Archive for the ‘תנועות עצמאות ובדלנות’ Category
מלחמות אסיה
שבת, יולי 18th, 2015לא אלמן, ולדימיר; או ״למות בשביל דונייצק?״ (או אפילו להפסיד כסף בשבילה?)
שבת, אפריל 19th, 2014בעלי בריתו הטובים ביותר של פוטין הם עכשיו אנשי הנפט, הגאז והכימיקלים של אירופה. שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה אינה מעניינת אותם יותר ממה ששלמותה של פולין עניינה את הפייסנים, בקיץ 1939. מדען אוקראיני בקייב מספר על החרדה, על העצבנות, על האי-ודאות, על תחושת הבגידה ועל ”ההומור השחור“ בעיר הבירה. פוטין לא יעצור, הוא אומר, ”הוא יטרוף את אוקראינה“
מפגין, אולי כורה-פחם, מניף אגרוף במהלך הפגנה לטובת סיפוח רוסי בעיר דונייצק, במזרח אוקראינה. דונייצק וסביבתה הוכרזו ל״רפובליקה עממית״, עם צלילים סובייטיים ברורים. ברקע נראית כרזה, המכריזה ״אנחנו נָגֵן על מעמד העובדים של דוֹנבַּס״, איזור מכרות-הפחם הגדול של אוקראינה. (גזיר מן העמוד הראשון של העתון האוקראיני ׳סיבודניה׳, 8 באפריל 2014)
הורדוס הקטן באבו גוש
יום שישי, מרץ 28th, 2014עניין אחד הוא לצקצק שפתיים לנוכח גניבת חצי האי קרים. עניין אחר הוא להרשות לקבלן-משנה מזעזע של פוטין לצבור נקודות בישראל
ירא-שמיים וירא-פוטין. רמזאן קדירוב, האיש הדואג לצורכיהם הרוחניים של תושבי אבו גוש, הומלך על צ׳צ׳ניה לאחר רצח אביו, ב-2004. מאז הוא המוציא לפועל של מדיניות דיכוי ורצח (גזיר מן העתון הרוסי ׳מוסקובסקי קומסומולייץ׳, עשרים-ותשעה בדצמבר 2006)
”המלחמה הפטריוטית הגדולה“ הקטנה של ולדימיר פוטין
שבת, מרץ 22nd, 2014האם נשיא רוסיה השתגע? לא. השתגעו רק מי שקיוו כי רוסיה תיפטר מהרגלים אימפריאליים של 300 שנה. אויביו של פוטין הם צללים היסטוריים מתארכים מתחילת המאה ה-18 ומאמצע המאה ה-20. אבל נצחונות על הצללים ההם אינם מעמידים את רוסיה בעמדת פתיחה טובה למלחמה קרה חדשה
״איפה יעצור פוטין״, ספק-שואלת, ספק-נאנחת הכותרת הראשית בעתון הזה, ׳וייֶסטי׳, היוצא (בלשון הרוסית) בקייב, תשעה-עשר במארס 2014. זה היה לאחר השלמת ההשתלטות הרוסית על חצי האי קרים, לאחר ששני אנשי צבא אוקראינים נורו שם למוות, ואגב איומים רוסיים להמשיך את ההתפשטות באוקראינה
מי יעצור את פוטין
שבת, מרץ 15th, 2014זמן של זכרונות היסטוריים: 70 שנה בדיוק לגירוש עמי הקווקאז בידי סטאלין, שואה מקבילה שנשכחה מלב. פוטין אינו מתחרט. לא על הצ‘צ‘נים, לא על הצ‘רקסים, לא על הגרוזינים. הוא הבטיח עוד לפני 14 שנה שינסה להחזיר את רוסיה אל גדולתה. הוא מממש את ההבטחה. האם שווה המחיר של נסיון לעצור אותו? לא כל פייסן הוא צ‘מברלין, לא כל דיקטטור הוא היטלר. אבל לפעמים יש הרגשה שבאמת כבר היו דברים מעולם
״המצית״, על שער ׳דר שפיגל׳, עשרה במארס. מתחככים בברכיו אובמה, מרקל, קמרון (מה פתאום קמרון?). הקנצלרית מניפה דגל לבן קטן. ״מי יעצור את פוטין״?
