האומנם האיש הזה יכול להיות מקור ההשראה של ‘הדגם הישראלי’, נוסחה כלכלית שיהיה בה קצת נתניהו וקצת פרץ? האיש הזה הוא וילֶם קוֹק, שעמד בראש ממשלת הולנד בין 1994 ל-2002. כמנהיג פועלים, בשנות ה-80, הוא ויתר על משא-ומתן קיבוצי, קיבל הגבלות שכר והסכים אפילו לפיטורים. כמנהיג מפלגת העבודה וראש הממשלה הוא הוציא את ההסכמה אל הפועל, והניב את “הנס ההולנדי”.
קוק נראה כאן נואם לפני ועידה בין לאומית על אקלים, ב-2000
צילום: www.iisd.ca
קצת משונה לשמוע על ועדת החקירה, שהליכוד מקים לבדיקת כשלונו. מה בסופה? גזרי דין של מוות פוליטי? הוצאה להורג באמצעות השפלה פומבית? אף על פי כן, הנה הצעה לוועדה הזו: כאשר היא תקבע את מסגרת הזמן של חקירתה, מוטב שהיא תתחיל בשבוע הראשון של יוני 1996. היא תוכל לצפות בהקלטת נאומו של בנימין נתניהו באסיפת הנצחון הכמעט-מאולתרת בבנייני האומה.
ראש הממשלה המיועד דיבר שם על תכניות הקדנציה הראשונה שלו (הוא הבטיח שיהיו רק שתיים). הוא דיבר על ליברליזציה של הכלכלה, על דה-רגולציה, על הפרטה. הנוכחים מחאו כפיים, אבל במידה של מבוכה. לא הרבה מצביעים תמכו בליכוד ב-1996 כדי לקרב את כלכלת ישראל אל המודל האמריקני.
מניותיו הפוליטיות של נתניהו ידעו עליות וירידות במרוצת עשר השנים הבאות, עד ההתרסקות של 28 במארס. אבל בַּלָשֵי מֶחלַק התבוסות של הליכוד יוכלו לפחות לבדוק את האפשרות שהסוף התחיל ביום ההוא בבנייני האומה, בהפגנה מעוררת הִשתָאוּת של ניתוק מן המציאוּת הפוליטית.
יושב ראש הליכוד התנבא במוצאי יום תבוסתו, שהדורות הבאים יעריכו את מעשיו במשרד האוצר. יתכן בהחלט. אבל פוליטיקאים המתנחמים בפסקי הדין החזויים של ההיסטוריה הם בדרך כלל הפוליטיקאים המפסידים. מותר לנחש שנתניהו עוד יחזור וישאל את עצמו אם היה אפשר קצת אחרת.
אהוד אולמרט, כאשר נכנס לנעלי נתניהו במשרד האוצר, אמר משהו שמקורות ההשראה האמריקניים של נתניהו היו מגיבים עליו בגיחוך. כלכלת ישראל, אמר אולמרט, אינה יכולה להתנהל כמו היתה אמריקה. היא מחייבת רגישות חברתית. אם תרצו, זו היתה התחלת גיבושו של ‘הדגם הישראלי’ להצלחה כלכלית.
| לאבישי ברוורמן היה רעיון |
היתכן בכלל ‘דגם ישראלי’? האם יש טעם לחפש אותו בעצם הימים שבהם קורסים ה’דגם הצרפתי’ ו’הדגם הגרמני’ ו’הדגם האיטלקי’? האם לא מוטב להודות שנוסחה בדוקה לשגשוג בדמוקרטיה תעשייתית יש רק אחת, הנוסחה האמריקנית? יש דווקא סיכוי לא מבוטל שבישיבות הקבינט של אהוד אולמרט יתנהלו דיונים מעניינים, אפילו מעמיקים, בשאלה הזו.
