אחת הסיבות שבין יהודי אמריקה הופיעה במאה ה-19 תנועה רפורמית היתה גינונים. כן, גינונים.
הרפורמים, בניגוד להשקפה מקובלת ומופרכת, לא רצו לפרוש מן היהדות. הם רצו להִתעָרוֹת בסביבתם מבלי להיטמע בה. והם חשבו שגינוני בית הכנסת האורתודוקסי יהיו להם לרועץ.
לבית הכנסת הזה יש מעלות רבות, אבל משמעת אין בו. יש בו תכונה בלתי פוסקת, רחש של דיבור, תנועת אנשים. יש בו עבודת הבורא, אבל אין בו גינונים. אין בו – איך נגיד את זה מבלי להיחשד בכוונות לא רצויות – אין בו הַסֵדֶר ואין בו השקט של כנסיה פרוטסטנטית לוּתֶראנית.
הרפורמים היו במידה מסוימת יהודים פרוטסטנטיים. האדריכלות של כנסיותיהם אפילו דמתה לזו של קתדרלות פרוטסטנטיות, בייחוד בערי-השדה של מדינות הדרום ושל המערב התיכון. והם כמובן חדלו לקרוא לבתי התפילה שלהם ‘בתי כנסת’ (synagogue), ונתנו להם את השם ‘מִקדָש’ (temple). למִקְדְשיהם הם רצו להכניס את מה שדוברי אנגלית קוראים (בהשפעת הלטינית) decorum.
איך מתרגמים decorum? אני אשמח לשמוע הצעות. לא “הגינוּת, צניעוּת”, כפי שמציע לפחות מילון אנגלי-עברי אחד. לא בדיוק “דרך ארץ”, כפי שמציע מילון אחר. לא רק “גינוּנים”, כפי שמציעים כמה מילונים. אבל אולי הכול ביחד, ואולי בקִרבָה אל המושג ‘הָדָר’, שטבע זאב ז’בוטינסקי לציין את מכלול התכוּנוֹת הראויות לאיש בית”ר.
קיתונות של לעג נשפכו על ראשו של “ההדר הבית”רי”: החליפוֹת של מנחם בגין, הלשון הגבוהה, השימוש פה-ושם בגוף שלישי, נשיקת ידיהן של גברות… איזו אנטי-תיזה מגוחכת לַפַּשטוּת הגשמית והעניינית של חלוצי תנועת העבודה, לתרבות ה’דוגרי’ של דור הפלמ”ח, להתרחקות מ’עברית של שבת’.
כמובן, יורשי ז’בוטינסקי ובגין הניבו מעט מאוד הדר. אני מנחש שיום אחד, המלים “מרכז הליכוד” יהיו ערך נפרד במילונים עבריים. איש לא יידע את המקור, אבל הכול ישתמשו במושג הזה כדי לאפיין תרבות דיבור וולגרית וסגנון ויכוח צעקני ורדוד.
נקל לשער מה קרה למי שלא התיימרו להדר מלכתחילה. לרוע המזל, בית הכנסת הטיל את צללי האנטי-דקורום שלו על הכנסת מבלי להאציל עליה מזיווֹ.
| כולנו ‘האקרים’, עוד לפני המחשב הראשון |
ב’הדר’ של ז’בוטינסקי היה כרוך גם מה שהאנגלים קוראים fair play, זאת אומרת דרגה של נקיון כפיים ושל נקיון לב, המושרשת כל כך עמוק, עד שאין צורך לכפות כללי משחק. הכול מצייתים להם, מפני שכך נוהגים אנשים הגונים. ואיך קוראים לַהֵיפֶך מזה? קוראים לו “תִחמוּן”. המושג הזה, שכנראה ירד עם משה מהר סיני, מַקנֶה לעברית זכות ראשונים. כל דובריה היו ‘האקֶרים’ עוד לפני שהומצא המחשב הראשון.
האם אתם זוכרים את השתפכותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר נלכד ה’אנלייזר’, ב-1998? הוא אמר על ההאקר העברי הגדול ביותר של כל הזמנים, זה שהטיל מורא על מערכת הבטחון האמריקנית, damn good(כך בכל אופן הוא תורגם בשעתו לאנגלית).
אני נזכר שלפני 28 שנה, הנספח הכלכלי (המבריק בהחלט) בשגרירות ישראל בלונדון ניסה להלך קסמים על משקיעים בריטיים באמצעות סיפור האנטי-מחיקון, זה המכאניזם המופלא שמחק את מחיקת הצבע בשידורי הטלויזיה הישראלית בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. איזה ביטוי של יצירתיות, אמר הנספח.
