הבחירות הראשונות שסקרתי בארה”ב היו אלה של 1984. הן עמדו בסימן אופוריה. ארה”ב עתה זה יצאה ממשבר כלכלי ממושך, אבל מצב רוחה הטוב לא היה רק תוצאה של לחם ושל עבודה. רוח אופטימיות צלחה על הארץ, והיה נדמה שהתחדש האמון של האמריקנים בעצמם, לאחר 15 השנה האיומות של מלחמת וייטנאם ושל אלימות אורבנית, ושל משברי האנרגיה והאינפלציה והסטגפלציה של שנות ה-60 וה-70.
קרטר “בצומת דרכים”, על שער ה’טיים’, 23 ביולי 1979, סמוך לנאום “המחלה הלאומית” שלו
ב-1979, בשנה השלישית של נשיאותו, ג’ימי קרטר נשא את דרשת הנזיפה המפורסמת שלו בעם האמריקני, שניתן לה הכינוי האיום “נאום ‘המחלה הלאומית’ (malaise)”. אגב, באלה הימים חזרתי והאזנתי לנאום (אפשר למצוא אותו על הרשת, ב c-span.org).
בחוכמה שהרבה-לאחר-מעשה אפשר להגיד כי קרטר צדק כמעט בכל מה שאמר, בייחוד בהזהרתו הנוקבת מפני התוצאות של השתעבדות למקורות אנרגיה זרים. אבל בסופו של דבר האמריקנים זקפו את הנאום לחובתו. הם העדיפו את האופטימיות הנצחית של רונלד רייגן, והשליכו את קרטר מן הבית הלבן בסוף 1980.
ב-1984, רייגן היה כנראה הנשיא הפופולרי ביותר בתולדות הרפובליקה. הוא הבטיח לאמריקנים להפוך את ארצם ל”עיר הזוהרת על הגבעה”, ורוב האמריקנים חשבו שהוא עמד בדיבורו – מבלי להטיל מסים, מבלי לחסוך באנרגיה, מבלי לבקש מהם רוח הקרבה.
במערכת הבחירות ההיא, הגידוף הפוליטי האיום ביותר היה “ליברלי”, גירסה אמריקנית מעודנת של מה שישראלים קוראים “שמאלני”. היה כמעט מצחיק, כמעט עצוב, לראות פוליטיקאים מן המפלגה הדמוקרטית נמלטים מפני התווית הזו כל עוד נפשם בם.
“ליברל” היה שם נרדף לליקויי ‘המערך החדש’, ה ,New Deal של פרנקלין רוזוולט.
ליברל שחר “ממשלה גדולה”, ליברל רצה “להטיל מסים – ולבזבז”, ליברל תמך במערכת סעד מגוחכת שהניאה אנשים מלעבוד או אפילו לחפש עבודה, ליברל היה פחדן רכרוכי שניסה לפייס את הקומוניסטים, ליברל הביא את ביקורתו העצמית עד אבסורד ונהג “להאשים את אמריקה תחילה” (בלשונה הצולפת והמכאיבה של ג’ין קרקפטריק, השגרירה באו”ם, יקירת הימין, דמוקרטית ותיקה שחזרה בתשובה).
הדינוזאורים חזרו אל האופנה
ההיפך מליברל היה כמובן “שמרן”. שמרנים היו האנשים האיומים שהצעידו את אמריקה אל השפל הגדול של שנות ה-30. שמרנים היו אלה שנאמנותם לדוקטרינות מתיישנות של “יד נעלמה”, ושל אי-התערבות הממשלה בכלכלה, גברה על שכלם הישר ועל הגינותם האנושית. הם היו חסרי הלב, חסרי הדמיון, הדינוזאורים.
כל זה התהפך על ראשו. בשנות ה-80, הדינוזאורים גילו כמה נעים להיות פופולריים. הם קיבלו תגבורות קולניות מצד שורה של דמוקרטים מאוכזבים, שניתן להם השם הקיבוצי “שמרנים חדשים”, כדי להבחין ביניהם ובין הדינוזאורים הישנים.