יהיה מעניין להאזין למשל לרעיונותיו של השר אבישי ברוורמן. לפני ארבע שנים ומשהו, בוועידת ישראל לעסקים של ‘גלובס’, פרופ’ ברוורמן דיבר על הצורך להנחיל לישראלים את ההכרה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי. הוא נתן אז כמה דוגמאות ראויות לחיקוי. אחת מהן היתה הולנד.
ל’דגם ההולנדי’ לא קוראים הדגם ההולנדי, אלא דווקא ‘דגם פולדר’ (Polder). ‘פולדר’ בהולנדית הוא השטח שבני ארצות השפלה גואלים מן הים הצפוני. “אלוהים ברא את העולם”, אומרים ההולנדים, “אבל את הולנד בראו ההולנדים”. תהליך הבריאה הזה חייב הרבה סולידריות והרבה התייעצות והרבה עזרה הדדית.
ההולנדים גיבשו הסכמה לאומית רחבה במרוצת המאות. הם התנהלו יחד, מפני שלחוד לא היה להם סיכוי. הם מרדו בשלטון ספרד, במאה ה-17, ויכלו לה. הם הקימו אימפריה ימית אדירה, שהנחילה להם עושר ללא תקדים. הם תמיד היו הרבה יותר חשובים מגודל ארצם או ממניין אוכלוסייתם. אבל בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הם נעשו משל ושנינה.
ארצם היתה הדוגמה המובהקת ביותר לכשלונה של מדינת הרווחה המערב-אירופית, על מוסדותיה הסוציאליים ועל הטבותיה, על רשת הבטחון החברתית שלה, ועל מבנה שוק העבודה שלה. היא ביזבזה את עושרה, והיא חדלה ליצור עושר חדש. האיגודים המקצועיים הכתיבו את הקצב ואת התנאים, ולימדו את הולנד לשחק משחק לא נעים: משחק סכום האפס. כביכול, העוגה אינה יכולה עוד לגדול, ובמאבק על מה שנשאר ממנה מוכרחים להיות מפסידים.
| הסכמה שלא להסכים |
ב-1982, הפוליטיקאים ומנהיגי האיגודים המקצועיים של הולנד התכנסו בעיר קיט על חוף הים הצפוני, ועיבדו פתרון אופייני: הם יחרגו מן ההסכמה הלאומית – אבל רק בהסכמה. האיגודים יקריבו, כל זמן שישתתפו בתהליך. הם הסכימו לוותר על משא-ומתן קיבוצי, הם ריסנו את תביעות השכר שלהם, והם הסכימו אפילו לאפשר פיטורי עובדים בתנאים מסוימים. זה היה ויתור דרמטי, לא רק מהותי אלא פסיכולוגי.
בניגוד לאמריקה, ברוב חלקי אירופה גם מפלגות ימין חשבו שלמדינה נועד תפקיד בהכוונת הכלכלה ובתמיכה בחלשים. דווקא מפלגות המכוּנוֹת “נוצריות דמוקרטיות”, לא “סוציאל דמוקרטיות”, כוננו את מה שהגרמנים מכנים “המדינה הגַנָנָת” (בתרגום קצת חופשי), זו המטפלת באזרחיה מערישה עד קבר, וחונקת אותם מאהבה.
ספקנים הנידו ראש, ואמרו שהנוסחה הההולנדית החדשה היא התחמקות מן הצורך בהכרעות קשות. אבל ‘דגם פולדר’ הניב תוצאות פנומנליות. בין 1983 ל-2003, עשרים שנה תמימות, הולנד רשמה צמיחה בלתי-מופרעת. יתכן מאוד שזו התקופה הארוכה ביותר שנרשמה אי פעם באיזושהי ארץ.
לפני שהוסכם שלא להסכים, האבטלה בהולנד עמדה על 15%, מן הגבוהות באירופה. בשיאו של ‘דגם פולדר,’ האבטלה ירדה מתחת ל-5%. ההצלחה הזו נקשרה בייחוד בשמו של איש אחד, וים קוק (Kok). הוא היה ממיילדי הדגם, כאשר שימש מנהיג האיגודים המקצועיים בשנות ה-80. ב-1994 הוא הנהיג את מפלגת העבודה ההולנדית לנצחון בבחירות, נעשה ראש הממשלה, והביא את ‘דגם פולדר’ אל שיאו.
