Archive for the ‘רוסיה הניאו-סובייטית’ Category
הסמכוּתנים: הקפריזה כִּמדינאוּת
שבת, מאי 3rd, 2014הקומנדו הסובייטי החדש
יום שישי, אפריל 25th, 2014בחמת-זעם, בגסות-רוח, בלשון עילגת, תומכי פוטין בישראל פושטים על מחילות האינטרנט. האם זה קוריוז, או ביטוי של העדפה? האם ישראל יכולה לחדול להיות מערבית?
כי מן ׳הרפוליקה הדוֹֹנְיֶצקית׳ תצא תורה. זה מה שיש לגיבורי העצמאות בדונבאס של מזרח אוקראינה להגיד על ארצות הברית (גזיר עתון מ׳גלובס׳, 17 באפריל 2014)
לא אלמן, ולדימיר; או ״למות בשביל דונייצק?״ (או אפילו להפסיד כסף בשבילה?)
שבת, אפריל 19th, 2014בעלי בריתו הטובים ביותר של פוטין הם עכשיו אנשי הנפט, הגאז והכימיקלים של אירופה. שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה אינה מעניינת אותם יותר ממה ששלמותה של פולין עניינה את הפייסנים, בקיץ 1939. מדען אוקראיני בקייב מספר על החרדה, על העצבנות, על האי-ודאות, על תחושת הבגידה ועל ”ההומור השחור“ בעיר הבירה. פוטין לא יעצור, הוא אומר, ”הוא יטרוף את אוקראינה“
מפגין, אולי כורה-פחם, מניף אגרוף במהלך הפגנה לטובת סיפוח רוסי בעיר דונייצק, במזרח אוקראינה. דונייצק וסביבתה הוכרזו ל״רפובליקה עממית״, עם צלילים סובייטיים ברורים. ברקע נראית כרזה, המכריזה ״אנחנו נָגֵן על מעמד העובדים של דוֹנבַּס״, איזור מכרות-הפחם הגדול של אוקראינה. (גזיר מן העמוד הראשון של העתון האוקראיני ׳סיבודניה׳, 8 באפריל 2014)
הורדוס הקטן באבו גוש
יום שישי, מרץ 28th, 2014עניין אחד הוא לצקצק שפתיים לנוכח גניבת חצי האי קרים. עניין אחר הוא להרשות לקבלן-משנה מזעזע של פוטין לצבור נקודות בישראל
ירא-שמיים וירא-פוטין. רמזאן קדירוב, האיש הדואג לצורכיהם הרוחניים של תושבי אבו גוש, הומלך על צ׳צ׳ניה לאחר רצח אביו, ב-2004. מאז הוא המוציא לפועל של מדיניות דיכוי ורצח (גזיר מן העתון הרוסי ׳מוסקובסקי קומסומולייץ׳, עשרים-ותשעה בדצמבר 2006)
”המלחמה הפטריוטית הגדולה“ הקטנה של ולדימיר פוטין
שבת, מרץ 22nd, 2014האם נשיא רוסיה השתגע? לא. השתגעו רק מי שקיוו כי רוסיה תיפטר מהרגלים אימפריאליים של 300 שנה. אויביו של פוטין הם צללים היסטוריים מתארכים מתחילת המאה ה-18 ומאמצע המאה ה-20. אבל נצחונות על הצללים ההם אינם מעמידים את רוסיה בעמדת פתיחה טובה למלחמה קרה חדשה
״איפה יעצור פוטין״, ספק-שואלת, ספק-נאנחת הכותרת הראשית בעתון הזה, ׳וייֶסטי׳, היוצא (בלשון הרוסית) בקייב, תשעה-עשר במארס 2014. זה היה לאחר השלמת ההשתלטות הרוסית על חצי האי קרים, לאחר ששני אנשי צבא אוקראינים נורו שם למוות, ואגב איומים רוסיים להמשיך את ההתפשטות באוקראינה
מי יעצור את פוטין
שבת, מרץ 15th, 2014זמן של זכרונות היסטוריים: 70 שנה בדיוק לגירוש עמי הקווקאז בידי סטאלין, שואה מקבילה שנשכחה מלב. פוטין אינו מתחרט. לא על הצ‘צ‘נים, לא על הצ‘רקסים, לא על הגרוזינים. הוא הבטיח עוד לפני 14 שנה שינסה להחזיר את רוסיה אל גדולתה. הוא מממש את ההבטחה. האם שווה המחיר של נסיון לעצור אותו? לא כל פייסן הוא צ‘מברלין, לא כל דיקטטור הוא היטלר. אבל לפעמים יש הרגשה שבאמת כבר היו דברים מעולם
״המצית״, על שער ׳דר שפיגל׳, עשרה במארס. מתחככים בברכיו אובמה, מרקל, קמרון (מה פתאום קמרון?). הקנצלרית מניפה דגל לבן קטן. ״מי יעצור את פוטין״?