נכבדה, נכבדה מאוד
יום שישי, אפריל 23rd, 2004החודש לפני 125 שנה, אליעזר בן יהודה חתם את שמו בעברית, בפעם הראשונה. הוא חשב שהעברית הזאת תספיק, אבל גילה עד מהרה שהיא אינה מספיקה אפילו לַמִטבָּח. באפריל 1879, בכתב עת ששמו ‘השחר’, יסד בן יהודה את ׳העברית המדינית׳, ושינה את מהלך ההיסטוריה
גירסה ראשונה, קצרה בהרבה, התפרסמה ב‘גלובס’, 23-22 באפריל 2004
החודש לפני 125 שנה, אפריל 1879, עורך של כתב עת עברי קטן בווינה, ‘השחר’, התחבט בניסוח הכותרת למאמר הפותח של ירחונו. “שאלה לוֹהֲטָה”, קרא למאמר כותבו, סטודנט נלהב בן 21. העורך, פרץ סמולנסקין, איסטניס ויודע ספר, עיקם את חוטמו. הוא מחק את “לוהטה”, והכניס תחתיה “נכבדה”.
וכך נולד מאמר, שההיסטוריון של הספרות והעתונות העברית, ג. קרֶסֶל, כתב עליו לימים, כי
הוא מן המעטים “שניתן לומר עליהם בפה מלא, שֶפּתחוּ תקופה חדשה בתולדות עמנו ותרבותנו”.
‘שאלה נכבדה’ היתה צליל הפתיחה של מעשה כל כך נועז וּמהפכני, עד שהוא התפתח למדרגת מיתוס. הואיל ואנשים רציניים אינם אוהבים מיתוסים, המעשה הניב מַפָּלים של היסטוריה רוויזיוניסטית.
את ‘שאלה נכבדה’ כתב אליעזר אוליאנוב, צעיר יהודי מליטא, שהיה נוח מאוד להתפעם. הצרפתים קוראים לאנשים כאלה impressionable, וּמוֹסיפים חיוך סלחני. אוליאנוב הספיק עד אותה השעה לפלרטט עם רעיונות של מהפכה ושל תיקוּן עולם. אבל, הוא כתב לימים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 תקף אותו ״חיידק הלאומיות״. (אגב, המלה ׳חיידק׳ עצמה היתה חידוש של בן יהודה.)
על מאמרו, באפריל 1879, הוא חתם בשם הספרותי הסתמי והלא-מקורי ‘בן יהודה’. כמה שנים אחר כך, בירושלים הזעירה והקרתנית, הוא ויתר רשמית על אזרחותו הרוסית, נעשה אזרח עות’מאני, ואימץ רשמית את השם הזה.
זה היה מעשה פוליטי
ההיסטוריונים הכלליים הניחו את בן יהודה לחוקרי הלשון. חוקרי הלשון, הואיל וּמיעטוּ להתעניין בפוליטיקה, וידעו ששום בן תמותה לא היה ראוי להיחשב ל”מְחַיֵה הלשון”, נטו להמעיט מבן יהודה.
ראו למשל את תלונתו של פרופ׳ מנחם צבי קדרי מאוניברסיטת בר אילן, חבר האקדמיה ללשון העברית, בהקדמה לספר על תחיית הלשון העברית, 1997, על הפיכת בן יהודה
״לדמות מעין-מיתית, המאפילה על כל הנפשות הפועלות האחרות מאותם ימים… לקורא הביקורתי של דור שבירת הצְלמים בסוף המאה [העשרים] אין הציור האַ-היסטורי יכול לבוא במקום התיאור העובדתי״.
אי אפשר כמובן להתווכח עם טענה כזאת, מפני שכולנו מבכּרים תיאור עובדתי על פני ״ציור אַ-היסטורי״. אבל התוצאה המצטברת של המסע המלומד נגד המיתוס ונגד ה״צֶלֶם״ אינה משׂכּילה אותנו יותר מן המיתוס עצמו, מפני שהיא דחקה את בן יהודה אל שוליים אנקדוטיים. קוריוז. “יהודי מבדח”, שרו לו מתי כספי וחווה אלברשטיין ממלים של ירון לונדון.
רובנו יודעים את עיקרי המיתוס של אליעזר בן יהודה, הרבה בזכות ספרי הילדים הנפלאים של דבורה עומר. אבל זה מיתוס מוגבל. בן יהודה מעולם לא נכנס כניסה ממשית אל תכנית הלימודים. תחיית העברית, במידה שנקשרה בשמו, נתפסה באופן תרבותי. היא לא הועמדה בהקשר הראוי לה, ההקשר הפוליטי.
אני מציע לראות בבן יהודה את מייסד ‘העברית המדינית’, באותו האופן שבו הרצל היה מחולל ‘הציונות המדינית’. החייאת הלשון היתה מעשה פוליטי, שאפשר להבין רק מתוך התבוננות בכור ההיתוך האינטלקטואלי של אירופה במחצית השניה של המאה ה-19.