1999: הנשיא ביל קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר מאזינים לראש ממשלת הולנד וילֶם קוֹק ב”ועידת הדרך השלישית” בוושינגטון. שלישית היא הדרך, או היתה יכולה להיות, במובן זה שהיא עוברת בין סוציאליזם לליברליזם, קצת מזה וקצת מזה. אגב משמאל נראה מאסימו ד’אלֶמה, הקומוניסט לשעבר, שהיה אז ראש ממשלת איטליה
הנשיא ביל קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר קשרו אז כתרים לקוק. הם האמינו שיש “דרך שלישית” בין קפיטליזם צָרוּף ובין סוציאליזם צרוף, והם חשבו שקוק מצא אותה. לא רק פוליטיקאים התפעלו, אלא גם כלכלנים רציניים, אפילו כאלה המזוהים עם אסכולות שמרניות.
נבירה בארכיון מעלה מאמר מנובמבר 2000 בכתב העת The International Economy. “הולנד מצאה את האיזון בין מדינת סעד ובין שוּקֵי עבודה גמישים”, הכריזו כותבי המאמר, כלכלן ממוסד הובר אשר באוניברסיטת סטאנפורד, קליפורניה, ומנהל של קרן השקעות בין לאומית. הם אגב לא חשבו שהדגם ההולנדי טוב מן הדגם האמריקני. אבל הם חשבו שההולנדי הוא המתאים ביותר למציאות האירופית, והוא “בר יְצוּא”. בגרמניה, שהתחילה לדבר אז על ליברליזציה של שוק העבודה, נשמעו קולות גוברים ללמוד מ’דגם פולדר’ ואפילו לאמץ אותו.
| הולנד הלא-מנומסת |
“הנס הכלכלי של הולנד”, כפי שכינו אותו אז, הגיע אל קִצוֹ ב-2003. הצמיחה הארוכה הסתיימה. הארץ, שהיתה המגנט הגדול ביותר באירופה להשקעות זרות, רשמה ירידה של 43 אחוז בשנה אחת. נועז כאשר היה הקונסנסוס של 1982, הוא היה בכל אופן קונסנסוס, ועל כן תלוי בתהליך מורכב של התייעצות.
הולנד לא הצליחה לתקן מסלול בשעת סערה בַּכֵּלים הנתונים לה. ממשלה ימנית חדשה שלחה את הסוציאליסטים לאופוזיציה, וניסתה לרופף עוד יותר את הפיקוח על שוק העבודה. האיגודים המקצועיים הגיבו ברוגז. בהולנד המנומסת למדי נשמעו פתאום גידופים של ממש בין שני המחנות.
מאז 2003, כלכלנים נוהגים קצת פחות התפעלות בדגם ההולנדי. אבל גם כך קצת קשה להכחיש שהוא עבד יפה במשך עשרים שנה. יתר על כן, הוא עבד בארץ בעלת מערכת פוליטית מפוצלת, שמפלגת שלטון בדרך כלל אינה משיגה בה יותר מרבע המושבים בפרלמנט, והיא נאלצת להקים קואליציות מסובכות, לפעמים עם יריבים אידיאולוגיים (ממשלת שמאל-ימין ניהלה את הולנד במחצית השניה של שנות ה-90. ליצנים קראו לה “הקואליציה הסגולה”, מפני שהתערבבו בה האדום הסוציאליסטי והכחול השמרני).
האם אפשר ללמוד מהולנד איך מקצצים אבטלה ב-60%, ואיך משגשגים באמצעות קירוב הקצוות, לא באמצעות קיטובם?