אינני יודע אם נחוצות 20 או 25 שנה לגלגלים אידיאולוגיים כדי להשלים היפוך. אבל מקץ רבע מאה, הגידוף האיום ביותר בפוליטיקה האמריקנית הוא עכשיו “ניאו-קון” (קונסרבטיבי), זאת אומרת “שמרן חדש”. אם בְּאות-הקלון “ליברל” התמצה המשבר הסיסטמי והמוּסָרי של שנות ה-70, הנה ב”שמרן חדש” מתמצה עכשיו כל מה שהשתבש בשנים הראשונות של האלף השלישי.
בשבוע שעבר, בלאס וגאס, הטוענים לנשיאות במפלגה הדמוקרטית ניהלו ויכוח טלויזיה דרמטי למדי. ג’ון אדוארדס, הסנאטור לשעבר מצפון קרוליינה, המוביל עכשיו את ההתקפה הרטורית נגד הילארי קלינטון, הוקיע את חוסר עקיבותה בענייני חוץ. “כאשר באה שעת ההצבעה המכריעה (בסנאט) לעצור את בוש, את צ’ייני ואת הניאו-קוֹנְס בעניין איראן, היא הצביעה עם בוש ועם צ’ייני”.
ענייני כאן אינו תוכן הטענה, אלא צורתה. זו היתה הפעם הראשונה שבה התחוורה לי העוצמה של שינוי הערכים. כמובן, ההתנערות מן ה’ניאו-קונס’ התחילה בהדרגה עוד ב-2003. אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי באמריקה את המלה הזו מוטחת כעלבון צורב, מתקבלת כעלבון צורב, מעוררת תגובת נגד חריפה, ואולי משנה את האקלים הפוליטי בתוך המפלגה הדמוקרטית.
מטבע עובר לבוחר
אדוארדס לא היה צריך כלל להסביר למה הוא התכוון. “ניאו קונס” הוא עכשיו מטבע עובר לבוחר, לא רק במפלגה הדמוקרטית. השימוש הנרחב במושג הזה, משני עֶברֵי האוקיאנוס, יוצר את הרושם המסולף שיש תנועה פוליטית גדולה של ניאו-קונסרבטיבים, שהם מאורגנים וּמצוידים, שהם חודרים לעמדות השפעה ומעצבים את סדר היום.
לאמתו של דבר, הם מעולם לא היו יותר מאוסף מוגבל של אינטלקטואלים – אנשי אקדמיה, מסאים, מספר קטן מאוד של פוליטיקאים, כמה פעילים דתיים. הַצלָחָתָם לטבוע חותם היתה תוצאה של ואקום רעיוני, כאשר הדוקטרינה הליברלית התיישנה, וכאשר הימין היה זקוק עד ייאוש לְמַצָע. אחדים מהם השתעשעו בתקווה שיוכלו למשוך בחוטים. הם למשל חשבו שיוכלו לנצל את הפרופיל הציבורי הגבוה של ג’ין קרקפטריק הנ”ל, כדי להזניק אותה אל הנשיאות ב-1988.
בשנות ה-90 הם כמעט נשכחו. אחד-עשר בספטמבר החזיר אותם אל הזירה. מה נוח להניח שחוג-סתרים ניאו-קוני בישל את עליית בוש לשלטון, הוציא אותו למלחמת-שווא בעיראק, וּמתכנן עכשיו מלחמת גוג-ומגוג נגד איראן כדי להציל את ישראל, מולדתם האמתית של הניאו-קונס.
כל כך לא הגון. אבל זה עניינו של מיתוּג פוליטי, מבית מדרשם של יועצי בחירות ושלמודדי קפריזות ציבוריות. בשנות ה-80 המיתוּג עזר לרפובליקנים, עכשיו הוא עוזר לדמוקרטים.