זה היה זמן שֶבּוֹ עמים קטנים ונשכחים תבעו לעצמם פתאום מקום והכרה, והיו מוכנים לטלטל מעיקרו את הסטאטוס קוו. פעם אחר פעם, כלִי ההתעוררות הראשון שלהם היה הלשון. פעם אחר פעם, תנועה של תחיה לשונית ותרבותית נקשרה בשמו של אדם אחד וּבמַאמציו. הוא חיבר מילון, הוא הקים בית ספר ראשון בלשון הלאומית, הוא הנהיג סטנדרטיזציה של השפה (תנאי ולא יעבור להתפשטות ההשכלה).
האנטישמי ההונגרי והרב מברלין
אישטוצי, האנטישמי הכמעט-ציוני
הרב פיליפזון נבהל מן הרעיון
ההיסטוריון ג. קרֶסֶל הציע דרך להבין את ‘שאלה נכבדה’ בקונטקסט של זמנה: היא היתה תגובה על ויכוח בין ציר אנטישמי קיצוני בפרלמנט של הונגריה, גיוזו אישטוצי (Győző Istóczy), וּבין רב רפורמי יהודי בגרמניה, לודביג פיליפזון (הונגריה היתה שותפת שוות-זכויות בקיסרות ההבסבורגית, עם ממשלה משלה ועם אסיפה מחוקקת משלה).
אישטוצי נשא נאום במליאת הפרלמנט ב-24 ביוני 1878, שבו קרא להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל, כדי שיעזבו את אירופה (כמעט עשרים שנה לפני הרצל).
לפנים, הסביר אישטוצי, כאשר ארצות רצו להיפטר מיהודיהן הן היו מוציאות אותם להורג. על שיטות כאלה אבד הכלח.
שלושה שבועות אחר כך הוא הניח הצעה על מדוֹכת הפרלמנט, שממשלת אוסטריה-הונגריה תכריח את העות׳מאנים לוותר על פלשתינה, כדי שיהיה אפשר לגרש לשם את כל יהודי הונגריה. אבל שר הדתות והחינוך בממשלת הונגריה, אגוסטון טרפורט, דחה את ההצעה, וגינה את אישטוצי על העלאת רעיונות הסותרים את ״רוחו האצילה״ של בית הנבחרים. אישטוצי הסיר את הצעתו, אם כי הטעים שהעתיד עוד יצדיק אותן.
הנאום ההוא עשה רושם עצום על וילהלם מאר, לאומן גרמני, שרצה להיפטר מן היהודים. מאר היה האיש שטבע את המושג ״אנטישמיות״. הוא אימץ את רעיונו של אישטוצי, ואף הרחיב אותו. הוא הציע אפילו לממן את רכישת ארץ ישראל בשביל היהודים.
הציונות האנטישמית הזו עוררה חששות בין יהודים במרכז אירופה, שהתערו היטב בחברה הכללית מבלי לוותר על יהדותם.
הרב פיליפזון היה אחד מהם. הוא היה חוקר וּבלשן, שתירגם את התנ״ך לגרמנית מודרנית, יסד כתב עת בולט לעניינים יהודיים, והנהיג קהילה יהודית בעיר מאגדבורג. הוא דחה את ההצעה האנטישמית להקים מדינה ליהודים בפלשתינה. איך אפשר, הוא שאל.
“לשון משותפת היא עיקר העיקרים לחיים לאומיים – והלוא ליהודים אין לשון כזאת”.
קטע מן המאמר ההיסטורי ב’השחר’: עברית לנו, “אם אך נחפוץ”, הכריז בן יהודה בתשובה ישירה לקיטרוג האנטי-לאומי של הרב פיליפזון (שהוא מאיית, כמִנהַג היידיש, ‘פיליפזאָן’) ב״מִכתַב-עִתּוֹ״ (מ״ע), זאת אומרת בעתונו. בן יהודה עדיין לא התחיל להמציא מלים ממוחו הקודח. ׳עתון׳ תהיה אחת המלים הראשונות שהוא יחדש. שנתיים וחצי אחר כך הוא עלה לארץ ישראל — החלוץ החילוני הפוליטי הראשון של כל הזמנים, עוד לפני הביל”ויים — וניסה להשתמש בעברית בחיי היום יום. הוא עמד על טעותו. היא לא היתה נתונה למשתמשים מודרניים. הוא יצר אפוא את “בית החרושת למלים”, שהשניא אותו על גדולי הספרות העברית. שיטתו ניצחה — אבל הם מעולם לא סלחו לו, והנחילו את שנאתם כלפיו לדורות של אינטלקטואלים עבריים
‘התחנה הבולגרית’
ב-1877 באה רוסיה לעזרת בולגריה בהתקוממותה עקובת הדם נגד העות’מאנים.