אולי. זה מותנה כמובן במוראטוריום על להטוטים פוליטיים ועל משחקי כוח. אגב, אם תיוולד נוסחת הצלחה ישראלית, אולי כדאי לקרוא לה ‘דגם האקליפטוס’. אבות אבותיהם של ההולנדים ייבשו את הים, ועל שם הצלחתם נקרא הדגם ההולנדי; ואבות אבותינו ייבשו ביצות באמצעות עץ אוסטרלי צמא מאוד.
|
תגובות יתקבלו בברכה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא, או לפחות כתובת דוא”ל אמתית). |
ראשית, אני חייב לציין שאני מאוד נהנה לקרוא את הרשימות שלך. אבל יש לי באופן כללי השגות לגבי מעבר מודלים בין מדינות.
תמיד שמנסים ליישם מודלים כלשהם ממדינה אחרת זה לא תמיד מצליח במדינה שמקבלת את המודל מסיבות שונות. אבל בעיקר שלא מיישמים את זה בדיוק באותו אופן.
האם זה לא כמו שאמר מישהו שדמוקרטיה ליברלית לא מתאימה לכל אחד? אזי למה לנסות אותו דבר גם בכלכלה?
למרות שהמודל הכלכלי ההולנדי בהחלט נראה לא רע צריך להזכיר ש:
1. נתוני התעסוקה בהולנד אינם כה מזהירים כפי שנדמה: יש אבטלה סמויה גבוהה עקב אחוז חריג באופן מחשיד של כוח העבודה שמקבל קיצבאות נכות.
2. לא ברור כלל וכלל שהמדיניות הקונצנזואלית היא שהביאה את התוצאות. הרי גם כלכלת בריטניה היתה בצרות בראשית שנות השמונים וכיום היא משגשגת, ושם המדיניות הכלכלית נכפתה על אפם וחמתם של האיגודים.
אתה בהחלט צודק שגם לנו הישראלים יש מורשת חזקה של שיתוף פעולה – בזמן המנדט היישוב היה וולונטרי ובכל זאת השכיל להקים מוסדות משותפים לתפארת, שהיה מבוסס על שיתוף פעולה בין המגזרים העיקריים בציבור (תנועת העבודה, ציונים כלליים, המזרחי, וכו’) – לימים, הושוותה שיטה זו לזו של הולנד. מודל זה הגיע לסיומו בארץ בשנות ה-70 כאשר הפכה המערכת הפוליטית לדו-גושית. אם תשכיל ממשלת קדימה-עבודה לבצע התנתקות בגדה יכול להיות שהנושא המדיני ירד בחשיבותו ונוכל אולי לחזור למבנה הפוליטי הקודם.
תמיד נהדר לקרא אותך
חבל שלא הרחבת יותר על הכלכלה ההולדנית.
דני, אני מסכים איתך בהחלט. הדגם ההולנדי היה רחוק משלֵמוּת, ומבקריו אומרים עליו שהוא התאים לימי שפע, לא לזמני משבר. ואמנם, ממשלת הימין, אשר חזר לשלטון ב-2002, טענה בדיוק כך, והתחילה לפרק את “מודל הפולדר”.
אבל מוטב לזכור את ההשג הגדול ביותר שהניבה הסכמת 1982: הגידול הניכר בחלקם של עובדים בני-פיטורים. אל תגידו את זה כמובן לסטודנטים המפונקים של צרפת, אלה המסרבים לקבל עליהם סיכונים בגיל 17 (פה דווקא היתה יכולה להיכנס פאראפראזה על ג’ורג’ ברנרד שוֹ, “אם אדם אינו סוציאליסט בנעוריו…”). אבל חוכמת אנשים מלומדה היא שמעסיקים ישתדלו לא לשכור עובדים אם אין הם יכולים לפטר אותם. תוצאת ההגמשה החלקית בשוק העבודה ההולנדי היתה עליה עצומה בתעסוקה, ועליה מיוחדת במספרם של המועסקים במשרה חלקית, בעיקר נשים.
