התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 31-30 במארס 2006
אני יודע שלא עושים דבר כזה. לא כותבים רשימה, המתפרסמת יומיים לאחר הבחירות, מבלי לדעת את תוצאותיהן. הרשימה הזו נכתבה במוצאי שבת. היא מניחה שראש הממשלה הבא יהיה אתם-יודעים-מי. אפשר לוותר על קריאתה אם המנצח בבחירות יהיה אתם-לא-יודעים-מי.
אהוד אולמרט צריך להתכתב קצת עם אהוד ברק. אני מציע בזה טיוטה למכתב פתיחה מאהוד ב. לאהוד א.
טיפול ‘פוֹטוֹשוֹפּ’ לצילום של AFP משנת 1999
אהוד היקר,
אין לך חכם כבעל נסיון. אני איבדתי את הכהונה המרתקת ביותר בעולם לפני חמש שנים ויותר. עשיתי חיל בעסקים, התעשרתי, בניתי לי בית, נסעתי, סעדתי על שולחנות. אבל הייתי מוותר על הכול ברצון, רק כדי להתעורר בבוקר (או לא ללכת בכלל לישון), להאזין מפעם לפעם למַשַק כנפי ההיסטוריה, להרים את הטלפון כשהוא מצלצל, ולשמוע את המלים ‘אדוני ראש הממשלה’ ׁ(כמה שאני לא סבלתי את הפמיליאריות המזויפת של כל ליצני החצר שקראו לי “אהוד”, והעמידו פנים שהם ידידיי מנוער).
האמן לי, אהוד, לא היה יום אחד שלא חשבתי בלב כבד על הטעויות האיומות שהורידו את ממשלתי ביגון שאולה. כמובן, יאסר ערפאת לא עזר לי. אבל ממשלתי היתה במצב של התמוטטות עוד לפני האינתיפאדה. היא איבדה את הרוב שלה בכנסת עוד לפני הפיסגה הגורלית בקמפ דייוויד.
אני אינני מדבר על דברים כאלה בפומבי. הכאה על חטא, הודאה בטעויות, התנצלות, חרטה – לא בשבילי. למפקד תחת אש אין זמן לריטואלים סנטימנטליים כאלה. מפקדים אינם מתחרטים. אבל הם לומדים לקחים. ואני יודע מה קרה, ואני יודע מה היה יכול לקרות, ואני תולש את שערותיי כשאני חושב על זה.
| לא לגלגל יותר מדיי כדורים |
לקח ראשון, אהוד, הלקח החשוב ביותר: לא לנסות לגלגל יותר מדיי כדורים באויר בעת ובעונה אחת. תחליט מייד, מן הרגע הראשון, מה המטרה העיקרית שלך, ותתמקד עליה כמו קרן לייזר. תעשה כל מה שצריך כדי להבטיח שבשביל המטרה הזו יהיה לך משען פרלמנטרי יציב.
לקח שני, אל תכניס סוסים טרויאניים לממשלתך. אני הכנסתי. חשבתי שאני מבריק מאוד, כאשר נתתי את משרד הפנים לשרנסקי ואת משרד השיכון נתתי למפד”ל. להם לא היתה מלכתחילה אלא מטרה אחת: להפיל את הממשלה. לא היתה להם לויאליות, לא היתה להם אמונה בדרך, לא היתה להם אפילו נכונות פרגמטית לציית לכללי המשחק.
לקח שלישי, בייחוד אם הבחירות לא העניקו רוב לקואליציה של קדימה ושל מפלגת העבודה: מְצָא לך את השותף המַשלים, ותֵן לו כל מה שהוא רוצה, בתנאי שהוא ייתן לך כל מה שאתה רוצה.
לקח רביעי, אל תכניס לממשלתך שותפים שמאליים שממילא יצטרכו לתמוך בך מבחוץ (כאשר יסכימו אִתך), במקום להתנגד לך בפנים (כאשר יַחלקו עליך).
| בלי שרנסקי, עם הרבה ש”ס |
הנה מה שהיה קורה אילו אני הייתי נוהג ככה ב-1999:
הייתי מחליט שמעניין אותי רק הֶסדֵר השלום. בארבע השנים הבאות לא מעניינת אותי מלחמת התרבות בין חילונים לדתיים, לא מעניין אותי הסטאטוס-קוו, לא מעניינים אותי מִנהָל תקין וסִדרֵי שלטון. אני רוצה לעשות שלום לעם ישראל, ואני משקיע את כל ‘ההון הפוליטי’ שלי (כמו שג’ורג’ בוש אוהב להגיד) בעניין השלום.
את שרנסקי הייתי שולח לאופוזיציה, ומציע לו לצעוק משם ‘מ.וו.ד נאש קונטרול’, אולי חברו ביבי היה שומע. את משרד הפנים הייתי נותן לאלי ישי. והייתי מזמין אותו אל לשכתי, ומבקש ממנו, בתור טובה אישית למַנוֹת סגן שר חילוני אחד במשרד החינוך. אה, כן, שכחתי. גם את החינוך הייתי נותן להם, ואת השיכון. והייתי פותח את הברז לרשת החינוך הכושלת ‘אל מעיין’, והייתי מציע לש”ס אוטונומיה מלאה בכל תחומי החיים הנוגעים לבוחריה. מצדי — הייתי אומר לאלי ישי — שתשלחו אפילו נציג נפרד לאו”ם. כמובן, הייתי רק מתלוצץ, ואלי ישי לא היה בדיוק מבין, אבל זה היה עובר בשלום.
