005 10.3% וב-2006 10.3%, סך הכל ב-3 השנים האחרונות ונצואלה צמחה יותר מסין והרבה יותר מישראל (וזאת אפילו כאשר סקטור הנפט לא צומח כמעט בכלל כמו ב-2005-2006).בקשר לעוני, ב-1998 לפני שצ’אבז עלה לשלטון שיעור העוני עמד על 43.9%, בסוף 2006 הוא עמד על 30.6%, האם זו לא ירידה משמעותית? האם זו לא הצלחה של צ’אבז? יותר מזה, שיעור “העוני הקיצוני” (extreme poor) ירד מ-19.1% ל-7.1%. יותר מזה, ב-2003 הימין ניסה לעשות מהפכה צבאית ולמוטט את הכלכלה בעזרת שביתה של חברות הנפט ושיעור העוני עלה ל-55.1%, כאשר שיעור “העוני הקיצוני” עלה ל-25%. ירידה כל כך דרסטית בשיעור העוני מהמשבר ב-2003, מראה על הצלחה עצומה של צ’אבז. http://www.venezuelanalysis.com/files/images/economy_table_3.gif שיעור האבטלה ירד דרסטית והוא ירד מ-18.4% ב-2003 (שנת המשבר) ל-8.3% כיום. http://www.venezuelanalysis.com/files/images/economy_table_4.gif החוב הלאומי ירד משיא של כ-47.7% מהתמ”ג ב-2003 לחוב לאומי של 23.8% מהתמ”ג ב-2006 (זהו באמת שיעור מינימלי של חוב לאומי, אבל בכל מקרה גם בשיא ב-2003, החוב הלאומי של ונצואלה כאחוז מהתמ”ג היה קטן בהרבה מבישראל ובארה”ב).לונצואלה אין גרעון, אלא עודף תקציבי, רזרבות גדולות ועודף מסחרי גדול (בניגוד לדוגמה לארה”ב שיש לה גרעון מסחרי גדול). http://www.venezuelanalysis.com/indicators#growth
בישראל כמו ברוב העולם המערבי אין הגבלה על מספר הפעמים שאפשר להיבחר לראשות ממשלה.
הנה לדוגמה, ג’ון האוורד, נבחר 3 פעמים רצופות לראשות ממשלת אוסטרליה וניסה להיבחר בפעם הרביעית השנה, אך הפסיד
http://en.wikipedia.org/wiki/John_howard
איריס, את פשוט אדם מדהים. אדם שניסה לתפוס את השלטון דרך הפיכה צבאית וסותם פיות (תחנות טלביזיה ועיתונות) במקום להעמיד למשפט אנשים שנראה לו שעברו על החוק הוא דמוקרטור גדול. הסיבה היחידה שצ’אווס לא מממש את הרצון שלו להפוך לדיקטטור (שזו היתה אחת ממטרות המשאל) היא שיש מולו אופוזיציה גדולה שכבר הראתה שיש לה יכולת לגייס את הצבא בעדה.
אבי, כל מה שאתה אומר הוא שצ’אווס לא הצליח לפטור את ונצואלה מתלות מוחלט בנפט. זה מאוד נחמד כאשר מחיר הנפט עולה, אבל מה הוא יעשה בשנה הבאה כשהוא ירד? ומה הוא יעשה אם בסופו של דבר הוא יצליח לעצבן עם ההצהרות השבועיות המפגרות שלו את לקוח הנפט הכי גדול שלו (ארה”ב), מספיק בשביל להטיל עליו אמברגו?
מי שמענין אותו לקרוא עוד משהו פרט לתעמולה של צ’אווס המורנת בלי הפסקה בBBC ואצל ניצן הורביץ יכול לגלוש לבלוג הבא http://daniel-venezuela.blogspot.com/
צ’אבס אחראי לעליית מחירי הנפט?
זה כמו לומר שנתניהו אחראי להצלחה המסחררת של חברות ההיי טק בסוף שנות ה-90 (או להתרסקות שבאה אחר-כך).