בן יהודה היה בן 19 כאשר רוסיה אסרה מלחמה על הקיסרות העות’מאנית, כדי לשחרר את הבולגרים, האחים הסלאביים. התרגשות עצומה תקפה אז את כל האינטליגנציה הרוסית. רגשי אחווה עם עמים סלאביים קטנים וּמדוכאים הֵציפו את העתונות, את בתי הספר, את האוניברסיטאות ואת הסלונים האינטלקטואליים. זו היתה חוויה מכוננת בשביל בן יהודה.
להציע למשרד החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא ‘התחנה הבולגרית’
להציע למשרד החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא ‘התחנה הבולגרית’
פתאום כמו נפתחו השמיים, ואור מבהיק, אור צח וּמצוּחצַח הבריק לפנֵי עיניי, וקול פנימי אדיר קרא באוזניי, ‘תחיית ישראל על אדמת אבות’!
זו היתה חוויה מכוננת בשביל משכילים בכל רחבי אירופה, בייחוד מִקרב עמים קטנים. הכול רצו לקום לִתחיה, לייסד מדינות, לחדש לשונות.
סיפור תקומתה של בולגריה, אלף שנה לאחר שאיבדה את עצמאותה, עשה רושם ניכר על מספר לא מבוטל של יהודים. בזמן הכנת הרשימה הזו מצאתי מאמר ארוך ורב התפעלות על “תחיית בולגריה” בגליון משנת 1909 של כתב העת העברי החשוב ביותר בזמנו, ‘השילוֹחַ’, אשר יצא באודסה.
להציע למשרד החינוך לכלול את תולדות בולגריה החדשה בשיעורי הציונות יהיה כנראה מעשה לא פטריוטי. אבל אולי הכרך הראשון של היסטוריה ציונית מקיפה יצטרך להיקרא ‘התחנה הבולגרית’.
“קחי את הככה”
ב’שאלה נכבדה’ הודיע בן יהודה, שהיהודים אינם ראויים פחות מן הבולגרים. לרב פיליפזון הוא ענה, כי
יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידינו אם אך נחפוץ.
הוא גילה עד מהרה עד כמה אין הוא יכול לכתוב וּלדבר “כאשר יחפוץ”.
פרופ’ יוסף קלוזנר כתב לימים על המשכילים העבריים באירופה, כי הם נהגו לתאר את סביבתם באופן סלקטיבי. כאשר חסרו להם מלים לבטא מציאוּת מוחשית, הם התעלמו מן המציאוּת.
אחד מראשוני הלקסיקוגרפים העבריים, יהושע שטיינברג, היה מביא במילוניו את שמו הגרמני או הרוסי של עץ, ומתרגם לעברית “מין עץ”.
המשכיל העברי, לפי קלוזנר,
“התרגל לאט לאט לחשוב לא כאיש החי במאה [התשע-עשרה] באירופה, כי אם כאילו היה חי לפני שלושת אלפים שנה בארץ הקֶדֶם, ולא הרגיש כלל את חֶסרוֹן המלים”.
בן יהודה לא היה מן המשכילים ההם. הוא היה בעל תאבון מהפכני רוסי. כפי שהמהפכנים הרוסיים של זמנו עזבו את העיר הגדולה, המשגשגת ורבת התרבּוּת, כדי להתיישב בין האיכרים הנִבערים, כך בן יהודה פנה עורף לאירופה, ועלה ארצה ב-1881. הוא החליט לדבר עברית, וגילה בדיוק מה שתיאר קלוזנר.
פרופ’ יוסף יואל ריבלין, אביו המנוח של נשיא המדינה, ואַחַד האנשים החכמים והמרתקים ביותר שנראו בארץ, סיפר לפני שנים רבות על ביקור, כנראה של אביו, ראובן ריבלין, בבית בן יהודה בירושלים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. אליעזר היה מחלק הוראות לאשתו הראשונה דבורה, שהיתה עסוקה בבישול.
“קחי את הכָּכָה, ושׂימי אותו על הכָּכָה, והוסיפי לו כָּכָה”, אמר אליעזר לדבורה. (אני מצטט מזכרוני. פרופ׳ ריבלין אמר את הדברים האלה זמן קצר לפני מותו בתכנית טלויזיה, בסביבות 1970. הוא מת ב-1971. הם מופיעים בגירסה דומה בזכרונותיו הכתובים.)
פשוט לא היו מלים בעברית בשביל “ככה”. והואיל וככה, הוא התחיל להמציא מלים.
״בית חרושת למלים״
זה הספיק למשכילים העבריים של מזרח אירופה לקדש מלחמה איומה ונוראה על בן יהודה, שנמשכה עשרות שנים.