ירושלים, אביב 2008, בהיסטוריה היפך-עובדתית של אהוד ברק: במשכן הנשיא מסוּבּים נשיא המדינה עובדיה יוסף (“גדול מֵרַבָּן – שמו”), ממלא מקום ראש הממשלה ושר הפנים אלי ישי; ובמטושטש נראים גם שר החינוך, שר השיכון ושר העוד-עוד-עוד-עכשיו-עכשיו-עכשיו. נורא ואיום – אבל יש שלום
התעללוּת ‘פוֹטוֹשוֹפּ’ בצילום של AFP משנת 1999
כל זה היה נותן סיבה לש”ס להאריך את תוחלת החיים של ממשלתי. מרצ היתה צוֹוַחַת? שתִצוַח. היא היתה יושבת בחוץ, ולא היתה לה בררה אלא לתמוך בי במהלכי השלום, ולהצביע אפילו לטובת התקציב כדי שהממשלה לא תיפול. בוחרי ש”ס וחֵלק מרבניה לא היו אוהבים את עיסקת החילופים של ‘אל המעיין’ תמורת השטחים, אבל אינטרסים חומריים (לגיטימיים בהחלט) היו מכריעים את הכף.
ואז הייתי הולך על כל הקופה. את הגולן הייתי מחזיר עד שפת הכִּנֶרֶת, ובינואר 2000 הייתי חותם הסכם שלום עם חאפז אל אסד (ואחר כך הייתי מבקש מבשאר לעשות לי בדיקת עיניים). עד סוף שנת 2000, כל מדינות ערב היו מַכּירות בישראל, ומחליפות שגרירים. אסד היה מנתק את החמצן לחיזבאללה, ומסיים את הקשרים האסטרטגיים עם איראן תמורת השקעות מסיביות מאירופה ומאמריקה. הרדיקלים הפלסטיניים היו מוּבָסים ללא מלחמה, וערפאת – רב-אמן השיור, אם גם לא רב-אמן בשום דבר אחר – היה חותם הסכם בקמפ דייוויד, או לפחות בטאבה.
ובספטמבר 2000, כשאריק שרון היה עולה אל הר הבית, ראשי הוואקף היו מנופפים לו בחביבות, ומציעים לו רפליקה של הדגל הפלסטיני המתנופף על כיפת הזהב.
| את עם ישראל הייתי מציל |
וּמֶה היה קורה בבחירות הבאות, בנובמבר 2003? אני הייתי מפסיד בהן. הייתי נענש על הֶפקרוּת התקציב, ועל הגינויים בדו”ח המבקר, ועל חשדות הפלילים נגד חצי מחברי ממשלתי. הליכוד היה מבטיח לנקות את האוּרווֹת, והיה חוזר לשלטון (אתה, אהוד, היית מקבל את תיק התחבורה, מסרב ברוגז, ועובר לעסקים פרטיים).
אבל זה לא היה משַנֶה שום דבר. המפה כבר סורטטה, והגבולות נִתחֲמוּ ונִתקדשוּ בחוֹתָם בין לאומי, ומדינה פלסטינית מפוֹרזת היתה חברה שקֵטה באו”ם, והמתיישבים היו מתיישבים מֵחדש על גבעות הגליל. ואת מורשתי איש לא היה יכול להפוך.
וב-2007 הייתי חוזר לשלטון.
או לא.
את עם ישראל הייתי מציל בכל מקרה.
אהוד ב. יסיים בזה את מכתבו הראשון אל אהוד א., ייאנח, וישאל את עצמו אם בכלל כדאי לשלוח את הטיוטה. אנחנו נוציא אותה מסל הניירות בסוויטה במלון ‘מייפלאוור’ בוושינגטון.
נמצא שם אחר כך עוד פיסת נייר קרועה למחצה מאת ראש הממשלה ושר הבטחון לשעבר. “זכור-נא עוד דבר אחד חשוב, אהוד”, יהיה כתוב בה,
אתה ראש ממשלה לכהונה אחת בלבד. זו נוסחת השלטון החדשה של ישראל. אין עוד הארכות של מנדטים. בִקְרַב המגע של הפוליטיקה הישראלית (עוד ציטוט של ג’ורג’ בוש, אני מתנצל), אתה תישָׂרף. יִשׂנאו אותך, ישמיצו אותך, יעלילו עליך, ידביקו עליך תוויות-פגושים גַסוֹת. כשתינתן ההזדמנות, יעיפו אותך מכל המדרגות.
הזמן קצר והמלאכה מרובה. עליך לדחוס את כל מה שאתה רוצה אל תוך תקופת כהונה אחת, או אולי רק חצי כהונה. אז עצום את העיניים, וֶאֱטוֹם את האוזניים, ושַמֵן-נא את הגלגלים ואת הידיים, וצֵא לדרך בקַנָאוּת של בעל מלאכה אחת.
(המשך יבוא, אולי, תלוי.)