עשרים שנה לאחר ששיגעו את אמריקה, הסנדיניסטים חוזרים. הם שוב בשלטון בניקרגואה, והם אינם צריכים להעמיד פנים שהם השתנו. הם מייבאים בעלי ברית ופטרונים מן המזרח התיכון. מה מחפשים האיראנים בצפון ניקרגואה, ומדוע הם רוצים לבנות שם נמל עמוק מים?
קצת קשה להאמין: באמצע שנות ה-80, הנושא הבין לאומי השנוי ביותר במחלוקת בוושינגטון היה מדיניות ארה”ב באמריקה המרכזית. כל כך שנוי במחלוקת, עד שהוא התקרב למוטט את ממשל רייגן בסוף 1986.
במרכז המחלוקת עמדה ניקרגואה, שמשטר מרקסיסטי-לניניסטי הפך אותה לבסיס פעולה של מהפכנים בין לאומיים, מדרום אמריקה עד המזרח התיכון.
רונלד רייגן הזהיר אז, כי הסנדיניסטים של ניקרגואה (נקראו על שמו של מורד אנטי-אמריקני, גנרל סאנדינו) נמצאים רק “שני ימי נסיעה” מגבול טקסאס — והתחיל מלחמה חשאית נגדם. במרכז המלחמה עמד צבא מורדים, שֶכּוּנוּ ה’קונטראס’, זאת אומרת קונטרה-רבולוציונרים, אבל היו הרבה יותר מורכבים ומגוונים ממה שהכינוי רומז.
הואיל והקונגרס אסר על הממשל לממן את ה’קונטראס’, במרתף הבית הלבן נרקמה מזימה רב-יבשתית לעקוף את הקונגרס. קולונל של חיל הנחתים, אוליבר נורת’, אירגן מכירה לא-חוקית של נשק לאיראן, אז במלחמה נגד עיראק. ההכנסות מן העיסקה הועברו ל’קונטראס’. ישראל מילאה תפקיד מפוקפק בעיסקה ההיא, והזיקה ללא תקנה לשמה הטוב.
אמריקה הלטינית פירנסה אז יום אחר יום את עמודיהם הראשונים של העתונים. היא היתה אובססיה לאומית. אגב, היא העסיקה גם אותי אובססיבית, כל כך עד שגרשם שוקן, העורך הראשי של ‘הארץ’, שאל אותי, “מה אמריקה הלטינית כל כך חשובה בשבילנו”. השבתי בענווה, ואני מצטט את עצמי בענווה גדולה אפילו יותר, שהיא כשלעצמה אינה חשובה. היא חשובה רק במובן זה שהיא מלמדת אותנו על מצב הדעת של ארה”ב ועל סדרי עדיפויותיה.
ניקרגואה נעשתה אובססיה בעיקר בגלל המלחמה הקרה. הנוכחות הסובייטית-קובאנית בה היתה ניכרת וּמנקרת-עין. בקיץ 1985 פגשתי במועדון לילה במנגואה יועצים מזרח-גרמנים שבאו לאמן את המשטרה החשאית הסנדיניסטית. כל פקידי הממשלה נסעו במכוניות ז’יגולי שחורות מתוצרת ברית המועצות, שהיו מבוססות על מודל קדמון של ‘פיאט’. היקף הפעילות החשאית של הסנדיניסטים התברר שנים אחר כך, כאשר בונקר מלא נשק וחומרי נפץ בשכונת מגורים במנגואה התפוצץ באישון לילה.
כאשר המלחמה הקרה התחילה להצטנן, זאת אומרת להתחמם, זאת אומרת לדעוך, הסנדיניסטים התחילו לדאוג. הם נענו ליוזמה אזורית, והעמידו את עצמם לבחירות דמוקרטיות בסוף 1989. הכול היו בטוחים שהם ינצחו ללא קושי. אבל הם נחלו תבוסה ניצחת. והם חזרו והפסידו גם בשתי הבחירות הבאות. רוב מסיבי של הניקרגואים פשוט לא רצו בהם.