כאשר תרבות מפנימה במידה כזאת את שבחי התיחמון, מה הפלא שהטובים בבניה, קל וחומר הָרָעים, אינם מצליחים לא-לתחמן. הם מתחמנים מאליהם. הם מתחמנים מבלי להתכוון. פשוט יוצא להם. בין אם הם פרופסור רב-זכויות באוניברסיטה, או עסקן מעוט-זכויות של מפלגה פוליטית.
כך נולד התיחמון של מוצאי יום הבחירות. “האם נכון, פרופ’ ברוורמן, שאל המראיין (ערוץ 1), שאתה מציע קואליציה לש”ס בלי קדימה?” (אני מצטט מזכרוני.) אבישי ברוורמן, שאני דווקא מעריץ, יכול היה לסיים אחת ולתמיד את התיחמון ב”לא” פסקני, ובתוספת חכמה ומחנכת על fair play, ואולי אפילו על דקורום של פוליטיקה. אבל הוא לא. וכך צמחו כנפיים לתיחמון.
איתן כבל העניק את ההסבר המשכנע: “זו הפעם הראשונה שהמפלגה המובילה זוכה בפחות מ-30 מנדטים”. מי לא ישתכנע. מה לך עניין משכנע יותר מזה שאת הממשלה תרכיב מפלגה הזוכה בפחות מ-20 מנדטים. ויצחק הרצוג, שרק כתרים של חיבה ושל התפעלות הייתי רוצה לקשור לו, מעניק את הבסיס החוקתי לתיחמון: “לנשיא יש סמכויות כמעט בלתי מוגבלות על מי יטיל את הרכבת הממשלה”.
| להיות לוּלַה |
איזה חיזיון מרַפֶּה ידיים. הנבחרת של מפלגת העבודה, גם בלי שמעון פרס, מתכננת את “התרגיל המסריח” הבא. ללַמֶדך שאפשר להוציא פוליטיקאים ממפא”י, אבל את מפא”י אי אפשר להוציא מפוליטיקאים (אני מדבר כאן על גלגוליה הסופיים, העגומים, של מפא”י, לא על ימי זוהרה).
העניין אפילו אינו באי-כּיבּוּד רצונו של הבוחר. אני התעצבתי אל לבי בגלל שׂביעוּת הרצון העצמית של בעלי התיחמון המבריק. כמה שהם אנליטים. כמה שהם אנלייזרים. כמה שהם damn good. (ומה הפלא שבנימין נתניהו היה מוכון לחבור נאליהם, ממעמקי תבוסתו וחוסר הרלוונטיות שלו.)
מה חבל. מפלגת העבודה היתה יכולה להתחדש. עמיר פרץ היה יכול להתחיל לצבור תנופה. לא על יסוד תיחמונים, אלא על יסוד רצינות ומסירות ועבודה קשה ומשחק הגון. אין זה חלום באספמיא להניח שפרץ מסוגל לגדול ולצמוח ולהיות ‘לולה’ של ישראל (לנשיא ברזיל, פועל מתכת לשעבר, היו נחוצות 15 שנה מזמן שהתמודד בפעם הראשונה עד שנבחר ברוב עצום).
אבל תחילה הוא מוכרח להיגמל מן האינסטינקטים התחמניים. מה טוב שעצת ברוורמן ועצת הרצוג ועצת כבל לא היטו את הכף. מה טוב שהיה גם מתן וילנאי, שעל מצחו טבועות המלים ‘מצטערים-אבל-כאן-לא-מתחמנים’.
אין זה מאוחר מדיי בשביל אבישי ברוורמן להתחיל את השירות הלאומי האמתי: לחנך את מפלגתו, להשכיל אותה, להכין אותה לגדולות (מפני שהוא עצמו איש שיש בו רמז של גדוּלָה). וּלהָסֵב בדקורום אל שולחנו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, ללא צעקות, ללא תביעות גרנדיוזיות, ללא רחמים עצמיים. רק לשם שמיים ולטובת הציבור.
|
תגובות יתקבלו בברכה, ובלבד שיעמדו בשני קריטריונים: יהיו ענייניות ומנומקות, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שם מלא, או לפחות כתובת דוא”ל אמתית). |
לקדימה מותר לפלרטט עם ש”ס, עם ליברמן ועם סילבן שלום, ואילו לעבודה אסור? אם העבודה תתנהג איך שאתה ממליץ, ולפי העצה שאתה שם בפיו של אהוד ברק לאהוד אולמרט, אתה ממליץ לו לקחת את השמאל כמובן מאליו, ולחזר אחרי הימין והדתיים המלוא הכוח – אם זה לא תיחמון אז אני לא יודע מה כן – ובכן, עמיר פרץ כנראה רוצה שיתיחסו אליו קצת יותר בכבוד.