רוסיה: ”הייעוד הגלוי“ והעצם בגרון
שבת, מרץ 8th, 2014גבולה של רוסיה, אמרה פעם יקתרינה הגדולה, ”נמצא במקום שבו עומדות רגלינו“. אמרה — וסיפחה את חצי האי קרים. רוסיה לא התכוונה מעולם להפסיק להתפשט. הנסיבות הפסיקו אותה. התפרקותה מנכסיה הטריטוריאליים, ב-1991, היתה גם תבוסה אסטרטגית, גם השפלה לאומית. 1991 נתקעה בגרונה כשם ש-1919 היתה תקועה בגרונה של גרמניה, בדרך אל היטלר. הנסיון להחזיר את הגלגל אחור רחוק מלהסתיים
כאן הגבול, או שם, או מאחורי הפינה, או משהו כזה. יקתרינה הגדולה והמתרחבת (המקור: דיוקן מאת אלכסיי אנטרופוב, בגלריית טריטיאקוב, מוסקבה)
רוסיה המסכנה, ערפו לה את הראש. האם היא תרקע ברגלה?
שבת, מרץ 1st, 2014רוסיה בלי אוקראינה, אמר לנין, היא ”תרנגולת בלי ראש“. באוקראינה, לפני קצת יותר מ-300 שנה, הפכה רוסיה למעצמה אירופית. האוקראינים היו ”האחים הקטנים“ ושפתם הצחיקה את הרוסים. עצמאותה, ב-1991, היתה שעה איומה של שקיעה בשביל רוסיה. מה תעשה רוסיה? האם היא תעולל לאוקראינה מה שעוללה להונגריה, לצ‘כוסלובקיה, לגרוזיה? קשה להאמין, אבל לא קשה להעלות על הדעת
1709 חוזרת? בשנה ההיא קיווה המלך קרל ה-12 משוודיה לשבור את רוסיה אחת ולתמיד. הוא קשר קשר עם מנהיג הקוזאקים של אוקראינה, איוואן מאזפה (Мазепа, Mazepa). בציור הזה נראים קרל (היושב) ומאזפה זוממים נגד רוסיה ערב הקרב הגורלי בפולטבה. במיתולוגיה הלאומית האוקראינית מאזפה התרומם למעלת גיבור ושוחר עצמאות. באוצר הדימויים הרוסי, ואחר כך הסובייטי, הוא הפך לאויב האחווה הרוסית-אוקראינית. דורות רבים לאחר ״בגידת מאזפה״, הוא מוסיף להסעיר ולפלג. ב-2009 הודיעה אוקראינה שהיא תציב אנדרטה לכבודו בפולטבה. הרוסים כעסו, והזהירו מפני ״משחקים מסוכנים עם ההיסטוריה, בייחוד עם מניעים לאומניים חבויים״. אפשר למצוא עוד בוויקיפדיה באנגלית. (המקור: וויקימדיה)
מה הוא רוצה, האיש ההוא עם הנפט ועם הגאז (והאם צריך לפַחֵד מפניו)?
יום שישי, דצמבר 10th, 2004
פוטין: זמן לאסוף את השברים
(טיפול פוֹטוֹשוֹפּ בצילום של פוטין בפונצ’ו דרום-אמריקני, בוועידת מדינות האוקיאנוס השקט בצ’ילה, בחודש שעבר. הצילום המקורי, לפני פוֹטוֹשוֹפּ, הוא של AP)
את האיש הזה קצת קשה להבין. אחת היא לו, או שֶאֵין לו הבנה של המציאוּת, או שהוא גמר אומר לברוא מציאוּת חדשה. האפשרות הראשונה טובה מן השניה, מפני שהשניה די מפחידה.