הבחירה בנתניהו, אגב, שרירותית. יש לפוליטיקאים ותומכיהם נטייה לזקוף לזכותם תופעות שאין להם כמעט ושום השפעה עליהם.
כמו כן, עם בעיות כאלה נוראיות של מחסור, אני לא בטוח שיש גאווה גדולה בנתונים על הורדת חוב לאומי לרמה מינימלית. כמו כן, הייתי מצפה שבדומה למדינות המפרץ, הייתה השקעה בסקטורים עסקיים שאינם קשורים בנפט. האם כלכלה ריכוזית וסוציאליסטית תוציא את הונצואליאנים מהבוץ שיישאר לאחר שתיגמרנה עתודות הנפט?
כנראה שעדיף להטיח ברעיונות שאינם עולים בקנה אחד עם המודל הקובני “עלבונות” כמו השתייכות לאימפריית הרשע של בוש.
כנראה שלא קראתם את הפוסט שלי, רוב הצמיחה המדהימה בונצואלה ב-3 השנים האחרונות הם מסקטורים שלא קשורים לנפט
he economy’s double digit growth continued up to the present, with the result that annual growth was 18.3 percent in 2004, 10.3 percent in 2005, and 10.3 percent in 2006. This growth has been concentrated in the non-oil sector of the economy, with the oil sector barely growing at all for 2005-2006
http://www.venezuelanalysis.com/files/images/economy_table_1.gif
בחרת כנקודת יחוס את השנה הכלכלית הגרועה ביותר בתולדות ונצואלה, עם ניסיון הפיכה ושביתה במגזר הנפט, במקום לבחור בשנה בא צ’אווס עלה לשלטון….
אחרי כל שנות השלטון המיטיב של צ’אווס עדיין התוצר הגולמי לנפש (שאמור ליצג בצורה עקיפה את רמת החיים הממוצעת) מציב את ונצואלה במקום ה114 בעולם!. (מקור https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/rankorder/2004rank.html )
ונצואלה נמצאת מתחת לממוצע העולמי (הכלכלה שלה צריכה לגדול ב50% בשביל להגיע אליו) והיא נמצאת מתחת לכל חברות אופ”ק האחרות ומתחת למדינות שכנות כמו ארגנטינה, צ’ילה, אורוגואי וקולומביה.
אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון הגיע הזמן לתת לצ’אווס טיפה אחריות על המצב הלחלוטין לא מזהיר של המדינה שלו.
התגובה הקודמת כוונה לאבי, ומאחר שהקישור לא עובד הנתונים הם מתוך הcia world fact book שלמרות שמו נחשב למקור אמין למידע כללי מהסוג הזה.
שמחתי להדהים אותך. חבל שאתה לא מתייחס למה שאני כותבת: למה צ’אווס סגר את תחנת האופוזיציה? כי הם הסיתו לרצח. ובאיזה הקשר הוא פועל? נגד התעמולה של האמריקאים שממשיכים לשדר ביבשת. גם ערוצי האופוזיציה ממשיכים לשדר בערוצים פרטיים. צ’אווס מסוגל באופן חוקי רק לסגור ערוץ ציבורי. חוץ מזה שהיום אנחנו חיים בעידן שבו מי שרוצה להגיע למידע יכול להגיע אליו.
ואחר כך אתה שולח אותנו לקרוא נתונים באתר של הסי איי אי? האמת, לא מעניין אותי מה אתה חושב עליו. אני לערוץ כזה מראש לא מאמינה ויש לי סיבות טובות. תגיד, זה לא הסי איי אי שסיפר לנו גם שלסדאם חוסין יש נשק להשמדה המונית? הנשק הזה שמוחמד אל ברדאעי אמר שאין להם? ושבליקס, ראש המשלחת של האו”ם, גם אמר שאין להם? והסי איי איי זה לא אלו שאמרו שלאירן יש פצצה גרעינית ועכשיו חזרו בהם פתאום?
יכול להיות שזה מדהים אותך שאני לא מתכוונת להיכנס לשום קישור שלהם, זה בסדר. אותי זה מדהים שאתה בכלל טורח להביא אותם כמקור מידע (לצורך הענין לא משנה בכלל אם הוא עובד או לא).