על איזה תביעות גרנדיוזיות בכלל אתה מדבר? ולמה קדימה שבתשדירי הבחירות לא דיברה אפילו פעם אחת על נושאים כלכליים וחברתיים, אלא רק על ההתנתקות מוכנה לתת לפרץ תיק חשוב ביותר מבחינה פוליטית (תיק שקשור לאופן ביצוע ההתנתקות) כמו שר הביטחון אך לא תיק כלכלי חברתי כגון האוצר? התשובה היחידה היא רצונה לפגוע פוליטית ותדמיתית בפרץ
אני דווקא הייתי הולכת על העממי
בטוב-טעם, כמו שנאמר
🙂
בכמיהתנו ליצור יהודי חדש בלגלוג מההדר הבית”רי הצלחנו לשלב את יהודי השטאטל עם שכנו המוז’יק ליצור בריה חסרת חן ותרבות.
כנראה צריך להסתכל מהצד כדי לראות כמה התרגיל של מפלגת העבודה היה לא ראוי. ולא, התנהלותה של קדימה לא מכשירה את השרץ.
הקצף, דני, הוא על ההִתחַכּמוּת לנורמות.
אֶתֵן לך דוגמא אחרונה מֵחַיֵי האומות, גרמניה. שם, כידוע לך, האופוזיציה הימנית נחלה נצחון דחוק ביותר בבחירות. חזו לה במשך חודשים יתרון מכריע, בסופו של דבר היא קיבלה רק שלושה מושבים בבונדסטאג יותר ממפלגת השלטון הסוציאליסטית.
הקנצלר גרהרד שרודר השתעשע בתקווה שהוא יוכל להיאחז בקרנות המזבח. הוא רצה מאוד, מאוד. בבונדסטאג החדש היה “רוב חוסם” (לא מושג גרמני) של השמאל. צירוף מפלגתו של הקנצלר, ‘הירוקים’ ומפלגת שמאל חדשה היה מעניק רוב יציב לקואליציה שמאלית.
לפי מיטיב ידיעותיי זה לא נשקל ברצינות אף דקה אחת. קואליציה כזאת היתה מחייבת את שרודר לשתף פעולה עם מתנגדים רדיקליים של רפורמות כלכליות, שהוא, הקנצלר, העמיד במרכז תכנית הפעולה שלו. יתר על כן, מפלגת השמאל החדשה נשענה על הבסיס האלקטורלי (הלא-מבוטל) של המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית לשעבר, המוקצה מחמת מיאוס.
כינון קואליציה כזאת היה שם ללעג את הבטחות הבחירות של הקנצלר ואת דרכו המדינית. אבל היה אפשר לטעון שממשלה בהנהגת הסוציאליסטים טובה בכל מקרה מממשלה בהנהגת הימין.
בסופו של דבר, הסוציאליסטים שלחו את הקנצלר לפנסיה, ונכנסו לקואליציה עם הימין, בהנהגת הימין, עם קנצלר(ית) של הימין. שלושת המושבים שהפרידו בין הסוציאליסטים ובין הימין היו ארבע עשיריות האחוז של סך כל המושבים, כמעט טעות סטטיסטית. אף על פי כן, יש מנצחים ויש מנוצחים, יש כללים ויש משחק הגון.
עשרת המושבים המפרידים בין ‘קדימה’ ובין מפלגת העבודה הם כמעט עשרה אחוזים מסך כל המושבים בכנסת. פרופורציונלית, זה גודל הרוב שיש לטוני בלייר בפרלמנט הבריטי. קואליציה עוקפת-קדימה היתה אקט של ציניות שמעטים היו כמותו בפוליטיקה המערבית. בבחירות הבאות לא היו מגיעים אפילו 50% לקלפי.
אינני מבין מדוע אי-הכללת מרצ בממשלה היא תיחמון. אפשר להגיע להסדרים עם מפלגות, שיתמכו בממשלה גם מחוצה לה. כבר היו דברים מעולם, כמעט בכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות. מדוע תיחמון הוא בשביל מפלגת שלטון לא-אידיאולוגית, עם נטיה מרכזית-ימנית, להימנע מלכלול מפלגה שמאלית אידיאולוגית בממשלתה? מדוע תיחמון הוא לכונן מערכים טקטיים עם מפלגות לא-אידיאולוגיות אחרות, כדי לאפשר לממשלה לקום? זה עניין לגיטימי בהחלט, אין הוא סותר את רצון הבוחר, והוא תוצאה של אילוצים. זה גם מהלך גלוי.