האיש הזה אמנם עומד בראש ארץ, שירדה מגדוּלתה, ואינה נחשבת עוד למעצמת-על – אבל יש לו במחסנים איזה 20,000 ראשי-חץ גרעיניים. ארצו היא יצואנית הנפט השניה בגודלה בעולם, אחרי ערב הסעודית, עם עתודות נפט מוכחות של 60 מיליארד חביות. עתודות הגאז שלה הן הגדולות בעולם, 45 מיליארד מ”ק. שלא לדבר על מרחב יבשה, המשתרע לרוחב אחד-עשר אזורי זמן; שלא לדבר על נוסטלגיה לימים לא רחוקים שבהם השאלה “מה חושבת מוסקבה” היתה נשאלת מייד לאחר “מה חושבת וושינגטון”, ולא פעם לפָנֶיהָ.
פוטין ‘קורא התיגָר’ על שער ה’איקונומיסט’ השבוע
בקיצור, ולדימיר פוטין, הנשיא רב האנרגיה של רוסיה מעורר תשומת לב, גם כאשר אינו מעורר חרדה. בימים האלה הוא מעורר תשומת לב מיוחדת, מפני שהוא מעורר חרדה.
בכל העולם המערבי יש עודף ניכר של מומחים לענייני רוסיה. הם הגיעו אל פִּרקם בזמן שעדיין היתה מלחמה קרה, ורוסיה היתה הרבה יותר מן הצירוף של מספר תושביה, או שיעורי התמ”ג שלה. ליגיונות של יִדעוֹנֵי רוסיה גֵרדוּ בימים האחרונים את פּדחתם בנסיון להשיב על השאלה מדוע היה על פוטין להמר על כל הקופה באוקראינה?
וזו לא היתה הקופה היחידה. בעצם ימי אוקראינה התחיל השלב העיקרי, כנראה, בהלאמה מחודשת של משק האנרגיה הרוסי. וכמה ימים קודם פוטין הדהים את שומעיו בהודעה, שארצו מפתחת נשק בליסטי חדיש, אשר לאיש לא תהיה עליו תשובה. החודשים הקודמים עמדו בסימן התכנית לחיסול הדרגתי של הפדרציה הרוסית, והחלפתה במדינה ריכוזית; החנקה שיטתית של כלי התקשורת; וטיפול סטליניסטי יסודי למיליארדרים קפיטליסטיים שֶסָר חינם.
ההימורים על הקופה הפנימית לא היו חופשים מסיכונים, אבל לפוטין היה יתרון ברור: שלטון מלא, ללא עוררין, על כל המערכות. ספק אם היה ב-50 השנה האחרונות בעל כוח גדול משלו בקרמלין. גם מזכיריה הכלליים של המפלגה הקומוניסטית אחרי סטאלין נאלצו להתחלק בכוחם.
אבל הנה הנחה אחת, שחזרה ונשמעה מאז הוקפץ פוטין לשלטון בסוף 1999: הוא יהיה רציונלי. הוא יקדיש את רוב מעייניו לענייני פנים וכלכלה. הוא יודע שֶמַעמדה הבין לאומי של רוסיה לא יחזור אל ימי הזוהר שלו מבלי שתלווה אותו עוצמה כלכלית. בהיעדר עוצמה כזאת התמוטטה המדינה הרוסית בגילגולה הקודם, זה הסובייטי. כדי להיחלץ מן האסון הכלכלי שיָרַש, הוא יהיה זקוק לרצונה הטוב של הקהילה הבין לאומית ולאמונה.
| קרו לו מחירי הנפט |
מה קרה איפוא לפוטין? קודם כול, קרו לו מחירי הנפט. כאשר הוא עלה לשלטון, מחירי הנפט עמדו בעיצומה של התאוששות דרמטית. שנה אחת קודם, חבית נפט נמכרה ב-11 דולר, שיעור נמוך (במונחים ריאליים) אף מזה של 1972, לפני משבר האנרגיה הראשון.