וגם כמובן אף מילה ממך על השיפור שחל בונצואלה מבחינת תפקוד מערכות החינוך והבריאות. בסך הכל מדובר באנשים פשוטים שפתאום מקבלים שירותים בסיסיים שעד אז הם לא ראו מהם כלום. אולי בשבילך זה לא שווה התייחסות, אבל מה שאני מנסה להגיד הוא שלעשות מצ’אווס רק דיקטטור זו רדוקציה מיותרת ולא יעזור להבין את העולם טוב יותר. בטח לא לשנות אותו.
איריס, אני רוצה לגלות לך בסוד שזה ממש לא מענין להתדין עם אנשים שטופי מוח, לפחות לי זה נראה כבזבוז מיותר של זמן.
אמנם זו אינה תגובה עניינית לחלוטין, אך אשמח אם תואיל להשיב.
לא יכולתי שלא לשים לב לאופן הייחודי שבו אתה מאיית את שמו הפרטי של מר צ’אווס, כמו גם לאיותים מקוריים נוספים מידי פעם, שלא נתקלתי בהם בשום מקום אחר, בעיקר של שמות ומילים לועזיות.
האם יש רעיון מסויים מאחורי האיות הייחודי?
אם ענית על שאלה מעין זו במקום אחר, אודה מאוד על הפניה כאן או בדוא”ל.
אני קצת מתקשה להתפעל מכמה מן התרומות לדיון כאן. מרק, אתה יכול להסכים או לא להסכים (אני חושב שאני קרוב לדעתך יותר ממה שאני קרוב לדעת איריס), אבל הנח לאיפיונים פתולוגיים ולעלבונות אישיים.
“אבי קליין”, המכנה את עצמו לפעמים “אזרח”, לפעמים “יוסי”, לפעמים מתיימר לכתוב מוונצואלה ונותן דואר מסולף, ומוסיף להסתתר מאחורי כינוי-שווא (אני חוזר ומבקש, אל תחזור לכאן): העתקת סטטיסטיקה מוויקיפדיה אינה מעניינת. באמת אינה מעניינת.
כלפי גבב המספרים ש”אבי קליין” נתן — שווי-ערך מוסריים של התמ”ג המסחרר בצפון קוריאה ובברית המועצות באמצע שנות ה-60 — אני יכול רק להביע צער שהוונצואלים לא הספיקו לקרוא אותם לפני שהצביעו במשאל-העם. אכן, כפויי טובה שכמותם. כמו שאמר קומוניסט אחד נלהב, ברטולד ברכט, הגיעה השעה להחליף את העם.
איריס, אני כתבתי פעם אחר פעם בגנות כשלונה של הדמוקרטיה העקרה שקדמה לצ’אווס. המישוואה שאת מציעה, או רומזת עליה, <מירפאות בשכונות עוני תמורת ויתור על דמוקרטיה>, פירנסה את המשטרים הטוטליטריים של אירופה במאה ה-20. היא פירנסה את הטליבאן, היא מוסיפה לפרנס את חמאס.
כלי התקשורת של האופוזיציה בוונצואלה אכן מילאו תפקיד נפסד בנסיון ההפיכה של 2002, והיה מקום להטיל עליהם הגבלות באמצעים ציבוריים — רשות שידור, סוכנות לפיקוח על הטלקומוניקציה — שהיתה נוהגת ללא משוא פנים. סגירת תחנת הטלויזיה היתה טעות גדולה של צ’אווס, וזרעה את זרעי תבוסתו במשאל-העם. הוא קומם עליו את הסטודנטים של עיר הבירה, וזו תמיד בשורה רעה לכל משטר.