ללמדך עד כמה החבורה שסביב עמיר פרץ אינה מועילה לו, אחד ההסברים שצוטטו מפי יועצי-הסתרים היה שהידיעות על התרגיל עוקף-קדימה היו “ערפל קרב” הכרחי למשא-ומתן הסודי בין פרץ לאולמרט. כמה עגום. איזו תפיסה מעוקמת של תהליך דמוקרטי. אבל מה נלין, הרי ככה גם צמחה אוסלו. ההתענגות על ערפילי קרב צריכה עיון פסיכולוגי.
אבי: קודם כול, התעלמת מבקשתי להגיב רק בשם מלא או בדוא”ל אמתי. אני חושש שבעתיד הודעות כאלה לא יוכלו להישאר. לגופו של עניין, התיימרותה של מפלגת העבודה לשוויון בממשלת קדימה היא גרנדיוזית. הצעת איתן כבל, “דברו בלחש”, היא ביטוי לשאיפות גרנדיוזיות.
תיק האוצר, אבי, אינו “תיק חברתי כלכלי”. תיק האוצר הוא תיק פיננסי מדיני. מחזיק התיק הזה צריך לדעת איך לדבר אל שוּקֵי הכספים, כדי שהמטבע לא יתמוטט, כדי שהבורסה לא תיפול. אפשר להשפיע על שר האוצר, אפשר ללחוץ, אפשר אפילו לאיים. אבל אי אפשר להפקיד את התיק הזה בידי איש ששמו בלבד יספיק למוטט את אמונם של השווקים. בריחה מבוהלת מן השקל לא תועיל לאיש, בייחוד לא לעניים.
אתייחס לעיקר ולא לדוגמא:
התחמון-“יתר היצירתיות” כפי שזה נקרא בשפה חיובית, מכה בנו וגורם לנו נזקים ארוכי טווח.
דוגמאות לסיסמאות מוכרות לנו:
בפגישה עיסקית שני הצדדים מנסים לסדר אחד השני
חוקים נועדו כדי לא לבצעם
המטרה אינה לקיים כללים אלא לא להתפש
אני מנסה כל חיי הבוגרים להלחם בהרגל ההתנבגותי הזה מתוך הכרה שהוא רע, ואודה שזה קשה
כתבתי למעלה מתוך חיפזון, להלן נוסח מתוקן
אתייחס לעיקר ולא לדוגמא:
התחמון-“יתר היצירתיות” כפי שזה נקרא בשפה חיובית, מכה בנו וגורם לנו נזקים ארוכי טווח.
דוגמאות לסיסמאות מוכרות לנו:
בפגישה עיסקית שני הצדדים מנסים לסדר אחד השני
חוקים נועדו כדי לא לבצעם
המטרה אינה לקיים כללים אלא לא להתפס
אני מנסה כל חיי הבוגרים להלחם בהרגל ההתנהגותי הזה מתוך הכרה שהוא רע, ואודה שזה קשה
באמת אני לא מבין מה הרעש, משתי סיבות:
1. התחמון בו אחוז גבוה בהרבה של הישראלים בחרו במצע שהיה הרבה מימין להבטחת פינוי נצרים של מצנע, וקיבלו בתמורה ביצוע הרבה משמאל למצנע, שם בכיס הקטן כל תחמונון של פרץ. הזעף וההמולה בעיתונות הישראלית בימי חשדות-פרץ היו כמדומה רבים יותר מאלה שהוקדשו בכל יומיים נתונים להפרת הבטחות הבחירות המפורשות של אריק שרון (או לסיפור משאל מתפקדי הליכוד)
2. פרץ רץ במידה רבה על אג’נדה חברתית. לו יצויר שהיה לו רוב לאג’נדה החברתית שלו על חשבון הקפאת האג’נדה המדינית, אני לא רואה בכך פסול גדול יותר מאשר בויתורים הנמרצים על האג’נדה החברתית שהוא ייאלץ עתה לעשות לטובת השתלבות בקואליציה עם ‘קדימה’, או העובדה ש’ישראל ביתנו’ קרוב לודאי תשכח את חצי המצע שלה העוסק בחילופי אוכלוסין.