המועמד הניאו-קוני לנשיאות הוא כמובן רודי ג’וליאני, וּבניגוד לרוב הציפיות הסקרים מראים שהוא עושה חיל בין הרפובליקנים. מה יקרה אם הוא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות? או אז מותר להניח שהדמוקרטים יצמידו אליו הרמטית את המלים “ניאו-קון”, ממש כפי שמועמדי הדמוקרטים בשנות ה-80 יכלו לסמוך על האיפיון האוטומטי “ליברלי”. זה היה חצי נוקאאוט, עוד לפני שהמועמד הדמוקרטי פתח את פיו.
אחד מיועצי הבחירות של ג’וליאני, אם כי בשום פנים לא הבכיר שבהם, הוא סוס המלחמות הוותיק של הניאו-קונס, נורמן פּוֹדְהוֹרֶץ. העורך וּמבקר הספרות מניו יורק עומד בשנתו ה-78, אבל לֵיחו לא נס. עתה זה הוא הוציא מניפסט פוליטי חדש על המאבק נגד “איסלאמו-פשיזם”. למאבק הזה הוא קורא “מלחמת העולם הרביעית” (“השלישית” היתה המלחמה הקרה עם ברית המועצות).
פודהורץ מיידה שם אבני בליסטראות, וּמחשיד את הפטריוטיות של מתנגדיו. זה עבד היטב כאשר הוא ושותפיו התחילו את המאבק, לפני ארבעים שנה. עכשיו זה נראה קצת ארכאי. הנשיא בוש הצליח להקטין עד מינימום את חֶשקם של האמריקנים לצאת לאיזשהן מלחמות, קל וחומר למלחמות עולם.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).
בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.
כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
-
התנועה השמרנית באמריקה מתפרקת לגורמיה (באתר הבחירות של ה’ניו יורק טיימס’)
ניאו-קונס הפך לשם צופן ליהודים. אף אחד לא יקרא ככה לג’וליאני
לכל היותר יאמרו שיהודים השתלטו עליו, כמו שאמרו על טוני בלייר
ב”די צייט” כתבו פעם על אנדרה גלוקסמן וברנאר אנרי לוי. מתחת לתמונה של גלוקסמן כתבו “ניאו-קון קיצוני” ומתחת לתמונה של אנרי לוי “ניאו-קון” מתון –
כך אפשר להאשים את היהודים במלחמה בעיראק בלי להיחשב אנטישמי
המלה ליברל היא סיפור אחר, למרות שגם היא
יכולה להופיע בהקשר אנטישמי
דיוויד ברוקס כתב ה”ניו יורק טיימס”: קון זה קיצור של קונסרבטיבי, וניאו זה קיצור של יהודי”, וכולם יודעים שזה המצב
אני מסכים — ולא מסכים. על השימושים האנטישמיים של ‘ניאו-קונס’ כתבתי עוד לפני שלוש או ארבע שנים. אבל אני חושב שעיקר השימושים האלה נעשים באירופה וכמובן בארצות המוסלמיות. אני מוצא את עקבותיהם פחות בארה”ב, אם כי באקדמיה גבר הזיהוי בין ניאו קונס ובין השדולה הפרו-ישראלית.
אינני חושב שג’ון אדוארדס רצה להגיד “יהודים”, כאשר אמר ניאו-קונס. הוא רצה להגיד בוש-צ’ייני, אף כי הם, עפעס, לא כל כך ניאו-קונס במובן אידיאולוגי או היסטורי.
כללית, אני אמנם נוטה להאמין שניאו-קונס התפתח למדרגת האייפומיזם, או התחליף המנומס, או מלת הצופן, ל”יהודים”, בערך באותו האופן שבו המשטר הסובייטי (ורדיקלים מוסלמיים) השתמש ב”ציונים”.
לא מזמן ערך איאן בורומה שחיטה כשרה לספרו הנ”ל של פודהורץ, בכתב-העת The New York Review of Books.
המאמר מומלץ בחום: http://www.nybooks.com/articles/20590