עליו ועל אנשי חוגו הם אמרו, כי לא “מרחיבֵי הלשון” הם, אלא “מחריבֵי הלשון”. הם תקפו את “הפַבּריקַציַה [בית חרושת] למלים” של בן יהודה.
רבינצקי (מימין) וביאליק (אוסף סוסקין)
יהושע חנא רבניצקי היה מחשובי הכותבים העבריים של זמנו, שותפו של ביאליק ב׳ספר האגדה׳, משתתף קבוע בעתוני התקופה. ב-1907 הוא פרסם את הקיטרוג הבא על שיטת בן יהודה בכתב העת הספרותי ׳עומר׳, שיצא בארץ ישראל.
וּממציאי מלים קמו, והקימו להם ׳בתי חרושת׳ מיוחדים לשם יצירת מלים לשעת הדחק, וּבייחוד בארץ ישראל, מבלי לדאוג כלל גם להִלכות צירוף המלים וסידוּר המשפטים — ויצא לנו אותו הסגנון שקראו לו ״חי״ כביכול, או הסגנון הארץ-ישראלי, שאין בו כל נשמה ישראלית ורוח כל שהוא מִתכוּנת העברית…. רבים מהחדשים פני סגנונם משתנים כִּכרוּם [לכמה גונים]. והם נותנים לפנינו לִפרקים קרובים דוגמאות של בלבוּל לשונות וסגנונים וערבּוּב מלים, שכבר נשתכחו מיוֹשֶן, עם מלים ״חדישות״, שאינן ידועות כלל אפילו לסופרים וקוראים וָתיקים…
הם התנגדו לסמכותו המדעית של “ועד הלשון”, שבן יהודה הקים בירושלים (מן הַוַעַד צמחה 65 שנה אחר כך האקדמיה ללשון העברית), אם כי למרבה העניין י״ח רבניצקי הנ״ל נעשה לימים חבר מן המניין בוועד הלשון. זה קרה שבע שנים לאחר מות בן יהודה. הוא לא היה היחיד שהמתין להסתלקות בן יהודה, כדי להצטרף אל הוועד, שהוא וחבריו נהגו לכפור בסמכוּתוֹ פעם אחר פעם, ולצקת עליו קיתונות של בוז.
בן יהודה פגש בנחום סוקולוב, העורך המהולל מווארשה, לימים נשיא ההסתדרות הציונית. “דַבֵּר אליי יהודית”, אמר לו סוקולוב, “ואל תדבר אליי בן יהודית”.
בן יהודה פגש בנחום סוקולוב, העורך המהולל מווארשה, לימים נשיא ההסתדרות הציונית. “דַבֵּר אליי יהודית”, אמר לו סוקולוב, “ואל תדבר אליי בן יהודית”.
אפיזודה אחת מְמַצָה את הפרשה. בן יהודה פגש בנחום סוקולוב, העורך המהולל מווארשה, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, שנטה חיבה לבן יהודה.
“דַבֵּר אליי יהודית“, אמר לו סוקולוב, “ואל תדבר אליי בן יהודית“.
בן יהודה לַאמִתּוֹ של דבר לא המציא הרבה מלים. ד”ר ראובן סיוון המנוח, הבלשן המהולל שחקר את תחיית השפה, ספר פחות מ-300 מלה. אבל אילו מלים. נַסוּ נא להסתדר בלי מדרכה, או מגבת, או מברשת, או כרובית, או גלידה, או רכבת. זה הספיק.
הגדת בן יהודה, כפי שהיא ידועה לרובנו, כוללת את שִׂנאתם של רבני ירושלים כלפיו. אבל אין היא כוללת את שנאת אחד העם וביאליק ומנדלי מוכר ספרים, את שנאת ברנר, ליליינבלום ורבניצקי (כן, כן, כל רחובות תל אביב היו נגדו). ואין היא כוללת את שנאתה היוקדת של העליה השניה, ואת הַחֲרָמוֹת ואת הנידויים ואת הגידופים.