במסגרת הנורמות הישראליות, הדבר היחיד שהיה חריג במהלך המדובר, הוא ש-בפעם הראשונה – הוא היה חורג מתשלום מס-השפתיים לחשיבות העניין החברתי. ועם כל דעתי השלילית מאוד על פרץ ובייחוד עליו ככלכלן, הרעש וההמולה הוכיחו רק דבר אחד:
שגם בשמאל-מרכז האג’נדה המדינית הרבה יותר חשובה מזו החברתית. וזו לדעתי הסיבה העיקרית להזדעקות הכוללת של העיתונות הישראלית בנושא.
יגיל, אני נוטה להסכים עם הביקורת על הפרת הבטחות הבחירות. כתבתי מספר ניכר של רשימות על האלמנט הלא-דמוקרטי הכרוך במשוואת הציפיות ל”דה גול באלג’יריה, ניקסון לסין”. את הביקורת הזו אפשר להרחיב גם להסכמי אוסלו.
העניין הוא בזה שהאשמה נופלת על כתפיהן של ממשלות שהגיעו לשלטון באופן לגיטימי, תוצאה של העדפה אלקטורלית ברורה מצד הבוחר. הבוחר יכול להעניש אותן על עצם ההפרה של הבטחותיהן, אבל אינו יכול להתלונן שהן נמצאות שם שלא כדין.
ממשלה של פרץ אילו קמה היתה אקט של עקיפת הבוחר. גם אם טעמֵי פרץ למהלך כזה היו כלכליים, ברור למדי שלשותפים האחרים היה טעם עיקרי אחד: לחסל את קדימה, כדי להשיב על כנו את הסטאטוס-קוו. קנוניה כזאת ראויה בעיניי לאיפיון “תיחמון”.
מר קרני הנכבד,
קצת מוזר, היות וכתבתי תגובה בת 675 מילה, אשר משום מה כאילו סירבה להיכנס. האם עליי לשלוח לך את התגובה באופן פרטי על מנת שתוכל להכניסה בעצמך, או שמא היא ממתינה לאישורך?
ואולי הלכה לעולמה הקיברנטי, יען כי האריכות אינה אלא מילה-נרדפת לליאות עבור העכשוויות הישראלית?
בברכה
אלכסנדר מאן, גרמניה
מצטער ביותר, מר מאן. אני חושש שאני יודע מה קרה, מפני שזה חוזר וקורה לי. משום מה המערכת אינה קולטת את המסר הראשון. אני למדתי על בשרי, ומאז אני שומר את נוסח ההודעה לפני שאני משגר אותה, ומנסה פעם נוספת. בדרך כלל, הפעם השניה עולה יפה.
העמדתי את מפעילי האתר על הבעיה, הם מטפלים בה. התעלומה היא מדוע זה קורה רק לאחדים מאיתנו. אני מנחש שזה קשור ב’חומת האש’ (firewall) שבה אנחנו מקיפים את עצמנו. אני משתמש ב Zone Alarm, ושמתי לב שאם אני מנטרל אותה לפני השארת ההודעה, בדרך כלל אני מצליח בפעם הראשונה.
צר לי מאוד שיצירה כזאת יצאה מתחת ידיך, ואבדה לנצח במרחב הקיבֶּרי. אני בטוח שהיו בה הרבה דברי טעם. אולי תמצא זמן כדי לשחזר לפחות חלקים ממנה. זכור-נא לשמור תחילה.
כלטוב
אף שאני מסכים עם ביקורתך העקרונית אשר למקומו של התיחמון בחיים הישראליים, אני מוצא שהדוגמה שהבאת לעניין זה (הקמתה של קואליציה “עוקפת-קדימה”) אינה משרתת אותה.
פוליטיקה היא, כבר נאמר, אמנות האפשר; ממילא אנו נרמזים על מקומם של לוליינות, הטעיה, ואפילו תיחמון, אם תרצה, ביצירתה של אמנות זו. “קדימה” – מפלגה שלא תואר לה ולא הדר (תרתי משמע, וכבר נשמע מי שאמר שרק בזכות הקמתה של “קדימה” יכולים היו עמיר פרץ ובנימין נתניהו להתהדר ב”ניקוי אורוות” שביצעו במפלגותיהם) – היא אמנם הרשימה שזכתה במספר המושבים הרב יותר בכנסת, אלא שהמחוקק הישראלי מצא לנכון להורות את הנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה לא על ראש המפלגה הגדולה דווקא, כי אם על מי שבידיו האפשרויות הטובות יותר להקים קואליציה יציבה. במובן זה אין לראות כל פסול במהלך “עוקף-קדימה” באשר הוא חוקי ולגיטימי (לאמור: במסגרת משחק הכוחות המקובל עלינו).