אני גם אינני מתפעל מן הדיון בנסיון ההפיכה נגד צ’אווס. זה היה נסיון נפסד ומגוחך, והזיק לאופוזיציה יותר ממה שהזיק למשטר — אבל צ’אווס עצמו ניסה להגיע לשלטון באמצעות הפיכה צבאית, וישב בכלא זמן קצר. אגב, מאסרו הקצר היה ביטוי של דמוקרטיה ליברלית חלושה בוונצואלה. אני מתקשה שלא להיזכר בפוטש הכושל של חייל משוחרר אחד במינכן, ב-1923, שהפך את מאסרו הקצר והנוח לקרש קפיצה לנצחון אלקטורלי ולדיקטטורה פראית. (לא, אינני חושב שצ’אווס הוא היטלר. אבל אני חושב שיש באישיותו ובסגנונו אלמנטים היטלריים. היסטוריון אחד רב אנפין אמר לי שאני מגזים, לא היטלר מרחף ברקע אלא מוסוליני. אני מקבל.)
אני חששתי שהוונצואלים יילכו שבי אחרי ה caudillismo (קאודִיִיסמוֹ), זאת אומרת הילת המנהיג החזק, שהיא קללת הפוליטיקה האיבֶּרוֹ-אמריקאית. התברר שחצי הוונצואלים, כולל תומכים של סדר היום הפוליטי של צ’אווס, לא היו מוכנים לתמוך בפטרנליזם שלו. הם לא רצו באב מיטיב, מפני שאין הם חושבים את עצמם לילדים. לפחות חלקם הראו, שגם אם מעריכים את המירפאות ואת המזון המסובסד (כאשר הוא מגיע אל מדפי המרכולים), הם אינם תומכים במשטר בעל סממנים גוברים של רודנות, עם איומים של הפקעת רכוש פרטי על פי גַחֲמָתוֹ של המנהיג.
למרק — אני מסכים עם האבחנה בין רוסיה לוונצואלה, אם כי לא הייתי מרחיק לכת בקשירת כתרים למסורת הדמוקרטית של ונצואלה. היא אמנם ארוכה מזו של רוסיה, אבל היא מלאה דיקטטורים ואנשים חזקים והיא רַבַּת אלימות. יתר על כן, המפלגות ההיסטוריות של ונצואלה התרסקו לרסיסים. התנועה נגד תיקון החוקה היתה עממית, ספונטנית, ואם ניזונה ממפלגות — המפלגות האלה היו שייכות עד לאחרונה לקואליציה של צ’אווס.
לאדם שי — הסברתי במקום אחר (ברשימותיי על פינוצ’ט, לאחר מותו, תוכל לבדוק בארכיון האתר) שאני מנסה להסמיך את כתיב השמות הלטינו-אמריקניים להגייתם. הספרדית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוגה CH מה שהעברית המודרנית מבטאת בצד”י עם גרש (שזה אגב לא הֶגֶה עברי או שֶמי. ראשוני העברית המודרנית העתיקו CH כ”טש”, ומכאן, עד עצם היום הזה, אנחנו מאייתים “רוטשילד” ולא “רוצ’ילד”, “טשרניחובסקי” ולא “צ’רניחובסקי”). כיוצא בזה H בספרדית נהגית כמו H בצרפתית, גרונית ולא חִכִּית. לכן “אוגו”. Z בספרדית היא שוות ערך של סמ”ך (או, בהגיה קסטיליאנית, של TH באנגלית).
אבל אני מודה שההקפדה הזו היא לפעמים קצת מכבידה. סוף סוף, אני עצמי אינני עקיב. ברשימה כאן כתבתי “ונצואלה”, כפי שמבטאים בגרמנית, בשעה שהגיה הספרדית היא “ונסואלה”. כיוצא בזה, אני כותב “הוואנה” לבירת קובה, אף כי ההגיה הספרדית היתה מחייבת “אבאנה”. אני כותב מקסיקו, לא מכחיקו.
הכלל הוא, אם כלל הוא, ששימוש היסטורי בשמות נשאר על מכונו, כדי לא להרבות בילבול. אבל כאשר נוספים שמות חדשים, אני נוטה להעדיף תעתיק פונטי מדויק. בוודאי אין מקום להגות “הוגו שאווז”, כפי שעושה למשל הבי.בי.סי לעתים קרובות.