אני מעלעל בעתונים פיננסיים מתחילת העשור, וּמוצא פרשנות ב’וול סטריט ג’רנל’, 3 בדצמבר 2001, האומרת, “אם המחיר הממוצע של חבית נפט בשנה הבאה (2002) יהיה 18 דולר, רוסיה לא תתקשה לשמור על תנופת כלכלתה”. במרוצת 2002, המחיר של חבית נפט הגיע עד 32 דולר. שנתיים אחר כך הוא עומד על 45 דולר, פחות או יותר, ואופ”ק, ארגון המדינות המייצאות נפט (שרוסיה אינה חברה בו, אבל כמובן משפיעה עליו וּמוּשפַּעַת על ידיו) מדבר עכשיו על קביעת מחיר הנפט ברמה של 40 דולר לחבית, זאת אומרת פי ארבעה מן המחיר של ערב עליית פוטין.
שום מנהיג פוליטי אינו זקוק לכִשְרון מיוחד, כדי לנצל עלִיָה מדהימה כזאת למילוי הקופה הלאומית – ולחיזוק מעמדו. אם בבחירות הראשונות שלו, בתחילת 2000, היתה לפחות מידה של ספק בנצחונו, הנה בבחירות של 2004 לא היה אפילו צֵל-צִלוֹ של ספק. ליתר בטחון הוא עשה שרירים לא נחוצים, הטיל איפול תקשורתי על יריביו האמתיים והמדומים, וחנק את חופש הביטוי. אבל גם כך לא היה אפשר להטיל ספק בפופולריות האותנטית שלו.
הגֵאוּת במחירי הנפט שִחררה את פוטין מן התלות באשראי בין לאומי וּבעצות פרטניות של מוסדות פיננסיים רב-לאומיים. כאשר אירופה תלויה למִחייתה בגאז הטבעי שלו, ואמריקה להוטה להִשען על תמיכתו במלחמה נגד הטירור, לנשיא רוסיה יש מעט מאוד סיבות לעצור ולחשוב. אבל בעוד שמיליארדרים סוררים הוא יכול להשליך אל הצינוק, שדרי טלויזיה נון-קונפורמיסטיים הוא יכול לפטר, וּבצ’צ’נים הוא יכול לירות – הנה הפעם מתעורר הרושם שהוא הפריז קצת יותר מדיי בהערכת הקלפים שהנסיבות חילקו לו.
“מהפכה באוקראינה”, מכריזה הכותרת הראשית ב’דיילי טלגרף’ של לונדון (24 בנובמבר 2004). פוטין חרק שיניים, ויצק קיתונות של סרקזם הן על המפגינים בקייב והן על תומכיהם במערב. נראה בעליל שהוא נעשה מאמין כל כך נלהב באותוריטריות של משטרו, עד שהוא גמר אומר לייצא אותו גם אל השכנים. בית משפט עליון עצמאי? פרלמנט עצמאי? דעת קהל חופשית? מפגינים ברחובות? הצחקתם את ווֹלוֹדיַה. לא אצלו, לא עכשיו
התערבותו בענייניה הפנימיים של אוקראינה היתה כל כך גסה עד שהיה נדמה, כי הוא חושב שלאוקראינה אין כלל עניינים פנימיים.
סוף סוף הזהירות והטעם הטוב מחייבים ראש מדינה אחת שלא להופיע בעצרת בחירות של מועמד לנשיאות בארץ שניה; ולא להופיע בעוד עצרת; ולא לברך את המועמד הזה על נצחונו (בשיחת טלפון מברזיל) עוד לפני שֶוַעדת הבחירות אישרה את הנצחון; ולא להצטייר אחר כך כתומך בזיוף מסיבי של התוצאות; ולא לנזוף בשאר העולם על התערבותו, בשעה שהוא עצמו קובע שׂיאי התערבות חדשים.
עיון במהלכיו הגלויים של פוטין מאמצע חודש אוקטובר מגלה חוסר ליטוש וחוסר תִחכּוּם כמעט מביכים. בשביל מה כל זה היה נחוץ לו? מדוע היה עליו לדחוק את עצמו אל הקיר? ליצור משבר אמינוּת, שיוּקרתוֹ ויוּקרת ארצו יוצאות נפסדות ממנו?