ראשי סיעת אודסה בהרכב כמעט מלא. עומדים, מימין לשמאל, חיים-נחמן ביאליק, ד״ר יוסף קלוזנר (עורכו של כתב העת ׳השילוח׳, לימים היסטוריון ידוע, מועמדה של תנועת החירות לנשיאות המדינה ב-1948), אהרן בורוכוב (אביו של דב בר בורוכוב, אבי הציונות הסוציאליסטית); יושבים, מימין לשמאל: אלחנן ליב לוינסקי (שעל שמו נקראים הרחוב והמכללה), מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם, י״ח רבניצקי, משה לייב ליליינבלום (ועוד איזה רחוב!), חיים צ׳רנוביץ (שהיה ידוע בכינוי ׳רב צעיר׳, רחובות בירושלים וּבתל אביב). נעדרים מן הצילום הזה אודסאים בולטים אחרים, כמו מרדכי בן עמי, שמעון פרוּג, ש. אנ-סקי. עוד על ׳חכמי אודסה׳, ראו-נא את רשימתו המעניינת של פרופ׳ דן מירון ב׳זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני׳. אפשר לקרוא את העמודים המתאימים על הרשת. (הצילום שאול מאתר בלשון הרוסית על תולדות תל אביב. אפשר למצוא שם צילומים היסטוריים מעניינים נוספים)
הוא ניצח – והוא הפסיד
אודסה היתה אז עיר הבירה הלא-מעורערת של התרבות העברית. מלחמת אודסה של אחד העם וביאליק בירושלים של בן יהודה היתה מן הפרקים המרתקים בתולדות התחיה היהודית, וּבִמרוּצתה נבטו הסגנון והרטוריקה שלנו.
בן יהודה ניצח, ובן יהודה הפסיד.
הוא ניצח, מפני שגישתו המעשית להרחבת הלשון גברה על גישתם המתנשאת של סופרי אודסה.
הוא הפסיד, מפני שסגנונה של העברית המודרנית הוא סגנונם של סופרי אודסה, לא סגנונו. יתר על כן, את הבוז ואת האיבה כלפיו הם הורישו לדורות הבאים של אינטלקטואלים ושל היסטוריונים. הם טענו, במידה של הכללה, שמַעֲשֵׂה בן יהודה היה בדוי מלב. “פוסט-ציונים” שבין יורשיהם הוסיפו, שהמעשה נועד רק לשרת את התעמולה הציונית.
אני מודה שתמונת בן יהודה מתנוססת מעל שולחן הכתיבה שלי מאז גיל 13. לא תמיד אני יודע מדוע. במרוצת השנים, קַנָאוּתוֹ המופלגת חדלה להתיישב עם הטמפרמנט שלי. אולי אני מוסיף להעריץ אותו, מפני שחייו הם תזכורת לחיוניותו של המעשה המהפכני הראשון.
כנראה, צריך אדם להיות צעיר מאוד ולהוט מאוד ולא ריאלי מאוד, כדי להכניס שינויים של ממש במהלך הטבעי של ההיסטוריה. אחר כך, כאשר דעתו מתיישבת, והוא רוכש פרספקטיבות, וגוברים ספקותיו העצמיים, הוא נוטה לאַבּד את האמונה ביכולתו להפוך את הסדר הטבעי על ראשו.
בן יהודה חי עוד ארבעים-ושלוש שנה לאחר ‘שאלה נכבדה’, והספיק לראות את העברית מוכרזת לאחת משלוש הלשונות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. זמן קצר לפני מותו, ביום שלג ירושלמי, הוא פגש מַכּר, רופא ידוע. השלום לו? שאל בן יהודה. I am sick, השיב הרופא. בן יהודה זקף גבה, וקרא, “דבר עברית – והִבראת”!
עֲצָתוֹ של בן יהודה לרופא הירושלמי המצונן התנוססה בראש עמוד א’ של ‘דואר היום’, שבנו, איתמר בן אב”י, היה עורכו הראשי. כדי להתבונן בצילום מוגדל של של המימרה מתחת ללוגו של העתון, הקישו-נא כאן. הצילום הזה הוא מגליון של ‘דואר היום’ משנת 1927, הנמצא בארכיוני
בן יהודה בַּחדר העבודה שלו, בבית ברחוב החבשים (כיום, רחוב אתיופיה), בירושלים, בצילום של יצחק בן דב משנת 1910. את מילונו המהולל, שעד היום לא נמצא לו תחליף מלא, הוא חיבר בעמידה, 17 שעות ביממה. עֶמדוֹנוֹ נשמר עד היום בחדר בן יהודה בבית האקדמיה ללשון העברית בירושלים (הוא אל-נכון לא היה מתפעל ביותר משמה היווני). על הקיר מנגד נראה השלט “הזמן קצר, המלאכה מרוּבָּה”. ואמנם, מה קצר היה היום בשביל חולה שחפת כרוני, שב-1881 הרופאים חזו לו עוד שנת חיים אחת. אף כי חי עוד 41 שנה, הוא ידע שהמוות אורב לו. הוא היה בן 64 במותו, ב-1922. למטה נראה העמוד הראשון של ‘דואר היום’, העתון שערך בנו איתמר בן אב”י, למחרת מותו. אני מצטער על עליבותו של העותק, המתפורר והולך באוסף הפרטי שלי.