אין לי מושג למה אתה מייחס לי משוואה, כמו שאתה כותב אותה. בשום מקום לא אמרתי שעדיף מרפאות על דמוקרטיה. בעיקר משום שאני חושבת שאפשר להשיג את שני הדברים, כמו בסקנדינביה, למשל. לא צריך להמציא את הגלגל. אני גם לא רומזת לכלום, אלא אומרת בדיוק את מה שאני מתכוונת אליו. למה יש סתירה בין דמוקרטיה לבין סוציאליזם? שוב ע”ע המודלים הסקנדינביים. צ’אווס הוא אולי לא כוס התה שלי, אבל הוא גם לא דמון כמו שמנסים לעשות ממנו. לדעתי ההשוואות לכל מיני דיקטטורים הן חפוזות מאוד. השיח הזה מכסה לא מעט על תהליכים מסוכנים מאוד שקורים בישראל ודומים הרבה יותר למה שקרה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. תמיד יותר קל לראות את הדיקטטור שבחוץ, למצוא אחד שמדבר כמו היטלר, מוסוליני או סאלין ולקפוץ. דיקטטורות, כמו דמוקרטיות, הן משהו עם הרבה פנים. הרי לקרוא לונצואלה של לפני צ’אווס עם כל כך הרבה אנשים בלי זכויות בסיסיות דמוקרטיה, זה גם בעייתי. גם בקונגו אנשים בוחרים כל ארבע שנים מישהו.
בתור אחת שחיה היום בין אנשים שחיו בדיקטטורה, אני לא זקוקה להסברים כמה זה רע, אבל עם כל הרוע והקושי שהם חוו יש גם געגוע לימים שבהם היתה להם עבודה וכבוד ואפשרות לראות רופא. אז גם לקחת מהאנשים האלו את העובדה שהם מבוגרים ואחראים ו”לא ילדים” כדבריך, היא מעשה לא הגון. לי קשה לתפוס את זה, אבל לא הכל תמיד מבינים…
הנתונים שהבאתי הם משום שכמעט כל מה שנכתב בעברית על ונצואלה הוא בעיניים אמריקאיות. נראה לי גם שאתה עושה הנחות למה שהטלויזיה עשתה שם. הם הסיתו לרצח.וחוץ מזה שהם הראו תמונות של שוטרים מכים באלימות מפגינים ודיווחו שזה בקראקס. הסתבר שאלו היו הפגנות מקנקון שבמקסיכו. וזה קרה להם בטעות, כמובן וכמובן…אז אחרי אזהרות ומהלך דמוקרטי לחלוטין הם נסגרו. אולי היה כדאי לו לנהוג אחרת, אבל זה לא מעשה לא דמוקרטי, אלא יכול בהחלט להיכנס תחת ההגדרות של “דמוקרטיה מתגוננת”. לא צריך לחכות שמנהיג ירצח וונצואלה לא נשארה בלי כלי תקשורת אופוזיציוניים, כפי שגם תוצאות המשאל מראות.
אז מה שאני מנסה להראות הוא שצ’אווס פועל לא בואקום, אלא נגד מכונה משומנת בהרבה כסף ואינטרסים ועבר של התנקשויות ורציחות. הוא לא חילק כמו פוטין בארות נפט לכל מיני אברמוביצים, וזה מה שרודנים עושים לרוב. וגם דמוקרטים גדולים כמו ביבי ואולמרט וכל מי שנותן לגנגר את מפעלי ים המלח. כל אחד והנפט שלו. ועד שהוא הגיע אנשים רבים חיו בבערות ובעוני ובלי זכויות בסיסיות במדינה כל כך עשירה. אז לא כל מה שהוא עשה הוא שלילי. מכיון שהיו כאן תגובות שהצטרפו למקהלה נגד הרודן התורן, הוספתי את הנתונים האלו. זה הכל. אני באופן אישי דווקא חושבת שטוב שהוא הפסיד במשאל העם, כיוון שכל מנהיג צריך להרגיש את גבולות הכוח. חבל שאתם מייחסים לי דעות שאין לי.