זו היתה התנהגות שנודפים ממנה הניחוחות הישנים והלא-נעימים של רוסיה הצארית ושל רוסיה הסובייטית. בשני גִלגוּלֶיהָ הקודמים, רוסיה נהגה כמעט בכל שכנותיה המיידיות כִּשלוּחה של חצרה האחורית. היא רמסה את הדשא, היא בעטה בשערים ובקירות, היא המציאה אפילו דוקטרינה על “ריבונותן המוגבלת”.
| 1917? 1939? |
את שאיפותיה הטריטוריאליות של רוסיה פקדו שני אסונות גדולים במאה ה-20. שתי האימפריות שבנתה התמוטטו, וגזלו ממנה חלקים ניכרים של החצר האחורית. ההתמוטטות הראשונה, ב-1917-1918, עוררה תגובת-נגד. בתוך שלוש שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם, רוסיה החזירה לעצמה את רוב האבֵדוֹת, כולל אוקראינה, כולל הקווקאז. אפילו עשרים שנה לא ריפּאוּ את הפצעים, וב-1939 רוסיה יצאה להחזיר לעצמה חלקים נוספים (פולין ופינלנד). ב-1940 היא חזרה ובלעה את הפרובינציות הבַּלטיות (שבין שתי המלחמות העולם נהנו מעצמאות: ליטא, לטביה ואסטוניה).
למרבה המזל, רוסיה של 2004 אינה יכולה לחַקוֹת את מעשי 1939-1940, מפני עכשיו אין לה היתרון שמזמן ערפל הקרב של מלחמת עולם, חמה או קרה. אירופה לפחות נמצאת במצב של שלום. אי אפשר לחזור אל ההרגל הישן של שיגור טנקים, או לפחות קוזאקים. אבל אין צורך להפליג יותר מדיי בדמיון כדי לנחש שזה בדיוק נמרץ מה שוולדימיר פוטין היה שמח לעשות. מה מאוד הוא היה רוצה להרחיק את גבולה של רוסיה כמה מאות קילומטרים מערבה, ולחדש את ההגמוניה שלה בשטחים האימפריאליים לשעבר.
מה טוב שרוסיה חלשה מכדי לסכן את שלום העולם. מה חבל שוולדימיר פוטין, האיש שנועד להיות הנשיא המודרני הראשון של רוסיה הדמוקרטית, מעניק עכשיו חיים חדשים לנטיה מערבית ישנה למדי: אנטי-רוּסיוּת. שבעים שנות קומוניזם נטו להצניע את העובדה שֶאֵיבה כלפי רוסיה וַחששות מפני כוונותיה האמתיות קדמו לפחות במאה שנה למהפכה הבולשביקית. עכשיו אנחנו מתחילים להיזכר מדוע.
ידיעה ב’פייננשל טיימס’, 10 בדצמבר: חרדה מפני הקרמלין מעוררת ירידה של עשרה אחוזים בשערי המניות. אלה הן תוצאות נוספות לצעדי הפיל של פוטין בתוך חנות החרסינה (טוב, נו, לא בדיוק חרסינה): סימנים ראשונים שממשלתו האותוריטרית מתפנה לטפל במיליארדר נוסף מעוררים חששות כבדים בשוקי הכספים.
המיליארדר התורן הוא מיכאיל פרידמן, יהודי, כמו קודמו חוֹדוֹרקוֹבסקי (אם כי אין שום סיבה להניח שהאוליגרכים האלה נרדפים בגלל יהדותם). הוא איל נפט ובנקאות, שהתחצף לאחרונה לאחד השרים בממשלת פוטין. שלטונות המס הסתערו על אחת מחברותיו, והם דורשים עכשיו שהיא תפרע חוב של 158 מיליון דולר.
צריך לומר שהאוליגרכים נהנו מֵחוּלשַת הממשלה במשך שנים, ואמנם השתמטו ממסים. אבל כאן מתעורר הרושם שלא הדיוק בתשלום מסים מעניין את הקרמלין, אלא הרצון לחזור ולכבול את הכלכלה באזיקים. לאחר שרוֹקן בהצלחה את הדמוקרטיה הרוסית מהרבה מחרוּיוֹתיה, התוצר המובהק הזה של השיטה הסובייטית מתחיל לרוקן גם את המשק מחרוּיוֹתיו הקפיטליסטיות