‘דואר היום’, דצמבר 1922. סוכנות הידיעות AP דיווחה למחרת מותו של בן יהודה: ״הלווייתו היתה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם בארץ ישראל [Palestine]. שלושים אלף יהודים ויותר צעדו אחר ארונו. כל המוסדות והחנויות של היהודים נסגרו. הוועד הלאומי הכריז על שלושה ימי אבל. מברקי צער הגיעו מארגונים יהודיים ומיחידים בכל רחבי העולם״. הידיעה התפרסמה ב-18 בדצמבר 1922 ב׳ניו יורק טיימס׳. שמו של בן יהודה אוּית Eieser Ben-Yahuda. זה היה שיפור קל לעומת הכתיב Dr Jehuda, שהופיע בעיתון שבע שנים קודם בכתבה ארוכה על בן יהודה, שעתה זה הגיע לניו יורק עם אשתו חמדה במנוסתם מפני מלחמת העולם הראשונה
על הרשת
- את מלוא הטקסט של ‘שאלה נכבדה’ אפשר למצוא באתר ‘פרוייקט בן יהודה’, לצד עשרים מאמרים נוספים של בן יהודה משנות פעילותו הראשונות. הקורא לא יתפעל מסגנונו של אב”י, שהיה טבוע בחותם המליציוּת של תקופת ההשׂכּלה, ושרתה עליו מלאכוּתיוּת. את הסגנון הספרותי העברי שִכללוּ בסופו של דבר סופרי אודסה וסופרי העליה השניה. אנחנו — לפחות במובן של לשון נורמטיבית — הננו יורשיהם של סופרי אודסה. אבל ההעזה היתה בעיקרה של בן יהודה.
- בעתוניו של אליעזר בן יהודה אפשר לעיין על הרשת באתר היוצא-מגדר-הרגיל של בית הספרים הלאומי.
- על תחיית הבולגרים וחידוש לשונם — מקורות השראה מובהקים של אליעזר בן יהודה וכנראה גם של אחרים (עניין הצריך לימוד) — אפשר למצוא באתר בולגרי בלשון האנגלית. באתר אחר אפשר למצוא קטעים מספר על תולדות בולגריה. אפשר גם לקרוא על “הביטויים התרבותיים”של התחיה הלאומית בבולגריה, כולל סיפורם של שניים, שנמזגו בהם תכונות של “בן יהודה הבולגרי” (הם קדמו לבן יהודה). ואפשר לקרוא גם במאמר בירחון ‘השילוח’, ינואר-יוני 1909.
- מסע אל ‘אודסה הספרותית’: סקירה מצולמת נאה של מה שהיתה עיר הבירה של התרבות העברית והיידית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כולל בתי הדירות שבהם התגוררו ויצרו ח”נ ביאליק, שלום עליכם וּבַּאבֶּל. באנגלית, מה לעשות.
הנסיונות לחדש את השימוש בלשונות קטנות אחרות שנזנחו במרוצת הדורות
הֲיִחיוּ הלשונות היבֵשוֹת האלה?
פרגוואי: הארץ היחידה בחצי הכדור המערבי, שלשון ילידית ‘אינדיאנית’ נהנית בה ממעמד שווה לספרדית (‘ניו יורק טיימס’, שנים-עשר במארס 2012)
האיחוד האירופי מעניק מעמד רשמי ללשון האירית (BBC, ארבעה-עשר ביוני 2005)
הלוקסמבורגים מנסים להפוך את הדיאלקט שלהם ללשון לכל דבר (‘וושינגטון פוסט’, 29 בנובמבר 2002)
היום יום השואה. הצ’צ’נית
יום שני, פברואר 23rd, 2004היום לפני ששים שנה התחילה מוסקבה את גירוש העם הצ’צ’ני בקרונות-בקר לקזחסטן. שליש הצ’צ’נים נספו, ארצם חולקה, פתאום הם לא היו, והם נועדו לא להיות עוד. לא זו בלבד שלרוסים מעולם לא היו רגשי אשמה, אלא שהם מנהלים עכשיו מלחמת-חורמה חדשה נגד הניצולים וצאצאיהם
התפרסם בראשונה ב’גלובס’, 23 בפברואר 2001
“23 בפברואר 1944”, אומרת כרזת הזכרון (ברוסית). היא הוצאה ב-1994, לציון יום השנה ה-50 לגירוש הצ’צ’נים האינגושים. צילמתי אותה שנתיים אחר כך במחנה פליטים באינגוּשֶטיה
היום לפני 60 שנה התחילה השואה הצ’צ’נית. יהודים בדרך כלל אינם אוהבים לשמוע אתהמושג “שואה” ביחס לתלאותיהם של לא-יהודים, והשואה היהודית היא אומנם מאורע היסטורייחיד במינו. אבל אולי במקרה הזה אפשר להרשות יוצא מן הכלל.