לעומת זאת, הדגם ההולנדי לא שינה את מעמדם של עובדים מן המניין במשרה מלאה. אותם כמעט אי אפשר לפטר. התוצאה היא אמנם מה שהזכרת, המספר הגבוה עד גיחוך של הולנדים המסוּוָגים כ”נָכים” או “חולים”. זו פחות או יותר הדרך היחידה להיפטר מעובד לא רצוי. הוא מוכרז “נָכֶה”, ועובר אל מעגל הקיצבאים.
לקראת סופו של “הנס ההולנדי”, בשנת 2000, שיעורם של בעלי הסיווגים האלה הגיע ל-12 אחוז מכוח העבודה. הלהטוט הפרוצדורלי הזה הפך ללהטוט סטטיסטי: הוא הקטין באופן מלאכותי את מספר המובטלים, מפני שהסטטיסטיקה אינה מוֹנָה “נָכים” בין המובטלים, גם אם הנכים אינם נכים כלל.
יעד מרכזי של הממשלה הימנית הוא להגדיל את גמישותו של שוק העבודה, או, במלים אחרות, לאפשר פיטורים.
הערתך על בריטניה כמובן נכונה. אבל אני מניח שתסכים שאין דינה של דמוקרטיה דו-מפלגתית, עם שיטת בחירות של ‘המגיע ראשון לוקח הכול’ (בריטניה), כדינה של דמוקרטיה רב-מפלגתית ששום מפלגה לא זכתה בה ברוב פרלמנטרי מאז מלחמת העולם השניה (הולנד). מרגרט תאצ’ר יכלה לטעון שיש לה מנדט לחולל מהפכה, אף כי מעולם לא קיבלה יותר מ-44%, מפני ששיטת הבחירות העניקה לה 60% או יותר ממושבי הפרלמנט. בארץ כהולנד קשה להעלות על הדעת התקדמות באמצעות הנחתות, גם בגלל המסורת (מפלגות הימין ההולנדיות היו תמיד בעלות צביון סוציאלי, ולא דמו כלל לימין האמריקני ולימין הבריטי), גם בגלל האילוצים הקואליציוניים. שינוי בהולנד אינו יכול לבוא ללא שינוי בתנאי הקונסנסוס.
וזו בדיוק הסיבה שהמודל ההולנדי צריך עיון מעמיק בישראל. זו גם התשובה ליובל רון. אני אינני מציע להעתיק מודלים. לא על העתקה מדובר, אלא על הפקת לקחים והתאמה. נסיונן של ארצות אחרות יכול להיות מקור השראה. למען האמת, תמיד היה מקור השראה, למשל כאשר מיכאל ברונו הִנחָה את כלכלת ישראל ממעמקי המשבר של אמצע שנות ה-80.
אליק, אתה כמובן צודק, הייתי צריך להרחיב את הדיבור על הולנד. הסיבה הפרוזאית שלא הארכתי היא שהרשימה הזו הופיעה במקור ב’גלובס’, ושם היתה לי הגבלת מקום. אני מקווה לחזור אל העניין, ועוד יותר מזה אני מקווה שאחרים יחזרו אליו. זה הזמן לדון בנוסחאות חדשות של פעולה, דווקא מפני שהמערכת הפוליטית מדברת סוף סוף על העניין האחד שרוב המערכות הפוליטיות בעולם מעמידות במרכז תשומת הלב: הכלכלה.
אנו רואים באירועים היום בצרפת (ובעבר גם) את יתרונותיה של השיטה הפוליטית ההולנדית; האליטות אינן יכולות לקדם רפורמות כלכליות.
בשיטה הכלכלית ההולנדית עצמה יש כמה היבטים מושכים: מתן ביטחון לא למקומות עבודה אלא לעובדים – מה שמעניק גמישות לו זקוקים מעסיקים. היבט מושך אחר הוא האחוז הגבוה של עובדים במשרה חלקית; בישראל מודל יכול להיות מתאים לחרדים, אשר עם שיעורם הגדל באוכלוסייה לא נוכל עוד לממנם.