ולמרק
אני הבאתי עובדות לגבי מה שהסי איי אי אמר ולא היה נכון. להגיד שאני שטופת מוח זה במקרה הטוב דל ובמקרה הפחות טוב חוסר יכולת לדון עם מישהו כי אתה חושב שאתה במלחמה איתו ומיד מוריד מערכו כדי לא להפסיד. אם זה בזבוז זמן לענות לאנשים כמוני, למה טרחת לענות לי בכלל? אולי היית צריך להשפיל. חבל אבל קורה. מקווה שהוצאת עלי משהו במקום על חבר/ה שלך. לפחות שיהיה בזה משהו חיובי. אני דווקא מאוד טורחת לענות לך, מכיוון שלא מדובר בדיון בין שני אנשים במייל, אלא בדיון פתוח ברשת. אם הייתי חושבת שמה שכתבת לא ראוי לתשובה, הייתי כותבת את זה ומסבירה למה. בכל מקרה לא הייתי מורידה כערכך כאדם, בעיקר כי זה לא היה עושה ממני אדם טוב יותר. אבל פתרון מפתה, אני מודה…
אני לא נלחמת באף אחד כאן, כולה, עם כל הכבוד למשתתפים, דיון בבלוג…
אני מעולם לא שלחתי פוסט בשם “אזרח” או בשם “יוסי” ומעולם לא טענתי שאני גר בונצואלה. אני עניתי לטענות מרק ולטענות רבות שנשמעות בתקשורת הישראלית ללא הרף (ע”ע המאמר המסולף של סבר פלוצקר על צ’אבז) כאילו שהמצב הכלכלי בונצואלה בשנים האחרונות רעוע ושצ’אבז הרס את הכלכלה, בעוד שבשלוש השנים האחרונות המצב הכלכלי בונצואלה השתפר בצורה דרסטית במידה שאפילו תומכי צ’אבז המובהקים ביותר לא יכלו לשער.
איריס, אם את מסרבת לקרוא מסמך בגלל השם שלו, ואת טוענת טענות מסוג “הCIA שולט בדרום אמריקה” שאותן אין לי ולך שום אמצעים להוכיח או להפריך אז אולי אנחנו יכולים לקיים דיון אבל הוא יהיה על ונוצואלה בדיונית ולא על זו שקימת במציאות.
ואם אני כבר משום מה פה, אז אין שום סתירה בין סוציאליזם לדמוקרטיה. הסתירה היא בין סוציאליזם לבין חופש מאחר שלפי הגדרה בסוציאליזם יש שלטון ריכוזי שמכתיב צורות התנגות לאנשים.
באותה מידה אין שום חפיפה הכרחית בין קפיטליזם לדמוקרטיה. למשל סין נכון להיום לדעתי היא דיקטטורה קפיטליסטית. אז כן ביבי יכול להיות דמוקרטור גדול בלי שום חשיבות למדיניות הכלכלית -חברתית שבה הוא דוגל.
איפה בדיוק כתבתי שהסי איי אי שולט בדרום אמריקה? כתבתי שהוא הפיץ שקרים לגבי עירק ואירן. גם ראשי הארגון בעצמם מודים בזה ובקשרים שלהם לעיתונאים שעבדו בשבילם כדי להפיץ את המידע הזה. אני לא מגלה כאן כלום. ולכן יש לי סיבות טובות לחשוב שזהו מקור מידע לא אמין. בדרום אמריקה הם גם עובדים כמובן בלי הפסקה, וגם כאן לא מדובר בדיוק בחשיפה של סוד גדול. מי הרג את צ’ה גווארה? לפי כתבה שקראתי בלה מונד דיפלומטיק אלו אנשי הסי איי אי. היו שם עדויות של האיש שפגש את הסוכן בעצמו.
אז אני בהחלט בררנית כשזה מגיע למקורות מידע ומיכוון שאני יודעת כמה שפות, אני יכולה גם להרחיב את אופקי ולקבל גם מידע שאיכותית שונה ממה שקוראים בישראל דרך הפלוצקרים.