לפני שנה, הרוב הזה התפצל על רקע קנאות אישיות ואמביציות כתיות. חוק בחירות מגוחך קבע ש-35% מן הקולות יספיקו למועמד המנצח, ובלבד שההפרש בינו ובין המקום השני יהיה גדול מחמישה אחוזים. פיצולו של הימין-מרכז איפשר איפוא למנהיג הסנדיניסטי הוותיק דניאל אורטגה לחזור לשלטון.
הוא העמיד פנים במהלך מערכת הבחירות שהוא חזר בתשובה, וזנח את המרקסיזם-לניניזם של נעוריו. הוא אפילו נתן את ידו לחקיקה נפסדת באסיפה המחוקקת, שהוציאה הפלות מלאכותיות אל מחוץ לחוק, גם במקרים של אונס או סכנת חיים לָאֵם היולדת. זה היה חשוב, כי ניקרגואה היא מן הארצות הקתוליות ביותר ביבשת, ואיבת הסנדיניסטים לכנסיה היתה מן הסיבות העיקריות לנפילתם בשנות ה-80.
לא היו נחוצים לקוֹמַנְדַנְטֶה דניאל וּלשותפיו אלא כמה חודשים כדי להראות עד כמה לא השתנו, ועד כמה אין להם חשק להשתנות, ועד כמה הם רוצים להבטיח את עצמם מפני איזשהו שינוי שלטון דמוקרטי בעתיד. מאין לו רוב באסיפה המחוקקת הוא מנסה לכונן עכשיו ממשלה פרללית, על יסוד המודל הקובאני של וַעדי שכונות.
אורטגה נעשה לוויין קטן ופאתטי של אוגו צ’אווס, וחזר אל התחביב הישן של גידופים פומביים נגד ארה”ב. בהשראת צ’אווס הוא פנה לכונן ברית חדשה, עם איראן. נשיא איראן אחמדיניג’אד נכח בטקס השבעתו, אף כי באותו הזמן לא היו אפילו קשרים דיפלומטיים בין שתי הארצות. בינואר השנה הוא ערך ביקור רשמי במנגואה.
ינואר 2007. ‘לה פּרֶנסַה’, העתון הגדול בניקרגואה, מתנגד מסורתי וקולני של הנשיא הסנדיניסטי דניאל אורטגה, מודיע על ביקורו של אחמדיניג’אד במנגואה, “איראן: עוד שותפת של אורטגה”. למטה, עתון בלשון האנגלית בטהראן מודיע על “כינון בריתות ביבשת אמריקה”, ומציג צילומים של אחמדיניגאד עם אוגו צ’אווס (מימין) ועם אורטגה
הסנדיניסטים נמצאים איפוא שוב “שני ימי נסיעה” מגבול טקסאס. חוץ מזה שהפעם הם אינם נמצאים לבד. עתון בטקסאס מסַפּר השבוע על הופעתם של סוכנים איראניים בצפון ניקרגואה, ועל התנגשות ביניהם ובין נציגים של קבוצת מיעוט אינדיאנית. לפי ‘יוסטון כרוניקל’, לאינדיאנים לא היה מושג מיהם הזרים שירדו פתאום ממסוק, ללא הודעה מוקדמת.
“זו אדמתנו, אנחנו חיים כאן מאז ומעולם, ואיננו מרשים לכם להיות כאן”, אמר צ’יף מקומי לָאורחים הלא-קרואים.
הזָרים הזדהו לבסוף כשליחי הרפובליקה האיסלאמית. הם באו להתחיל את ההכנות לפרוייקט מסיבי שאיראן מבטיחה לממן: הקמת נמל עמוק מים במקום הנקרא ‘מונקי פוינט’, זאת אומרת ‘נקודת הקוף’ (הבריטים שלטו שם פעם, מכאן גם השמות האנגליים בארץ שרוב תושביה מדברים ספרדית).
האיראנים הבטיחו להשקיע שם 350 מיליון דולר, סכום השווה לשליש הכנסותיה השנתיות של הממשלה המקומית.
מה לכל הרוחות לאיראן אצל ניקרגואה? איזה אינטרס חיוני מביא את האיראנים אל ארץ עניה ונידחת, 8,000 ק”מ מהם?
התשובה המפחידה מזכירה להפליא את הזהרת רייגן מ-1985: הנמל בנקודת הקוף קרוב לארה”ב הרבה יותר מכל נמל במפרץ הפרסי.