השואה הצ’צ’נית התחילה ב-23 בפברואר 1944, ונמשכה שבע שנים. נספו בה לפחות שליש מבניהעם הצ’צ’ני. היא היתה כרוכה בגירוש המוני ל”יישוב מחדש במזרח”. בתוך ארבעה ימים הועמסו 387,229 צ’צ’נים על קרונות-בקר חתומים, ללא מזון, ללא מים, ללא תנאים סניטריים – והובלו במסע של שלושה שבועות למרכז אסיה.
עדי ראייה סיפרו אחר כך על יללות ועל קולות נהי שעלו מן הרכבות. כאשר הגיעוהמגורשים אל מחוז אי-חֶפצָם, הם הושלכו אל ערבות הקרח של קזחסטן בעיצומו של חורף קר במיוחד. המטרה היתה ברורה: מחיקה מלאה של האומה הצ’צ’נית מן המפה ומן התודעה. צ’צ’ניה חולקה בין שכנותיה, שמות צ’צ’ניים בוטלו, כל הזכרה של הצ’צ’נים הושמטה מאנציקלופדיות ומאטלסים. לא רק שהם אינם – החליטה הממשלה במוסקבה – ולא רק שהם לא יהיו, אלא שהם גם לא היו: פתרון סופי בהחלט לשאלה הצ’צ’נית.
לברנטי בֶּרְיַה בכבודו ובעצמו, ראש המשטרה החשאית הסובייטית, פיקח על פעולת הגירוש,ודיווח לצמרת הקומוניסטית בסיפוק פדאנטי:
“פינוי הצ’צ’נים והאינגושים [קרוביהם האתניים] מתנהל כסדרו… באופן מאורגן, ללא כל גילויים ממשיים של התנגדות, או תקריות אחרות. היו רק מקרים בודדים של נסיונות בריחה”.
אדולף אייכמן עצמו היה יכול לחתום על הדו”ח, כאשר ניצח על גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ רק כמה חודשים אחר כך.
הצ’צ’נים והאינגושים לא היו הקורבנות היחידים. פחות או יותר באותו הזמן גורשו עוד חמישה עמים קטנים. כולם הואשמו בשיתוף פעולה קולקטיבי עם גרמניה הנאצית, במהלך הכיבוש הגרמני הקצר של צפון-מערב הקווקאז ודרום רוסיה, בשלהי 1942.
שיתוף פעולה אמנם התרחש, אבל הוא היה מוגבל, ולא התקרב לממדי שיתוף הפעולה באוקראינה, בביילורוסיה ובמדינות הבלטיות, שהיו אז חלק של בריה”מ. רק הצפון-קווקאזים הוענשו, ורק מותו של סטאלין, ב-1953, הציל אותם מִכּלָיָה. הניצולים הורשו לחזור לבתיהם, אך הנֵזק היה בלתי הפיך.
השואה הקווקאזית כמעט נמחקה מן הזיכרון. 50 שנה בדיוק אחרי שהתחוללה, צבא רוסיהתחיל מלחמה חדשה נגד הצ’צ’נים (בסוף 1994), שעלתה בחייהם של עשרות אלפים, הרסה אתערי הצ’צ’נים ואת כפריהם, והפכה כמעט את כל מיליון הצ’צ’נים לעדת פליטים. בהיעדר רגשי אשמה או חרטה על שואת 1944, אין לרוסים שום רגשי אי-נעימות לנוכח מה שהם מעוללים עכשיו לניצולים ולצאצאיהם. אם בכלל, הרוסים משוכנעים, כי הם-הם הקורבנות בסכסוך ארוך הימים עם הצ’צ’נים, אשר התחיל עוד לפני 220 שנה.
הצ’צ’נים שגו שגיאות חמורות בשנים האחרונות, בין השאר כאשר הניחו לקבוצה של קנאים איסלאמיים זרים להטות את תנועת העצמאות שלהם מדרך הישר. אבל אין הם ראויים לעונש קולקטיבי, בייחוד לא מצד אלה שכבר ניסו כל כך הרבה פעמים בעבר לגזור עליהם מוות. לשמוע ראשי ממשלות ישראליים מביעים הזדהות, כללית כאשר תהיה, עם המענישים הקולקטיביים, ממלא את הלב בעצב כבד.
- ספרי ‘אנשי ההרים: מסע אל הקווקאז בעקבות הזכרון’, הופיע באנגלית בשנת 2000, ואחר כך בכריכה רכה בשנת 2001. הנה מַראֵה מקום שלביקורות על הספר.
-
“צ’צ’ניה מפגינה סימני פלסטיניזציה” (‘פורוורד’, ניו יורק, 15 באוגוסט 2003)