אם יש סתירה בין סוציאליזם לבין חופש, הרי שיש סתירה גם בין כל דבר לבין חופש: ברגע שיש איזו שהיא מדיניות יש הגבלה של חופש. ככה זה כשחיים יחד. ברגע שאתה חי עם בן זוג, בשם האהבה הנוחיות או מה שזה לא יהיה, ישנה גם הגבלה של חופש. אחרת זו סתם חזירות. ולכן אני מוכנה ושמחה לשלם ביטוח לאומי או מס הכנסה ולהיות בצד הלא נזקק ולהבין שמדובר בביטוח. גם כללי נימוס מכתיבים צורות התנהגות לאנשים והתרבות בכלל מכתיבה את זה. גם העובדה שאנחנו מתכתבים בשפה מוסכמת מכתיבה לנו צורת התנהגות וגם זה שיואב קרני מכניס תגובות רק עם שם. אז מה, זה עושה אותו לדיקטטור? כל הפעלת כוח היא מגבילה ומשחררת (אנשים לוקחים אחריות על הדעות שלהם כאן, למשל). זה לא חייב להיות רק שלילי…
אני מתנצל לפני אבי קליין אם חשדתי בכשרים.
איריס, כתבת שהסי.אן.אן בדרום אמריקה מופעל על ידי ממשלת ארה”ב. חבל, כי הקביעה הזו גורעת מרצינות טענותיך האחרות.
שאלת ההפיכה ב-2002 והתנהגותן של תחנות הטלויזיה של האופוזיציה אינה רשיון לשלילת דמוקרטיה. השימוש במיליציות של תומכי צ’אווס נגד סטודנטים לא חמושים באוניברסיטת קאראקאס בחודש שעבר צולם ותועד. זו התנהגות ששמאל היה ממהר לתאר כ”פשיסטית” אילו הופנתה כלפיו.
אבל אנחנו יודעים שסטנדרטים כפולים משמשים בכל מקום ובכל מצב. הפעם, הסטנדרטים הכפולים הם של שמאל רדיקלי נגד ליברלים מן הימין, או מן המרכז, או אפילו מן השמאל.
אני מציע שנסיים בזה את הדיון. תודה לכל המשתתפים.
זה לא הוגן לסגור את הדיון כשהמילה האחרונה היא שלך וכשאתה מייחס לי דברים לא נכונים. יש בדרום אמריקה תחנה שנקראת סי אן אן אספניול. היא משדרת בספרדית בכל היבשת הדרום אמריקאית והיא כמובן מופעלת מארה”ב. עם אג’נדה פרו אמריקאית. למה זה גורע מרצינות טענותיי בדיוק?
אם אתה מייחס למישהו טענות לא רציניות, רצוי לנמק למה. אתה לא חייב להמשיך שום דיון כמובן, אבל אם יש לך מידע אחר, אנא הבא אותו.
אני לא רואה את עצמי כנציגת צ’אווס ולא אמורה לגנות או להיות בעד משהו, כמו שאתה מצפה ממני (למה?).
המעבר מדיון אישי פתאום לקול של “אנחנו”, הוא גם מעשה מיותר. אני לא שום “אנחנו” אלא כותבת בשמי בלבד ולא ידעתי לרגע שאני מתכתבת כאן עם איזה שהוא “אנחנו” אחר. כנראה החיים בגלות השכיחו ממני את הסוציאליזציה הישראלית הקולקטיביסטית. תודה על התזכורת, אני חוזרת למחוזות האינדיוידואליזם ומבטיחה לא להטריד יותר עם האני שלי את הקולקטיב.
אלוהים אדירים, מה טוב היה אילו כתבת טיוטות. הדיון הזה באמת נמאס עליי מצד סגנונו הפרוע והצעקני. זה ללא ספק הדיון הגרוע ביותר שעוררה איזושהי רשימה שלי. אני מתבייש בתוצאותיה. אגב, במה שאת מכנה בסגנון ספרותי מעורר הערצה “כולה בלוג” המלה הראשונה שלי, גם המלה האחרונה. ואני מבטיח לפתוח מירפאה בשכונת עוני. היי שלום.