היתכן שאיראן רוצה בסיס להתקפה אפשרית על אדמת ארה”ב? היתכן שהסנדיניסטים יצאו מדעתם, והם מוכנים להרשות בסיס כזה? האין הם יודעים מה יקרה להם?
כך או כך, שגרירות איראנית חדשה פועלת במנגואה, ושמועות מתהלכות שם, ובהונדורס השכנה, על מעשי סוכנים חשאיים של משמרות המהפכה ואולי גם של חיזבאללה.
‘יוסטון כרוניקל’ מזכיר לנו עד כמה פרוצים הגבולות במרכז אמריקה, בואך טקסאס. הרבה ניקרגואים לא חוקיים עוברים בהם. מי עוד ירצה לעבור בנתיב הניקרגואי, ובשביל מה? זו שאלה רעה בשביל אנשים עצבניים.
ניקרגואה היא עסק רע, היא מוּעֶדֶת לפורענות, היא עוד תחזור לחדשות, לרָעָתָה וּלרָעַת שכניה.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
ונניח שתתרקם לה ברית שכזו, בין איראן לניקראגואה – כיצד אתה חושב שארה”ב תגיב?
ומה אתה חושב שאיראן מתכננת לעשות עם נמל בניקרגואה? לשנע חלק מהצי שלה לשם? להציב שם צוללות? זה נראה לי קצת מרחיק לכת לא?
ודרך אגב, למה אין ברית כזו בין קובה לאיראן?
לא, כמובן צי איראני לא יעגון בניקרגואה. את הנוכחות האיראנית צריך לתפוס בקונטקסט קצת שונה: ההכנות של השנים האחרונות לתגובת נגד מסיבית להתקפה אמריקנית על איראן. לאיראן אין כמובן סיכוי במלחמה קונבנציונלית. היא מכינה מלחמת-גרילה רב-יבשתית. בסיס כל כך קרוב לשטח ארה”ב הוא חוליה חשובה במערכה כזאת.
כשלעצמה, הנוכחות האיראנית בחצי הכדור המערבי אינה חדשה, אם במישרים ואם באמצעות החיזבאללה. ארגנטינה הרי הוציאה צווי מעצר נגד שורה של מנהיגים איראניים על חלקם המשוער בהתקפות נגד מרכזי הקהילה היהודית בבואנוס איירס באמצע שנות ה-90, שנהרגו בהן יותר ממאה בני אדם. על נוכחות אפשרית של גרעיני חיזבאללה באזורי גבול חדירים באמריקה הלטינית — למשל זה שבין ברזיל לאורוגוואי, לשעבר גן עדן לפושעי מלחמה נאציים נמלטים — אנחנו שומעים זה שנים.
מעטים מאמינים שאיראן מתכוונת לפרוע את השטר בניקרגואה, ולהשקיע שם את מלוא 350 מיליון הדולר שהיא הבטיחה. אבל אי אפשר לייחס לפאראנויה את החששות ואת החשדות כלפי מניעי נוכחותה.
ראויים אולי ליחס הוגן יותר מכפי שהתייחסת אליהם.
החל מהתואר “גנרל” שהוצמד לסנדינו. מוצדק יהיה לכנותו לוחם חופש, והוא לא בא משורות הצבא.
גם עשר שנות שלטונם בניקרגואה בשנות השמונים לא היו כולם ק.ג.ב וקובנים. למשל, הם העלו את אחוזי האוריינות בשיעור ניכר.
הפנייה לדמוקרטיה ב-1989 – האם הייתה כולה תוצאה של נסיבות חיצוניות? את הקרדיט על ההסכמה ללכת לבחירות ולקבל את תוצאותיהן צריך לתת להם.
אורטגה עצמו הוא פופוליסט זול ויש הרבה דברים רעים לומר עליו, שגם חבריו הסנדינסטים (כמו הרטי לוויטס עליו השלום) אמרו חזור ואמור, אבל עדיין – לא גרוע יותר מהבייבי האמריקאי בזמנו, סומוסה, ולדעתי גם לא גרוע יותר מטיפוסים כמו ארנלדו אלמן.
למיטב ידיעתי בסיסיהם העיקריים באמריקה הלטינית מצויים במשולש הגבולות ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל, בעיקר בצד של פרגוואי.
אכן הצדק איתך, ד.ט., פרגוואי ולא אורוגוואי. מתנצל על הטעות.
על הסנדיניסטים לי אין דברים טובים להגיד. בליתי זמן די רב בניקרגואה, בשני מסעות נפרדים, בשנות ה-80, וראיתי משטר טוטליטרי בהתהוותו.
בעיניי הבררה סנדיניסטים-סומוסה מסולפת. את המאבק בסומוסה הנהיגה בורגנות ליברלית (“קונסרבטיבית” במינוח המקומי, אבל זה היה רק עניין של תוויות פוליטיות). מנהיג הבורגנות הזו, חואקין צ’אמורו, נרצח בידי אנשי סומוסה בתחילת 1978. זה היה האות למרד הסופי, שהסנדיניסטים הנהיגו צבאית, אבל לא-סנדיניסטים היו הרוב בהנהלתו הפוליטית.
ארנולדו אַלֶמאן, הנשיא לשעבר, הוא כמובן ארכי-גנב, מן המושחתים ביותר שאפשר להעלות על הדעת (הורשע על גניבת מאה מיליון דולר). אבל אין זה אלא עניין טבעי שהסנדיניסטים כרתו אתו ברית. בזכות הברית הם חזרו לשלטון, ועד לאחרונה ממש ניסו לפתות את אלמאן להיכנס איתם להסדר רוטאציה עד אחרית הימים. אילמלא אלמאן, נשיא של הימין והמרכז היה מנהל עכשיו את ניקרגואה, ואנחנו כמובן לא היינו דנים בה כאן.
קטונתי. אך עדיין, אוהדי המשטר טוענים להישגים גדולים בתחום החינוך והבריאות, וכנגד טענת הנטיה הטוטליטרית אפשר לטעון שהם ויתרו לבסוף על השלטון ללא שפיכות דמים, ושבאמת היו להם אוייבים שהיו מוכנים לנקוט באלימות נגד שלטונם.
האם צדק רייגן כשמימן את הקונטרס? (מעבר לבעיה הקטנה שהוא ערער במשהו את יסודות הדמוקרטיה בארצו שלו).
לא, ד.ט., כלל לא קָטוֹנְתָ. העובדה שביקרתי בניקרגואה אינה מעניקה לי מונופול על החוכמה. אני כותב לעתים קרובות על ארצות שאינני מבקר בהן, או שלא ביקרתי בהן זה כבר. הַזכָּרַת ביקורי לא נועדה להמעיט מֵעֵרֶך דעותיך.
הבחירות של 1989 היו מיקח-טעות סנדיניסטי, לא יותר מתעלול של יחסי ציבור, אשר נועד לאפשר את פירוק הקונטראס. לא היה עולה על דעתם של המהפכנים היהירים האלה להעמיד את עצמם לבחירה דמוקרטית אותנטית, אילו ידעו את תוצאותיה.
אני חושש מאוד שזו תכנית הפעולה שלהם בחודשים הבאים: לא להעניק לרוב הניקרגואים את ההזדמנות להחזיר את הסנדיניסטים לאופוזיציה.
הסימנים כבר ניכרים (אני מעיין יום יום בשני עתונים ניקרגואיים שאינם נקיים מִפְּנִיוֹת. העתונות היומית שם מתנגדת לסנדיניסטים. אני מניח שיש לא מעט הפרזות, אבל את זה אוכל להעריך רק לאורך ימים).
אני התנגדתי לתמיכת רייגן בקונטראס, לא רק בגלל שהיתה לא חוקית (אגב, היתה תקופה קצרה שבה הקונגרס אישר את מימון הקונטראס לפני שביטל את הרשאתו). התנגדתי לה מפני שאינני מאמין בדיקטום הלניניסטי-ישועי, זה המניח שהמטרה מקדשת את האמצעים. אינני חושב שהתוצאות הרצויות בניקרגואה — החזרת הדמוקרטיה המוסדית — הצדיקו מותם של 50,000 ניקרגואים.
אני מניח שהִתחַנחֲנוּיוֹתיי הליברליות היו משעשעות את דניאל אורטגה ואת בני דמותו.